סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

וואו. יופי של פרק!
הדמויות מגיבות כל כך כמו שהם היו אמורות להגיב. זה לא יאמן. אני מרגישה פה אותם בצורה מושלמת.
אולי הערה קטנה? לא נראה לי שאלרון ינסה לעודד את חברו הטוב בעזרת יין.
לא יודעת למה, אבל זה נשמע לי רעיון אוילי למדי.
זה לא הוא שניסה לגמול את אדונו מיין כל עת שהיה שוקע במרה שחורה?
למה שהוא יעשה לו את זה עכשיו?
 
וואו. יופי של פרק!
הדמויות מגיבות כל כך כמו שהם היו אמורות להגיב. זה לא יאמן. אני מרגישה פה אותם בצורה מושלמת.
תודה!
אולי הערה קטנה? לא נראה לי שאלרון ינסה לעודד את חברו הטוב בעזרת יין.
לא יודעת למה, אבל זה נשמע לי רעיון אוילי למדי.
זה לא הוא שניסה לגמול את אדונו מיין כל עת שהיה שוקע במרה שחורה?
למה שהוא יעשה לו את זה עכשיו?
אני לא חושבת שהוא ניסה 'לגמול' את שלוואן בזה שהוא ביקש ממנו להפסיק לשתות, הכוונה הכללית הייתה להוציא אותו מהדיכאון העצמי שלו...
לדעתי כשאנשים מרגישים רע זה יכול להיות אחלה רעיון, כל עוד זה באמת לא הופך להתמכרות. ולדעתי אלרון פשוט מודע לעובדה ששלוואן אוהב יין טוב ומציע לו לטעום קצת כדי לעודד אותו, לא מעבר.
 
אני לא חושבת שהוא ניסה 'לגמול' את שלוואן בזה שהוא ביקש ממנו להפסיק לשתות, הכוונה הכללית הייתה להוציא אותו מהדיכאון העצמי שלו...
לדעתי כשאנשים מרגישים רע זה יכול להיות אחלה רעיון, כל עוד זה באמת לא הופך להתמכרות. ולדעתי אלרון פשוט מודע לעובדה ששלוואן אוהב יין טוב ומציע לו לטעום קצת כדי לעודד אותו, לא מעבר.
ובכל זאת.
אני לא חושבת שזה רעיון חכם מצד אלרון להגיד לו במילים אחרות- לך לשתות כשקשה לך.
זו ההתחלה הגרועה ביותר להתמכרות. כי לאף אחד החיים לא מאירים פנים.
אם הם היו חוגגים משהו ביחד, זה היה לגמרי בסדר. אבל כשהוא מעודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו...
בכל אופן, אני חושבת שזה מדהים. זה פשוט הדבר היחיד שמיה לא היתה כותבת פה. זו חתיכת מחמאה, כי את כל שאר הדברים היא כן הייתה כותבת.
 
אני לא חושבת שזה רעיון חכם מצד אלרון להגיד לו במילים אחרות- לך לשתות כשקשה לך.
הכוונה שלי באמת לא הייתה כזאת, אבל אם ככה זה יצא זה בהחלט צריך שינוי.
אם הם היו חוגגים משהו ביחד, זה היה לגמרי בסדר. אבל כשהוא מעודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו...
הוא לא עודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו, הוא פשוט הציע לו פינוק נחמד כי למה לא?
אולי נקודת השוני הוא בתפיסה שלי על התרבות באותם ימים וגם כי אני לא חושבת שלטעימות יין אפשר לקרוא 'לשתות'...
בכל אופן, אני חושבת שזה מדהים. זה פשוט הדבר היחיד שמיה לא היתה כותבת פה. זו חתיכת מחמאה, כי את כל שאר הדברים היא כן הייתה כותבת.
מסכימה. כנראה שהיא לא הייתה כותבת את זה כמו דברים אחרים שכתבתי, בסופו של דבר אני מנסה לכתוב מנקודת המבט שלי על הגיבורים שלה, לא לנסות להביא את נקודת המבט שלה - זה שמור לה בלבד :)
 
כתיבה יפה ומקצועית.
שאפו.
כליאה במרתף בכדי לא להרוג או כדי לא להיתקע עם כמה גופות, מצלצלת לי מוכר מהיכן שהוא...

בעניין ההימורים להמשך העלילה:
אני מהמר שבסטיאן יצא לפגוש את אולה בהקדם, ויספר לו שתפקידו הסודי הוא חיסולו של יוסף. בכדי להסתיר את העניין תצא הפלוגה בפיקודו של אבירם לפעולת כיסוי. זו הסיבה ליחסו הקר והעדר פרטים על התקיפה הממשמשת ובאה.
באם זה אכן המשך העלילה, אני מתלבט האם אונמר ורנה משמשות להטעיית הקוראים לחשוב שהיא יזמה את העברת אולה לתפקיד אחורי או שיש להן תפקיד אחר בעלילה.

כך או כך נהניתי מכל רגע.
 
כליאה במרתף בכדי לא להרוג או כדי לא להיתקע עם כמה גופות, מצלצלת לי מוכר מהיכן שהוא...
את האמת כשכתבתי את זה היה נשמע לי שהרעיון מוכר, עכשיו כשאני חושבת על זה אולי היה משהו כזה בפדהאל אבל אני לא לגמרי זוכרת כי בשונה משאר הספרים קראתי אותו פעם אחת בלבד...
 
נערך לאחרונה ב:
המשך ישיר לפרק הקודם, קצת ארוך אז חילקתי לשתי הודעות נפרדות.

----
מרתף פונדק דרכים בדרך לאיינה
-----
המרתף היה גדול וטחוב. וקירותיו קרים כאילו נבנו מאבני קרח גדולות ומסותתות. גם אפלולית שרתה בו מנוקדת בכתמי אור ירח חיוור שהציץ מהחלון הצר הצמוד לתקרתו, וצייר צללים גדולים ומעוותים על הקירות.

הזר, לא נראה כמתרגש למדי מן הקור. בשלווה הוא מתיישב על המרצפות המאובקות, ובנחת הוא פורס את תכולתו של שקו. ותכולתו כך התברר – גדולה למדי. נר ואבני מצית. כרעי עוף מבושלים למחצה. סמרטוטים ובקבוק שיכר גדול. אפילו תמצית סידאר הייתה לו שם, כפי שהעיד הריח.

"אתה", הוא אומר, מצביע לכוונו של שלוואן, וקולו הצרוד מפר את השקט המוזר שהשתרר עליהם. "בוא תעזור לי עם הנרות האלו, נראה כמה נזק הם עשו, הנבלים".

בימים כתיקונם, היה שלוואן מושך בכתפיו ובתנועת מרפק ואצבע שולח את אלרון לסייע לברנש. אבל בשנה האחרונה, הפכו הימים למתוקנים פחות ומלאים במשימות יומיומיות ופשוטות הרבה יותר. ואין כל פלא בכך שהוא מצליח להדליק את שני הנרות בניסיון הראשון, ולהצמיד אותם עם מעט שעווה למדף אבן בולט שהוא מוצא על אחד הקירות. כתם האור הצהבהב והרועד לא מחמיא למרתף במיוחד. לאורם של הנרות נראה המקום מבולגן ומאובק וערמת חביות העץ האדמדם נראית מוזרה למדי במרכזו.

"אנחנו צריכים משהו חד", מציין אמציה בשקט. "אם אנחנו רוצים להצליח לפתוח את הדלת הזאת".

"יש כאן מים", אומר קנז לאחר שבדק מה מכילות החביות הקרובות אליו בניסיון לחפש כלי כלשהו שיענה על הדרישות הללו. "וגם עצים להסקה", הוא מוסיף לאחר שתיקה של רגע ומושיט לכוונו של אמציה מקל עץ משונן ודק ששלף מערמת הקרשים.

"מים?", אלרון בוחר לעצמו חבית עץ רחבה במיוחד ומתיישב עליה. "מי האידיוט שמאחסן מים בחביות?"

"נחתום אולי?" מציע אמציה, בוחן את דלת העץ לאורו של נר נוסף שהדליק מהאש שהצית שלוואן. "בתור בעל אכסנייה הוא כנראה משתמש בהם הרבה, זה בוודאי נוח יותר".

הזר לא מתעניין כל כך בסיבות להימצאותו של הנוזל השקוף והחשוב הזה במרתף, "תביא קצת מזה", הוא מצווה, ושולף קערת חרס קטנה מתוך קרביו של תרמילו. קנז נועץ בו את עיניו לרגע אחד ארוך ואחר כך נוטל את הקערה מידו המושטת של האיש, ממלא אותה במים ומעביר לשלוואן.

"יופי", מחמיא האיש, ידיו עוסקות בניקוי פצע מכוער המדמם מעל רקתו בהצלחה חלקית בלבד. באור הנרות העמום יכול כעת שלוואן להבחין בפניו המקושטות בכתמים כהים ובדם המטפטף מרקתו וצובע את פניו. הוא מעביר את מבטו אל אמציה העסוק בניסיון לפרוץ את הדלת ואל קנז המסייע לו. ואחר כך כשהוא משתדל להתעלם ממבטו המשועשע של אלרון, הוא מתיישב למול הזר ונוטל סמרטוט מהערמה שלצידו: "זה יהיה מהר יותר, אם תניח לי לטפל בפצעים", הוא מציע.

האיש סוקר אותו כבוחן את רצינות כוונותיו ואחר כך נאנח אנחה קולנית ונשען על הקיר. "בסדר", הוא מסכים, מניח לשלוואן לנקות את הפצעים העמוקים שחרטה כנראה סכין חדה בפניו. שלוואן עובד מהר ובשקט, מספיג את הסמרטוט בקערת החרס המלאה במים נקיים, שהופכים, בכל הטבלת הבד פעם נוספת, לעכורים קצת יותר.

"אתה יכול להסתובב?", הוא מבקש. "שאמרח את הסידאר גם על החתכים שבעורף?", הענק מציית, מפנה את פניו לכוון הקיר. אולי זה ריחו החריף של הסידאר, אולי זה דווקא העקצוץ שהוא מעלה באפו, כך או כך, מראה החתכים המדממים מזכיר לשלוואן כי היה כבר בעבר במעמד זהה, במקום דומה למרתף הזה עד מאד.

"מצוין", הוא מחמיא, בחיקוי מדויק למדי לחיתוך דיבורו של הנסיך שלוואן, ידידו של המתחזה מהכלא. "הפצעים יחלימו בקרוב ממש. אולי אפילו ישאיר צלקות נחמדות".

"צלקות משמחות את ליבו של מי שלא נלחם בקרב רציני מעולם", זועף האיש ונאנח כשהוא מנסה לשנות את תנוחתו של גופו החבול. "אני, לעומת זאת, כבר הפסקתי לספור אותן".

הצהרתו לא מפתיעה אותם. הצלקות המעטרות את פניו בתוספת העובדה כי זרים משונים ניסו פחות או יותר להרוג אותו לפני כמה דקות מלמדות אותם דבר מה על אופיו. אבל העובדה כי הוא אינו כוזרי בולטת למדי גם לאורו החיוור של הירח. הם שותקים כולם. רק אלרון מיטיב את תנוחתו על החבית, וכשהוא משעין את סנטרו המחודד על כף ידו הוא מעיר: "אתה לא נראה כשייך לצד מסוים במלחמה".

הזר נושף באפו, משועשע בעליל. ומאפו הסתום, נשמעת הנחירה כמו תרועת חצוצרה. "אני עובד לבד." הוא מסכים, ונוטל כרע עוף מהערמה שפרושה על שקו, "יש לי רק שני סוגים של לקוחות: הסוג שמשלם. והסוג שעבר להריח את הרקפות מצדם ההפוך".

"כך, מרצונם החופשי?", אלרון, בניגוד גמור לשאר יושבי החדר האפל, נראה כנהנה עד מאד מהכיוון אליו מתפתחת השיחה.

הזר מושך בכתפיו ונושך בבשר העוף. "אני נוטה להניח כי הלקוחות שלי לא מחבבים עד כדי כך את ריח הפרחים שיטרחו לבדוק זאת בעצמם".

על יד הדלת מחליפים אמציה וקנז מבטים ושלוואן מתעטף טוב יותר בגלימתו. רק אלרון מחייך חיוך רחב, כאילו הסב לו הרמז רק נחת. "אולי הם כל כך אוהבים את הריח שהם נשארים שם?", הוא מציע, "הרי אף אחד עוד לא חזר ממעבה אדמה, כדי לגלות לאוזנינו איך נראה העולם מצדו ההפוך".

סנטרו של הגבר המוזר רועד כשהוא צוחק, מקפץ מעלה ומטה. "אתה, יש לך דם בוורידים שלך", הוא מגחך ומוחה את שפמו השמנוני משאריות שומן העוף.

"יש לו", מסכים שלוואן ממקומו שעל יד הדלת ושולח לעברו של אלרון מבט נוזף.

"יש לו גם שכל", מוסיף אלרון, וממקום מושבו הגבוה נראה ראשו הלבנבן כצלליתו העקמומית של הירח. "את מי ידידנו הנחמדים רצו שתהרוג?"

שקט משתרר במרתף לרגע, עבה ומוחשי. אמציה מפסיק את מאמציו לנתק את צירי הדלת, ואפילו קנז מהדק את שפתיו. הענק לעומת זאת, נראה רגוע.

"ומה יועיל לך, אם אומר לך את שמו?", הוא שואל בנחת, מסדר את הפריטים בשקו, באיטיות מחושבת.

"לנו יועיל", מתערב קנז. "מי שלח אותך?"

"אחנו רוצים לדעת אם הגנו על האדם הנכון", מבאר אמציה, אצבעות ידיו מאדימות על ציר הדלת העקום. "שלפנו את החרבות שלנו בשבילך, אדוני".

"אתם שייכים לכוזר הישנה, נכון?", הענק לא ממתין לתשובה. "אז הוא כוזרי, כמוכם. בכיר. בצד של המלך איסתרק".

"אה", אומר שלוואן, כאילו מסבירה לו תשובתו המעורפלת של האיש, את העניין כולו. "והם - אנשיו של יוסף דיאלידאן".

"כנראה", מושך האיש בכתפיו. "לא הספקתי בסערת הקרב לשאול לנאמנותם, אבל נראה לי שאפשר להבין אותה לבד מהחבטות הנדיבות שהם טרחו להעניק לי".

"ולמה בחרת לא להרוג את האדם שבשבילו נשלחת?", קולו של אלרון זהיר עכשיו. "אני אניח שבחרת לך לקוחות מהסוג שמשלם".

שביב חיוך סודק את פניו הפצועות של הזר, מעקם מעט את תווי פניו הרחבים. "אתה באמת סקרן", הוא מתפעל. "אבל אני לא רואה סיבה למה אטרח לספק את סקרנותך".

"את סקרנותי – לא". מסכים אלרון וסנטרו מחווה לעבר המונדרים. "אבל הם הצילו את חייך, לא?"

לרגע ארוך משתתק הזר, בוחן חתך ארוך שדימם עדיין על זרועו, משפשף את עיניו בעייפות ואז נאנח מעט. "נו, בסדר", הוא רוטן. "אני בכל מקרה לא תכננתי לבצע את זה".

"לבצע את מה?", שואל שלוואן וקולו איטי.

"להרוג את בנו של מקאן", מחייך הזר ומטלטל את ראשו כאילו סובל מסחרחורת. "האקסידטור אולה טרסדיאן, מכירים את האיש?"

דממה מוזרה משתררת במרתף לאחר הכרזתו של האיש. אבל למרות גל החרדה הקטן שעובר בוודאי בראשם של כל אחד מהנוכחים בחדר – מצליחים ארבעת הגברים להסוות בהצלחה יפה יחסית את רגשותיהם.

"הוא בנו המאומץ", מעיר אלרון לבסוף למרות שכרגע ההערה הזאת נשמעת טיפשית למדי.

"וליבו יכאב לא פחות מאשר אם ימות בנו ילידו", מוסיף שכיר החרב וקולו יבש. "על כל פנים יכאב במידה רבה. אבל כל זה אינו מענייני יותר משום שאני החלטתי כבר שלא אבצע את הרצח הזה".

"אממ", קולו של אלרון נשמע מהורהר. "אין לי כל כוונה לפגוע ברגשותיך, אבל סלח לי אם אני מתקשה להאמין כי מצפונך המפותח הוא זה שמונע ממך לעשות זאת".

הזר צוחק. "לא", הוא מסכים ונראה מוחמא למדי. "אבל למרות שיש לי מוניטין לכבד ואין לי קשר מיוחד לארץ הזאת - אני לא מתכנן להיות זה ששולח את כוזר פעם נוספת למלחמה".

-->
 
נערך לאחרונה ב:
--> המשך:

עיניו של קנז מצטמצמות קצת, למרות האור המועט מצליח שלוואן להבחין בכך, ואז הוא מוחה מפניו את הבעה התמיהה ומתקרב מעט יותר על מעגל האור שיוצר הנר. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'פעם נוספת'?", הוא שואל בשלווה.

שוב פעם שותק האיש ארוכות, ועל פי מראה פניו השמוטות נראה כי הוא נרדם, ושלוואן לא יכול לתהות האם פציעותיו חמורות יותר ממה שהיה נראה לעין.

"המלך רעואל הוכש על ידי נחש", הוא פותח לבסוף וקולו האיטי מספר לשלוואן שחשדותיו כנראה נכונים. "מישהו הרי היה צריך לכלוא נחש ארסי, לשמור אותו עד לרגע הנכון, ולהחביא אותו היטב בין הכרים של הכיסא המלכותי, נכון?"

כתם האור החיוור רועד מעט על הרצפה כאילו יצאו הנרות במחול. דממה משתררת שוב במרתף.

"וזה היית אתה?", ספק שואל, ספק קובע אלרון, היחיד מבני החבורה שמצליח למצוא את קולו שוב.

"הו, לא", שוב מצחקק האיש. "אני רק סיפקתי את הנחש לאיש שביצע את כל זה, קלידיאס ברוכו קראו לו".

קלידיאס ברוכו?

לרגע מרגיש שלוואן כי הוא קופא וראשו הופך כואב כאילו תפס מישהו את מוחו ומעך אותו בין כפות ידיו. "קלידיאס ברוכו?" הוא חוזר בחולשה. "אתה בטוח?"

האיש מושך בכתפיו. "אם אמרתי את שמו, אז כנראה שכן. אבל אם הייתי יודע את מי הוא רוצה להרוג לא הייתי נותן לו", הוא משנה את תנוחתו ומתנשף קצת בכאב, ידיו מגששות אחר בקבוק השיכר שעל הרצפה. "בכל מקרה הוא היה רק השליח. מי שהזמין את הרצח היה יוסף דיאלידאן".

יוסף דיאלידאן. כמה פשוט.

ואף על פי ששלוואן חשד כבר לפני שנים במעורבותו של אביו במותו של המלך רעואל, ולמרות שבשנה האחרונות שוכנע בכך כמעט לחלוטין עת גילה כי אביו תכנן לרצחו נפש – הידיעה כי אביו מולידו הזמין אי אז, שנים לפני שהייתה לו זכות כלשהי לדרוש את המלוכה, רצח מתוכנן ומוקפד שכזה - גורמת לידיו להפוך חלשות ולאצבעותיו לרעוד במין רטט מוזר.

הוא מכווץ את אגרופיו, מנסה להסתיר את הרעד המוזר שאוחז בהן. "הוא שלח אותך גם עכשיו?", הוא שואל בצרידות.

הזר מתנשם קצת בחוזקה ולוגם לגימה ארוכה מבקבוק השיכר שבידו. "לא", הוא אומר מהורהר. "ממש לא. לאבו מטריאס שלח אותי, ואני די משוכנע שהוא לא שיתף את מלכה של כוזר החדשה בתוכניותיו".

"למה?", שואל אלרון ומעיף מבט מהיר לעברו של שלוואן החיוור. "כוונתי, הוא שר הצבא של כוזר החדשה, מה האינטרס שלו ברצח הזה?"

שוב מושך הזר בכתפיו. "אין לי מושג", הוא מצהיר. "אולי הוא שכנע את עצמו שיש לו סיבות חשובות. אני על כל פנים חושב שמדובר ברצון פשוט להשיב את כבודו בעיניו של יוסף דיאלידאן, יש שמועות שהוא רוצה להחליף אותו".

שלוואן מעיף מבט לעברו של אלרון, אבל זה האחרון רק מושך בכתפיו.

"אבל אני כבר החלטתי", ממשיך הענק, מעווה את פניו בבחילה ומניח את כרע העוף הלעוס למחצה על השק. "אני לא עושה עוד שירותים כאלו. תעשו מה שאתם רוצים עם הארץ הזאת, אני את הראש שלי רוצה מחובר לכתפיים טוב".

"בחור נבון", מחמיא אלרון, שף את אפו בהבעה מהורהרת. "אל תדחוף ידיים לקדירה שלא תזכה לטעום ממנה".

"בדיוק", מחייך הענק, מציג שורת שיניים לבנות וישרות בוהקות באפילה. "בכל מקרה התבשיל שבקדירה שלכם מקדיח כבר הרבה זמן".

"כוזר תשרוד", מציין שלוואן בשקט והוא עצמו אינו יודע למה הוא טורח לומר זאת.

"טוב", מושך האיש בכתפיו ופורש ידיים מלוכלכות ונוצצות. "מכיוון שאני אוהב להניח לאנשים לחשוב לבד, אני אעניק לכם גם עכשיו את הכבוד הזה".

"כוזר שרדה הרבה יותר מזה", מציין אלרון ביובש ומחווה בכתפו לכוונם של המונדרים. "ואם הם היו לוקים באופטימיות המזהירה בה חוננת, כנראה שהיו משאירים אותך להיאבק בעליזות עם ידידך נושאי החרבות".

מבעד לחושך נראות עיניו של מיודעם האלמוני כשני לפידים זוהרים. "טוב", הוא משתמש שוב במילה החביבה עליו ופורש את ידיו במחוות התנצלות, "אתם לא משאירים לי ברירה".

"כן", מהנהן אלרון בהזדהות, "זה לא שאתה יכול לקום וללכת".

"פיזרתם בכוזר שועלים נושאי לפידים, ויקינגי, אתה באמת חושב שאת השריפות שהם יצרו אפשר יהיה לכבות רק ממימיו של המניאר?".

אלרון שותק וניצוץ עצבני חולף בעיניו הבהירות.

האיש מגחך שוב. "אל תדאג", הוא מרגיע, מוחה את כפות ידיו הגדולות בבד חסר הצורה של סלו. "אני לא אוהב להשתמש במקצוע שלי ללא תשלום".

"אפשר לכבות". שלוואן מזדקף, ולו רק כדי להסיט את תשומת ליבו של האיש מאלרון. "כוזר משופעת נהרות ואגמים".

"היא גם מלאה ביערות ועצים", פוסק שכיר החרב. "זרקתם נר דולק לערמה מתפצפצת מיובש, לא צריך הרבה יותר מזה כדי להעלות חורשה בלהבות". הוא מוחה את אפו בשרוולו באופן רועש למדי. "אני אף פעם לא חיבבתי את דיאלידאן, עוד מהימים בהם היה שולח אלי את הברנשים השמנוניים שלו. אבל בא תסביר לי אתה, על מה בדיוק אתם נלחמים פה? רציחות פוליטיות היו גם היו בסולטנות סולז'אר ובבל והן שורדות יפה מאד בינתיים. את המסורת הזאת דיאלידאן לא המציא".

"אנחנו נלחמים על דעות", אומר שלוואן בשקט ומשעין כתף אחת על הקיר. "אנחנו נאבקים על ערכים". הוא נושם עמוקות וממקד את מבטו בנקודה נעלמת באפילה שמעל ראשו של האיש. "המלוכה אינה יכולה להיות שייכת לרוצחי נושאיה, לאיש שעלה לשלטון על גופותיהם של חפים מפשע". משמאלו, הוא יכול לחוש היטב בעיניו הנעוצות של אלרון, גם אמציה מבזיק אליו מבט מהיר מתחת לכובעו. "וכוזר אינה בבל או סולטנות כלשהי, תהיינה רוממות ככל שתהיינה".

"כן?", שוב מבזיק הזר לעברו חיוך זוהר, "אתה בטוח? רוב תושביה של הממלכה הזאת הם כוזרים בני דת משה ורובם מקיימים את מצוות האל שלכם. ואם תנסה לכתוב את ערכיה של כוזר הישנה בטור אחד ולידו את ערכיה של כוזר החדשה תמצא שרוב הערכים חופפים".

הוא משכיל קצת יותר משכיר חרב מצוי, ושולט בפרטים היטב, ושלוואן מרגיש היטב את צינתו של המרתף.

"ומי אמר לך שלא כתבו?", הוא שואל, משפשף את עיניו בעייפות.

"אז כתבו", נכנע הענק מהר, "הילדים שלך בכל מקרה, יאלצו לחפש צידוקים באבק הארכיונים".

השתיקה במרתף הקר מעמיקה. "זה לוקח זמן", קולו של האיש אבהי. "זמן וניסיון. הרבה ניסיון. כדי להבין שבני אדם לא מחפשים באמת סיבות כדי להילחם אחד בשני. אני נראה לי כבר אמרתי את זה למישהו פעם".

"הילדים שלי לא יאלצו לחפש צידוקים בארכיון", שלוואן מותש. וכרגע הוא מייחל כמעט לכל דבר שיוציא אותו מהמרתף המוזר הזה. "בין השאר, כי אני אשתדל לחנך אותם עם הערכים הללו מגיל ינקות".

"הילדים שלך", אצבעו הארוכה של הזר מנופפת לכיוונו של שלוואן. "כבר לא יזכרו על מה הם נלחמים. הם ילמדו לשנוא את אחיהם מעבר לגבול רק כי אבא שלהם האכיל אותם בדייסה מעורבבת בשנאה לאותם אנשים". הוא מושך בכתפיו. "תגיד מה שתגיד, אבל גם אם יאיר לכם המזל פנים, יום יבוא ותאלצו לפתוח כתבים מאובקים כדי להיזכר על מה התחילה המלחמה הזאת".

שתיקה מרחפת על המרתף, כבדה ואפלה במקצת, רק רחשיו של המנעול המתפרק באיטיות בידיו של אמציה נשמע במשך דקות ארוכות.

שכיר החרב משעין את ראשו על האבנים הקרות ונאנח מעט, אחר כך מעביר את ידו על עיניו.

"צריך להודיע לאולה", אומר פתאום אלרון וקופץ מהחבית אל הרצפה. "אם האנשים שכנראה שלח מטריאס הבינו שאתה לא מתכנן לבצע את הרצח, הם בוודאי ישלחו מישהו אחר לעשות את זה".

"כן", מסכים האיש בקול חלש ומוחה את מצחו ביד שרועדת פתאום. "הדלת רק ממתינה שתפתח אותה", אבל מה שאמור היה להיות תשובה צינית יוצא דומה יותר ללחישה צרודה.

"אתה בסדר?", שואל שלוואן על אף שהוא משער את התשובה. "אתה מרגיש טוב?"

זה מוזר אבל על אף שהאיש הודה כרגע באוזניהם שהוא שכיר חרב להשכרה, ושהוא היה אחד מהאנשים שגרמו בעקיפין למותו של המלך רעואל, כל מה שמרגיש שלוואן כעת הינו חמלה.

הזר לא עונה, רק משעין את גופו עוד קצת על הקיר עד שהוא כמעט עובר למצב שכיבה.

עיניו של אמציה מורמות מעט מהמנעול לכוונו של קנז. "אולי תבדוק מה אתו", הוא מציע בשקט.

בשתיקה מושיט קנז את הנר לשלוואן ובשתי פסיעות מגיע אל האיש וכורע לצידו. לרגע אחד ממששות אצבעותיו את שורש כף ידו של הזר ואצבעות ידו האחרת חשות את מגע העור של מצחו.

"הוא מזיע וקר", הוא אומר, מפנה את עיניו לכוונה של החבורה השקטה. "וגם הדופק שלו מהיר", ידו ממששת את מצחו לרגע ארוך ואז בתנועה חדה הוא מושך את חולצתו של האיש.

דם. הרבה דם. זה הדבר הראשון שמצליח לראות שלוואן. דם בגוון אדום ומזעזע שרק צבעה הכהה של החולצה הצליח להסתיר, צובע בארגמן מבריק את צד בטנו של שכיר החרב.

על יד הדלת נושך אמציה את שפתיו.

"פגיעה פנימית", קולו של קנז איטי, "סכין כנראה שהצליחה לחדור עמוק".

על מדף האבן זולגות כעת טיפות שעווה גדולות, גם קצה הנר שבידיו של שלוואן מתחיל לבעור.

"הוא דיבר איתנו", מוחה שלוואן חסר אונים. "הוא היה אמור להרגיש כאב לא?"

"לא בטוח", מנער אמציה את ידו הכואבת. "הגוף לא תמיד מרגיש בשעת מתח את מה שקרה לו".

הגבר, זה שעד לפני רגע התבדח איתם על ריחן הנעים של הרקפות, רועד כעת על הרצפה ופניו חיוורות כצבעו של סיד טרי באור נרות. "אני אמות כנראה", הוא מתאמץ ללחוש, נשימותיו מהירות ושטוחות. "זאת הייתה דקירה חדה ויעילה".

הם שותקים. בין היתר משום שהוא צודק, אבל גם כי אין להם מושג מה אומרים לאדם שכנראה הולך לגסוס בדקות הקרובות.

טיפה לוהטת מטפטפת על ידו של שלוואן, צורבת את עורו, והוא ממהר לשמוט את הבדל הקטן מידיו ולמעוך אותו תחת נעלו.

"אנחנו נגיע אל מקאן", מבטיח אלרון פתאום וידו מחפשת את ידו הקרה של האיש. "אני יודע שהכוונות שלך היו אינטרסנטיות לחלוטין, אבל משהו טוב לפחות יכול לצאת מהן".

קצה חיוך מעוות לרגע את שפתו של האיש, מהיר ורועד. "זאת מחמאה יפה", הוא לוחש בקול צרוד. "מחמאה יפה מאד, ויקינגי".

חיוך מאיר לרגע את עיניו של אלרון, שלוואן יכול ממש לראות את הרגע בו נדלק ניצוץ קטן בעיניו, ואז גוועת הלהבה הרועדת שעל הקיר והמרתף שוקע בעלטה גמורה.
---

אשמח לתגובות. לאלו שלא יכולים להגיב בקהילת כתיבה אפשר לשלוח מייל לכתובת: trianglebermudap# gmail.com
 
נערך לאחרונה ב:
את כותבת מדהים!
אני מעריצה של הסדרה ואני ממש מרגישה איך כל המהלכים שלך מסתדרים לי בדיוק במה שאני כבר מכירה!
זה אומנות ממש!
 
קודם כל העלילה מתפתחת בדיוק כמו שאני אוהבת... בלי הרבה דמויות חדשות ועם שימוש מדויק בדמויות הישנות!!!

מרתק, וכיף לקרא. וזה נקרא בנשימה אחת. אין משפטים שצריך לקרא פעמיים כדי לפענח.
 
"לא בטוח", מנער אמציה את ידו הכואבת. "הגוף לא תמיד מרגיש בשעת מתח את מה שקרה לו".
זה נכון אם מדובר על מכה שטחית או שריטה/חתך קטן.
לא יודעת אם זה תקף גם לדקירה בסדר גודל כזה, איבוד דם קורה בכמה דקות והתסמינים בולטים.
מה גם ששלוואן שטיפל בו היה אמור להרגיש משהו... להריח/להרגיש שרטוב הרצפה/לראות כתם כהה יותר...
הייתי הולכת על הכיוון שהאיש הרגיש את הפציעה אבל התעלם ממנה כדי להעביר את המידע שיש לו ולהתחרט על מה שעשה.
 
זה נכון אם מדובר על מכה שטחית או שריטה/חתך קטן.
לא יודעת אם זה תקף גם לדקירה בסדר גודל כזה, איבוד דם קורה בכמה דקות והתסמינים בולטים.
מה גם ששלוואן שטיפל בו היה אמור להרגיש משהו... להריח/להרגיש שרטוב הרצפה/לראות כתם כהה יותר...
הייתי הולכת על הכיוון שהאיש הרגיש את הפציעה אבל התעלם ממנה כדי להעביר את המידע שיש לו ולהתחרט על מה שעשה.
יכול בהחלט לקרות. שלב ההלם המפוצה.
כתבתי את התיאור הזה מהידע שלי כחובשת ואחרי בירור. זה דבר שיכול לקרות ונפוץ בעיקר בפגיעות בטן.
במקרה הזו הכוונה הייתה לפגיעת בטן חודרת (פגיעה בכבד). גם המיקום הוא מרתף חשוך שמואר בקושי.
בנוסף יש מסיחים מהפציעה האמיתית, למשל כאן - הדימום והפציעות בפנים בהם באמת שלוואן התמקד.
זאת הסיבה שאחד השלבים בטיפול בטראומה הוא הפשטה, בדיוק כדי לא לפספס מקרים כאלו.
באוזני שמעתי מפרמדיקית על אישה צעירה לאחר תאונה שהתהלכה כמעט 5 דקות שלמות וקרסה לאחר מכן.
היה לה דימום פנימי בבטן מפגיעה קהה, מה שכמובן גרם להלם היפוולמי. האדרנלין החזק גורם הרבה פעמים לא לשים לב ומונע תחושת כאב.
כמובן שכאן זה סיפור ואין בו כדי לקבוע התנהגות רפואית כלשהי.
 
נערך לאחרונה ב:
אם ככה אז מי אני שאחלוק;)
 
סליחה, התכוונתי לאלרון.
הוא קר רוח, הוא מתואר טיפה שלילי, ויש הרבה זיקים בעיניו..
אלרון, בניגוד גמור לשאר יושבי החדר האפל, נראה כנהנה עד מאד מהכיוון אליו מתפתחת השיחה.
ספק שואל, ספק קובע אלרון, היחיד מבני החבורה שמצליח למצוא את קולו שוב.
אלרון שותק וניצוץ עצבני חולף בעיניו הבהירות.
חיוך מאיר לרגע את עיניו של אלרון, שלוואן יכול ממש לראות את הרגע בו נדלק ניצוץ קטן בעיניו,
וממקום מושבו הגבוה נראה ראשו הלבנבן כצלליתו העקמומית של הירח.

אבל גם אם הוא לא חשוד, תשאירי את הספק,
מה אכפת לך שאחשוד בכשרים?
 
אבל גם אם הוא לא חשוד, תשאירי את הספק,
מה אכפת לך שאחשוד בכשרים?
לפי הציטוטים נראה שהתכוונת לאלרון כן?
באמת לא אכפת לי. הפוך, תחשדי בכיף:)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה