שיתוף - לביקורת מידג'רנטפרי

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשמח לביקורת, פליז.



יום שלישי.
היום הקבוע שאני יוצא לסיבוב עם סבא.
כמו תמיד. סבא נותן לי את ידו. היד הזו שמתחת לשרוול הלבן חקוקות בה ספרות כחולות.
הוא צועד בקצב נמרץ, סבא. תמיד הוא אומר שהוא חייב להשלים את שלושת השנים שבהם לא היו לו ספרים.
וסבא באמת משלים. בכל רגע פנוי הוא יושב עם ספר ענק עב כרס, המשקפיים שלו מורמות לכיוון המצח, והעיניים המאומצות מעיינות באותיות הקטנות.
רק כשהנכדים שלו, 'הנקמנים' כמו שהוא אוהב לכנות אותם, מגיעים אליו, הוא סוגר את הספר הגדול שלו ויוצא לסיבוב של נחת.
כמו מידי יום שלישי, הגעתי אל סבא, ויחד יצאנו לסיבוב הקבוע ברחובות העיר.
פתאום צדה את עיניי דמות מרוחקת, וסביבה התגודדות קטנה של נערים בגילי.
ביקשתי מסבא, והוא הסכים ללכת יחד איתי לבדוק את פשר ההתגודדות.
היה זה יהודי קשיש. הצצתי, בלי כוונה, באמת, וראיתי שגם ביד שלו חקוקים המספרים הכחלחלים האלה.
הוא החזיק ביד שקית עם לקקנים אדומים מבריקים, והציע לכל ה'קינדערלאך'.
סבא נתן לי שוב יד, וצעד משם מהר בתקיפות.
בהמשך הדרך הסביר לי סבא שלא ניתן לסמוך על הכשרות של הלקקן, ולשאול את הקשיש זה לא כדאי כי הוא יכול להיפגע.
ככה התהלכנו עוד כמה דקות אבל כבר לא פטפטתי בהתלהבות.
הלקקן האדום נצץ לי מול העיניים...

כשחזרנו לבית, אחרי שהוא סגר היטב את דלת העץ החומה, סבא פקד עלי להתיישב על הספה.
אם סבא אומר עושים, וכך התיישבתי על הספה הקרועה בקצוות, מחכה לסבא שיחזור מהמטבח.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
ידעתי מה יש בארגז, אבל נתתי לסבא לדבר. ככה אבא חינך אותי.
"זה הארגז של ה'גוטעזאכן'. של הממתקים. עכשיו, בגלל ההתגברות שלך ברחוב, אני נותן לך רשות לבחור שלושה ממתקים מהארגז.
אבל לפני כן, אני רוצה להסביר לך משהו.
כעת, אחרי ההתגברות שלך, יש לך זכות גדולה. זכות ענקית שיכולה להיות רק לאידישער יינגאלע שמתגבר על הפיתויים של היצר הרע.
זכויות כאלה, שבגללם הוא רצה להרוג אותנו.
עכשיו, אתה יכול לבחור שלושה ממתקים, ועדיין הזכות תישאר שלך. אבל אני מציע לך לוותר על הממתקים.
אני רוצה שהטעם הכואב של ההחמצה יישאר לך בפה, אל תדחה את ההרגשה הזו, ואל תנסה לשכוח ממנה. תזכור כל הזמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום, ושלא קיבלת תמורתו שום פיצוי. אבל כל הזמן תישאר בשמחה על הזכות לקיים את רצונו יתברך, אפילו כשזה קשה.
הבנת, נקמן יקר שלי?"
ואני הבנתי, נקמן שכמותי.
כל הדרך הביתה, באוטובוס, ואחרי זה במעריב ובמיטה, עמד לי לקקן אדום ונוצץ מול העיניים, גם בחלומות הוא בא לבקר, אבל בבוקר כשהתעוררתי והטעם המתוק מילא את כל כולי, הבנתי שזה הרבה יותר טעים מהלקקן.
בארוחת הבוקר, כשהמלמד הוציא חבילת לקקנים אדומים עם חותמת מוכרת מתנוססת עליהם, ולמול כל הכיתה סיפר את הסיפור שלי, ועל סבא שהלך מיד אחר כך לקנות חבילה של לקקנים, חשבתי שזה מיותר.
אני את הפרס שלי קיבלתי גם ככה.

היום, שלושים שנה אחר כך, כשאני רואה לקקן שמיועד עבור מבוגרים, מידג'רני קוראים לו, וזכיתי ואין לי גישה אליו, אני נותן להרגשה החמצמצה למלא את כל כולי, לא דוחה אותה.
אחרי שהיא ממלאה אותי היטב, ההרגשה החמוצה, נותנת לי להרגיש לא שווה ולא מעודכן, אני פותח עיניים גדולות, עיניים שזכו לראות את סבא הצדיק שלי, ומסתכל על המודעה הגדולה שתולה על הקיר שמולי.
'אני נקמן לתמיד. גם מול המחשב!'
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי. טוב לי גם ככה.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #3
אחד החזקים.
זה סיפור שכל אחד יכול לקחת למחוזותיו, לאו דווקא למידג'רני...



אשמח לביקורת, פליז.
אז לאור תחנוניך, החלטתי לא להשיב פניך ריקם ;).
אם סבא אומר עושים
נראה לי שצריכים פסיק או משהו בין 'אומר' ל'עושים'.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
אותו.
תזכור כל השמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום
הזמן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אחד החזקים.
זה סיפור שכל אחד יכול לקחת למחוזותיו, לאו דווקא למידג'רני...
קודם כל יישר כח.

שנית, אכן, יש כאן לקח מאוד בולט. (מקווה שאכן הבינו אותו), והמטרה של הכתיבה הזו הייתה לתת הרגשה של 'גאווה דקדושה', דווקא ובעיקר כשאנו מפסידים משהו בגלל יהדותינו וקדושתינו.
ומי שיקח זאת לתחומים נוספים, אשרי לו.

אני התמקדתי דווקא בנושא של מידג'רני כי נושא הבינה המלאכותית הוא הנושא הבוער ביותר בפורום הזה ובתקופה הזו, ובעיקר בגלל שמידג'רני היא אחרי הכל הפלטפורמה האיכותית והמוכשרת ביותר בנושא הבינה המלאכותית.

לקחתי את המסר למקום כזה, שלא רק מחכה ליום שמידג'רני יפתח וסוף סוף גם היהודים החרדים ששומרים על קדושתם ייחשפו למידג'רני, אלא לשמחה עצומה על עצם אי היכולת להשתמש במידג'רני.
אנו מוכרחים לזכור: הסיבה שאנו לא משתמשים במידג'רני, היא בגלל היותינו יהודים חרדיים השומרים על קלה כבחמורה. בגלל הציות המוחלט שלנו לגדולי ישראל. בגלל ציווי התורה קדושים תהיו. ובגלל אלף ואחד סיבות שלא כאן המקום והזמן לפורטם.
כשאנו נחשפים ליכולות המופלאות של מידג'רני (או כל אתר אינטרנט אחר שאין לנו גישה אליו בגלל חרדיותנו) אין לנו אלא לרקוד על גודל השמחה שזכינו להימנות על העם הנבחר, ולא להיחשף לאתרים מפוקפקים גם כשהם מאוד מאוד מסקרנים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מכיוון שביקשתם ביקורת ואני מעריכה מאד אנשים שטורחים לא רק לסמן לייק או לתת מחמאה גנרית אלא גם לעשות את מה שעבורו נועד הפורום בפועל ולהעניק ביקורת שיכולה גם להשביח, אנסה לתת את החלק שלי.

כתיבה יפה ורעיון מצוין.
יש לי רק בעיה קטנה עם אמינות הסיפור של הילד:
אנסה לתאר את ה'עלילה הקצרה' בצורה יבשה:
ילד שיוצא עם הסבא לטיול ברחוב -> רואה איש מבוגר מחלק סוכריות -> מתחשק לו גם - > סבא אומר שלא -> הוא עדיין רוצה (בדרך חושב על הסוכריות) - > מגיעים לבית וסבא פותח בנאום (מטיף קצת בעיני) ומבקש ממנו למרות ההחמצה להישאר בשמחה (לכאורה הוא צריך להיכנס קודם לשמחה) -> הילד שמח ומאושר -> סיכום-> חזרה על המסקנה.

שנית, אכן, יש כאן לקח מאוד בולט. (מקווה שאכן הבינו אותו),
הלקח באמת בולט. אולי אפילו קצת יותר מידי.
אם תשימו לב רוב הסיפור הוא נאום שנועד לשכנע אותנו בנכונות של הרעיון.
מבחינתי ההרגשה הכללית בקריאה הייתה מטיפה קצת והמסקנה ברורה מאד מתחילתו של הסיפור.
אין פקפוק, אין תהייה מצדו של הילד שחושק בסוכריה - למה נגיד הוא צריך לשמוח כל כך? או לפחות שלב הפנמה עם עצמו. (נכון זה סיפור קצר מאד אבל משפט שניים נוספים של התלבטות לאחר נאומו של הסב היו מוסיפים לדעתי הרבה מבחינתנו כקוראים).
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי.
"לא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר...אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". (וכמובן שאין טענתי להשוות את מידג'רני לחזיר).
במאמר מוסגר וכי בכל אופן זה לא פורום השקפה:
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף. אבל זה לא באמת משנה אם זה נכון או לא, כי זה בכלל לא פרמטר במשוואה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף.
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים' ומגרה (לכתחילה, לפני ההתגברות ושינוי החשיבה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים'.
אני לא חושבת שזה חזיר, לא חושבת שזה גם בר השוואה.
התייחסתי למשפט הסופי בו נטען שזה יהיה מיותר לגמרי, כי ממש לא בטוח שאפשר לומר שדברים אסורים הם גם מיותרים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני לא חושבת שזה חזיר, לא חושבת שגם זה בר השוואה.
גם אני לא חושבת שזה חזיר, ואני מאמינה שגם @היהלומן לא חושב כך.
התייחסתי נטו לדוגמה שהבאת.
התייחסתי למשפט הסופי בו טען שזה יהיה מיותר לגמרי, כי ממש לא בטוח שאפשר לומר שדברים אסורים הם גם מיותרים.
זה מיותר לו, לי ולכל מי שאינו זקוק לזה לעבודתו.

ובכללי אסור זה כן מיותר, שכן אם היינו זקוקים לזה אלוקים לא היה אוסר עלינו את השימוש.
לפעמים אנו מרגישים שאנו זקוקים לדבר האסור, זה לא אומר שאנחנו באמת צריכים אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
גם אני לא חושבת שזה חזיר, ואני מאמינה שגם @היהלומן לא חושב כך.
התייחסתי נטו לדוגמה שהבאת.

זה מיותר לו, לי ולכל מי שאינו זקוק לזה לעבודתו.

ובכללי אסור זה כן מיותר, שכן אם היינו זקוקים לזה אלוקים לא היה אוסר עלינו את השימוש.
לפעמים אנו מרגישים שאנו זקוקים לדבר האסור, זה לא אומר שאנחנו באמת צריכים אותו.
יש לי מה לומר אבל לא רוצה להסיט את הדיון למקום אחר.
נסכים שלא להסכים :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
אפילו אם זה לא היה נכון,
אנשים לפעמים מתעצבנים על נטפרי כאילו הם לא הזמינו אותו למחשב שלהם,
אם יש לך נטפרי תשמח, תקבל, תתייעל. על יתרונותיו הרבים וחסרונותיו המועטים (לפחות לפי מה שנראה לי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
ייתכן מאוד שזה כך.
אני זוכר שבתחילה, כשהתפרסם כאן אשכול מרתק על DALL-E2 הציבור היה מרותק ברמה מטורפת, וגם אני כמו רבים אחרים נרשמתי לרשימת ההמתנה של התוכנה בעלת היכולות המופלאות כל כך.
למעשה, התקשקשתי מעט עם DALL, אבל לא זכור לי מתי בפעם האחרונה פתחתי את התוכנה הזו...

אבל, וכאן מגיע אבל גדול מאוד.
הכלל הידוע של מים גנובים ימתקו מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש, וכל זמן שמידג'רני חסום בנטפרי, הרי אלו שזכו ואין להם גישה אליו, עומדים מול לקקן נוצץ ומפתה.
ביום שנוכל להשתמש ולהתקשקש בו, ייתכן מאוד שההתלהבות תיעלם תוך שבוע לכל היותר, אבל אני התייחסתי למצב העכשווי, וכרגע זה מגרה מאוד, וגם משמח מאוד שבגלל היותינו יהודים יראים ושלמים, זכינו לא להיחשף לאתרים מסויימים גם אם הם מאוד מסקרנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מכיוון שביקשתם ביקורת ואני מעריכה מאד אנשים שטורחים לא רק לסמן לייק או לתת מחמאה גנרית אלא גם לעשות את מה שעבורו נועד הפורום בפועל ולהעניק ביקורת שיכולה גם להשביח, אנסה לתת את החלק שלי.
יישר כח!
הביקורת שלכם מיוחדת ממש. נותנת כיוון נכון לחשיבה ונעמדת במקומות הנכונים.

כתיבה יפה ורעיון מצוין.
יש לי רק בעיה קטנה עם אמינות הסיפור של הילד:
אנסה לתאר את ה'עלילה הקצרה' בצורה יבשה:
ילד שיוצא עם הסבא לטיול ברחוב -> רואה איש מבוגר מחלק סוכריות -> מתחשק לו גם - > סבא אומר שלא -> הוא עדיין רוצה (בדרך חושב על הסוכריות) - > מגיעים לבית וסבא פותח בנאום (מטיף קצת בעיני) ומבקש ממנו למרות ההחמצה להישאר בשמחה (לכאורה הוא צריך להיכנס קודם לשמחה) -> הילד שמח ומאושר -> סיכום-> חזרה על המסקנה.
אכן, חסר כאן במסר, וכל הכתיבה דלעיל יכולה הייתה להשתבח הרבה יותר.
פשוט, הרעיון עמד לי כמה ימים בראש, וברגע הראשון שיכולתי להוציא אותו מהכוח אל הפועל, עשיתי זאת.
דא עקא, שלא היה לי הרבה זמן מיותר, וכך שיגרתי מיד את הנכתב בלי ביקורת מינימלית.
ובכל אופן, איני מתחרט על כך, כי המטרה בכתיבה דלעיל לא הייתה להראות את כישוריי הספרותיים, אלא לתת את המסר הנכון בזמן הנכון. (לפני שנטפרי תפתח את מידג'רני...)

וזוהי גם התשובה לטענה הבאה:
הלקח באמת בולט. אולי אפילו קצת יותר מידי.
אם תשימו לב רוב הסיפור הוא נאום שנועד לשכנע אותנו בנכונות של הרעיון.
מבחינתי ההרגשה הכללית בקריאה הייתה מטיפה קצת והמסקנה ברורה מאד מתחילתו של הסיפור.
אין פקפוק, אין תהייה מצדו של הילד שחושק בסוכריה - למה נגיד הוא צריך לשמוח כל כך? או לפחות שלב הפנמה עם עצמו. (נכון זה סיפור קצר מאד אבל משפט שניים נוספים של התלבטות לאחר נאומו של הסב היו מוסיפים לדעתי הרבה מבחינתנו כקוראים).
כי אכן, ניתן להוסיף הרבה לסיפור, (בעיקרון הסיפור עצמו היה צריך להיות ארוך יותר, והמסר מוחצן פחות,) אבל כפי שכבר כתבתי, לא היה לי הזמן לכך.
(בינתיים לא משלמים לי פה על הכתיבה, ויש לקוחות שנושפים בעורף...:)

"לא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר...אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". (וכמובן שאין טענתי להשוות את מידג'רני לחזיר).
במאמר מוסגר וכי בכל אופן זה לא פורום השקפה:
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף. אבל זה לא באמת משנה אם זה נכון או לא, כי זה בכלל לא פרמטר במשוואה.
כפי שכתב @אש קודש!
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים' ומגרה (לכתחילה, לפני ההתגברות ושינוי החשיבה).
לי אישית מסקרן מאוד להתקשקש עם מידג'רני.
ואדרבה, זה מגרה אותי מאוד מאוד.
ואכן, הדוגמא שהבאתם מצויינת מאוד.
כי אנחנו לא אומרים בשר דבר אחר לא טעים, אבל מאידך כשמביאים לנו במטוס כריך מגרה שבשר טריפה שוכן בפנים בשאננות, אנו לא מרגישים צער או החמצה, אלא שמחים על ההזדמנות לקיים את רצונו יתברך.
ואם הילד שלנו בן השלוש או שצתים עשרה יהיה לידינו באותו זמן, נראה בכך הזדמנות מצויינת להנחיל לו את הערכים הנכונים.

ו...אה, כמובן שגם אני לא משווה את מידג'רני לדבר אחר...
(אולי ל:
לקקן אדום בהכשר הרבנות נרניה.

עד כאן לעכשיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מושלם.
אהבתי את הקטע ואת הרעיון
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.

הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).

פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
"אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
"אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
"זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
"תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.

בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
מהקורונה.
סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".

אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.

סיפרתי את זה לסבא.
"אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
"אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
"סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
"ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
"אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.

למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
"שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
כתם אדום הופיע על פינת הספר.
"זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.

הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.


עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
ג'ודי.
כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת פרי עץ הדר
רעש בבית.
במטבח יגעות הבנות בקקפוניה משולבת של מיקסר בוש רב עוצמה, שירי חג בווליום מוגזם וציפצופיו הנואשים של התנור שעמל וטיפס למאה ושמונים מעלות סלציוס, ולאף אחד לא אכפת. גם ככה הבצק עדיין במיקסר. בסלון שני נערי חמד קולעים קוישאלאך תוך פלפול בהלכות ארבעת המינים פלוס הלכות כבד את אביך ואת אמך, בדגש על ה'את'. בכניסה ערמות ארגזים עמוסים בכל טוב רמי לוי, וכל הטלפונים תפוסים, מי באיחולי חג שמח לדודים ומי בשיחה דחופה מהמכולת או מחנות הטמבור.

ולתוך הקלחת הזו היא נכנסת, מבררת איפה אפשר להושיט יד, מבינה שעוד לא אכלו כאן היום. מוציאה מחבת, ביצים, כמה ירקות וקרש חיתוך, מאלתרת ארוחת ביניים לאחים הקטנים שלה. מסתכלת סביב, מחפשת מה עוד אפשר לעשות, לא מוצאת. אמא אומרת שעוד מעט המייבש יסיים, היא תצטרך עזרה בגיהוץ, אבל לא נעים לה לחכות על הספה כשכולם סביבה עובדים. היא שוקלת לקפוץ הביתה לרגע ואז לחזור, אבל אז הוא מגיע. ילד חינני בן שלוש, נוסע על בימבה בפראות ראויה לשמה מעיף את הארגזים המלאים, מכריז שהוא אוטובוס. אח שלה. היא מסתכלת עליו, מבינה איזו עזרה אמא שלה צריכה עכשיו.
הוא לא מסכים לרדת מהבימבה, האוטובוס חייב להגיע לבית של סבא מהר, הוא מסביר לה. הסוכה של סבא עוד לא מקושטת. אז הם נוסעים לסוכה, מדמיינים שהיא הסוכה של סבא. נהג האוטובוס מצביע בגאווה על מלבן צבעוני, 'זה אני עשיתי!' הוא אומר. היא מתקרבת, בוחנת את הסוכה העשויה מקלות ארטיק והסכך העשוי מנקה מקטרות ירוק. והתמונה באמצע. התמונה של הילד החינני בן השלוש, אח שלה. פאותיו מתנופפות ברוח ובידו הוא אוחז בובת ארבעה מינים, והחיוך שלו כובש, מאושר. האותיות הצבעוניות התלויות בקשת מעל לסוכה הקטנה מאחלות לאבא ולאמא שלה הרבה נחת מפרי עץ ההדר שה' נתן להם.

נהג האוטובוס הקטן בוהה בה, מצפה להתפעלות הנדרשת, היא לא מגיעה. העיניים שלה מהופנטות לתמונה, לחיוך, לנחת מפרי עץ הדר. והן נרטבות, העיניים. היא נשענת על הסדין הלבן כאילו היה הכותל המערבי. היא רוצה פרי עץ הדר, אבא. על זה היא חולמת. על חיוך של ארבעת המינים, על פאות מתנופפות ברוח, על פלפולי הלכות בסלון וחלות לכבוד יום טוב במטבח. אחת היא שואלת, מבקשת, בוכה. שיתמלא הבית רעש, שיתמלא הלב שמחה, שיתמלאו קירות הסוכה שלה בסוכות קטנות עשויות מקלות ארטיק ומנקי מקטרות, ותמונות.

וזו לא שעת הדלקת נרות, אך היא מרגישה את שערי השמים נפתחים, את עת הרצון. וזכני, היא לוחשת, לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', היא מתחננת.
נהג האוטובוס שואל אותה אם היא עצובה. היא מרימה אותו, מחבקת ומחביאה את פניה בין כתפיו. מה פתאום, היא לוחשת אל תוך אוזנו, אני הכי שמחה בעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה