הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני עדיין זוכרת את הפעמים האלו, כל שבת שנייה ולפעמים רק פעם בחודש (למה איחרת לשמירה תגיד?), סלון חשוך, אור רך, צהבהב, פצפוץ חלש מהנרות, ושקט. שקט עמוק ומלא שלווה.
איך נמרחנו שם על הספות, הילדים הבוגרים, אחרי ששעון השבת כיבה את רוב האורות. ואיך לאט נשארנו רק אנחנו שם בחושך המרגיע הזה, שני אחים.
תמיד היית האח האהוב עלי, אמרתי לך את זה פעם? זוכרת איך כשהיית קטן ממש התחשק לי ביום חם של קיץ להלביש אותך בכל המעילים שמצאתי בבית, חשבתי שזה יפה ממש, מזל שהמזגן דלק.
תמיד אהבתי את הנחישות שלך, את הסדר הפנימי, את החדות והעומק שצריך לחפור קצת כדי לשים לב אליהם, את העובדה ששנינו אהבנו הרבה דברים דומים.
זוכרת איך ישבנו שם ודיברנו, על החיים ועל כלום, על החברים שלך בצבא, ועל פוליטיקה שלמי אכפת ממנה בסוף.
זה היה מצחיק את האמת. איך היה ברור ששנינו מריחים את הסיגריות שבדיוק עישנת מקודם, זה היה גם משעשע לצפות בך מכין תה בינתיים מכלי שני כמו הילד שחינכו אותך להיות.
אולי זה כוחו של ההרגל, אולי זה סתם עניין של כבוד, תמיד היית ג'נטלמן אחרי הכול, או שאולי זה כן היה הניצוץ ההוא הקטן, המתוק. כמו באותה הפעם שסיפרת לי עליה, כשעמדת בתור עשרים דקות לקנות אוכל, חיכית, בחרת, שילמת – רק כדי לצאת משם ולזרוק את הצ'יזבורגר לפח הקרוב.
אהבתי את השיחות האלו, את השתיקות. איך סיפרת לי שבכיפור האחרון היה חסר בעל קורא בבית כנסת של היחידה, וכמובן שהעלו אותך, תמיד ידעת לעשות את זה הכי טוב שיש.
נראה לי גם אתה אהבת אותן, את השיחות האלו. איך תמיד שמרת על הטקס הקבוע ההוא של לערבב כמה שוטים של טקילה עם מיץ לימון סחוט שהכנת מראש, להציע לי ולקרוץ בחיוך, "אמא לא רואה, מה אכפת לך לשתות קצת איתי".
אני זוכרת שבת אחת שישבנו שם ודיברנו כרגיל. אולי זאת הייתה העייפות, אולי האלכוהול קצת ערפל את החושים שלי, איך הסתכלתי שם עליך ואמרתי פתאום: "נראה לי אני אוהב אותה".
"מי", שאלת אותי, בחיוך שובב כזה.
"גיסתי הראשונה", חייכתי, "והאהובה מכולן".
היה לך חיוך כזה על הפנים, כאילו אתה מצפה שנסתדר, למרות שבעיניים שלך היה גם מבט של תעזבו אותי בשקט, אחרי הצבא אני עף מכאן לשנתיים שלוש, ועד גיל שלושים בערך כל מה שאני מוכן אליו זה להיות דוד מקסים לאחיינים.
אבל אני רק חייכתי עוד קצת ושתקתי, ובלב דמיינתי אותה, את הגיסה הזאת, ואתכם ביחד, בונים בית מאיר כזה, מדהים. כי למה לא, ויש סיכוי תמיד.
לא לחזור, אני לא מאמינה במילה הזאת. אין באמת תלם לחזור אליו. כלומר יש וכולם מדברים עליו, אבל בפועל אין שם הרבה שהולכים באמת על הסרגלים הישרים, הרוב מנסים גם את השבילים הלא מסומנים.
זה מגוחך לחשוב שתחזור בדיוק למה שהיית, החיים האלו הרי דומים יותר לספירלה מאשר לעיגול, ומוזר איך אף פעם לא רציתי את זה בשבילך, אולי כי האמנתי שתמיד ישנה בוודאי סיבה באיזה מקום לאדם היוצא לחיפוש.
אבל כן למצוא את האמת, זה כן רציתי בשבילך. רציתי גם בשבילי אם להיות כנים, הרי גם אם חונכנו עליה זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לחפש אותה בלילות ובימים.
אז רק בהיתי שם בשלהבות הנוצצות ושתקתי, וציירתי לי את הילדים שלכם, חמודים כאלו, דומים לך אולי. דמיינתי לעצמי איך נארח אתכם לשבת פעם אחת, ותלמד עם הילד הבכור איזו סוגיה מורכבת, כי בוא נודה בזה – הילדים שלך בטח יהיו מוכשרים, ואני אקשיב מהצד.
דמיינתי שם גם כיפה, לא יודעת מאיזה צבע או סוג, וכיסוי ראש כלשהו לאישה עלומת השם והפנים. דמיינתי אותה מדליקה נרות לידי ומתפללת, אותך שר לה אשת חיל.
אני זוכרת את הפרצוף שלך משועשע קצת, כי בטח ידעת על מה אני חושבת, ואיך גם אותו פרצוף הפך ביישן כשאמרתי לך שבטח תהיה אבא מדהים.
אני זוכרת עוד הרבה שבתות כאלו. נרות דולקים, ריח מדהים מהפלטה, חושך רך, דיבורים ושתיקות.
וכמה זמן עבר מאז, ושבתות. ושלהבות זוהרות, לפעמים מתחשק לי לשאול אותך אם גם אתה זוכר אותן, כמו שהן צרובות בלב אצלי.
אני לא אחת שבוכה בחופות, לא אחת כזאת בכלל. ולא בגלל האיפור, זאת סתם אני הבעייתית שעומדת שם ומחייכת בסלחנות להמוני הנשים המוחות את עיניהן ואפן ברגש רב.
אבל אולי אלו השמים מעלי שיש להם אינסוף גוונים, או השיר של עידן רייכל שמתנגן ברקע ומעלה זיכרונות מהמעמקים. אולי בכלל נכנס לי משהו לעין.
החופה מטשטשת מולי פתאום, ואני ממצמצת כמה פעמים, בדיוק בזמן כדי לראות אותך הולך במעבר עם חיוך ענק על הפנים.
אתה שם לב אלי פתאום, קורץ לי קריצה כזאת שזורח ממנה אושר, ומזל שיש לי טכניקות מצוינות איך למחות את הדמעות בלי להרוס את המסקרה.
אני אוהבת את החתונה הזאת, מתחילה ועד סופה. את הריקודים שאפשר להשתתף בהם ללא חשש, את השמחה האמיתית. את הכלה שלך, שיש לה כמו שאומרים בסיפורים, חן יהודי אמיתי. את העובדה שאתם הולכים להקים בית ששומרים בו על הרבה יותר משלושה דברים עיקריים.
יש מנגינה שקטה עכשיו ורעש של כלים ואנשים מדברים. ולא מפתיע אותי בכלל לראות אותך עומד שם באזור המשפחות, קרוב לבר, בהפסקה של כמה שניות ריקות.
אתה שם לב אלי פתאום, מסמן לי להתקרב עם היד, ושואל אותי בחיוך מתחרה ששיתפנו תמיד, האם זאת לא החתונה הכי יפה במשפחה שיצא לי לראות.
אני צוחקת, מתלבטת האם לריב איתך על התואר הנחשק, אבל בזמן שאני עושה את זה אתה מסתובב רגע, מסמן משהו לברמן, ומניח על השולחן כוסיות קטנות של מה שנראה טקילה מעורבבת בלימון.
זה מצחיק, כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה טעמתי את המשקה הזה, אז אני רק מרימה את הראש ופוגשת את העיניים שלך, ואני כמעט בטוחה שראיתי שם את הניצוץ ההוא.
יש מוזיקה חזקה פתאום. מישהו קורא לך, חבר ישן מהישיבה, ואתה נפרד ממני בחיוך והולך לרקוד.
אני מתרחקת קצת, נעמדת קרוב למחיצה, איפה שאוכל קצת להסתתר. ובפעם השנייה באותו הערב, שוב מתערפלות לי העיניים, ודי ברור לי עכשיו שבלב שלך, בדיוק כמו בשלי, צרוב עדיין זיכרון אותן השבתות.
איך נמרחנו שם על הספות, הילדים הבוגרים, אחרי ששעון השבת כיבה את רוב האורות. ואיך לאט נשארנו רק אנחנו שם בחושך המרגיע הזה, שני אחים.
תמיד היית האח האהוב עלי, אמרתי לך את זה פעם? זוכרת איך כשהיית קטן ממש התחשק לי ביום חם של קיץ להלביש אותך בכל המעילים שמצאתי בבית, חשבתי שזה יפה ממש, מזל שהמזגן דלק.
תמיד אהבתי את הנחישות שלך, את הסדר הפנימי, את החדות והעומק שצריך לחפור קצת כדי לשים לב אליהם, את העובדה ששנינו אהבנו הרבה דברים דומים.
זוכרת איך ישבנו שם ודיברנו, על החיים ועל כלום, על החברים שלך בצבא, ועל פוליטיקה שלמי אכפת ממנה בסוף.
זה היה מצחיק את האמת. איך היה ברור ששנינו מריחים את הסיגריות שבדיוק עישנת מקודם, זה היה גם משעשע לצפות בך מכין תה בינתיים מכלי שני כמו הילד שחינכו אותך להיות.
אולי זה כוחו של ההרגל, אולי זה סתם עניין של כבוד, תמיד היית ג'נטלמן אחרי הכול, או שאולי זה כן היה הניצוץ ההוא הקטן, המתוק. כמו באותה הפעם שסיפרת לי עליה, כשעמדת בתור עשרים דקות לקנות אוכל, חיכית, בחרת, שילמת – רק כדי לצאת משם ולזרוק את הצ'יזבורגר לפח הקרוב.
אהבתי את השיחות האלו, את השתיקות. איך סיפרת לי שבכיפור האחרון היה חסר בעל קורא בבית כנסת של היחידה, וכמובן שהעלו אותך, תמיד ידעת לעשות את זה הכי טוב שיש.
נראה לי גם אתה אהבת אותן, את השיחות האלו. איך תמיד שמרת על הטקס הקבוע ההוא של לערבב כמה שוטים של טקילה עם מיץ לימון סחוט שהכנת מראש, להציע לי ולקרוץ בחיוך, "אמא לא רואה, מה אכפת לך לשתות קצת איתי".
אני זוכרת שבת אחת שישבנו שם ודיברנו כרגיל. אולי זאת הייתה העייפות, אולי האלכוהול קצת ערפל את החושים שלי, איך הסתכלתי שם עליך ואמרתי פתאום: "נראה לי אני אוהב אותה".
"מי", שאלת אותי, בחיוך שובב כזה.
"גיסתי הראשונה", חייכתי, "והאהובה מכולן".
היה לך חיוך כזה על הפנים, כאילו אתה מצפה שנסתדר, למרות שבעיניים שלך היה גם מבט של תעזבו אותי בשקט, אחרי הצבא אני עף מכאן לשנתיים שלוש, ועד גיל שלושים בערך כל מה שאני מוכן אליו זה להיות דוד מקסים לאחיינים.
אבל אני רק חייכתי עוד קצת ושתקתי, ובלב דמיינתי אותה, את הגיסה הזאת, ואתכם ביחד, בונים בית מאיר כזה, מדהים. כי למה לא, ויש סיכוי תמיד.
לא לחזור, אני לא מאמינה במילה הזאת. אין באמת תלם לחזור אליו. כלומר יש וכולם מדברים עליו, אבל בפועל אין שם הרבה שהולכים באמת על הסרגלים הישרים, הרוב מנסים גם את השבילים הלא מסומנים.
זה מגוחך לחשוב שתחזור בדיוק למה שהיית, החיים האלו הרי דומים יותר לספירלה מאשר לעיגול, ומוזר איך אף פעם לא רציתי את זה בשבילך, אולי כי האמנתי שתמיד ישנה בוודאי סיבה באיזה מקום לאדם היוצא לחיפוש.
אבל כן למצוא את האמת, זה כן רציתי בשבילך. רציתי גם בשבילי אם להיות כנים, הרי גם אם חונכנו עליה זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לחפש אותה בלילות ובימים.
אז רק בהיתי שם בשלהבות הנוצצות ושתקתי, וציירתי לי את הילדים שלכם, חמודים כאלו, דומים לך אולי. דמיינתי לעצמי איך נארח אתכם לשבת פעם אחת, ותלמד עם הילד הבכור איזו סוגיה מורכבת, כי בוא נודה בזה – הילדים שלך בטח יהיו מוכשרים, ואני אקשיב מהצד.
דמיינתי שם גם כיפה, לא יודעת מאיזה צבע או סוג, וכיסוי ראש כלשהו לאישה עלומת השם והפנים. דמיינתי אותה מדליקה נרות לידי ומתפללת, אותך שר לה אשת חיל.
אני זוכרת את הפרצוף שלך משועשע קצת, כי בטח ידעת על מה אני חושבת, ואיך גם אותו פרצוף הפך ביישן כשאמרתי לך שבטח תהיה אבא מדהים.
אני זוכרת עוד הרבה שבתות כאלו. נרות דולקים, ריח מדהים מהפלטה, חושך רך, דיבורים ושתיקות.
וכמה זמן עבר מאז, ושבתות. ושלהבות זוהרות, לפעמים מתחשק לי לשאול אותך אם גם אתה זוכר אותן, כמו שהן צרובות בלב אצלי.
אני לא אחת שבוכה בחופות, לא אחת כזאת בכלל. ולא בגלל האיפור, זאת סתם אני הבעייתית שעומדת שם ומחייכת בסלחנות להמוני הנשים המוחות את עיניהן ואפן ברגש רב.
אבל אולי אלו השמים מעלי שיש להם אינסוף גוונים, או השיר של עידן רייכל שמתנגן ברקע ומעלה זיכרונות מהמעמקים. אולי בכלל נכנס לי משהו לעין.
החופה מטשטשת מולי פתאום, ואני ממצמצת כמה פעמים, בדיוק בזמן כדי לראות אותך הולך במעבר עם חיוך ענק על הפנים.
אתה שם לב אלי פתאום, קורץ לי קריצה כזאת שזורח ממנה אושר, ומזל שיש לי טכניקות מצוינות איך למחות את הדמעות בלי להרוס את המסקרה.
אני אוהבת את החתונה הזאת, מתחילה ועד סופה. את הריקודים שאפשר להשתתף בהם ללא חשש, את השמחה האמיתית. את הכלה שלך, שיש לה כמו שאומרים בסיפורים, חן יהודי אמיתי. את העובדה שאתם הולכים להקים בית ששומרים בו על הרבה יותר משלושה דברים עיקריים.
יש מנגינה שקטה עכשיו ורעש של כלים ואנשים מדברים. ולא מפתיע אותי בכלל לראות אותך עומד שם באזור המשפחות, קרוב לבר, בהפסקה של כמה שניות ריקות.
אתה שם לב אלי פתאום, מסמן לי להתקרב עם היד, ושואל אותי בחיוך מתחרה ששיתפנו תמיד, האם זאת לא החתונה הכי יפה במשפחה שיצא לי לראות.
אני צוחקת, מתלבטת האם לריב איתך על התואר הנחשק, אבל בזמן שאני עושה את זה אתה מסתובב רגע, מסמן משהו לברמן, ומניח על השולחן כוסיות קטנות של מה שנראה טקילה מעורבבת בלימון.
זה מצחיק, כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה טעמתי את המשקה הזה, אז אני רק מרימה את הראש ופוגשת את העיניים שלך, ואני כמעט בטוחה שראיתי שם את הניצוץ ההוא.
יש מוזיקה חזקה פתאום. מישהו קורא לך, חבר ישן מהישיבה, ואתה נפרד ממני בחיוך והולך לרקוד.
אני מתרחקת קצת, נעמדת קרוב למחיצה, איפה שאוכל קצת להסתתר. ובפעם השנייה באותו הערב, שוב מתערפלות לי העיניים, ודי ברור לי עכשיו שבלב שלך, בדיוק כמו בשלי, צרוב עדיין זיכרון אותן השבתות.
נערך לאחרונה ב:
