שיתוף - לביקורת אין על הגינות השמאל!

  • הוסף לסימניות
  • #1
אין! אין על ההגינות הנפלאה שלכם!
אצלכם כולם שווים!
אז בא נדבר על זה.

דין תקצוב בחורי ישיבות וכוללים על ידי חילונים, בדיוק כדין תקצוב לימודים נגד רוח התורה תאגיד שידור חילוני ומשרד תרבות וספורט שכמעט כולו אך לחילונים על ידי חרדים. נכון? טוב שאתם הגונים ומסכימים!

דין החרדים שאינם מתגייסים. בדיוק כמו הערבים שאינם מתגייסים. כמו שלהם הסכמתם שמגיע תקציב של מליארדים בלי סוף גם לנו אתם מסכימים שמגיע. נכון? וואו! ידעתי שאתם ישרים! (אויש! בעצם אנחנו קצת שונים כי הרי חלק מהערבים רוצים לרצוח אתכם אז אולי להם מגיעים יותר תקציבים?)

דין החרדים שמפאת אי אפשרותם לעבוד במשרות שמנות כמוכם להקראות משלמי מיסים בדיוק כמוכם שמקבלים את המסגרות על מגש של כסף. נכון? מת על ההגינות שלכם!

דין עידוד לימוד תורה למי שאינם חפצים בכך, כדין כפיית לימודי ליבה למי שאינם חפצים בכך (על ידי הורדת תקציבים) שרציתם לעשות. לא צודק? מה? אה נכון. זה עידוד לימוד תורה ולא כפייה. אז אולי נשנה לכפייה. כך יהיה יותר טוב? נחשוב על זה... עד אז בינתיים נתפשר על עידוד מסכימים? ידעתי שתהיו הוגנים! יופי! אז אני מאמין שכולכם אומרים עכשיו יחד אתנו 'איידה לממשלה החדשה!'
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #3
למה אף אחד לא מעיר?
כנראה מסכימים עם הדברים.
האמת, את הכל הבנתי תחבירית מה התכוונת, חוץ מזה -
דין החרדים שמפאת אי אפשרותם לעבוד במשרות שמנות כמוכם להקראות משלמי מיסים בדיוק כמוכם שמקבלים את המסגרות על מגש של כסף. נכון? מת על ההגינות שלכם!
בא נפצל לחלקים -
דין החרדים שמפאת אי אפשרותם לעבוד במשרות שמנות כמוכם
למה אין באפשרותם? מה, הם בורים? אין להם כלים? לימודי בסיס? למה?
להקראות משלמי מיסים בדיוק כמוכם
מי שלא משלם מיסים מאיזו סיבה שלא תהיה - לא נקרא משלם מיסים.
אתה יכול להתווכח האם אנחנו משלמים או לא, אבל אי אפשר להסכים עם ההנחה החילונית ובכל זאת להיקרא 'משלם'.
שמקבלים את המסגרות על מגש של כסף.
מסגרות? דהיינו לימודי ליב"ה? אתה יכול גם, זה לימודי בסיס במערכת החינוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
למה אין באפשרותם? מה, הם בורים? אין להם כלים? לימודי בסיס? למה?
אני חושב שכולנו יודעים שנשים חרדיות רבות לא יכולות לעבוד ובצדק במשרד כשאיתן עובדים באותו מקום גברים חילוניים וכן להפך לגברים. והמשרות השמנות האלו מחייבות.
מי שלא משלם מיסים מאיזו סיבה שלא תהיה - לא נקרא משלם מיסים.
אתה יכול להתווכח האם אנחנו משלמים או לא, אבל אי אפשר להסכים עם ההנחה החילונית ובכל זאת להיקרא 'משלם'.
אנחנו משלמים! לא אמרתי שלא!
דברתי על כך שהביאו את נתוני שילום המיסים פר נפש ויצא שאנו משלמים קצת (מפאת הסיבה דלעיל!) ולכן הם אומרים אנחנו החילונים משלמי המיסים צריכים לממן וכו' כאילו שאנחנו לא משלמים מיסים.
מסגרות? דהיינו לימודי ליב"ה? אתה יכול גם, זה לימודי בסיס במערכת החינוך.
מסגרות היינו מקומות עבודה. הממשלה יכולה לעודד חברות הייטק נפרדות נגיד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני חושב שכולנו יודעים שנשים חרדיות רבות לא יכולות לעבוד ובצדק במשרד כשאיתן עובדים באותו מקום גברים חילוניים וכן להפך לגברים. והמשרות השמנות האלו מחייבות.

אנחנו משלמים! לא אמרתי שלא!
דברתי על כך שהביאו את נתוני שילום המיסים פר נפש ויצא שאנו משלמים קצת (מפאת הסיבה דלעיל!) ולכן הם אומרים אנחנו החילונים משלמי המיסים צריכים לממן וכו' כאילו שאנחנו לא משלמים מיסים.

מסגרות היינו מקומות עבודה. הממשלה יכולה לעודד חברות הייטק נפרדות נגיד.
:censored:
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אני חושב שכולנו יודעים שנשים חרדיות רבות לא יכולות לעבוד ובצדק במשרד כשאיתן עובדים באותו מקום גברים חילוניים וכן להפך לגברים. והמשרות השמנות האלו מחייבות.
הן בהחלט יכולות, ויעידו על כך נשים חרדיות רבות כאן בפרוג. גם להיפך לגברים. ומי שמחליט מבחירה להפוך לעני - לא יכול להפיל את הבחירה שלו על מישהו אחר.
דברתי על כך שהביאו את נתוני שילום המיסים פר נפש ויצא שאנו משלמים קצת (מפאת הסיבה דלעיל!) ולכן הם אומרים אנחנו החילונים משלמי המיסים צריכים לממן וכו' כאילו שאנחנו לא משלמים מיסים.
באופן סטטיסטי אכן החילונים משלמים מיסים פי שש מהחרדים. מה לא נכון בזה?
מסגרות היינו מקומות עבודה. הממשלה יכולה לעודד חברות הייטק נפרדות נגיד.
מה הפירוש "לעודד"? להוציא עוד כספי מיסים בשביל אניני טעם כאלו ואחרים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הן בהחלט יכולות, ויעידו על כך נשים חרדיות רבות כאן בפרוג. גם להיפך לגברים. ומי שמחליט מבחירה להפוך לעני - לא יכול להפיל את הבחירה שלו על מישהו אחר.

באופן סטטיסטי אכן החילונים משלמים מיסים פי שש מהחרדים. מה לא נכון בזה?

מה הפירוש "לעודד"? להוציא עוד כספי מיסים בשביל אניני טעם כאלו ואחרים?
צריך לענות?
טוב. בא לא נגלוש זה לא הפורום המתאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
צריך לענות?
כל עוד המקלדת ממליטה... לך תדע, אולי היא תמליט יצור סביר.

והנה דברי חברנו @yonatanr בשינויים קלים:
הן בהחלט יכולות, ויעידו על כך נשים חרדיות רבות כאן בפרוג. גם להיפך לגברים.
באופן סטטיסטי אכן החילונים משלמים מיסים פי שש מהחרדים. מה לא נכון בזה?
וכבר אמר פעם מי שאמר: סטטיסטיקה היה אנטישמי.
מה הפירוש "לעודד"? להוציא עוד כספי מיסים בשביל אניני טעם כאלו ואחרים?
כאמור לעיל, מתכנתי ומתכנתות פרוג יוכיחו.
מי שערכיו מונעים ממנו לעבוד בהייטק, עולם שלם של פרנסה משמים בהשתדלות גשמית פרוס לפניו - אנשים עשירים גדולים שומרים על ערכים דתיים קפדניים ומחמירים ולא נגע זה אל זה.
נראה לי אפילו גולדקנופף המפורסם הוא עשיר גדול, אבל האמת הוא כבר עובד כיום במקום מעורב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@רודיום - אציין שבארה״ב חרדי בן תורה ממוצע שעובד מרוויח יותר כסף מגוי ממוצע, וזאת מבלי להתפשר על ערכים דתיים כלל.
כנראה שאפשר לקיים שניהם, ולא נגע זה בזה כמלוא נימה.

מה הפירוש "לעודד"? להוציא עוד כספי מיסים בשביל אניני טעם כאלו ואחרים?
רבים כעסו על ההודעה של @yonatanr - ואני מניח שזה בגלל המשפט הזה. אבל אני חושב שהוא התכוון איך שזה נראה בעיני המדינה, ולא איך שהוא עצמו רואה את זה. אם תחשבו על זה - מבחינת המדינה אין אנו אלא אניני טעם ואיננו נתפסים כבעלי ערכים ששומרים במסירות על עקרונותינו (אכן זו לכשעצמה, בעיה בפני עצמה היא), וממילא היא אינה רואה שום היגיון להקציב סכומים גדולים להקמת חברות הייטק נפרדות.
בכלל, ממתי באחריות המדינה לדאוג לפרנסת האזרח באמצעות עידוד חברות כאלו ואחרות? אם אזרחים רוצים לעשות כסף - שיקימו בעצמם חברות. ממתי מדינה מקימה חברות תעסוקה עבור האזרחים? היא אולי יוצרת פלטפורמה שמאפשרת את זה, אבל היא לא מקימה חברות כאלו בעצמה. בשום מקום בעולם לא תמצאו דבר כזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני חושב שכולנו יודעים שנשים חרדיות רבות לא יכולות לעבוד ובצדק במשרד כשאיתן עובדים באותו מקום גברים חילוניים וכן להפך לגברים.
ואת כל התירוצים והסיבות הללו (נכונים ככל שיהיו) אפשר להמיר לשלוש מילים - מחיר העגלה המלאה.
ויש כבר הרבה שיח ומאמרים בנושא.
ומה לעשות ובעולמינו הגשמי אין אפשרות גם לאכול את העוגה וגם להותיר אותה שלמה.
הממשלה יכולה לעודד חברות הייטק נפרדות נגיד.
כבודו עובד בהייטק? וממתי זה תפקידה של מדינה דמוקרטית שהכלכלה בה מיוסדת על שוק חופשי לעודד יצירת חברות כאלו? (ואני לא מתייחסת לעובדה שזה לא מעשי).
חלק גדול מהשיח החילוני והמערבי מתמקד היום בערכי השוויון והפרוגרס - אז להקים חברות נפרדות?

שורה תחתונה, אנחנו מדברים בסינית, הם מדברים בפורטוגזית. תבחרו את השפות שתרצו.
במשפחה חילונית ממוצעת שני ההורים בד"כ עובדים, הילדים מתגייסים לצבא, והאבא מידי פעם גם יוצא למילואים.
אבל היי יש מלא ארגוני חסד חרדים - נכון וגם מדהים. זה עדיין לא מכסה על העובדות הקודמות.
אפשר להתווכח ולומר אבל הרי אנחנו צדיקים מושלמים וכו'.
אבל אי אפשר להסביר לפורטוגזים בסינית ולהתרגז למה הם לא מבינים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
@רודיום - אציין שבארה״ב חרדי בן תורה ממוצע שעובד מרוויח יותר כסף מגוי ממוצע, וזאת מבלי להתפשר על ערכים דתיים כלל.
למה החרדים אברכים, זה נדון אחר לגמרי! חלק מהתשובה עליו כתובה בהתחלת הטור אבל זה לפעם אחרת.
דברתי על החרדים שכן עובדים (ה'אניני טעם' כפי שלמירב הזעזוע הוגדרו כאן)שהם לדעתי לא יכולים להגיע למשרות גבוהות עקב הצורך במשרדים מעורבים בהם. ידוע הוא שאת המשרות שהחברות הגדולות נותנות לחרדים בארץ בהפרדה הן אך משרות נמוכות!
לשאלת @משולש ברמודה לדעתי זו עצה מצוינת למדינה שמנסה לעזור לחרדים לפרנס את ביתם לעודד חברות בהפרדה. תחשבו על אם חרדית שמרוויחה 50,000 בחודש כמו ההייטקיסטים הגדולים אנחנו מאוד נהנה והמס שתרוויח המדינה עצום! לא?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
למה החרדים אברכים, זה נדון אחר לגמרי! חלק מהתשובה עליו כתובה בהתחלת הטור אבל זה לפעם אחרת.
דברתי על החרדים שכן עובדים (ה'אניני טעם' כפי שלמירב הזעזוע הוגדרו כאן)שהם לדעתי לא יכולים להגיע למשרות גבוהות עקב הצורך במשרדים מעורבים בהם. ידוע הוא שאת המשרות שהחברות הגדולות נותנות לחרדים בארץ בהפרדה הן אך משרות נמוכות!
לשאלת @משולש ברמודה לדעתי זו עצה מצוינת למדינה שמנסה לעזור לחרדים לפרנס את ביתם לעודד חברות בהפרדה. תחשבו על אם חרדית שמרוויחה 50,000 בחודש כמו ההייטקיסטים הגדולים אנחנו מאוד נהנה והמס שתרוויח המדינה עצום! לא?
אף אחד לא דיבר על אברכים, דיברתי על בני תורה שעובדים ואינם מתפשרים כלל על ערכים דתיים, ועם כל זאת - בארה״ב הם מגיעים למשרות גבוהות ומרוויחים בממוצע יותר כסף מגוי ממוצע, והם לא עושים את זה בסיוע ממשלת ארה״ב, הם עושים את זה לבד.
אם חברת בני התורה בארץ מעוניינת ליצור משרות גבוהות המותאמות לאורח החיים שלנו, עלינו להקים בעצמנו חברות גדולות ולא לחכות לסיוע ממשלתי שלעולם לא יבוא - כי אין שום היגיון שהוא יבוא (וכפי שציינתי שבשום מקום אחר בעולם זה לא קיים, אז למה שבישראל זה כן יהיה?! וכפי שהדגישה @משולש ברמודה - שהכלכלה בארץ מיוסדת על שוק חופשי, וככזו היא בוודאי לא תעודד יצירת חברות כאלו, בייחוד כאשר השיח מתמקד בערכי שיוויון והקמת חברות נפרדות מנוגדת לערכים אלו).

בנוגע להגדרת אניני הטעם, כפי שכתבתי - זו אינה הגדרה חרדית (ולדעתי לא כך @yonatanr מגדיר אותם בעיניו) אלא הגדרה חילונית. אתה רוצה להזדעזע מהחילונים? נו נו, יש עוד הרבה סיבות להזדעזע מהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לשאלת @משולש ברמודה לדעתי זו עצה מצוינת למדינה שמנסה לעזור לחרדים לפרנס את ביתם לעודד חברות בהפרדה. תחשבו על אם חרדית שמרוויחה 50,000 בחודש כמו ההייטקיסטים הגדולים אנחנו מאוד נהנה והמס שתרוויח המדינה עצום! לא?
חשבת פעם למה 'ההייטקסטים הגדולים' מרוויחים 50k? יש כאן שילוב של הרבה פרמטרים ביחד. ואני לא מדברת על השכלה בלבד.
קריירה מוצלחת בהייטק מורכבת לדוגמא מנטוורקינג איכותי. הדרכים להגיע אליו רבות: השתלבות באירועי החברה בה עובדים, יצירת קשרים בסושיאל מדיה ופרופיל לינקדאין מושקע.
קריירה טובה מתחילה בבן אדם ששואף כבר בתור ג'וניור להגיע לרמת סניור. לומד כל הזמן, מתפתח, משקיע שעות נוספות מעבר לשעות העבודה המחייבות.
הא, והיא גם מורכבת מהעובדה שהוא נותן מקום גדול מאד למילה קריירה.
אם תהיה לו הצעה טובה הוא יחליף עבודה בקלות. אין לו צורך להתייעץ עם רב/בעל. אין לו צורך לבדוק האם העבודה מעורבת וכמה היא מתאימה לאורחות חייו.
למה זה חשוב?
כי באקלים ההייטקיסטי הנוכחי מחליפים משרות פעם ב 3-3.5 שנים. אפילו פחות. אף אדם שרוצה להתקדם לא מחפש משרת אם טובה עם שעות נוחות כדי לקבוע את מושבו בה. ואם הוא כבר בחר לעשות את זה - המשכורת תהיה בהתאם.
מבחינתו של ההייטיקיסט הגדול שאתה מדבר עליו, הייטק זה לא רק מקום מצוין להרוויח כסף טוב. הוא מקום מדהים לפתח וללטש את הכישורים שלו, לזהות הזדמנויות חדשות כל הזמן.
ובשביל כל זה הוא מוכן לשלם הרבה. להשקיע המון. כמעט כמו שהוא ישקיע במשפחה שלו. ולפעמים אפילו יותר.
כמה נשים חרדיות בהייטק יצא לך להכיר שעונות על ההגדרות הנ"ל?

הבעיה אינה במקומות עבודה.
שמעתי פעם אדם שהתעסק עם שילוב חרדים בהייטק, וחבל שאני לא זוכרת את שמו, שאמר:
אין צורך להביא את החרדים להייטק - הם כבר שם. יש צורך להביא את ההייטק לחרדים.
וכוונתו הייתה - תרבות ההייטק.
וברור לי שיש כאן הרבה שיתנגדו לכך בתוקף ובצדק. ובזה אני חוזרת לשלוש המילים שציינתי כבר:
מחיר העגלה המלאה.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
אז לאחר המבוכה הנוראית מהפרסום השכונתי של עבודתי הקודמת שפשטה כשמועה מחבר של חבר של בן דוד על תקיפה באירן, הייתי חייב למצוא לעצמי עבודה חדשה. ואני כבר ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. שרברבות!

אני לא רוצה להשתרברב, אבל בישיבה הייתי פותח הסתימות מספר אחד! ואני לא מדבר על סתימות של ארבעה מגבונים מסכנים שהילד זרק, אני מדבר על סתימות מחפצים שלמים שנזרקו ביעף היישר לאסלה מסיבות השמורות במערכת...

למה דווקא שרברבות? לא יודע אם לספר או לא, נו נו, אספר, אבל לא לפרסם, כן? טוב, בתוך עבודתי כמפנה אשפה, כאקט הישרדותי שכנעתי את עצמי שהריח הגועלי הוא הטוב. וגיליתי שאני ממש מוצלח בעניין, עד כדי שמרוב שכנוע שעשיתי למוחי, התמכרתי לריח מצחין.

אני יודע שזה נשמע רע, אבל כן, תחזיקו חזק ותזדעזעו לשמוע, הידרדרתי עד כדי החלפת חיתול עמוס לעייפה של בני לראשונה בחיי!

אז איך נהיים שרברב מן המניין? איך לא, ייצרתי איזה מגנט מרשים עם ציור AI של פיצוץ ביוב מחריד במיוחד וכתבתי בכישרון חרוזי מדהים 'מרגישים שהעולם כבר חרב? זקוקים נואשות לשרברב? פנו לרב! זמין בגשם ובשרב!' ועוד כל מיני חרוזים חסרי משמעות למען אתפוס את עיניהם המשועממות של העם.

עוד באותו הערב הוזעקתי לבית בו ניאגרה סוררת הפכה את הבית לאטרקציית מים טיפוסית.

הגעתי לשם וכמו מומחה אגדי, תפסתי פיקוד ושליטה על העניין. הלכתי לחפש את השיבר, סגרתי אותו, והתחלתי לעבוד.

את שפריץ המים העצום שחטפתי עם פתיחת הצינור הראשון, 'עין לא ראתה'. וטוב שכך, כי זה היה מביך נורא. המים זרמו בטירוף.

שחיתי לכיוון בעל הבית וסימנתי לו מתוך התנועות שהכל מתוכנן. ניסיתי להאמין שהוא מאמין לי שאני אוהב לעבוד תוך כדי צלילה. אך ממראה פניו שהפכו בן רגע לצבע פניי באותו הזמן, ומסיבה הפוכה לחלוטין משלי, הבנתי שזה לא ממש עבד...

המשכתי בחתירה לכיוון השיבר שהיה אמור לעמוד מחוץ לבית, לאחר שהבנתי שסגרתי את הלא נכון לפני כן. בדמיוני כבר החלטתי שלפי המזל שלי כנראה שרק תקעתי אומלל מסובן באמצע מקלחת, ועוד רגע יוצא גם הוא עליי.

מפה לשם כשיצאתי נאבק במים, גיליתי שעשיתי טעות בחישוב מרחק מדרגות הבניין שמעליהן זרמו מפלי הניאגרה בשצף קצף ואני מצאתי את עצמי מידרדר לעיני ילדי השכנים המשועשעים היישר לכיוונה של דלת הבניין שאך בנס נפתחה על ידי ילד זריז רגע לפני הזרימה שלי החוצה.

זה היה טוב לכולנו. לי, כי כך יכולתי לברוח בלי להיתקל שוב בפניו הזועמות להפליא של בעל הבית. ולבעל הבית, כי זה בדיוק מה שהוא היה עושה לי בצורה פחות נעימה לשנינו לו רק הייתי נשאר שם עוד דקה...

תכל'ס, איך נגמר הסיפור אתם שואלים? האמת, אין לי מושג, לא העזתי להתקרב לאזור... שמעתם על איזו שכונה או עיר שהוצפו לאחרונה?
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
השיתוף הראשון שלי בפורום מקווה שתהנו אשמח לתגובותיכם... תודה.​

המשרד לשידוכים בכפייה



אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.
שיתוף - לביקורת ברוך מתיר אסורים
"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?

"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".

"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.

וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




תודה ל
@קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה