סיפור בהמשכים יונה ספיר פינת ליבי קליין | פנאפיק כפול>

[-חיה-]

התעכבתי יותר מיום יומיים אבל קבלו את פרק 9:

 

[-חיה-]

9#

השעות חולפות, מלאות פרוצדורות רפואיות ואווירת בית חולים חונקת. וכשהמולת המסדרון הולכת לישון היא מותירה אחריה אוויר ספוג בהרהורים ומנוקד באשמות מודחקות.

הוא שיקר כשסיפר לנורית על הכעס שלו. למען האמת, לאחר הפציעה הוא הפנה את הכעס העיקרי בעיקר לעצמו, לאיש שהיה. תמיד הוא סלד מאנשים שהרסו את עצמם במו ידיהם, אבל אף פעם הוא לא שם לב שהוא בעצמו הולך בדרכם.

מנגינה נמרצת קוטעת את מחשבותיו, מישהו מתקשר. "כן, מי זה?" קולו של יותם עונה לו, בדיוק בזמן.

יותם אדם מיוחד, ושיחות הפלאפון שלו שהתחילו בכלל בשביל לוודא שהוא קופץ לדוקטור רובינשטיין הופכות מיום ליום ליותר ארוכות, אורגות חברות מפתיעה בין סוכן מוסד בדימוס למתמחה חרדי מהצפון.

הוא יושב ליד מיטתה של נורית הישנה, מאזין לנשימותיה העמוקות ופותח את ליבו, "אתה מבין? כל החיים שלי נלחמתי במלחמות של אחרים והם בתמורה לקחו לי את העיניים, הפכו אותי לנכה שלא מסוגל להגן על המשפחה שלו", רחשי תזוזה קלים מכיוונה של נורית עוצרים אותו, וכשנשימותיה חוזרות למקצב הרגיל הוא ממשיך , "ועכשיו, בגלל שנלחמתי במלחמות של אחרים נורית סובלת, רק כי הייתי טיפש".

"אי אפשר להגדיר הצלת חיים כטיפשות, בטח שלא כמלחמות של אחרים. הייתה לך יכולת להילחם עבור חיים, ועשית זאת".

דבריו של יותם מטיילים בראשו, מחפשים פינה להתקבל בה ונתקלים בדחייה, "לא נלחמתי רק עבור הצלת חיים, גם אם זאת הייתה התוצאה. לפעמים מה שעמד בראש מעייני זה שיקולי יוקרה וכוח, לפעמים הרצון להראות חזות של כל יכול שאולי בלעדיו לא הייתי במצב הנוכחי".

יותם דומם, אולי מחפש מילים ואחר כך לוחש בקול איטי: "ועכשיו אתה לא רוצה להראות ככל יכול?"

"אני... אני רוצה...", משהו צורב בעיניו, אולי זאת הדלקת הלא נגמרת, אולי דמעות, "כל אדם רוצה בכך, אני חושב".

"אנשים אוהבים להרגיש בעלי שליטה, להרגיש שהם אלו המנהלים את תכנית חייהם. אם אני הייתי מנהל את חיי הייתי כרגע רופא בחדרי ניתוח לצד אבי או לצד דוקטור רובינשטיין" קולו של יותם מתחזק מעט, "אבל הכל יכול האמיתי כיוון אותי אחרת ממה שרציתי, חלמתי וידעתי".

"ולי הוא לקח את העיניים והשאיר אותי בחושך הכי גדול שקיים. פעם שמעתי שעיוור נחשב כמו מת, ולפעמים זה מה שאני מרגיש, מת".

"בנצי, ה' לקח לך את העיניים, אבל כל בוקר הוא נותן לך חיים. חיים שבהם אתה שומע, מבין ומרגיש, חיים שעטופים באהבה של חברים ומשפחה. אם חייך הם כשל מת אז כל המתים היו שמחים להתחלף איתך".

מילותיו של יותם מנערות אותו, גורמות לו להבחין בכוכבים של אור הטמונים בחייו, ובכל זאת משהו בו מתנגד, יותם אינו עיוור, הוא לא מכיר את עוצמתו האמיתית של החושך, "קל לך לדבר, אתה השתקמת מהפציעה שלך כמעט לגמרי, ולדברייך התאונה שלך גרמה לך להכיר את משמעות חייך. החיים שלי היו מלאים במשמעות גם לפני, גם אם לא תמיד דבקתי בה. בניגוד אליך הפציעה שלי נראית כעונש על דבר נעלם בלי שום משמעות נסתרת".

"אולי אתה צודק, אולי באמת קל לי לדבר, אבל אתה באמת חושב ששום דבר טוב לא צמח מהפציעה? שכל כולה עונש אחד גדול?"

בנצי דומם, במוחו עוברים עשרות מילים, תחושות ומחשבות שחווה מאז הפציעה. הוא השתנה, אין ספק, והוא בכלל לא בטוח שהשינוי כל כך רע. הוא לא שם לב איך החושך האפיל על העולם, שם את הזרקורים על הפנימיות שלו, גרם לו לחפש מהות.

 

[מימיי]

אהבתי ממש!

השילוב בין בנצי ליותם גאוני!!

רק אני מריחה פה ריח של סיום?

 

[-חיה-]

אהבתי ממש!

השילוב בין בנצי ליותם גאוני!!

תודה!

 

[רוח פרצים]

רק אני מריחה פה ריח של סיום?

??!! לא באמת.
@-חיה- תגידי שזה לא נכון!

 

[-חיה-]

פרק קצרצר הפעם, רק כדי שההפסקה לא תהיה מוגזמת, ההמשך יבוא בקרוב כמובן.

10#

לפעמים תורה של השגרה מגיע. היא מופיעה אט אט, הופכת את המסובך להרגל ואת הלא אפשרי למובן מאליו. מכניסה את הפחד והרגש למסגרות ריבועיות. ובכל זאת השיחה עם יותם מהדהדת במוחו, לוחשת לו להרפות מהכאב, מהאשמה.

דוקטור ליבוביץ' נכנס לחדרה של נורית, מביא איתו המולה שקטה של בוקר, כזאת שנמצאת אפילו בחדרי טיפול נמרץ. הדוקטור מתחיל בסדרת בדיקות, לא דורש ממנו לצאת החוצה, "פריווילגיה של עיוורים", הוא מתרץ.

"קחי נשימה ארוכה", מבקש ליבוביץ', "יפה, בדיוק ככה. עוד אחת נוספת, מצוין!"

"ועכשיו הרגליים, נתחיל ברגל ימין, שתהיה לנו הצלחה. נסי לכווץ את השרירים, את האצבעות", הבדיקות ממשיכות, עוברות לרגל שמאל וגם שם הדוקטור נשמע מרוצה.

"התוצאות מצוינות", אומר הדוקטור, קולו משוחרר, "בקצב הזה נצטרך לסלק אתכם מטיפול נמרץ היום או מחר", קולו מחייך.

"תודה דוקטור", מילותיה של נורית מחייכות גם הן.

הדוקטור יוצא, משאיר אחריו אופטימיות זהירה, "טוב שזה תורו של ליבוביץ', הוא היה זריז", היא אומרת.

"כן, תמיד יש לו לאן למהר".

"גם לך יש, קבעת עם רובינשטיין בשעה תשע".

 

[-חיה-]

??!! לא באמת.
@-חיה- תגידי שזה לא נכון!

אופס, הייתי בטוחה שעניתי לך ועכשיו אני רואה שלא, סליחה!
אני לא יודעת עוד כמה פרקים יהיו, פשוט הסוף כתוב כבר כמעט חודשיים ורק האמצע מתארך כל הזמן,
אם כי ככל הנראה הסיפור לקראת הסוף כמו שמימיי כתבה

 

[אריאלל34]

יש משהו בדרך?
מחכה...

 

[-חיה-]

יש משהו בדרך?
מחכה...

יש המשך, אני עובדת עליו.
אהה ואיזה דמות מספרי ליבי קליין הכי הייתם רוצים שתיכנס?
מרגיש לי שיש יותר מידי ממרגל להשכרה ובא לי לגוון
יאללה שוטו!

 

[אריאלל34]

יש המשך, אני עובדת עליו.
אהה ואיזה דמות מספרי ליבי קליין הכי הייתם רוצים שתיכנס?
מרגיש לי שיש יותר מידי ממרגל להשכרה ובא לי לגוון
יאללה שוטו!

את איתן, מיה, או נטע...
אבל גם תכניסי את אלי! א"א בלעדיו!

 

[-חיה-]

את איתן, מיה, או נטע...
אבל גם תכניסי את אלי! א"א בלעדיו!

רעיון! אהבתי!
ואלי גם יגיע בעז"ה כי גם לי מתחיל להרגיש מוזר בלעדיו...

 

[מימיי]

יש המשך, אני עובדת עליו.
אהה ואיזה דמות מספרי ליבי קליין הכי הייתם רוצים שתיכנס?
מרגיש לי שיש יותר מידי ממרגל להשכרה ובא לי לגוון
יאללה שוטו!

אולי את חנוך?
הוא גם בעל מוגבלויות, בנצי ירגיש בנוח

 

[חיה כל רגע מחדש]

יש המשך, אני עובדת עליו.
אהה ואיזה דמות מספרי ליבי קליין הכי הייתם רוצים שתיכנס?
מרגיש לי שיש יותר מידי ממרגל להשכרה ובא לי לגוון
יאללה שוטו!

רחלי טישלר

 

[לוטם]

אולי את לייבי?

 

[-חיה-]

אולי את חנוך?
הוא גם בעל מוגבלויות, בנצי ירגיש בנוח

הוא בא יחד עם נטע לא?
אבל בלי קשר יש לי גם רעיון איך לשלב אותו...

רחלי טישלר

וואו קשוח לי
אבל רשמתי לי

אולי את לייבי?

מאתגר, נראה איך נעשה את זה.

תודה ממש!
עזרתם לי לפתוח קצת את הראש, אחרי שנתקעתי.
תודה!

 

[-חיה-]

להעלות עוד אחד קצרצר?
בעזרת ה' אני אשתדל שהבאים בתור יהיו ארוכים יותר.
קבלו:

 

[-חיה-]

#11
עשרים צעדים מפרידים מפתח חדרה של נורית ועד לפניה שמאלה, עשרים ושמונה נוספים מובילים אותו למתחם המעליות. לאחר גישוש קל הוא מוצא את הכפתור המתכתי ולוחץ, ממתין שתכריז על בואה.

המעלית מגיעה, רועשת כתמיד. הוא נכנס, מחניק תחושת מחנק של הרגלי עבר. הוא לוחץ על הכפתור הרביעי מלמעלה ונצמד לדופן המחוספסת, מחכה.

יד זרה נוגעת בכתפו, מקפיצה את חושיו. הוא דוחף אותה בעדינות נחושה ומרחיק את גופו. "הי! לא עושים ככה לחברים!" רועם קול מוכר.

"חברים", הוא חוזר אחריו, מושך את המילה באיטיות.

"ידידים מהעבר?" הבחור מתחנן, רעד קל בקולו.

"מכרים. לצערי". המעלית מודיעה שהגיעה לקומה הרצויה, הוא יוצא החוצה, משאיר את העבר במעלית.

אבל העבר רודף אחריו החוצה, לא מרפה. "לא ידעתי שאיבדת את הראייה".

"אז הנה אתה יודע. עוד משהו או שאפשר להיפרד?"

הדממה עונה לו, מלווה בקול של מעלית נסגרת.

 

[מנוחה כהן]

ידידים מהעבר

יונתן?!

 

[-חיה-]

יונתן?!

אולי

 

[אריאלל34]

#11

סקרנת...