סיפור בהמשכים סודות מן החדר

  • הוסף לסימניות
  • #41
עכשיו את חייבת להמשיך.
לא חכמה לראות קונפליקטים
צריך לפתור אותם...
הצדק עמך.

רק שאני די מתלבטת איך לחלק את הזמן. פעם בחודשיים פרק בהמכשפה מקומה שלוש עשרה פעם בחודש הבריחה אל הלא נודע פעם בשלושה חודשים בסיפור הזה. פעם בחצי שנה ממבט אחר...

חישוב משוערך לסיום כלל הסיפורים: פנסיה


ועכשיו ברצינות, הייתם רוצים שאצמד למקור? כי זה סיפור אמיתי בעיקרון. (כמובן בשינוי פרטים ובהוספת תבלינים ליצירת עניין)
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
הצדק עמך.

רק שאני די מתלבטת איך לחלק את הזמן. פעם בחודשיים פרק בהמכשפה מקומה שלוש עשרה פעם בחודש הבריחה אל הלא נודע פעם בשלושה חודשים בסיפור הזה. פעם בחצי שנה ממבט אחר...

חישוב משוערך לסיום כלל הסיפורים: פנסיה


ועכשיו ברצינות, הייתם רוצים שאצמד למקור? כי זה סיפור אמיתי בעיקרון. (כמובן בשינוי פרטים ובהוספת תבלינים ליצירת
אני מציעה כל יום פרק:):p
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
ביינתיים עבר חודש....
אוף. באסוש שאת צודקת.

זמן. זה כל הסיפור. (אשמח באמת לקבל הצעות איך כותבים כשאין זמן) אבל את האמת, שבזכות התזכורת שלך השלמתי את כתיבת הפרק הבא וכעת הוא כמעט מוכן. מאמינה שבמהלך שבוע הבא אוכל כבר להעלות אותו.
אז מתברר שלפעמים מה שצריך זולת הזמן זה תזכורת קטנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אז כפי שאתם רואים אני משתדלת לקיים הבטחות. (ספוילר: סמיילי קורץ) אם אתם מעוניינים בעוד פרקי המשך תצטרכו להגיב ולהזכיר לי. (ספוילר: סמיילי קורץ אבל רציני) (אגב, מבחינת אורך הטקסט. עדיף את האורך של הפרקים הקודמים (שואלת לאו דווקא להמשך של הסיפור הזה. פשוט ראיתי שיצא לי יותר ארוך)

"מה אכפת לך להיפגש איתו?", שאלה אותי תהילה בהפסקת הבוקר.
עמדנו סמוך לגדר. תהילה נגסה במלפפון בריח של דשא טרי, ואני שברתי עוד שורה של קוביות שוקולד בטעם קרמל מלוח.

"את נורמלית!?", בלעתי חצי קוביית שוקולד והרגשתי את המליחות בגרוני. "כנראה שלא הבנת אותי, אבל מדובר
בבחור צו"ל. צ'- ו' - ל' ".

"נו, אז מה? תמיד ראיתי בך צול"ית קטנה", היא צחקה. אישוניה שטו על בגדיי, סרקו אותי מעצם צוואר ועד ברך. כשאבוא הביתה אסגור את הכפתור העליון, אמתח עוד קצת את החצאית. אהיה אפרת אחרת. אפרת שאבא ואמא אוהבים.

"אני באמת רצינית", המשיכה תהילה, שום שבב של לעג לא השתרבב לקולה. "זה בסך הכל פגישה, אפרת. זה מה שזה. את לא חייבת להתחתן איתו. אף אחד לא יכול לחייב אותך להתחתן איתו: "נקרא לנערה ונשאל את פיה", היא ציטטה בידענות. שמץ של גאווה נשרך לקולה. "גם את רבקה אמנו שאלו".

* * *

שעתיים מילאה תהילה את תאי המח שלי בשכנועים מבוססים, הפריחה את כל טענותיי. שעתיים שוחחו איתי אבא ואמא. התעקשו שאנסה. הסבירו שאין לי מה להפסיד.

השתכנעתי.

השתכנעתי רק בגלל שידעתי שאיש לא יכול לחייב אותי להתחתן איתו. השתכנעתי רק בגלל שהייתי כלואה. כלואה בכלוב. וכשאתה נמצא בכלוב לא אכפת לך לקחת סיכונים שאולי יובילו אותך אל החופש. השתכנעתי כי לא היה בי עוד כח לעצמי. וכמה טעיתי כשחשבתי שבשביל עצמי לא צריך כח.

* * *

אלף פרוז'קטורים האירו את פניהם של אבא ואמא כשאמרתי להם שלא אכפת לי לנסות.

"זו החלטה נבונה", נמתחו פניה של אמא.

"ואמיצה", הוסיף אבא. אושר זלג מתווי בפניו.

"אני רק מנסה", הדגשתי שוב, לחוצה. "סביר להניח שזה ירד כבר בפגישה הראשונה".

"למה את מדברת ככה?", אמא לא אהבה את נימת הפסימיות שהתלוותה לקולי. "ולמה שלא תחשבי שאולי זה יהיה בעלך?"

"אולי", אמרתי. ולא יכולתי להשתיק את כל הקולות הפנימיים שלעגו לי: על בעל. על עילוי. על צו"ל.

* * *

"אני לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לקבוע את הפגישה הזו", אמר לי נתנאל עשר דקות לפני שיצאתי לפגישה.

"למה?", שאלתי על אף שידעתי היטב את כוונותיו הגלויות.

"ככה. כי את לא באמת לוקחת את הפגישה הזו ברצינות", אמר לי אח רודף צדק. "ואם את יודעת שלא ייצא מזה כלום, אז למה? למה סתם להטריח אותו? למה סתם להשלות? אל תשכחי שהוא מגיע ממרחק - שעתיים נסיעה כל צד. ומה עם ביטול תורה? מה עם הונאה? למה על זה את לא חושבת?".


"אתה צודק", נשפתי תסכול. עמדתי מול המראה, מובסת. כל כך התחשק לי ללכת אל הכיור ולשטוף את האיפור. לתלוש את העקבים מהרגליים, ולהחליף את שמלת הקטיפה בחלוק בית פשוט. כל כך התחשק לי להיכנס למיטה. להרים את השמיכה עד מעל האוזניים ולצלול לשינה ארוכה. כזו שתשכיח ממני מי אני, ומה אני עושה בחיי.

"טוב, עכשיו זה כבר מאוחר מדי", המשיך לוחם הצדק להכות בי. "אבל לא נורא. אולי החברה שלך צודקת. אולי באמת ייצא מזה משהו. אולי".

"העיקר שיהיה בהצלחה", איחל לי רגע לפני שהשיחה הסתיימה. "ואל תשכחי להתקשר, לספר איך היה".

* * *


ראיתי אותו מרחוק. עטוי בחליפה ארוכה ומגבעת. אצבעותיו ליטפו את זקנו בהיסוס ואישוניו טיילו על מרחבי הדשא הירוקים שנפרשו מולנו. רגליי קפאו על מקומם ועגלי זיעה קטנים החלו לבצבץ מרקותיי. לקחתי מספר צעדים אחורה והסוויתי את עצמי מאחורי אחד מעצי הזית שנעו קלות ברוח הלילית. ידעתי שאין לי הרבה זמן להרגיע את עצמי ולנחם את ליבי כמו שנהגתי ברגעים שבהם הרגשתי לבד, אך לא יכולתי להיחלץ מכל סימני השאלה שתקפו אותי: ממי את בורחת, אפרת? ממה את פוחדת, ילדה? עד מתי הקול שלך יהיה מושתק? עד מתי הלב הזה יודחק לפינה? עד מתי?


שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש.

בהחלטה של רגע, יצאתי ממקום המסתור, והתקדמתי לעברו בחיוך ביישני. מי שהביט בנו מהצד, יכל לחשוב שאנו זוג לתפארת: הוא נראה חרדי מבית, ואני גם. הוא מגיע מבית של תורה, ואני גם. הוא נושא אחריו שרשרת יוחסין מרשימה, ואני גם.

הוא היה בחור טוב, יוחאי. היו לו שאיפות גבוהות לעתיד. הוא רצה בית אמיתי של תורה. הוא רצה בנים שיהגו בה יומם ולילה. הוא רצה שולחן שבת מקצה הסלון ועד קצהו.
ואני? אני רק רציתי לברוח מעצמי. לצעוק צעקה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו.

זהו. זה כל מה שרציתי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #47
  • הוסף לסימניות
  • #48
לפני שאני ממשיכה אשמח לקבל ביקורת על מה שנכתב עד עתה. (או לפחות על הפרק האחרון)
הלייקים לא באמת עוזרים לי לדעת איזה חלקים אהבתם יותר ואלו פחות. אלו משפטים ניתן להוסיף ואלו משפטים אפשר להשמיט. הייתי רוצה שגם לי יהיה רווח כלשהו מהפרסום הזה.
אני חושבת שאם אקבל ביקורת זה יהיה רווח הוגן בהחלט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
"נו, אז מה? תמיד ראיתי בך צול"ית קטנה"
אפרת שאבא ואמא אוהבים.
איהה
וכמה טעיתי כשחשבתי שבשביל עצמי לא צריך כח
לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת
אמן :)

הכתיבה שלך יפיפיה ונוגעת עמוק עמוק פנים
קסומה, כואבת, אמיתית ומרפאת
את כל המנעד את מגישה בצורה כ"כ מדהימה וחיה
תמשיכיי
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
אז כפי שאתם רואים אני משתדלת לקיים הבטחות. (ספוילר: סמיילי קורץ) אם אתם מעוניינים בעוד פרקי המשך תצטרכו להגיב ולהזכיר לי. (ספוילר: סמיילי קורץ אבל רציני) (אגב, מבחינת אורך הטקסט. עדיף את האורך של הפרקים הקודמים (שואלת לאו דווקא להמשך של הסיפור הזה. פשוט ראיתי שיצא לי יותר ארוך)

"מה אכפת לך להיפגש איתו?", שאלה אותי תהילה בהפסקת הבוקר.
עמדנו סמוך לגדר. תהילה נגסה במלפפון בריח של דשא טרי, ואני שברתי עוד שורה של קוביות שוקולד בטעם קרמל מלוח.

"את נורמלית!?", בלעתי חצי קוביית שוקולד והרגשתי את המליחות בגרוני. "כנראה שלא הבנת אותי, אבל מדובר
בבחור צו"ל. צ'- ו' - ל' ".

"נו, אז מה? תמיד ראיתי בך צול"ית קטנה", היא צחקה. אישוניה שטו על בגדיי, סרקו אותי מעצם צוואר ועד ברך. כשאבוא הביתה אסגור את הכפתור העליון, אמתח עוד קצת את החצאית. אהיה אפרת אחרת. אפרת שאבא ואמא אוהבים.

"אני באמת רצינית", המשיכה תהילה, שום שבב של לעג לא השתרבב לקולה. "זה בסך הכל פגישה, אפרת. זה מה שזה. את לא חייבת להתחתן איתו. אף אחד לא יכול לחייב אותך להתחתן איתו: "נקרא לנערה ונשאל את פיה", היא ציטטה בידענות. שמץ של גאווה נשרך לקולה. "גם את רבקה אמנו שאלו".

* * *

שעתיים מילאה תהילה את תאי המח שלי בשכנועים מבוססים, הפריחה את כל טענותיי. שעתיים שוחחו איתי אבא ואמא. התעקשו שאנסה. הסבירו שאין לי מה להפסיד.

השתכנעתי.

השתכנעתי רק בגלל שידעתי שאיש לא יכול לחייב אותי להתחתן איתו. השתכנעתי רק בגלל שהייתי כלואה. כלואה בכלוב. וכשאתה נמצא בכלוב לא אכפת לך לקחת סיכונים שאולי יובילו אותך אל החופש. השתכנעתי כי לא היה בי עוד כח לעצמי. וכמה טעיתי כשחשבתי שבשביל עצמי לא צריך כח.

* * *

אלף פרוז'קטורים האירו את פניהם של אבא ואמא כשאמרתי להם שלא אכפת לי לנסות.

"זו החלטה נבונה", נמתחו פניה של אמא.

"ואמיצה", הוסיף אבא. אושר זלג מתווי בפניו.

"אני רק מנסה", הדגשתי שוב, לחוצה. "סביר להניח שזה ירד כבר בפגישה הראשונה".

"למה את מדברת ככה?", אמא לא אהבה את נימת הפסימיות שהתלוותה לקולי. "ולמה שלא תחשבי שאולי זה יהיה בעלך?"

"אולי", אמרתי. ולא יכולתי להשתיק את כל הקולות הפנימיים שלעגו לי: על בעל. על עילוי. על צו"ל.

* * *

"אני לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לקבוע את הפגישה הזו", אמר לי נתנאל עשר דקות לפני שיצאתי לפגישה.

"למה?", שאלתי על אף שידעתי היטב את כוונותיו הגלויות.

"ככה. כי את לא באמת לוקחת את הפגישה הזו ברצינות", אמר לי אח רודף צדק. "ואם את יודעת שלא ייצא מזה כלום, אז למה? למה סתם להטריח אותו? למה סתם להשלות? אל תשכחי שהוא מגיע ממרחק - שעתיים נסיעה כל צד. ומה עם ביטול תורה? מה עם הונאה? למה על זה את לא חושבת?".


"אתה צודק", נשפתי תסכול. עמדתי מול המראה, מובסת. כל כך התחשק לי ללכת אל הכיור ולשטוף את האיפור. לתלוש את העקבים מהרגליים, ולהחליף את שמלת הקטיפה בחלוק בית פשוט. כל כך התחשק לי להיכנס למיטה. להרים את השמיכה עד מעל האוזניים ולצלול לשינה ארוכה. כזו שתשכיח ממני מי אני, ומה אני עושה בחיי.

"טוב, עכשיו זה כבר מאוחר מדי", המשיך לוחם הצדק להכות בי. "אבל לא נורא. אולי החברה שלך צודקת. אולי באמת ייצא מזה משהו. אולי".

"העיקר שיהיה בהצלחה", איחל לי רגע לפני שהשיחה הסתיימה. "ואל תשכחי להתקשר, לספר איך היה".

* * *


ראיתי אותו מרחוק. עטוי בחליפה ארוכה ומגבעת. אצבעותיו ליטפו את זקנו בהיסוס ואישוניו טיילו על מרחבי הדשא הירוקים שנפרשו מולנו. רגליי קפאו על מקומם ועגלי זיעה קטנים החלו לבצבץ מרקותיי. לקחתי מספר צעדים אחורה והסוויתי את עצמי מאחורי אחד מעצי הזית שנעו קלות ברוח הלילית. ידעתי שאין לי הרבה זמן להרגיע את עצמי ולנחם את ליבי כמו שנהגתי ברגעים שבהם הרגשתי לבד, אך לא יכולתי להיחלץ מכל סימני השאלה שתקפו אותי: ממי את בורחת, אפרת? ממה את פוחדת, ילדה? עד מתי הקול שלך יהיה מושתק? עד מתי הלב הזה יודחק לפינה? עד מתי?


שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש.

בהחלטה של רגע, יצאתי ממקום המסתור, והתקדמתי לעברו בחיוך ביישני. מי שהביט בנו מהצד, יכל לחשוב שאנו זוג לתפארת: הוא נראה חרדי מבית, ואני גם. הוא מגיע מבית של תורה, ואני גם. הוא נושא אחריו שרשרת יוחסין מרשימה, ואני גם.

הוא היה בחור טוב, יוחאי. היו לו שאיפות גבוהות לעתיד. הוא רצה בית אמיתי של תורה. הוא רצה בנים שיהגו בה יומם ולילה. הוא רצה שולחן שבת מקצה הסלון ועד קצהו.
ואני? אני רק רציתי לברוח מעצמי. לצעוק צעקה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו.

זהו. זה כל מה שרציתי.
לפני שבועיים קיבלתי הרשאה פה. מקוצר הזמן עוד לא הצלחתי להחליט מה תהיה הפעילות הראשונה, והזמן חלף בנחת, עד שבאת את ושברת אותי באחת. נצחת.
פרק מופלא.
מה הפואנטה? הכנות.

לחפור ממש?
"הפסקת הבוקר" הוא לא מושג בן ימינו, הייתי מחליפה ל"בהפסקה" סתם, או "בהפסקת אוכל\עשר"
התיאור על המלפפון+השוקולד= דימויים מעולים והגדרת אופי נהדרת. החברה השפויה שיש לה פניות להשקיע בתזונה עם ריחות של דשא, הבחורה הלא-סגורה-עלצמה, עמוסה ומתוסכלת, שצריכה להתפרק על שוקולד. והמתוק מלוח מוסיף דו משמעות נהדרת.
"צ-ו-ל" איך הוגים את זה? מפרידים בין הצד"י והווי"ו? לא עדיף "צווווו-ל" ?
*
נשפתי תסכול... כל כך התחשק לי: "כל כך" שפה תקנית, צליל קצת מקובע-כבד. משקף היטב את חוסר הברירה ואת השכל שמצליח לשלוט בסיטואציה ולנצח את התסכול.
למה אח שלה אומר לה את זה 10 דק' לפני שהיא יוצאת? כדי להרוס לה את המצב רוח? והוא אפילו לא מתנצל. "עכשיו כבר מאוחר מידי" - אבל מיד ממשיך "אולי יצא מזה משהו, אולי." אוף אחד.
*
"
שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. פתגם. ניסוח עוצמתי מאד, אם כי- לא הבנתי לחלוטין מה המשמעות של זה. יש לי מין ספק קטן מנקר שמתעקש לטעון שזה מנוסח מאד יפה אבל אולי עבדו עלי דרך זה. אמממ. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש.
-משפט שרומז שיוחאי הזה ייכנס לחים שלה. הכינוי בשם נותן למי שהוא בעצמו השפעה על הרגע שנשמע משמעותי עבודה. זה לא סתם התגלות שקורית לה בפגישה, זה יוחאי עזריאל.

בהחלטה של רגע, יצאתי ממקום המסתור, והתקדמתי לעברו בחיוך ביישני. מי שהביט בנו מהצד, יכל -מלה מעצבנת נשמע עילג. בבקשה תחליפי... אולי יכול היה. כבר יותר טוב. לחשוב שאנו זוג לתפארת: הוא נראה חרדי מבית, ואני גם. הוא מגיע מבית של תורה, ואני גם. הוא נושא אחריו שרשרת יוחסין מרשימה, ואני גם. אני גם אני גם. משקף היטב את הריקנות שהיא מרגישה- אין לה עדיין עצמי ברור, היא על תקן "גם".

הוא היה בחור טוב, יוחאי. היו לו שאיפות גבוהות לעתיד. הוא רצה בית אמיתי של תורה. הוא רצה בנים שיהגו בה יומם ולילה. הוא רצה שולחן שבת מקצה הסלון ועד קצהו. משמעות: בחור טוב, לא בשבילי.
אנטר פה
ואני? אני רק רציתי לברוח מעצמי. לצעוק צעקה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו. -איזה ביטוי רגש נהדר.

זהו. זה כל מה שרציתי." אוהוהוהו.

בסוף נשמע שאין לה איתו כלום. זה לא מסתדר עם השדר של "מטרים ספורים מיוחאי עזריאל". אני נותרתי מבולבלת בסוף.

לסיכום: שיחקת אותה. שברת אותי.
פרק נהדר מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת.
פתגם. ניסוח עוצמתי מאד, אם כי- לא הבנתי לחלוטין מה המשמעות של זה. יש לי מין ספק קטן מנקר שמתעקש לטעון שזה מנוסח מאד יפה אבל אולי עבדו עלי דרך זה.
מצטרפת.
משפט מסכם מאד. הייתי מקצינה אפילו ואומרת שזאת 'שבירת הקיר הרביעי' במובן מסוים.
לכאורה זאת לא בדיוק ההגדרה. המשפט הרי מגיע מנקודת המבט של המספרת. אבל זה כל כך לא הגיוני לשמוע אותו ממנה בשלב הזה שאוטומטית המוח שלי יצא רגע מהסיטואציה ונזכר במי שבאמת כותב את הסיפור הזה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
מצטרפת.
משפט מסכם מאד. הייתי מקצינה אפילו ואומרת שזאת 'שבירת הקיר הרביעי' במובן מסוים.
לכאורה זאת לא בדיוק ההגדרה. המשפט הרי מגיע מנקודת המבט של המספרת. אבל זה כל כך לא הגיוני לשמוע אותו ממנה בשלב הזה שאוטומטית המוח שלי יצא רגע מהסיטואציה ונזכר במי שבאמת כותב את הסיפור הזה...
הגדרה מעולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
אמן :)

הכתיבה שלך יפיפיה ונוגעת עמוק עמוק פנים
קסומה, כואבת, אמיתית ומרפאת
את כל המנעד את מגישה בצורה כ"כ מדהימה וחיה
תמשיכיי
תודה רבה. שמחה לשמוע.

לפני שבועיים קיבלתי הרשאה פה. מקוצר הזמן עוד לא הצלחתי להחליט מה תהיה הפעילות הראשונה, והזמן חלף בנחת, עד שבאת את ושברת אותי באחת. נצחת.
פרק מופלא.
מה הפואנטה? הכנות.

לחפור ממש?
"הפסקת הבוקר" הוא לא מושג בן ימינו, הייתי מחליפה ל"בהפסקה" סתם, או "בהפסקת אוכל\עשר"
התיאור על המלפפון+השוקולד= דימויים מעולים והגדרת אופי נהדרת. החברה השפויה שיש לה פניות להשקיע בתזונה עם ריחות של דשא, הבחורה הלא-סגורה-עלצמה, עמוסה ומתוסכלת, שצריכה להתפרק על שוקולד. והמתוק מלוח מוסיף דו משמעות נהדרת.
"צ-ו-ל" איך הוגים את זה? מפרידים בין הצד"י והווי"ו? לא עדיף "צווווו-ל" ?
*
נשפתי תסכול... כל כך התחשק לי: "כל כך" שפה תקנית, צליל קצת מקובע-כבד. משקף היטב את חוסר הברירה ואת השכל שמצליח לשלוט בסיטואציה ולנצח את התסכול.
למה אח שלה אומר לה את זה 10 דק' לפני שהיא יוצאת? כדי להרוס לה את המצב רוח? והוא אפילו לא מתנצל. "עכשיו כבר מאוחר מידי" - אבל מיד ממשיך "אולי יצא מזה משהו, אולי." אוף אחד.
*
"
שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. פתגם. ניסוח עוצמתי מאד, אם כי- לא הבנתי לחלוטין מה המשמעות של זה. יש לי מין ספק קטן מנקר שמתעקש לטעון שזה מנוסח מאד יפה אבל אולי עבדו עלי דרך זה. אמממ. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש.
-משפט שרומז שיוחאי הזה ייכנס לחים שלה. הכינוי בשם נותן למי שהוא בעצמו השפעה על הרגע שנשמע משמעותי עבודה. זה לא סתם התגלות שקורית לה בפגישה, זה יוחאי עזריאל.

בהחלטה של רגע, יצאתי ממקום המסתור, והתקדמתי לעברו בחיוך ביישני. מי שהביט בנו מהצד, יכל -מלה מעצבנת נשמע עילג. בבקשה תחליפי... אולי יכול היה. כבר יותר טוב. לחשוב שאנו זוג לתפארת: הוא נראה חרדי מבית, ואני גם. הוא מגיע מבית של תורה, ואני גם. הוא נושא אחריו שרשרת יוחסין מרשימה, ואני גם. אני גם אני גם. משקף היטב את הריקנות שהיא מרגישה- אין לה עדיין עצמי ברור, היא על תקן "גם".

הוא היה בחור טוב, יוחאי. היו לו שאיפות גבוהות לעתיד. הוא רצה בית אמיתי של תורה. הוא רצה בנים שיהגו בה יומם ולילה. הוא רצה שולחן שבת מקצה הסלון ועד קצהו. משמעות: בחור טוב, לא בשבילי.
אנטר פה
ואני? אני רק רציתי לברוח מעצמי. לצעוק צעקה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו. -איזה ביטוי רגש נהדר.

זהו. זה כל מה שרציתי." אוהוהוהו.

בסוף נשמע שאין לה איתו כלום. זה לא מסתדר עם השדר של "מטרים ספורים מיוחאי עזריאל". אני נותרתי מבולבלת בסוף.

לסיכום: שיחקת אותה. שברת אותי.
פרק נהדר מאד.
חבל שאני יכולה לתת רק שכוייח אחד... לביקורת כזו משובחת ומושקעת לא ציפיתי. תודה רבה!

שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי,
התכוונת שהיית מוחקת את המשפט? ז"א הוא לא תיקני?

שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת
מסכימה מאוד. אחרי שקראתי בשנית, זה היה נראה לי עוד משפט העצמה שמופיע בחיפוש פשוט בגוגל... (כמדומני קראתי את זה שם.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
לא בגלל שהוא לא תקני, אלא פשוט הרגיש לי מיותר.
יכול להיות.
אני אישית מאוד אוהבת להשתמש באנפורה ולא מצאתי משפט אחר להמשיך בו את המשפט.
שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
לפני כמה דקות קיבלתי הרשאה פה בקהילה,
והסיפור שלך שווה את ההודעה הראשונה...
איזה כואב לקרוא את זה:
חייבת לציין שהפרק הזה הכי קרוב לאותו הסיפור. (יותר מהשניים הקודמים)
תמשיכי את הסיפור, בבקשה....
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
כל כך התחשק לי ללכת אל הכיור ולשטוף את האיפור. לתלוש את העקבים מהרגליים,
היא היתה נשמעת אחת שצריכה להיראות יותר צולי"ת מזה.
ואם האיפור כולל מייק אפ וסומק בלבד, אולי היה כדאי להכניס את זה כאן...
ועוד משהו, משפחות בסגנון הזה (ולא רק), פגישה ראשונה היא תמיד בבית. בפרט בגיל צעיר...


חוץ מזה, זה סיפור שפשוט כיף לקרוא ולהיסחף אליו
מחכה ממש להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
סוף סוף הגעתי לסיפור הזה
הבטחתי לעצמי לשבת לקרוא אותו כשיזדמן לי והנה זה קרה
הכתיבה שלך יפה ומרתקת ואין לי כל כך הרבה ביקורת (שכבר התייחסו אליה)
מחכה להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
ואם האיפור כולל מייק אפ וסומק בלבד, אולי היה כדאי להכניס את זה כאן...
עקבים זה מאסט בלי קשר לצו"ל או לא. (אם כבר ביחס הפוך- יותר מודרני י\תגיע יותר ספורטיבי)
ומייקאפ זה האיפור שמציק וצריך לשטוף.
ועוד משהו, משפחות בסגנון הזה (ולא רק), פגישה ראשונה היא תמיד בבית. בפרט בגיל צעיר...
היום הרבה פחות.
נהיה יותר ויותר מקובל להפגש בחוץ גם פגישה ראשונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
היום הרבה פחות.
נהיה יותר ויותר מקובל להפגש בחוץ גם פגישה ראשונה.
בואי, אני חיה בעולם.
אם כבר יותר נכנס לסגנון הרגיל.
במשפחות הצוליו"ת אין סיכוי.
בפרט שזו בחורה שנפגשת פעם ראשונה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה