"אנחנו בזמן של ניסיון קשה מאוד. ניסיון שאין לנו שום יכולת, בתור בני אנוש,
בכלל להתחיל להבין. כמה שנחשוב על זה יותר, זה יהיה יותר ויותר בלתי נתפס.
כזה אסון נורא במקום קדוש כל כך, ביום קדוש כל כך, שמח כל כך. זה בלתי נתפס
בשכל". שולם מרים לרגע את העיניים ומוריד חזרה. "ובעצם, זה לא צריך להיתפס
בשכל, כי לא הוא יעזור לנו לעבור את הניסיון הזה. רק אמונה. אמונה תמימה
בבורא העולם, הצור תמים פעלו. הוא יתברך יודע את כל החשבונות, עבר, הווה
ועתיד. זה לא אנחנו, רשים ודלים, שרואים רק את הכאן ועכשיו. הוא יתברך רואה
וצופה עד סוף כל העולם וסוף כל הדורות, והכל מכוון ומדויק ממנו יתברך". שולם
נאנח עמוק.
"יש בעולם תפיסה כזאת שצריכים להבין מה קרה כאן. צריכים לנסות לסדר
לעצמנו בראש איך דבר כזה יכול לקרות. מנסים להבין, ואז מנסים שוב, ואם לא
הצלחנו להבין, אז אנחנו נאלצים להאמין שרק הוא יתברך יודע מה הוא עושה.
אבל האמת היא שזה לא ככה, זה לא אמור להיות ככה. להאמין בהשם זה לא
בדיעבד, חס ושלום. זה לא שאחרי שלא הבנו אנחנו נאלצים להתחיל להאמין".
שולם מגביה את הקול. "זה לכתחילה. ככה צריך להיות. רק אמונה טהורה. בלי
שום ניסיון או רצון להבין חשבונות שמיים, בלי לחפש אשמים, בלי 'אם ואילו
ואולי'. רק אמונה תמימה בבורא יתברך, רק זה".
מישהו מוזג לשולם כוס מים, מניח על הסטנדר. הוא מברך ולוגם. "אחד הקטעים
בתפילה שמחרידים את הלב, זה הפיוט של אלה אזכרה. התיאורים על הריגת
עשרת הרוגי מלכות הם בלתי ניתנים להכלה. כשמסופר על רבי ישמעאל כהן גדול,
שהפשיטו עורו מעל פניו והוא צורח ליוצר נשמתו, שרפי מעלה צועקים במרה - זו
תורה וזו שכרה? עוטה כשלמה אורה, נותן שכזה דבר איום ונורא יקרה?" הקול של
שולם נסדק. "ואז עונה בת קול משמיים - אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם
למים. מה זה? זו תשובה של בורא העולם? את הסוף - גזרה היא מלפני, אנחנו עוד
יכולים לקבל. אבל לאיים בהפיכה של העולם למים, רק כי שרפי מרום שאלו אם זו
תורה וזה שכרה? למה?" שולם עוצר, לוקח אוויר. מעביר את גב היד על העיניים.
ארי שולח חצי מבט לשווער שלו. העיניים שלו נוצצות בדמעות, כמו שלו.
"פעם הייתה גזרה על איזו עיירה". שולם מתחיל שוב, כאילו בעניין חדש.
"היהודים התחננו אצל הפריץ שיבטל את הגזרה, והוא עשה להם תנאי. היה לו
בד יקר מאוד שהוא קנה בחוץ לארץ. והתנאי היה שאם יהיה חייט יהודי שיצליח
לתפור חליפה יוקרתית מהבד הזה בלי לגזור ממנו אפילו חתיכה אחת - הגזרה
תתבטל. אבל אם לא - החייט יוצא להורג והגזרה תתבצע". שולם מרים לרגע את
העיניים, וממשיך. "היה חייט יהודי אחד שהסכים לקחת על עצמו את המשימה,
למרות האזהרות. הוא לקח את הבד ותפר לפריץ חליפה יפהפייה. כמובן, בלי לגזור
את הבד. אבל כשהוא הביא את החליפה לפריץ, הכמרים התעקשו ונשבעו שהם
ראו אותו גוזר מהבד ולוקח לעצמו, ולכן צריך להוציאו להורג.
לא עזרו כל התחינות של החייט היהודי, כל הבכיות. העלו אותו לגרדום. אבל
לפני שהוצא להורג ביקש היהודי בקשה אחרונה: שיביאו לו את החליפה המהודרת
ומספריים דקות ועדינות. הפריץ התרגז: אתה רוצה לקלקל ולהרוס לי את החליפה
היקרה כל כך, אני לא אסלח לך על זה. יהרגו אותך בייסורים נוראים! אבל היהודי
עמד על כך שזו בקשתו האחרונה, והבקשה חייבת להתמלא. היהודי לקח את
החליפה, והתחיל לגזור בעדינות את חוטי התפירה ולפשוט את הקמטים. זה לקח
לו הרבה זמן, וכשהוא סיים כולם ראו שהבד כולו שטוח על הרצפה בלי שיחסר
ממנו אף מילימטר אחד!
כולם ראו שהוא צדק, שהוא לא גזר, שהוא עשה בדיוק מה שהיה צריך להיעשות.
אבל כדי להוכיח את צדקתו, החייט היה צריך להרוס את כל מה שהשקיע ולפרום
את כל מה שתפר, עד שהחליפה התפורה והיוקרתית חזרה להיות בד, כמו שהייתה
בתחילה". שולם מרים את העיניים, אפילו לא מנגב אותן.
"זה הפירוש לתשובת הקדוש ברוך הוא לאותם שרפי מעלה - 'אם אשמע קול
אחר אהפוך את העולם למים' – זו לא סתם השתקה או איום להחריב את העולם,
חס ושלום, אלא בהחלט הסבר למה שקורה. השם יתברך אומר לאלו שטוענים
על העוול המשווע המתרחש לנגד עיניהם, בניגוד גמור לכל כללי הצדק והיושר:
שמעו נא, הדברים שאני עושה הם תמיד צודקים וישרים אבסולוטית, גם אם
אתם זועקים שנראה לכם בבירור גמור שזה בדיוק להפך, ואיפה הצדק". שולם
מנסה לשמור על הקול שלו יציב. "אבל אתם, בני אנוש קטנים ומוגבלים, רואים
רק חלק מהתמונה ולכן אינכם יכולים להבין איך ייתכן דבר כזה. אם בכל זאת
תתעקשו שאתם חייבים לראות איך כל מעשיי נכונים וצודקים, לא תהיה לי ברירה
אלא 'לפרום את כל התפרים', להחזיר את העולם למצב של תוהו ובוהו, ולהראות
לכם שלב אחרי שלב איך נבנים הדברים. רק אז תוכלו לראות איך באמת כל פרט
שמתרחש בעולם צריך אכן להיות דווקא כפי שהוא. אבל בשביל זה אני אצטרך
להרוס את כל מה שבראתי, ולהפוך את העולם למים". גזרה היא מלפני, קבלוה
משעשעי דת יומים.
הנושאים החמים
)
