הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
1.
המעלית נאנחה קלות, התלבטה, גנחה - אך לבסוף נכנעה והסכימה להרים אותי.
חמש קומות. זה לא בא ברגל. בטח לא למאותגר-דיאטה כמוני שלא ראה משקל 2 ספרות כבר עשור. שלא תבינו לא נכון - זה לא משהו שאני שמח לדבר עליו עם אנשים. גם לא עם הקרובים ביותר. רק עם המעלית, לפעמים.
כן, אני מכיר את הסטיגמה: שמנים הם אנשים מצחיקים, לבביים, בעלי חוש הומור... אבל כמו שמיילך ידידי החיפאי המלא היה אומר תמיד: "אתה יודע למה אנשים שמנים הם נחמדים? כי קשה להם לברוח".
צדק צדק, אלא שאז הוא נשאב לעסקי הגבס ומאז לא נפגשנו. לא שיש לי משהו נגד מי שעוסק בגבס. להיפך, אני הראשון שיצייד ילדים במספריים ומברג לעשות חור בארון הגבס החדש כדי לתת פרנסה למיילך.
ולאחיו, שהוא השותף שלו בעסקי הגבס. אם אני זוכר נכון הוא זה שיזם את העסק ואת הרעיון ומיילך הוא שהביא את המזומנים. שיהיה להם לבריאות. לדעתי זו טעות לעבוד עם משפחה. איך אומרים? משפחה יש רק בקוגל, וגם אותו אוכלים.
אחים.
מה שמביא אותי להיזכר מיד באחי הקטן. הוא זה שגרם לי לכתוב את הפוסט-טראומה הזה.
פגשתי אותו אתמול בחתונה. יושב שפוף על מנה ראשונה.
"אתה לא נראה טוב, יואלי".
"גם אתה די מכוער, צביקי". הוא הסכים איתי בלב שלם.
"נו, מה הסיפור?" התעקשתי לחקור את עיניו הכבויות.
"אני צריך לדבר איתך". הוא אמר. "מתי יש לך זמן?"
"האמת שאף פעם".
"נו, אתה רואה". הוא אמר בהשלמה ומזג לעצמו כוס קוקה קולה אדום, מוכיח את התיאוריה על כך שקולה אדום מרזה, וזירו שחור משמין. עובדה, כל הרזים כמוהו שותים אדום וכל השמנים כמוני שותים זירו.
"יש לי רעיון, יואלי". נזכרתי.
"לפתוח שווארמה יחד? אני בפנים".
"די יואלי, יא ציניקן".
"התחלת להשתמש ביו"ד הידיעה? פשיי".
"תקשיב. אתה יודע שאני נוסע הרבה בארץ. כל יום לפחות שלוש ארבע שעות"...
"יודע. אתה רוצה שאצטרף אליך? אין לי כוח".
"לא להצטרף. לדבר! בזמן הנסיעה, כשאני על הכביש המהיר, אף אחד לא מפריע, אפשר לדבר בטלפון ברוגע. נדבר על הכל. שאגה בלב איש ישיחנה..."
"דאגה".
"מנין?"
חיוך קל עלה על פני יואלי. סימנתי לעצמי ניצחון ראשון.
"לך לך טול ידיים". הוא החווה בתנועה רחבה של אדם צר לעבר עמדת הספלים ונייר המגבת. "שומר לך לחמנייה כוסמין".
>>>
"נו או המוציא לחם מן הארץ".
"מה אתה אומר על פרוש ודייטש, הפציצו אה". קולו של יואלי היה חסר חיים. כמו אלו שכותבים לך "חחחחח" בפנים חתומות.
"נס שהוא לא נבחר בזמנו לראשות העיר ירושלים", הסכמתי איתו. "איך הקדוש ברוך הוא מקדים מכה לרפואה, מדהים".
"גם אני חטפתי כמה מכות לרפואה". מלמל יואלי.
אם הוא רוצה להתחיל לדבר עכשיו, מי אני שאפריע. נטיתי קדימה בתנועת הקשבה בלב פתוח ונפש חפצה.
תנועה מוגזמת כנראה, יואלי נרתע מיד.
"עזוב, זה לא הזמן".
"מחר, בדרכים?" הזכרתי.
"בלי נדר".
"אני מתקשר אליך בתשע בבוקר?"
"דונט קול אס, וויל קול יו".
לא נעלבתי. ולא כי אני סטריאוטיפ של שמן חביב עם עור של פיל. לא. אני בדרך כלל מהנעלבים. וגם עולבים. עיסקת חבילה.
אלא כי יואלי היה ממש במצוקה.
<<<
סוף יום. הווה. עכשיו.
יואלי לא התקשר. התותחים רועמים והמוזות שותקות.
מחר על תחילת הנסיעה בתשע בבוקר, איך שאני עולה על האוטוסטרדה אני מתקשר אליו. למרות הקללה שהפטיר באנגלית.
אולי זה מה שיהפוך משיתוף לביקורת לסיפור בהמשכים.
המעלית נאנחה קלות, התלבטה, גנחה - אך לבסוף נכנעה והסכימה להרים אותי.
חמש קומות. זה לא בא ברגל. בטח לא למאותגר-דיאטה כמוני שלא ראה משקל 2 ספרות כבר עשור. שלא תבינו לא נכון - זה לא משהו שאני שמח לדבר עליו עם אנשים. גם לא עם הקרובים ביותר. רק עם המעלית, לפעמים.
כן, אני מכיר את הסטיגמה: שמנים הם אנשים מצחיקים, לבביים, בעלי חוש הומור... אבל כמו שמיילך ידידי החיפאי המלא היה אומר תמיד: "אתה יודע למה אנשים שמנים הם נחמדים? כי קשה להם לברוח".
צדק צדק, אלא שאז הוא נשאב לעסקי הגבס ומאז לא נפגשנו. לא שיש לי משהו נגד מי שעוסק בגבס. להיפך, אני הראשון שיצייד ילדים במספריים ומברג לעשות חור בארון הגבס החדש כדי לתת פרנסה למיילך.
ולאחיו, שהוא השותף שלו בעסקי הגבס. אם אני זוכר נכון הוא זה שיזם את העסק ואת הרעיון ומיילך הוא שהביא את המזומנים. שיהיה להם לבריאות. לדעתי זו טעות לעבוד עם משפחה. איך אומרים? משפחה יש רק בקוגל, וגם אותו אוכלים.
אחים.
מה שמביא אותי להיזכר מיד באחי הקטן. הוא זה שגרם לי לכתוב את הפוסט-טראומה הזה.
פגשתי אותו אתמול בחתונה. יושב שפוף על מנה ראשונה.
"אתה לא נראה טוב, יואלי".
"גם אתה די מכוער, צביקי". הוא הסכים איתי בלב שלם.
"נו, מה הסיפור?" התעקשתי לחקור את עיניו הכבויות.
"אני צריך לדבר איתך". הוא אמר. "מתי יש לך זמן?"
"האמת שאף פעם".
"נו, אתה רואה". הוא אמר בהשלמה ומזג לעצמו כוס קוקה קולה אדום, מוכיח את התיאוריה על כך שקולה אדום מרזה, וזירו שחור משמין. עובדה, כל הרזים כמוהו שותים אדום וכל השמנים כמוני שותים זירו.
"יש לי רעיון, יואלי". נזכרתי.
"לפתוח שווארמה יחד? אני בפנים".
"די יואלי, יא ציניקן".
"התחלת להשתמש ביו"ד הידיעה? פשיי".
"תקשיב. אתה יודע שאני נוסע הרבה בארץ. כל יום לפחות שלוש ארבע שעות"...
"יודע. אתה רוצה שאצטרף אליך? אין לי כוח".
"לא להצטרף. לדבר! בזמן הנסיעה, כשאני על הכביש המהיר, אף אחד לא מפריע, אפשר לדבר בטלפון ברוגע. נדבר על הכל. שאגה בלב איש ישיחנה..."
"דאגה".
"מנין?"
חיוך קל עלה על פני יואלי. סימנתי לעצמי ניצחון ראשון.
"לך לך טול ידיים". הוא החווה בתנועה רחבה של אדם צר לעבר עמדת הספלים ונייר המגבת. "שומר לך לחמנייה כוסמין".
>>>
"נו או המוציא לחם מן הארץ".
"מה אתה אומר על פרוש ודייטש, הפציצו אה". קולו של יואלי היה חסר חיים. כמו אלו שכותבים לך "חחחחח" בפנים חתומות.
"נס שהוא לא נבחר בזמנו לראשות העיר ירושלים", הסכמתי איתו. "איך הקדוש ברוך הוא מקדים מכה לרפואה, מדהים".
"גם אני חטפתי כמה מכות לרפואה". מלמל יואלי.
אם הוא רוצה להתחיל לדבר עכשיו, מי אני שאפריע. נטיתי קדימה בתנועת הקשבה בלב פתוח ונפש חפצה.
תנועה מוגזמת כנראה, יואלי נרתע מיד.
"עזוב, זה לא הזמן".
"מחר, בדרכים?" הזכרתי.
"בלי נדר".
"אני מתקשר אליך בתשע בבוקר?"
"דונט קול אס, וויל קול יו".
לא נעלבתי. ולא כי אני סטריאוטיפ של שמן חביב עם עור של פיל. לא. אני בדרך כלל מהנעלבים. וגם עולבים. עיסקת חבילה.
אלא כי יואלי היה ממש במצוקה.
<<<
סוף יום. הווה. עכשיו.
יואלי לא התקשר. התותחים רועמים והמוזות שותקות.
מחר על תחילת הנסיעה בתשע בבוקר, איך שאני עולה על האוטוסטרדה אני מתקשר אליו. למרות הקללה שהפטיר באנגלית.
אולי זה מה שיהפוך משיתוף לביקורת לסיפור בהמשכים.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //