סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

להבדיל אם אפשר מהפרק הקודם שהיה לדעתי קצת יבש ונמרח - עד שנפגשו במקראיות 2 אנשים כ"כ נדירים יחד - תני לנו עוד קצת פלפל בשיחה שלהם
יש בזה משהו הוא היה קצר, כי רציתי רק להציג את הרעיון של המפגש ביניהם.
הם בהחלט הולכים להופיע עם קצת מלח ופלפל:) (הפרק כתוב, אבל יש עוד קצת זמן עד שאגיע אליו).

לגבי הפרקים הקודמים היתי מנועה מלהגיב אבל משהו טכני שצרם לי: דויזיה לא יכולה לכלול מספר מועט כזה של חילים שנהרגו (40 אם אני זוכרת נכון) יותר נכון לכתוב פלוגה או מוצב (אפשר לקרוא בויקיפדיה על המונח דויזיה)
צודקת בהחלט! באמת מתאים יותר מוצב. תודה על התיקון.
ואין צורך לומר ולכתוב שזה פשוט אלוףףףף ברמות את מוכשרת מאד מאד אפשר ממש להתבלבל בינך למיה - ופשוט תודה על הפינוק הזה ככה יום חמישי עם קפה לשבת ולהתענג כמה דקות
תודה רבה!
מקווה שאפשר כן לזהות את סגנון הכתיבה שלי למרות השימוש בביטויים של מיה ובגיבורים שלה, היו בהחלט כמה פעמים שהרגיש לי שמיה הייתה כותבת אחרת ולמרות זאת כתבתי בסגנון שלי כי ככה התחברתי יותר.
המתח הזה שבנוי אט אט ואלגנטי...
כל כך יפה!
תודה! באמת הפרק הזה מתחיל את החלק המותח יותר של הסיפור.
יש שם כמה ביטויים ממש מוצלחים ותיאורים נלבבים אודות הגשם הזועף...
תודה! מסכימה לפרט אילו?
בסוף התוכנית הסודית, תאמר לאולה דקה לפני שהוא יצא למשימת הגיבוי המשמימה?
לא בטוחה שהבנתי, מי תאמר?
מדהים ונדיר!
מרגיש ממש פיצוי על סיום הסדרה...
תודה! ייקח קצת זמן עד לפרק הבא....
 
תודה! מסכימה לפרט אילו?

פעמים אף הרעיש כמעט כאילו היו הטיפות אבני חצץ קטנות ולא מטר של מים.

קרעו ברקים משוננים את הרקיע,

לעשירה, צמיגית, וכהה.

מאטה את צעדיהם של האנשים הממהרים לרוץ עליה, ומשקיעה את נעליהם המאובקות בבוץ.

אף אחד שם לא עשוי מסוכר".

"זה לא נחמד אף פעם להיראות דומים יותר לגושי אדמה גדולים וחומים מאשר לבני אדם",

מאלו נהניתי במיוחד..
קלילים, חמודים, דיי מתכתבים עם הסגנון של מיה ולא מכבידים על העלילה




לא בטוחה שהבנתי, מי תאמר?
יש תוכנית סודית ולא ברורה?
ואז מדירים את אולה ממנה? הוא הופך להיות סוג של גיבוי או מאסף?
ואז ברגע שאחרי האחרון הוא מקבל איזה מידע, או מבין לבד מה הוא אמור לבצע.. וקוטף את זרי התהילה.
 
מקווה שאפשר כן לזהות את סגנון הכתיבה שלי למרות השימוש בביטויים של מיה ובגיבורים שלה, היו בהחלט כמה פעמים שהרגיש לי שמיה הייתה כותבת אחרת ולמרות זאת כתבתי בסגנון שלי כי ככה התחברתי יותר.
מזהים, יש פה שילוב מאוד יפה בין מה שיותר מגדירים פה כסגנון של מיה לבין הכתיבה שלך עם כל מה שהיא כוללת, מחכה להמשך!
אגב אהבתי את ההתמקדות באולה בסיפור הזה, אהבתי את הדמות הזו עוד מהפעם הראשונה שקראתי את הסדרה :)
 
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת הצוערים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי.

---
אתיל, ארמון המלוכה
----

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע בחיים במסמרות של ברזל. ככל שיעבור הזמן, יביא אתו אבק דרכים וקמטים, יהפכו החיים להיות מוחלטים פחות ופחות. טוב ורע יתערבבו ויצבעו אותם באלפי גרסאות של אפור. מרככים דעות קדומות, מעדנים קביעות מוצקות על העולם ומקבלים את השונה במן השלמה שלווה.

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע, אבל עובדה אחת בסיסית למד איסתרק להכיר עם הזמן. ככל שתתבגר, ובאופן בלתי נמנע – יביאו איתן השנים החולפות יותר מוות לחייך. בתחילה רק תעבור לידו בהליכה נחפזת ושניכם תשתדלו לא להיפגש עם העיניים. אבל אחר כך החיים ימשיכו קצת. הזמן החולף יאלץ אותך להכיר בנוכחותו. להישיר אליו מבט. לקבל אותו. אם באדישות, אם בהשלמה, אם מחוסר ברירה.

אולי לכן הפתיע אותו מיכאל בתגובתו למוות שבגבול. כמעט כאילו פער השנים ביניהם אינו משחק יותר הבדל, ומצטמצם למשמעותו המספרית בלבד. הנסיך מיכאל שעזב את כוזר, והגבר הצעיר שהכתיב באמצעו של הלילה איגרת חיזוק לחיילים בגבולות ולעם - לא היו אותם אנשים. ועל אף שאין הגיוני יותר משינוי משמעותי כזה במהלכם של שנים קריטיות כל כך בעיצובו של האדם. עדיין היה השינוי מפתיע ומלא תובנות על חייו של אחיו בניכר.

הייתה זאת ברכה לכאורה. איגרות רבות הוחלפו בימים הראשונים לאחר התקיפה בין רבה של ראטון לחכמי הישיבה המלכותית, נושאות שאלות קשה ורגישות הנוגעות לזיהוין של הגופות. והעובדה כי מיכאל ניהל את הסוגייה המורכבת הזאת לבדו, מקלה עליו ומכאיבה בו זמנית.

לבדו הוא יושב בחדרו, בוהה בשמיים המחווירים ובכדור האש הכתמתם המתחיל את מסעו אל מעבר לראשי ההרים והאווירה הכבדה שמשרה הנוף הולמת את השקט העצוב שבין רקותיו.

עולה של הממלכה כולה מוטל על כתפיו והוא מרגיש כבד מאי פעם. השקט המוזר שנכפה משני צדדיו של הגבול בשלוש השנים האחרונות הופר באחת באחר צהרים אחד מעלה עשן, מחזיר את כוזר בחזרה לזמנים אחרים טובים פחות. והאודים השחורים שעלו מן המחנה השרוף הכריחו אותו לקבל החלטה.

על השולחן שבחדר עבודתו מונחת התוכנית, כתובה בדיו שחורה בכתב ידו של שר המלחמה שלו.

הסודיות הייתה יותר ממוחלטת. למעט אלרנן דיליאבר, בסטיאן ומפקדה של חוליית החיילים שתבחר להוציא את המשימה אל הפועל – לא היה אמור איש לדעת על התוכנית.

לכאורה היה זה הצעד הנכון. המעשה הנפשע דרש גמול, והביטחון האישי של הכפרים הפרושים לאורך הגבול חייב הרתעה חד משמעית. אבל רשימת שמות החיילים המזוהים שהביאה יונת הדואר מאותה השריפה בגבול עומדת מול עיניו ומכבידה על נשימתו.

כי אחרי כל ההתייעצויות והשאלות של חברי מועצת המלחמה, החקירות והדרישות של הקצינים הבכירים ומפקדי הגייסות - תהיה זאת ידו שלו שתחתום על הצו הלוקח גברים מביתם אולי לבלי שוב. תהיה זאת הוראתו שתצית את השלהבת לאורה ישחיזו הנערים את החרבות, ויהיה זה ליבו ומצפונו שיזכרו את הטעויות, הכישלונות, והאנשים שלא ישובו.

והאחריות הזאת, הכבדה כל כך. כמעט ומועכת אותו תחת משקלה.

היא לא חדשה לו, ההרגשה. מאז הפך למלך שלח בחתימתו לחזית נערים וגברים רבים. חלקם בוגרים ממנו בעשור. ועל אף שהמציאות כפתה עליהם מלחמה, מכריחה אותם להיאבק, להרוג ולהיהרג – לא גרעו הנסיבות מאומה מתחושת האשמה הכבדה, הלוחצת.

בחוץ החל השחר עולה. פסים של כחול עמוק ומבהיר הנמרחים על הרקיע באיטיות עצלה. לאט משעין איסתרק את ראשו על מסעד הספה הרכה, סורק את האופק השלו שמולו. ציפור בודדת עפה בחוץ הלוך ושוב, ובשקט העמוק השורר בחדר הוא מצליח אפילו לשמוע את ציוציה.

רחש נשמע מהמבואה, מבשר על בואו של ברול, אחיו של נאיתן ומחליפו, למשמרת הבוקר שלו והוא עוצם את עיניו לרגע אחד ארוך.

יוסף דיאלידאן לא ייכנע אף פעם. לא עכשיו. לא מחר, וגם לא בעוד כמה עשורים כשיהיה הוא עצמו כבר סב לנכדים. ואם העובדה הזאת ברורה כשמש העולה כעת אל מול חלונו, כך גם ברורה המשך קיומה של המלחמה הזאת.

אבל מה יקרה אם יצליחו?

מה יהא עתידה של כוזר ביום בו יפציע הבוקר על מצודת דיארל וקבוצת חיילים נבחרת תצליח לחדור אל חומותיה המגוננות של המצודה ולהביא למותו של יוסף?

הארץ תרעד. כל בר דעת ואסטרטג מתחיל יאמר זאת. גם בסטיאן ואלרנן סברו כך באותו דיון ארוך בו הציגו לו לראשונה את התוכנית, מעלים לראשונה את אפשרות סיומה של המלחמה במחיר חייה של פותחה.

הצבא אמנם ערוך מאז הגעה של אותה איגרת, דרוך ומוכן בכוננותו הגבוהה ביותר למלחמה כשתבוא. על אף שכרגע אין כמעט אחד בצמרת הפיקוד שיודע מתי תגיע עת פקודה.

הממלכה תבער. על זה לא היה כל ספק. השאלה היא רק כמה זמן תיקח לה לבערה לגווע, ומה יוכלו הם לעשות בזמן הזה כי להקטין אותה עד כמה שרק אפשר.

הוא לוחץ בכוח על רקותיו, אצבעות ידיו מנסות להקל על הכאב שהחל פושט בהן. התוכנית – תוכנית טובה. גם אישור ראוי וצריך להינתן. עליו להפריד, למתוח קו עבה בין הרגשות, נכונים וצודקים ככל שיהיו, לבין העובדות הפשוטות, הקרות.

שבע שנים מבוססת כוזר בבוץ הרטוב הזה המכונה מלחמה. שבע שנים שסחטו ממנה את כוחה וחיותה, הפכו אותה מהממלכה הפורחת שהייתה באזור לצל חיוור העסוק מרבית ימיה בהישרדות.

ויוסף?

האיש הנדיב, הרחום, גומל החסדים. החש בסבלו של כל צרוע. אותו האחד שהכניס את כוזר לסחרור האימתני ביותר שידעה מאז היווסדה.

הנחש הבוהק, האינטליגנטי, הארסי.

יוסף דיאלידאן הנו מורד במלכות. במלוא משמעותו של הביטוי הזה. ואותה מלכות היא זו שהעניקה לו את הכוח להורות על הריגתו של האיש אף ללא בית דין שיתכנס בעינינו. ומכיוון שעל אף הכוח הזה התכנסו בהוראתו הדיינים, ובדקו וחקרו וחזרו ושאלו על רצף הראיות שנחשף עם השנים וגילה לכל - ידו של מי הייתה במערבולת שכמעט ולקחה את כוזר אל המצולות.

אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?

הוא נאנח ומרים את ידו לכסות על עיניו מהאור שהחל מאיר את החדר בקווים קלושים. האנשים לא ירצו לחזור. וגם אם ירצו, המוח האנושי הרי מופלא מאד בכל הנוגע ליצירת תירוצים חדשים.

ומה יותר הולם מאותו התירוץ על כשירותו של האיש העומד בראשותה של הממלכה?

הרי גם עכשיו מנופפים בו האנשים בעוז. משתמשים בו בכל עת בה מתעורר ויכוח פוליטי על זהותם ורעיונותיהם של המלכים משני צידי הגבול. והעיתים הללו אינן נדירות כל כך.

בחוץ מתגברים מעט רחשיו של נאיתן המתכונן לצאת ומעביר לברול הוראות אחרונות. עוד מעט יתחיל היום החדש, רענן ומלא חיים, ואיסתרק מוצא עצמו עייף עד בחילה עוד בטרם החל.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך, ובשקט חוצה את הפסיעות המפרידות בינו לבין המרפסת המשקיפה אל גני הארמון.

קר בחוץ. קור ראשוני וצעיר של בוקר. אבל למרות שמעקה האבן עוד לח מטיפות נוצצות של טל מוצא איסתרק עצמו משעין את ראשו על גליל השיש המגולף.

התירוצים אינם חדשים לו, גם תוכנם ורמזיהם על אופיו ומעשיו של הנסיך השב מן הפלאט.

אבל אם ימות יוסף, אם תחזור השליטה על שני חלקיה של כוזר לידיו של בית הביואר מה ימנע מן האנשים להבעיר את הממלכה בשנית ולדרוש כי את המלוכה יקבל אדם אחר?

ומה ייתן לו את הכוח לסרב לדרישתם, להחזיק את השלטון ביד רמה, ולהורות על המשכה של המלחמה הזאת, אם עמוק בפנים בתוך ליבו הוא יודע היטב שאילולא היה קם ובוחר לברוח מהמאהל, היה חוזר אדם שליבו קבור אי שם במישורי הפלאט למלוך על כוזר?

דמותו של מיכאל ממלאת את תודעתו, מרחפת באפלולית השקטה שבין עיניו העצומות.

מיכאל טוב למלוכה.

אף לא אחד יוכל לפקפק בכך. כשם שאף אחד לא יוכל לפקפק בעובדה כי מיכאל, הנסיך שעשה את מיטב שנותיו בבבל, אהוב כמעט על כל חלקיו של העם הכוזרי. משני צידיו של הגבול.

הוא ממצמץ, מרים את ראשו מהמעקה ונועץ את עיניו בערפל הקריר שמולו.

מיכאל אינו רוצה למלוך. גם זאת עובדה ברורה.

הוא, לעומת זאת, והוא די בטוח שאיסתרק של הערסל הזנוח באותו מאהל היה מופתע מכך מאד – רוצה למלוך. במלוא מובנה של המילה למלוך. אוהב את התפקיד הזה על כל קשייו.

מה יותר פשוט מהסקת המסקנות המתבקשת?

אבל החיים, מורכבים בהרבה מאז שכב עקוד למרגלותיו של מנהיג שבטי הפלאט, לימדו אותו להבחין בחצאי אמיתות גם אם ליבו שלו ניסה לטשטש בכל מאודו את העובדות.


הבוקר עולה על אתיל, צובע בקווי אור רכים את בתי האבן הכחלחלה שלה. מנענע ברוח קרירה את השיחים שבגני הארמון ומפיח חיים בדגלי התכלת של בית הביואר.

אולי לנצח יזכור את איסתרק את אותו הבוקר. את קרירותן של המרצפות תחת גרביו ואת חוזקם של צבעי הכחול והכתום בשמים.

אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
---

כרגיל, אשמח לתגובות.
 
נערך לאחרונה ב:
לעניות דעתי- הפרק הטוב ביותר עד כה.



למרות שאין פעילות חיצונית הפרק סוחף לחלוטין וה"בימוי" שלו (כמו החלק עם הספה) מעולה.



אהבתי מאוד את הטוויסט ופיתוח הדמויות.

נשארנו במתח!
 
איזה מונולוג יפה, איסתרק יוצא כל כך איסתרקי, אהבתי!
אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
קצת לא הבנתי את המסקנה, הוא חושב שהוא החומה ששומרת על האושר או זאת שעומדת בדרכו?
 
מדהים.
מונולג מרתק ומחכים.
תיאורים עוצמתיים.
לעניות דעתי- הפרק הטוב ביותר עד כה.



למרות שאין פעילות חיצונית הפרק סוחף לחלוטין וה"בימוי" שלו (כמו החלק עם הספה) מעולה.
איזה מונולוג יפה, איסתרק יוצא כל כך איסתרקי, אהבתי!
תודה רבה על התגובות! עושה חשק להמשיך:)

זאת שעומדת בדרכו?
כן.
באמת בקריאה שנייה היה נראה לי פחות ברור ולכן רציתי לשנות לזה:
יהא הוא עצמו החומה המונעת את אושרה.
אבל כבר לא היה אפשר לערוך...
 
וואו.
עמוק וכל כך עצוב.
הייתי עצובה עבור המסקנה הסופית, אבל היא פשוט הייתה אומנותית. מסקנה שעושה את איסתרק מיורש עצר למלך.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך
אני לא בטוחה שהמזרונים אז היו מספוג...
 
אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?
זאת 'ה-נקודה' שחיכיתי לה בסדרת האם של קינן!
אציין שהתחלתי לקרוא את פדהאל והופסקתי.
אבל לפי הבקורות והתגובות נראה שקינן הזניחה את הפינה הסופר חשובה הזאת.
חבל.
 
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת הצוערים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי.

---
אתיל, ארמון המלוכה
----

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע בחיים במסמרות של ברזל. ככל שיעבור הזמן, יביא אתו אבק דרכים וקמטים, יהפכו החיים להיות מוחלטים פחות ופחות. טוב ורע יתערבבו ויצבעו אותם באלפי גרסאות של אפור. מרככים דעות קדומות, מעדנים קביעות מוצקות על העולם ומקבלים את השונה במן השלמה שלווה.

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע, אבל עובדה אחת בסיסית למד איסתרק להכיר עם הזמן. ככל שתתבגר, ובאופן בלתי נמנע – יביאו איתן השנים החולפות יותר מוות לחייך. בתחילה רק תעבור לידו בהליכה נחפזת ושניכם תשתדלו לא להיפגש עם העיניים. אבל אחר כך החיים ימשיכו קצת. הזמן החולף יאלץ אותך להכיר בנוכחותו. להישיר אליו מבט. לקבל אותו. אם באדישות, אם בהשלמה, אם מחוסר ברירה.

אולי לכן הפתיע אותו מיכאל בתגובתו למוות שבגבול. כמעט כאילו פער השנים ביניהם אינו משחק יותר הבדל, ומצטמצם למשמעותו המספרית בלבד. הנסיך מיכאל שעזב את כוזר, והגבר הצעיר שהכתיב באמצעו של הלילה איגרת חיזוק לחיילים בגבולות ולעם - לא היו אותם אנשים. ועל אף שאין הגיוני יותר משינוי משמעותי כזה במהלכם של שנים קריטיות כל כך בעיצובו של האדם. עדיין היה השינוי מפתיע ומלא תובנות על חייו של אחיו בניכר.

הייתה זאת ברכה לכאורה. איגרות רבות הוחלפו בימים הראשונים לאחר התקיפה בין רבה של ראטון לחכמי הישיבה המלכותית, נושאות שאלות קשה ורגישות הנוגעות לזיהוין של הגופות. והעובדה כי מיכאל ניהל את הסוגייה המורכבת הזאת לבדו, מקלה עליו ומכאיבה בו זמנית.

לבדו הוא יושב בחדרו, בוהה בשמיים המחווירים ובכדור האש הכתמתם המתחיל את מסעו אל מעבר לראשי ההרים והאווירה הכבדה שמשרה הנוף הולמת את השקט העצוב שבין רקותיו.

עולה של הממלכה כולה מוטל על כתפיו והוא מרגיש כבד מאי פעם. השקט המוזר שנכפה משני צדדיו של הגבול בשלוש השנים האחרונות הופר באחת באחר צהרים אחד מעלה עשן, מחזיר את כוזר בחזרה לזמנים אחרים טובים פחות. והאודים השחורים שעלו מן המחנה השרוף הכריחו אותו לקבל החלטה.

על השולחן שבחדר עבודתו מונחת התוכנית, כתובה בדיו שחורה בכתב ידו של שר המלחמה שלו.

הסודיות הייתה יותר ממוחלטת. למעט אלרנן דיליאבר, בסטיאן ומפקדה של חוליית החיילים שתבחר להוציא את המשימה אל הפועל – לא היה אמור איש לדעת על התוכנית.

לכאורה היה זה הצעד הנכון. המעשה הנפשע דרש גמול, והביטחון האישי של הכפרים הפרושים לאורך הגבול חייב הרתעה חד משמעית. אבל רשימת שמות החיילים המזוהים שהביאה יונת הדואר מאותה השריפה בגבול עומדת מול עיניו ומכבידה על נשימתו.

כי אחרי כל ההתייעצויות והשאלות של חברי מועצת המלחמה, החקירות והדרישות של הקצינים הבכירים ומפקדי הגייסות - תהיה זאת ידו שלו שתחתום על הצו הלוקח גברים מביתם אולי לבלי שוב. תהיה זאת הוראתו שתצית את השלהבת לאורה ישחיזו הנערים את החרבות, ויהיה זה ליבו ומצפונו שיזכרו את הטעויות, הכישלונות, והאנשים שלא ישובו.

והאחריות הזאת, הכבדה כל כך. כמעט ומועכת אותו תחת משקלה.

היא לא חדשה לו, ההרגשה. מאז הפך למלך שלח בחתימתו לחזית נערים וגברים רבים. חלקם בוגרים ממנו בעשור. ועל אף שהמציאות כפתה עליהם מלחמה, מכריחה אותם להיאבק, להרוג ולהיהרג – לא גרעו הנסיבות מאומה מתחושת האשמה הכבדה, הלוחצת.

בחוץ החל השחר עולה. פסים של כחול עמוק ומבהיר הנמרחים על הרקיע באיטיות עצלה. לאט משעין איסתרק את ראשו על מסעד הספה הרכה, סורק את האופק השלו שמולו. ציפור בודדת עפה בחוץ הלוך ושוב, ובשקט העמוק השורר בחדר הוא מצליח אפילו לשמוע את ציוציה.

רחש נשמע מהמבואה, מבשר על בואו של ברול, אחיו של נאיתן ומחליפו, למשמרת הבוקר שלו והוא עוצם את עיניו לרגע אחד ארוך.

יוסף דיאלידאן לא ייכנע אף פעם. לא עכשיו. לא מחר, וגם לא בעוד כמה עשורים כשיהיה הוא עצמו כבר סב לנכדים. ואם העובדה הזאת ברורה כשמש העולה כעת אל מול חלונו, כך גם ברורה המשך קיומה של המלחמה הזאת.

אבל מה יקרה אם יצליחו?

מה יהא עתידה של כוזר ביום בו יפציע הבוקר על מצודת דיארל וקבוצת חיילים נבחרת תצליח לחדור אל חומותיה המגוננות של המצודה ולהביא למותו של יוסף?

הארץ תרעד. כל בר דעת ואסטרטג מתחיל יאמר זאת. גם בסטיאן ואלרנן סברו כך באותו דיון ארוך בו הציגו לו לראשונה את התוכנית, מעלים לראשונה את אפשרות סיומה של המלחמה במחיר חייה של פותחה.

הצבא אמנם ערוך מאז הגעה של אותה איגרת, דרוך ומוכן בכוננותו הגבוהה ביותר למלחמה כשתבוא. על אף שכרגע אין כמעט אחד בצמרת הפיקוד שיודע מתי תגיע עת פקודה.

הממלכה תבער. על זה לא היה כל ספק. השאלה היא רק כמה זמן תיקח לה לבערה לגווע, ומה יוכלו הם לעשות בזמן הזה כי להקטין אותה עד כמה שרק אפשר.

הוא לוחץ בכוח על רקותיו, אצבעות ידיו מנסות להקל על הכאב שהחל פושט בהן. התוכנית – תוכנית טובה. גם אישור ראוי וצריך להינתן. עליו להפריד, למתוח קו עבה בין הרגשות, נכונים וצודקים ככל שיהיו, לבין העובדות הפשוטות, הקרות.

שבע שנים מבוססת כוזר בבוץ הרטוב הזה המכונה מלחמה. שבע שנים שסחטו ממנה את כוחה וחיותה, הפכו אותה מהממלכה הפורחת שהייתה באזור לצל חיוור העסוק מרבית ימיה בהישרדות.

ויוסף?

האיש הנדיב, הרחום, גומל החסדים. החש בסבלו של כל צרוע. אותו האחד שהכניס את כוזר לסחרור האימתני ביותר שידעה מאז היווסדה.

הנחש הבוהק, האינטליגנטי, הארסי.

יוסף דיאלידאן הנו מורד במלכות. במלוא משמעותו של הביטוי הזה. ואותה מלכות היא זו שהעניקה לו את הכוח להורות על הריגתו של האיש אף ללא בית דין שיתכנס בעינינו. ומכיוון שעל אף הכוח הזה התכנסו בהוראתו הדיינים, ובדקו וחקרו וחזרו ושאלו על רצף הראיות שנחשף עם השנים וגילה לכל - ידו של מי הייתה במערבולת שכמעט ולקחה את כוזר אל המצולות.

אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?

הוא נאנח ומרים את ידו לכסות על עיניו מהאור שהחל מאיר את החדר בקווים קלושים. האנשים לא ירצו לחזור. וגם אם ירצו, המוח האנושי הרי מופלא מאד בכל הנוגע ליצירת תירוצים חדשים.

ומה יותר הולם מאותו התירוץ על כשירותו של האיש העומד בראשותה של הממלכה?

הרי גם עכשיו מנופפים בו האנשים בעוז. משתמשים בו בכל עת בה מתעורר ויכוח פוליטי על זהותם ורעיונותיהם של המלכים משני צידי הגבול. והעיתים הללו אינן נדירות כל כך.

בחוץ מתגברים מעט רחשיו של נאיתן המתכונן לצאת ומעביר לברול הוראות אחרונות. עוד מעט יתחיל היום החדש, רענן ומלא חיים, ואיסתרק מוצא עצמו עייף עד בחילה עוד בטרם החל.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך, ובשקט חוצה את הפסיעות המפרידות בינו לבין המרפסת המשקיפה אל גני הארמון.

קר בחוץ. קור ראשוני וצעיר של בוקר. אבל למרות שמעקה האבן עוד לח מטיפות נוצצות של טל מוצא איסתרק עצמו משעין את ראשו על גליל השיש המגולף.

התירוצים אינם חדשים לו, גם תוכנם ורמזיהם על אופיו ומעשיו של הנסיך השב מן הפלאט.

אבל אם ימות יוסף, אם תחזור השליטה על שני חלקיה של כוזר לידיו של בית הביואר מה ימנע מן האנשים להבעיר את הממלכה בשנית ולדרוש כי את המלוכה יקבל אדם אחר?

ומה ייתן לו את הכוח לסרב לדרישתם, להחזיק את השלטון ביד רמה, ולהורות על המשכה של המלחמה הזאת, אם עמוק בפנים בתוך ליבו הוא יודע היטב שאילולא היה קם ובוחר לברוח מהמאהל, היה חוזר אדם שליבו קבור אי שם במישורי הפלאט למלוך על כוזר?

דמותו של מיכאל ממלאת את תודעתו, מרחפת באפלולית השקטה שבין עיניו העצומות.

מיכאל טוב למלוכה.

אף לא אחד יוכל לפקפק בכך. כשם שאף אחד לא יוכל לפקפק בעובדה כי מיכאל, הנסיך שעשה את מיטב שנותיו בבבל, אהוב כמעט על כל חלקיו של העם הכוזרי. משני צידיו של הגבול.

הוא ממצמץ, מרים את ראשו מהמעקה ונועץ את עיניו בערפל הקריר שמולו.

מיכאל אינו רוצה למלוך. גם זאת עובדה ברורה.

הוא, לעומת זאת, והוא די בטוח שאיסתרק של הערסל הזנוח באותו מאהל היה מופתע מכך מאד – רוצה למלוך. במלוא מובנה של המילה למלוך. אוהב את התפקיד הזה על כל קשייו.

מה יותר פשוט מהסקת המסקנות המתבקשת?

אבל החיים, מורכבים בהרבה מאז שכב עקוד למרגלותיו של מנהיג שבטי הפלאט, לימדו אותו להבחין בחצאי אמיתות גם אם ליבו שלו ניסה לטשטש בכל מאודו את העובדות.


הבוקר עולה על אתיל, צובע בקווי אור רכים את בתי האבן הכחלחלה שלה. מנענע ברוח קרירה את השיחים שבגני הארמון ומפיח חיים בדגלי התכלת של בית הביואר.

אולי לנצח יזכור את איסתרק את אותו הבוקר. את קרירותן של המרצפות תחת גרביו ואת חוזקם של צבעי הכחול והכתום בשמים.

אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
---

כרגיל, אשמח לתגובות.
וואו. וואו. וואו.
לפעמים החיקוי טוב יותר מהמקור.
כתיבה יפיפיה. פרק מלא מסר ועומק.
שאפו.
 
וואו וואו וואו. הרגשות והמחשבות הכי איסתרקים שיש!
אומנותי, עמוק ונוגע. איסתרק במלוא הדרו. זהו. כי זה מה שיפה בגיבורים של מיה- הלילות האלה, הזריחות והשקיעות בהן הם מפענחים את החיים.
כל הכבוד @משולש ברמודה ממש אהבתי!
 
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת החיילים הצעירים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן.

----
אכסניה בדרך לאיינה
----
פונדק הדרכים השני בו הם מתארחים מפואר עוד פחות מקודמו ובפינות רבות בתקרת הטרקלין שלו אפשר למצוא כתמי עובש ירקרקים וגדולים.

לא שזה כל כך נורא, בהתחשב בעובדה שאת חודשי הבריחה שלו העביר שלוואן במקומות גרועים הרבה יותר. אבל משום מה האווירה חסרת העידון וחדר האוכל הטחוב גורמים למצב רוחו הלא מזהיר כלל להפוך לעגום עוד יותר.

לאלרון, וזה כמובן אינו מפתיע בכלל, לא מפריעים כלל קישוטי הנוי הירוקים שעל הקירות. בנחת הוא מזמזם לעצמו שירים ישנים ובעליזות לא פחותה הוא מרשה לעצמו גם לזייף קצת במקומות בהם לא זכר את הלחן המדויק.

ואת שלוואן זה מרגיז. בכנות מרגיז מאד.

"אולי די?" הוא זועף כשהוא מסיים לברך ברכת המזון לאחר ארוחת הערב החפוזה שלהם. "מה בעולמינו המוזר מסב לך כל כך הרבה אושר עד שאתה לא פוסק מלהחריש את אוזני כבר כמה ימים?"

"מה בעולמינו המוזר?", חוזר אלרון אחרי דבריו של שלוואן ואת מילותיו מנקד תימהון עז ומזויף מאד. "לא הספקת לחזות בסתיו היפה שבחוץ או שעוד לא הצלחת למלא את ריאותיך באוויר קריר עשיר ובריא?"

"תכף אשליך עליך משהו", מבטיח שלוואן וסוקר במבט עגום את השולחן הריק. "אין לי זמן לחזות ביופיו של העולם. יש לי כרגע חובות למלא".

"חובות", מהמהם אלרון וממלמל משהו לא ברור מתחת לשפמו הבהיר. "מחר בבוקר אפקח אני על הסבלים. עכשיו בוא".

"לאן?" אומר שלוואן ומתבונן בעייפות אחרי אלרון שמתרומם מכיסאו כמעט כאילו לא החסיר מעולם שעות שינה.

אבל אלרון לא עונה. כשידיו שלובות הוא עומד וממתין לנסיך לשעבר וניצוץ עליז בעיניו מגלה לשלוואן כי הוא אינו מתכוון לספק רמזים על יעדם המדובר.

"בסדר", הוא מעקם את אפו ומתרומם בעקבות אלרון. "רק ברחמים בוא נסיים עם זה מהר, יש לי רצון להספיק לישון קצת הלילה".

אלרון לא טורח להגיב. בשלווה הוא ממהר לצאת מטרקלין הסעודה ולחצות את המבואה הקטנה המפרידה בינם לבין גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה. אבל במקום לטפס ולעלות אל הכוון המשוער בו נמצאים חדריהם הוא בוחר לפנות דווקא לכוון ההפוך.

"המרתף?", כשרגלו השמאלית מונחת על המדרגה הראשונה עוצר שלוואן ומרים את מבטו אל אלרון. "מה יש לך לחפש שם?"

"אתה שואל יותר מידי שאלות", מיידע אותו אלרון בסבלנות. "אתה מוכן בטובך להזיז את עצמותיך האציליות ולהצטרף אלי?"

שלוואן לא עונה. רק מעקם את שפתו השמאלית קצת יותר ומוריד בדרמטיות לא נצרכת את רגלו אל המדרגה הבאה.

שתי קומות מתחת הטרקלין נמצא המרתף. ומכיוון שהפונדק כולו בנוי על צלע הר, קרועים חלונות קטנים ומרובעים על קירות המסדרון ומכניסים פנימה אוויר לילה קריר בשפע. אור לעומת זאת אין שם ורק שני לפידים הנעוצים היטב בקירות מאירים את החדרון הארוך והאפלולי.

"כאן", אומר אלרון, נוטל בידו האחת את אחד הלפידים ממקומו ומכניס אותו לעששית הממתינה למטרה זו בדיוק על מדף אבן סמוך. בידו השנייה הוא מחזיק מפתח חלוד אתו הוא פותח דלת עץ כבדה בקצהו של המסדרון.

ריח מסחרר מציף לרגע את כל חושיו של שלוואן. מערבל את נשימתו בטפיחות חמות.

"איך זה בעיניך נסיכי העגמומי?", נשען אלרון בכתפו על הדלת ופותח אותה מעט יותר.

"יין?", מנחש שלוואן וקצה של חיוך מותח את שפתיו. "בשביל יין הבאת אותי לכאן?"

"לא סתם יין", מעדכן אלרון. "בעל הפונדק החביב שלנו מארח כאן סוחרי יין נכבדים מלווים בסחורה משובחת היישר מסטביטק, בדרך למכירה ביריד".

"ולמה הם נתנו לך רשות לרדת לכאן?", שואל שלוואן בחשדנות ומרחרח עוד קצת את האוויר הכבד.

"שאלה טובה", מחמיא אלרון. "שאלה מצוינת. הבה נסתפק בעובדה כי סייעתי לאחד מהם לשכנע את בעל הפונדק לתת להם מספיק חדרים להם ומלווים אותם וכאות תודה על נדיבותי האצילית העניקו לי את הרשות להתכבד מהמיטב העשיר שיש בחביות שלהם".

"נדיבות אצילית", מהמהם שלוואן ונכנס אל המרתף. "נחמד".

"נכון?", מסתובב אלרון וחיוך עליז, נערי כמעט, מאיר את עיניו. "נראה לי אנסה את יין התפוחים שלהם, שמעתי שהוא מיוחד".

"רעיון", מסכים שלוואן וסוקר את ערמות החביות הממלאות מן הרצפה עד לתקרה את המרתף ולרגע אחד ארוך הוא מתלבט מה לומר. "תודה", הוא בוחר לבסוף בפשטות.

אלרון לא עונה. או שאולי הוא רק מעמיד פנים שאינו שומע. מעמיד את העששית על אחת החביות וממלא שני גביעי חרס מהערמה שעומדת שם בנוזל אדמדם.

"לחייך", הוא אומר ומושיט את הכוס המלאה לשלוואן. "תשתה לאט", הוא ממליץ ומשיק את הגביע שלו לשפתו של האחד שתקע בידו של שלוואן.

היין עשיר. מלא וחזק. והארומטיות העצית שלו ממלאת את פיו של שלוואן בחמימות נעימה. הוא לוקח לגימה נוספת ונכנס בעוד שתי פסיעות קטנות עמוק יותר אל המרתף.

קולות גרירה נשמעים פתאום מבחוץ מלווים בדיבור שקט ומהיר. מעל כוסו מלכסן אליו אלרון מבט תמה. "לא אמורים להיות כאן אנשים", הוא מכווץ את עיניו מוטרד ומתקרב בפסיעה אחת לכוון הפתח.

גם שנים אחר כך לא יכול שלוואן להיזכר מי מהם קפץ ראשון למשמע הצווחה אבל את העובדה כי הפיל ראשון את כוסו הוא זוכר היטב.

"זוז", מתנשף אלרון, מושך את העששית בידו האחת וכמעט מפיל אותו אל הרצפה הזרועה בשברי חרס ריחניים. ברק מתכתי חולף מעליהם, מנצנץ לאורה של העששית ואחר כך נופל על הרצפה בצליל עמום.

מוזר איך האינסטינקטים שלנו עובדים. מהירים וחסרי כל התלבטות כמעט כאילו התאמנו כל חיינו עבור רגע אחד. עכשיו זה לבטח לא הזמן המתאים לעסוק בזה, אבל כשהוא משתופף מאחורי חבית גדולה וידו השמאלית אוחזת בחזקה את חרבו, מבטיח שלוואן לעצמו להקדיש לעניין מעט יותר מחשבה אם יצליח לצאת בשלום מן המרתף החשוך הזה.

לימינו, ברכו צמודה אל רצפתו הקרה של המרתף וידו גם היא לופתת את חרבו ממתין אלרון נשימתו שטחית ומהירה.

ואז נשמעת עוד פעם הצעקה, חדה ומעוותת קצת, ומיד אחריה קללה עסיסית.

"תשתיק אותו פריסם", משתעל מישהו בצרידות קרוב לפתח. "תכף הוא יביא עלינו את כל הפונדק, עד שהצלחנו להכניס אותם בשקט".

"יש שם עוד דלת בקומה הזאת", לוחש אלרון הסבר מקוטע ומכבה את הנר בנשיפה ארוכה תוך כדי שהוא מנסה להצטמצם לגודל המשוער של גרעין תפוח. "אני חושב שהיא מחברת בין קומת המרתף לאורוות".

שלוואן לא שואל מאיפה לאלרון הידע הנרחב אודות דרכי הכניסה של הפונדק, גם כי על אלרון אין מה לתמוה וגם כי ברגע זו כל שאיפתו היא להצליח ליישר את רגליו המכווצות בלי להתגלות.

יש עוד רחשים חנוקים בחלל המרתף, כאלו הנשמעים מפיו של אדם שפיו חסום על ידי סמרטוט או כף יד, ויש גם רעש של דחיפה וגרירה של לפחות שלוש זוגות רגליים ואז נסגרת דלת המרתף בנקישה ומיד אחר כך נשמע צליל מפתח המסתובב בחורו וקולות צעדים מתרחקים.

מישהו שואף ונושף בכבדות ואז גונח: "זוז מהרגל שלי, אתה".

"אולי יש כאן יציאה אחרת", מציע מישהו אחר וקולו רגוע כאילו טייל באור השמש, לא נזרק למרתף חשוך. "או שאתה רוצה לנסות לפרק את הצירים, אמציה?"

אמציה? אפו של שלוואן מתקמט. למרות שהשם אמציה הוא שם נפוץ למדי, קולו של הדובר מוכר לו מעט כדי להיות מקרי.

"אין לי אור", מציין בשלווה גבר נוסף שגם קולו מוכר מעט. "והצוהר הקטן שיש כאן למעלה לא ממש יספיק, קנז".

"הייתי שמח להציע לכם את העששית שלנו", למשמע השם הנוסף במתרומם שלוואן באחת מהרצפה הקרה, חש היטב את רגליו המכווצות. "רק שכיבינו אותה בזמן שניסינו להבין מי דוחף אתכם אל המרתף".

דממה משתררת לרגע. "מי אתם?" שואל לבסוף גבר גבוה במיוחד ורחב כתפיים וגם באור המועט יכול שלוואן להבין שתווי פניו אינם כוזרים. לצדו הוא מצליח להבחין בשתי דמויות מטושטשות נוספות.

עכשיו מתרומם גם אלרון: "אני גם אשמח לשאול את אותה שאלה, שלוואן", הוא מוסיף בשלווה מזויפת וידו מונחת עדיין על ניצב חרבו.

זהו מעמד מוזר שעדיין לא ברור לשלוואן את פשרו, אבל למרות החרדה המכווצת את ליבו מעלה המחזה חיוך על פניו. "תכירו", הוא מחווה בתנועת יד רחבה לעברם של המונדרים. "על אף שהחושך, אני מודה, יקשה עליכם קצת את המשימה. אלרון – אלו הם קנז ואמציה, ידידיו של מלך כוזר".

פיו של אלרון נפער מעט ודווקא מכיוון שהוא בין אנשי החצר הטובים שפגש שלוואן מעודו, הדבר רק מעיד על ההפתעה שמסב לו הגילוי. "ובכן", מתעשת אלרון ומגייס את נימוסיו המושלמים. "על אף הנסיבות המוזרות, אני שמח לפגוש בכם".

המונדרים מחייכים בנימוס, או כך לפחות משער שלוואן, את מראה פניהם הוא מצליח בקושי לראות.

"טוב", משתעל הזר. "משמח לראות שכולכם מכירים אחד את השני ומאושרים מאד. עכשיו אם תוכלו להיות קצת יותר יעילים זה יהיה נחמד".

"מה קרה לכם?", שואל שלוואן ומנסה להתקדם בזהירות מעבר לשורת החביות. "חשבתי שאתם בדרך לאיינה".

"שאלה טובה", מהמהם הזר למרות שברור לכלל הנוכחים בחדר כי שלוואן לא התכוון לפנות אליו. "שאלה מצוינת. אולי אפשר לסכם את זה בכך שלאנשים הנחמדים שזרקו אותנו למרתף התחשק להשתיק אותי בדרך חד צדדית למדי, והם", הוא מחווה בסנטרו לכיוונם של המונדרים. "ניסו להתערב לטובתי".

עיניו של שלוואן מתכווצות. אבל למרות שיש לו כמה וכמה קושיות על הסיפור, פרט אחד תמוה קופץ לעיניו מיד. "למה", הוא מתחיל ומתקשה במקצת לנסח את שאלתו. "למה הם הכניסו אתכם לכאן?"

"למה הם הסתפקו רק בלדחוף אותנו למרתף ולא ניסו להרוג גם אותנו?" משלים קנז את השאלה המקוטעת. "אני אנחש כי הסיבה היא שהם התקשו במקצת לחשוב על דרך בה יצליחו להסתיר שלושה גופות באורווה. היא לא גדולה".

"או שהם לא רצו לפגוע בנו", מציע אמציה ובקולו יש יותר מרמז דק. "הם כוזרים אחרי הכול, קנז".

עיניו של אלרון נודדות רגע לכיוונו של הענק השחור וקצהו השמאלי של שפתו נמתח מעט כלפי מעלה: "אז אנחנו כלואים כאן שתי קומות מתחת לאדמה בלי שמישהו יוכל לשמוע אותנו למעט כמה אנשים נחמדים שתכננו לעשות שימוש מסוים מאד בחרבות שלהם הלילה?"

שפתיו של הגבר הזה נמתחות לחיוך משועשע החושף שיניים צחורות ובורקות. "סיכום נפלא", הוא מחמיא.

זה מוזר, אבל מכל החששות והמחשבות שאמורים למלא את מוחו, עולה בשלוואן משום מה רצונו הפשוט להספיק לישון הערב קצת יותר לפני שיצטרך להשכים כדי לפקח על המשרתים. "למישהו יש רעיון מה עושים עכשיו?", הוא שואל לבסוף בעייפות ועוקף את ערימת החביות.

הדממה שעונה לו עמוקה למדי.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה