שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[-חיה-]

יש לכם כל מיני משפטים יפים שחשבתם עליהם?
קטעים קצרצרים מידי בשביל לשתף?
תובנה מעניינת?
זה המקום לשתף התחלות של דפי וורד שמשום מה שמרתם, אז שוטו!

 

[פנינה ריימונד]

אהבתי חחח

מצאתי את זה בתיקייה אחת מיני רבות
אין לי מושג מה זה:

הוא מיילל כמו חתול,

מצייץ כמו אפרוח או ציפור

גוחן כמו נחש

זוחל על שש כמו כלבלב

ולפעמים גם על ארבע, כמו דוב

בהמשך מהדס כמו ברווז

 

[-חיה-]

משתפת דברים שמצאתי אצלי ואהבתי

העולם הוא סיפור
וכל אחד חושב שהוא הגיבור
-
וגם:
העצמי שלי מדרדר
לאן שהוא דוהר
ואני אחריו
מובסת
(מתי ולמה כתבתי את זה??)

יש עוד, צריכה לחפש

 

[-חיה-]

אהבתי חחח

מצאתי את זה בתיקייה אחת מיני רבות
אין לי מושג מה זה:

הוא מיילל כמו חתול,

מצייץ כמו אפרוח או ציפור

גוחן כמו נחש

זוחל על שש כמו כלבלב

ולפעמים גם על ארבע, כמו דוב

בהמשך מהדס כמו ברווז

בדיוק כאלו! מעולה!

 

[-חיה-]

טוב יש גם את זה:
שירים כותבים למגירה
זהו מעגל החיים
של הדיו
(המגירה זהו השם של תיקיית המחשב שבה אני שומרת את כל מה שהמקלדת שלי מגירה)

 

[-חיה-]

אהבתי חחח

מצאתי את זה בתיקייה אחת מיני רבות
אין לי מושג מה זה:

הוא מיילל כמו חתול,

מצייץ כמו אפרוח או ציפור

גוחן כמו נחש

זוחל על שש כמו כלבלב

ולפעמים גם על ארבע, כמו דוב

בהמשך מהדס כמו ברווז

כתבת את זה על תינוק נראה לי
אני צודקת?

 

[פנינה ריימונד]

כתבת את זה על תינוק נראה לי
אני צודקת?

כן, זה נשמע כך לא זוכרת חח

 

[משולש ברמודה]

לא יודעת אם זה ארוך מידי, אבל זה קטע מותחל שכתבתי פעם מהאמצע על איזו אפוקליפסה או משהו בסגנון שיצר איזה אדם ושמו באדו (?!) בהשראת אתגר מתח בהמשכים שהיה כאן, אני אוהבת את מה שיצא אבל זה לא קשור לכלום, אז אל תשאלו שאלות כי אין לי תשובות


באדו?

הוא רק הוריד את המסכות. קורע את הכיסויים מעל פניהם של בני האדם ומאלץ אותם להפנות עיניים קפואות אחד אל השני. סליחה. קרחונים.

אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.

האנשים נלחמו. כמו חיות. נשפו באפם כמו משוגעים.

אבל הג'ונגל שרד.

מה זה שרד? הוא בעט, צווח, מגלגל את עצמו על האדמה ויורה לכל עבר. בזעם הוא צבע את השמים, בחייתיות הפך את האדמה לאבק שחור ובאדישות קרה הוא דרך על המתים.

האנשים, אלו שנשארו, שאריות שרופות וטרוטות עיניים, ניסו לאסוף את השברים ולחבר את העולם מחדש.

אבל הרשת קרסה מזמן. לוקחת איתה אל התהום העמוק אחדים ואפסות, שערים לוגיים וגבישים מתנדנדים, משאירה את היקום ערום כביום היוולדו. ובלעדיה החל העולם חווה מחדש את תקופת ימי הביניים, אלא שהפעם ידעו האנשים מה הם הפסידו.


הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.

"זוז", ממליץ לו האיש בשחור, מושך כפפה עבה על ידו. "זוז מהר. לפני שתיגמר לי הסבלנות".

הוא זז. כלומר הוא ממש משתדל לזוז. אבל הבוץ עמוק ורטוב, והנעליים שלו הופכות כבדות עם כל פסיעה נוספת.

יש הילה סגולה הלילה. או שאולי מישהו החליט לשחק עם התאורה של הכוכבים. כך או כך, הענפים הקטנים הנדרסים תחת רגליו נדמים לו כזוהרים.

זה שדה ענק. שחור כפחם ודומם כאילו צופים בהם אלפי מתים. לא כאילו. אולי באמת הם צופים.

פעם היה שם דשא ירוק רך. פעם ישבו מסביב אוהדים שואגים. עשרות שנים לפני רקדו שם בני האדם לצליליו של המנון.

במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.

'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.

אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.

אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.

אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.

 

[-חיה-]

לא יודעת אם זה ארוך מידי, אבל זה קטע מותחל שכתבתי פעם מהאמצע על איזו אפוקליפסה או משהו בסגנון שיצר איזה אדם ושמו באדו (?!) בהשראת אתגר מתח בהמשכים שהיה כאן, אני אוהבת את מה שיצא אבל זה לא קשור לכלום, אז אל תשאלו שאלות כי אין לי תשובות


באדו?

הוא רק הוריד את המסכות. קורע את הכיסויים מעל פניהם של בני האדם ומאלץ אותם להפנות עיניים קפואות אחד אל השני. סליחה. קרחונים.

אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.

האנשים נלחמו. כמו חיות. נשפו באפם כמו משוגעים.

אבל הג'ונגל שרד.

מה זה שרד? הוא בעט, צווח, מגלגל את עצמו על האדמה ויורה לכל עבר. בזעם הוא צבע את השמים, בחייתיות הפך את האדמה לאבק שחור ובאדישות קרה הוא דרך על המתים.

האנשים, אלו שנשארו, שאריות שרופות וטרוטות עיניים, ניסו לאסוף את השברים ולחבר את העולם מחדש.

אבל הרשת קרסה מזמן. לוקחת איתה אל התהום העמוק אחדים ואפסות, שערים לוגיים וגבישים מתנדנדים, משאירה את היקום ערום כביום היוולדו. ובלעדיה החל העולם חווה מחדש את תקופת ימי הביניים, אלא שהפעם ידעו האנשים מה הם הפסידו.


הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.

"זוז", ממליץ לו האיש בשחור, מושך כפפה עבה על ידו. "זוז מהר. לפני שתיגמר לי הסבלנות".

הוא זז. כלומר הוא ממש משתדל לזוז. אבל הבוץ עמוק ורטוב, והנעליים שלו הופכות כבדות עם כל פסיעה נוספת.

יש הילה סגולה הלילה. או שאולי מישהו החליט לשחק עם התאורה של הכוכבים. כך או כך, הענפים הקטנים הנדרסים תחת רגליו נדמים לו כזוהרים.

זה שדה ענק. שחור כפחם ודומם כאילו צופים בהם אלפי מתים. לא כאילו. אולי באמת הם צופים.

פעם היה שם דשא ירוק רך. פעם ישבו מסביב אוהדים שואגים. עשרות שנים לפני רקדו שם בני האדם לצליליו של המנון.

במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.

'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.

אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.

אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.

אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.

מהמם!
רק בשביל שיתוף כזה האשכול שווה
פשוט יפה!
ולא שואלת שאלות

 

[R.E.Y]

כנ"ל בלי שאלות

על מה אני אכתוב?

רות הרימה לעברי מבט מבודח. "שוב לכתוב, היא אמרה לעג נוטף ממלותיה. "זה מה שיש לך לעשות בחיים.

הייתי המומה. ולא, לא בגלל משפטיה חסרי הרגישות של רות, אשר אליהם התרגלתי כבר מזמן, אלא בשל העובדה שכלל לא אמרתי את המשפט הזה בקול!

"מה את בוהה בי?" רות צחקה. "זו בסך הכל שיטה חדשנית ומתקדמת לקריאת מחשבות".

"קריאת מחשבות?" נסוגתי לאחור במהירות.

"כן", המשיכה רות וצחקה. רוצה לראות איך זה פועל?

משכתי בכתפי. "לא בוער לי". הזדרזתי לענות. "ואני די ממהרת.

צחוקה של רות ליווה אותי, דוקר כמדקרות ברזל.

 

[-חיה-]

הזכרתם לי גם משהו שכתבתי פעם כשהתחייבתי לכתוב 500 מילים ביום, (לא עמדתי בזה, אלא מה?)

חמש מאות מילים, למה למען ה' לקחתי כל כך הרבה? למה נגיד לא הסתפקתי באיזה מאה מילים או מאתיים, אוף. אני מקלידה על המקלדת עכשיו מה שיש לי בראש, מחכה שיצא איזה משהו מעניין שארגיש מספיק שלמה עם עצמי לשתף.

אז מה לכתוב? סיפור? חוויה מעניינת? תובנה? לא יודעת המוח ריק. מבחוץ נשמעת מריבה על חניה, יאללה נשתמש בזה, מקסימום אם לא אצליח אז אעבור למשהו אחר.


החיים שלנו נעים משמחה לעצב, מאכזבה להפתעה והמון פעמים- משלום למריבה, ככה החיים, דינאמיים.

אם נתמקד במריבות והסכסוכים נמצא שיש בהם שני סוגים. הסוג האחד שולי כמו זה הפעוט בין רוסיה לאוקראינה. (אם תשאלו אותי לסכסוך הזה יש פתרון פשוט מאוד פשוט לחזור לקווי 67 זה הפתרון התמידי של האו"ם לסכסוכים פעוטים מעין אלו).

אבל הסוג השני מורכב פי כמה וכמה

וכאן זה נעצר

 

[מֶנַחֵם]

וְרַק חִפַּשְׂתִּי

מִישֶׁהוּ

שֶׁיִּלְחַשׁ לִי

שְׁמַה שֶׁקָּרָה

זֶה נָכוֹן

וּמֶה שֶׁהִרְגַשְׁתִּי

הוּא גַּם נָכוֹן

וְשֶׁהָאֱמֶת,

גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִשְׁנֵיהֶם

 

[RPO]

אף אחד לא באמת חושב
עליו
עלה

דורכים
נהנים
מהפיצפוץ
הקרנץ
והכיווץ

ויש שם נשמה מתחת
אמנם היא של
עלה
צומח
לא דומם
צמא.

ואם הם בני אדם
ישימו
לב
לעלעלים
קמולים קמוטים

 

[RPO]

חח עוד כמה..
אני ממש נהנית מהרעיון אצלי זה לא בוורוד זה בטיוטות במייל : )

ודיו יוצא
נשפך
כמים
בורא מציאות
ויצרים

2.
ואיכר מחכה
אדמה שתצמיח
ואני מחכה כאן
לנס

ואיכר מרים מבט
מבקש
שגשם ירד
ויצמיח

יבול ינקש

3.

 

[-חיה-]

ודיו יוצא
נשפך
כמים
בורא מציאות
ויצרים

מהמם!
יש לי משהו בסגנון, צריכה לחפש

 

[אש קודש!]

אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.

אהבתי.

 

[אש קודש!]

טוב, אז סיכמנו שאפשר לשתף גם בשטויות שאין לי מושג מאיפה הקרצתי?

רוגע ים, גלים קוצפים
חום שורף וקור כלבים
שקט רועש
גשם יבש
בכי מאושר
וילד ממורמר ששר

סתירות
כמה סתירות
בחיים שלמים
נעלמים

סתירות,
וקירות
מכסים את האמת
מסתירים

 

[R.E.Y]

עוד משהו:
(אשכול כלבבי)
פעם כשהייתי קטנה רציתי לטפס על העצים בחורשה. רציתי גם להגיע לראש המגדל שבסופו קבוע פנס מנצנץ. רציתי לראות את הים מירושלים בלי משקפת.

היום אני גדולה. אני כבר עולה לכיתה ה'. אין לי יותר חלומות משונים כאלו. השנה החלטתי להשתנות. תמיד המורה גרינפלד אומרת שהראש שלי לא מונח במקום, ושאולי כדאי, שכשאני לוקחת רטלין אני גם אשתדל לרצות להתעניין איזה שיעור מתקיים עכשיו.

השנה אני אהיה אחרת. אני אפסיק לחלום על מגדלים ועל עצים, ועל חוף עם גלים. השנה תהיינה לי מחברות עטופות יפה, והן יהיו כתובות מקצה לקצה, לא כמו מחברת מולדת משנה שעברה, שהיה מודבק בה בדיוק שכפול אחד וכתובות בה שתי שאלות לשיעורי בית בלי תשובות.

השנה, אמא תכין לי סנדוויץ בבוקר, ואני לא אשכח אותו על השיש.

השנה, אני אחייך כל כך יפה לחברות, ולא אעליב אף אחת בטעות, כמו שקרה לי עם ביילי שאמרתי לה שיש לה חור בגרב וגם אתמול היה לה. אפילו שזה אמת.

השנה המורות תאהבנה אותי. השנה אהיה תלמידה למופת.

 

[R.E.Y]

לא יודעת אם זה ארוך מידי, אבל זה קטע מותחל שכתבתי פעם מהאמצע על איזו אפוקליפסה או משהו בסגנון שיצר איזה אדם ושמו באדו (?!) בהשראת אתגר מתח בהמשכים שהיה כאן, אני אוהבת את מה שיצא אבל זה לא קשור לכלום, אז אל תשאלו שאלות כי אין לי תשובות


באדו?

הוא רק הוריד את המסכות. קורע את הכיסויים מעל פניהם של בני האדם ומאלץ אותם להפנות עיניים קפואות אחד אל השני. סליחה. קרחונים.

אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.

האנשים נלחמו. כמו חיות. נשפו באפם כמו משוגעים.

אבל הג'ונגל שרד.

מה זה שרד? הוא בעט, צווח, מגלגל את עצמו על האדמה ויורה לכל עבר. בזעם הוא צבע את השמים, בחייתיות הפך את האדמה לאבק שחור ובאדישות קרה הוא דרך על המתים.

האנשים, אלו שנשארו, שאריות שרופות וטרוטות עיניים, ניסו לאסוף את השברים ולחבר את העולם מחדש.

אבל הרשת קרסה מזמן. לוקחת איתה אל התהום העמוק אחדים ואפסות, שערים לוגיים וגבישים מתנדנדים, משאירה את היקום ערום כביום היוולדו. ובלעדיה החל העולם חווה מחדש את תקופת ימי הביניים, אלא שהפעם ידעו האנשים מה הם הפסידו.


הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.

"זוז", ממליץ לו האיש בשחור, מושך כפפה עבה על ידו. "זוז מהר. לפני שתיגמר לי הסבלנות".

הוא זז. כלומר הוא ממש משתדל לזוז. אבל הבוץ עמוק ורטוב, והנעליים שלו הופכות כבדות עם כל פסיעה נוספת.

יש הילה סגולה הלילה. או שאולי מישהו החליט לשחק עם התאורה של הכוכבים. כך או כך, הענפים הקטנים הנדרסים תחת רגליו נדמים לו כזוהרים.

זה שדה ענק. שחור כפחם ודומם כאילו צופים בהם אלפי מתים. לא כאילו. אולי באמת הם צופים.

פעם היה שם דשא ירוק רך. פעם ישבו מסביב אוהדים שואגים. עשרות שנים לפני רקדו שם בני האדם לצליליו של המנון.

במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.

'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.

אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.

אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.

אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.

איזה כתיבה
מלא השראה
וואו

 

[אש קודש!]

טוב, אז סיכמנו שאפשר לשתף גם בשטויות שאין לי מושג מאיפה הקרצתי?

אז עוד משהו בסגנון...

תודה על שמש
מחממת, מלטפת,
מאדה דמעות מלחיי
מאירה לי פנים

תודה על גשם
שדומע,
מזדהה בלי מילים
בוכה על חללים
של חיים.

תודה על רוח
מקפיאה את רגשותי
עוטפת, מרחפת
שומרת על חיי.