ושוב אני כאן, בתוך הסחרור הזה
הלוח הקהילתי – העדות החיה לדופק של כולנו – הופך לרשימת קניות אחת ענקית.
עייני רצות בין המודעות, והלב נחמץ.
אני קולט שמה שבאמת רלוונטי אליי אלו המודעות הקטנות יותר: המכירה של הבשר במחיר המוזל, החלוקה של הפירות, הסבסוד ההוא לביגוד.
ואז מגיע השיא, וזה הרגע שבו אני מרגיש את התסכול הכי חזק: למרות שאני בעצמי בקושי סוגר את החודש,
יש מודעה המבקשת ממני לתרום
אני אומר לעצמי: "רגע, מה הם רוצים ממני? אני עובד קשה, מביא משכורת, משלם חשבונות בזמן (חוץ מהארנונה... עוד לא פרסמו שיעורי הנחה..) אני לא יכול לבקש עזרה. באומרי לעצמי שתמיד יש מישהו שצריך יותר ממני, אך כשההוצאות קופצות פי שלושה, אני מוצא את עצמי חושב – אולי אני בעצמי צריך חלוקה? ובכל זאת---
---יש מודעה המבקשת ממני לתרום---
אבל, העובדה שמבקשים ממני היא התעודה הכי טובה שלי. זה אומר שבעיני העולם אני אדם חזק, יציב, כזה שיכול לתת. נכון, זה לא תמיד מרגיש ככה בחשבון הבנק, אבל המעמד הזה – להיות בצד שנותן ולא בצד שמקבל – הוא נכס ששווה יותר מהסכום שתרמתי.
אני לא "מסכן", אני שותף.
המודעות האלו הן לא נגדי, הן חלק מהמנגנון שלנו. אם יש לי אפשרות לתת משהו סמלי – אתן בשביל ההרגשה הטובה שלי. ואם אין לי? אמשיך הלאה בלי ייסורי מצפון. המשימה הכי חשובה שלי היא לשמח את משפחתי.
אני מזכיר לעצמי שהסחרור הזה הוא זמני.
המודעות יירדו, הבקשות יתחלפו, ואני אשאר עם המשפחה שלי והשלווה שלי, אסתכל על הבית שבניתי במו ידיי ובעבודה קשה.
-- ה"ביזנס" הכי הכי בשבילי!!!-
מנכ"לים וקומבינטורים יכולים למדוד הצלחה במספרים בבנק, אבל אני מודד אותה בערכים אחרים: כמה זמן איכות יש לי? כמה אני רגוע?
זה שאני לא "כריש" עכשיו, לא אומר שזה לא יקרה בעתיד. אבל לנסות להיות שם כשזה לא מתאים לי רגשית או כלכלית? זה מתכון לאסון. אני אהיה מבסוט מהמקום שלי עכשיו, בונה בסיס חזק ללא סיכונים הגומרים אותי. ובכל זאת, אני מסתכל למעלה כדי ללמוד, רק לא בשביל לקנאות.
"יופי לו, כל הכבוד", אני אגיד על מי שהצליח, ולא אתן לזה להוריד אותי.
אני בוחר להתמקד בחיים שלי, בצלחת שלי, ובשמחות הקטנות של היום-יום.
בשיתוף גימיני, ולא חש צורך להתנצל על כך!
הנושאים החמים
Reactions: שרי שיצר1 //