פרק 2
בשבע ברכות האחרון הביאה להם דודה של מלכי סט קעריות הגשה "מהמם מושלם מטורף", כדבריה של הכלה הנרגשת. נתי, חתן כהלכה, לא הבין למה לכנות קעריות כמטורפות, אבל מכיוון שהוכשר היטב לתפקידו - ידע להנהן ולהבטיח נאמנה שאכן אין דברים כאלה.
שבע הברכות הסתיימו, הוא התחיל כולל ומלכי עבודה, וסט הקעריות נשאר לצבור אבק מעל המקפיא. הוא היה עתיד לעשות זאת עוד שנים רבות, אם לא שבבוקר יום רביעי אחד קמה מלכי בהחלטה נחושה.
"נתי", קולה היה צרוד משינה, אבל זה לא הפריע לה להישמע נחרצת. "אנחנו עושים שבת לבד".
ידו, שהורמה אל המדף העליון לקחת את שקית התפילין שלו, נעצרה לרגע בתהייה, אך מיד חזרה למסלולה. "אוקי", אמר הגבר האמיץ, "אין בעיה". הגבר האמיץ לא ידע עדיין מהי משמעותה של שבת לבד עם מלכי.
המשמעות התבררה לו מיד:
שופינג החל מרביעי בערב בשבע חנויות שונות, הברקת הבית מהמסד עד הטפחות, שטיפה יסודית של כל הכלים שצברו אבק בארון, ובישולים קדחתניים מארבעה ספרי מתכונים. ("את מי אנחנו מארחים?" הוא העז לשאול ברגע של ייאוש. "מה זאת אומרת? אנחנו עושים שבת!" הייתה התשובה והוא השתתק בהבנה.)
בחצות של ליל שישי פשטה סוף סוף מנוחה זמנית בבית. האוכל ברובו היה מוכן, הבית הבהיק, מלכי רשמה לעצמה לעשות שטיפה אחרונה מחר (כאילו שהיא תשכח, חשב נתי בשמץ של שעשוע), והוא הוריד את הפמוטים מעל המקפיא כדי שהיא תוכל לנקות אותם והוא יוכל להיטיב את הנרות.
"הסט!" זעקת השבר שלה נישאה בחלל הבית. "הסט מדודה תרצה!"
הסט מדודה תרצה, מושלם ומטורף בדיוק כמו לפני חצי שנה, הביט בו במבט ביישני. "בואי נשטוף אותו", הוא הציע, וניער פיסות אבק.
"לא, לא", היא סירבה להתנחם, "לא טבלנו אותו!"
אהה, הוא הנהן, גירד בפדחת עייפה, ומיד הודיע באבירות: "אז קדימה! נטבול!"
"אין סיכוי", היא לחשה מבעד לדמעות. "אני לא מתקרבת למקווה הזה. הוא מקולל".
בהדרכה לנישואין הוא קיבל שלל טיפים שונים ומשונים, אבל אף אחד מהם לא הכין אותו לאפיזודה שבה אישתו טוענת בתוקף על מקווה מקולל.
"מה הכוונה מקולל?" שאל בסבלנות, תוך כדי שהוא אורז את הסט בתוך שקית ונוטל מגבת מהמגירה, על כל צרה שלא תבוא.
"אומרים שיש שם שדים", מלכי נשאה אליו עיניים אדומות, נפוחות, "אני לא מתקרבת למקום הזה. בטח שלא באמצע הלילה".
נתי העיף מבט לשעון. שתיים עשרה וחצי. בהחלט לא השעה הכי סימפטית להתהלך לרחבה השוממת שבה שוכן המקווה הבלתי סימפטי בעליל.
"טוב", הוא הודיע בהחלטה נחושה. "אני אלך לבד. את תחכי לי פה, אני כבר חוזר".
עשר דקות הליכה הן לא הרבה, ונתי גמע את המרחק תוך דקות ספורות. הלילה היה חשוך, והוא הרים עיניים מעלה, מחפש קרן ירח שתאיר לו את הדרך. תחושה משונה ליוותה אותו, אבל הוא גירש אותה בחיוך לעגני. נו באמת, הוא לא חושש משדים מדומיינים. רק יטבול את הסט המשוגע וכבר יחזור הביתה, אל מלכי שמחכה לו שם.
אבל מלכי המשיכה לחכות, ולחכות, ולחכות.
פתיחתה של דלת המקווה הייתה הפעולה האחרונה שעשה נתי בחייו.
לפרק הבא
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //