סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[לוטם]

אלי יהיה בסדר. הוא חייב להיות בסדר
אבל ליבי עם מורדי.
ממש אומנות, יצרת דמויות כל כך אמינות. כיף לקרוא את התהוות שלהן.
או שאת מספרת דמויות קיימות

תודה!
ונראה לי הדמויות האלה קיימות איפשהו בעולם...

 

[.Etti G]

פרק מרתק כרגיל, מחכה להמשך!

מורדי הבחין בהוריו הנכנסים למחלקה מרחוק, תוך כדי שיטוט על המרצפות הבהירות שבמסדרון, סופר אותן במונוטוניות שוב ושוב, פוסע לכיוונם בצעדים קלים וכבדים כאחד.

הפריע לי קצת הניסוח של המשפט הזה. מחולק מדי עם פסיקים והפעלים חוזרים על עצמם.
אולי משהו כמו:
"מורדי הבחין בהוריו הנכנסים למחלקה מרחוק, תוך כדי ששוטט על המרצפות הבהירות שבמסדרון, סופר אותן במונוטוניות שוב ושוב. הוא פסע לכיוונן בצעדים קלים וכבדים כאחד."

זה רק עניין של טעם...

 

[לוטם]

"אמא מה עם אלי?"

הטלפון של מורדי הגיע בדיוק בזמן הנכון. היא נאנחת בחוסר שמחה, מדווחת באי רצון: "הוא התעורר".

"מה???" חיוכו של מורדי עובד מעבר לקו במהירות. בהיר וחסר עכבות. "אני לא מאמין! אז הוא בסדר?"

"הוא יהיה בסדר", היא קמה ממקומה ליד אלי, משאירה שם את בעלה. "בעזרת השם".

"אז... אם הוא התעורר והוא עדיין לא בסדר", מורדי מסדר לעצמו את המחשבות בקול. "אז מה קרה לו?" טון דיבורו נוחת באחת. היסטריה קלה משתרבבת לקולו. "מה יש לו?"

השקט שנשמע היטב מעבר לקוח מזרז את מורדי לשאול שוב: "אמא?"

היא מהססת. לא יודעת איך מורדי יגיב לדיווח הקשה שהיא עצמה שמעה אך לפני שעות ספורות, וגם היא, לא בדיוק התמודדה איתו בגבורה...

"אמא?" הוא אומר שוב. עיניו עצמות בחוזקה. יושב על המיטה שלו, ידו השמאלית אוחזת בנייד. הימנית חופרת במזרן. מחשבותיו טסות. הכל בגלל הבלמים. בגלל ששניהם לא רצו לספר על מה שקרה לאופניים החדשים. שהם חשבו שהם יכולים להסתדר. שלא ייקרה כלום.

"כן מורדי". היא נאנחת, שוב. "אתה יודע מה?!" עיניה מביטות על בעלה שיושב ליד אלי, מחליטה במהירות. "אני חוזרת לבית ואבא יישאר כאן עם אלי. תחכה לי?!"

"אבל מה קרה לו?" צעקה נשפכת מפיו. בלי כוונה.

היא לא רוצה להבטיח שאלי בסדר. שלא קרה לו כלום.

שותקת לרגע.

"אני מגיעה".

***​

היא מגיעה, מבחינה במורדי המחכה לה מחוץ לבית, לועס את שפתו התחתונה. חיוור.

"מורדי!" היא מחייכת, מנסה לשחרר אותו. מקווה ששרידי הבכי לא ניכר על פניה. "לא ידעתי שאתה ואלי חברים כל כך טובים..."

מורדי לא צוחק. לא מחייך. "מה. קרה. לו".

כתפיה נשמטות. "בוא ניכנס". קולה שקט.

הם נכנסים. הבית שקט. היא מתיישבת ליד השולחן. מורדי גם, מתוח, חסר נוחות.

היא קמה ממקומה למראה תנוחתו של מורדי, מביאה לו כוס מים. מניחה לידו. מתיישבת שוב.

יודעת שאין לה לאן לברוח.

"מורדי". היא אוזרת אומץ. מדברת במהירות, ובכל זאת, המילים מתקשות לצאת מפיה. "אלי התעורר, אבל הוא נפגע".

מורדי רוכן קדימה עוד קצת. "מה?"

"הוא". היא לוגמת אוויר. גם לה קשה עם העניין. נס שמורדי לא ראה איך היא התפרקה כשאלי התעורר ובדקו אותו. וחזרו אליהם עם המידע. "הוא... איבד חלק מהזיכרון שלו".

 

[brachy 100]

"אמא מה עם אלי?"

הטלפון של מורדי הגיע בדיוק בזמן הנכון. היא נאנחת בחוסר שמחה, מדווחת באי רצון: "הוא התעורר".

"מה???" חיוכו של מורדי עובד מעבר לקו במהירות. בהיר וחסר עכבות. "אני לא מאמין! אז הוא בסדר?"

"הוא יהיה בסדר", היא קמה ממקומה ליד אלי, משאירה שם את בעלה. "בעזרת השם".

"אז... אם הוא התעורר והוא עדיין לא בסדר", מורדי מסדר לעצמו את המחשבות בקול. "אז מה קרה לו?" טון דיבורו נוחת באחת. היסטריה קלה משתרבבת לקולו. "מה יש לו?"

השקט שנשמע היטב מעבר לקוח מזרז את מורדי לשאול שוב: "אמא?"

היא מהססת. לא יודעת איך מורדי יגיב לדיווח הקשה שהיא עצמה שמעה אך לפני שעות ספורות, וגם היא, לא בדיוק התמודדה איתו בגבורה...

"אמא?" הוא אומר שוב. עיניו עצמות בחוזקה. יושב על המיטה שלו, ידו השמאלית אוחזת בנייד. הימנית חופרת במזרן. מחשבותיו טסות. הכל בגלל הבלמים. בגלל ששניהם לא רצו לספר על מה שקרה לאופניים החדשים. שהם חשבו שהם יכולים להסתדר. שלא ייקרה כלום.

"כן מורדי". היא נאנחת, שוב. "אתה יודע מה?!" עיניה מביטות על בעלה שיושב ליד אלי, מחליטה במהירות. "אני חוזרת לבית ואבא יישאר כאן עם אלי. תחכה לי?!"

"אבל מה קרה לו?" צעקה נשפכת מפיו. בלי כוונה.

היא לא רוצה להבטיח שאלי בסדר. שלא קרה לו כלום.

שותקת לרגע.

"אני מגיעה".

***​

היא מגיעה, מבחינה במורדי המחכה לה מחוץ לבית, לועס את שפתו התחתונה. חיוור.

"מורדי!" היא מחייכת, מנסה לשחרר אותו. מקווה ששרידי הבכי לא ניכר על פניה. "לא ידעתי שאתה ואלי חברים כל כך טובים..."

מורדי לא צוחק. לא מחייך. "מה. קרה. לו".

כתפיה נשמטות. "בוא ניכנס". קולה שקט.

הם נכנסים. הבית שקט. היא מתיישבת ליד השולחן. מורדי גם, מתוח, חסר נוחות.

היא קמה ממקומה למראה תנוחתו של מורדי, מביאה לו כוס מים. מניחה לידו. מתיישבת שוב.

יודעת שאין לה לאן לברוח.

"מורדי". היא אוזרת אומץ. מדברת במהירות, ובכל זאת, המילים מתקשות לצאת מפיה. "אלי התעורר, אבל הוא נפגע".

מורדי רוכן קדימה עוד קצת. "מה?"

"הוא". היא לוגמת אוויר. גם לה קשה עם העניין. נס שמורדי לא ראה איך היא התפרקה כשאלי התעורר ובדקו אותו. וחזרו אליהם עם המידע. "הוא... איבד חלק מהזיכרון שלו".

למה???????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

 

[joelly]

למה זה ככ נורא?
אמרו להם מיד שיש לו פגיעת ראש. היא לא אשה אינטלגנטית? היא הייתה אמורה להבין מייד את המשמעות ולחרוד (יש מילה כזו?!) מהאפשרות של פגיעה מוחית.
אם הוא לא סובל מלקות קוגנטיבית קבועה, זו אמורה להיות בשורה טובה, לא?

 

[לוטם]

למה???????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

מתנצלת...

למה זה ככ נורא?
אמרו להם מיד שיש לו פגיעת ראש. היא לא אשה אינטלגנטית? היא הייתה אמורה להבין מייד את המשמעות ולחרוד (יש מילה כזו?!) מהאפשרות של פגיעה מוחית.
אם הוא לא סובל מלקות קוגנטיבית קבועה, זו אמורה להיות בשורה טובה, לא?

ובכל זאת זה קשה.
אי אפשר לומר שלא, זה הלם להורים, לא משנה מה הם ידעו לפני כן...

 

[מימיי]

אחח
אוף. כואב.
אבל ציפיתי ליותר קשה, אמנם איבוד זיכרון זה נורא, אבל חשבתי שהפגיעה בראש תהיה רצינית יותר.

אהבתי את הקטע של מורדי והאמא
והאמת, אני לא יודעת על מי לרחם יותר.
מתלבטת אם מורדי המסכן או אמא שלו.

 

[לוטם]

אחח
אוף. כואב.
אבל ציפיתי ליותר קשה, אמנם איבוד זיכרון זה נורא, אבל חשבתי שהפגיעה בראש תהיה רצינית יותר.

למה ציפית?
מעניין...

אהבתי את הקטע של מורדי והאמא
והאמת, אני לא יודעת על מי לרחם יותר.
מתלבטת אם מורדי המסכן או אמא שלו.

שניהם

 

[מימיי]

למה ציפית?
מעניין...

סדק בגולגולת, פגיעה בראייה, פגיעה קוגניטיבית וכו.
אבל מה אני פותחת פה, גם ככה אלי שלנו סובל.

שניהם

 

[ניק 70107]

סדק בגולגולת, פגיעה בראייה, פגיעה קוגניטיבית וכו.
אבל מה אני פותחת פה, גם ככה אלי שלנו סובל.

דווקא גאוני הקטע של הזיכרון

 

[מימיי]

דווקא גאוני הקטע של הזיכרון

נכון. לא מכחישה.
רק כתבתי שציפיתי למשהו אחר.

אבל טוב ש @לוטם כותבת את הסיפור ולא אני

 

[שימנלה]

כתיבה חיה כל כך
היה לי דמעות בעיניים
אגב אם מישהו איבד חלק מהזיכרון, זה רק תחילת התפנית. מפה זה יכול להתפתח לאינספור כיוונים
וודאי שזה עדיף מסתם פגיעה מוחית לדעתי

 

[נ. גל]

קראתי ברצף ונהנתי מכל רגע. אם לסכם את הסיפור עד כאן ב2 משפטים, זה:

"נו, מורדי באמת". הבחור הזה הוא הכי לא רגיל שיש בעולם.

"מה עשית לו?"

"צעקתי בשקט. לא נורא. לא קרה לו כלום חוץ מזה שנפלה לו סיגריה אחת".

בערך.
איכשהוא כלום לא קורה למורדי, רק סביבו. מעין גיבור לסיפור אבל גם משקיף מבחוץ. נהדר בעיניי, יוצא דופן בספרות שלנו שדוגלת בהתעללות בגיבורים באופן אישי מאוד.

ואין ביקורת על מורדי, אלי, אמא שלהם...?

רק כי שאלת:
מורדי - נפלא, שישאר כמו שהוא ושיתבגר בו זמנית. הוא בנוי כקונפליקט מעצם היותו, ונראה שהוא מסוגל להחזיק עלילה גם אם יספרו סתם את הביוגרפיה שלו בסדרת ספרים עבת כרס.
אלי - בחור חמוד, חבל שאין מספיק אפיון פנימי לדמות. על הרגשות של מורדי אנחנו יודעים הרבה יותר, על אלי - רק מה שקשור למורדי ומעט מעט מעבר.
אמא שלהם - נו, אי אפשר לדבר על אימהות כשהן יושבות בבית רפואה. נחכה שיצאו משם ואז יהיה אפשר לדבר בה סרה. מה שמדהים זו היכולת שלה להתגמש עם הילדים, לא להיות מופתעת מכלום ולמצוא תגובה שקולה (פחות או יותר) בכל סיטואציה.

"הוא... איבד חלק מהזיכרון שלו".

העובדה שזה הפך בנאלי בספרות שלנו קצת מציקה לי, כי הסיפור כולו חסר בנאליות באופן גורף.
אולי להוסיף גם בעיית ראייה קלה או משהו? ככה להוסיף צבע יותר ריאליסטי לעניין, וקצת פחות להמשיך עם הקלישאה שטוענת שאפשר לצאת מתאונה עם מכות יבשות ופגיעה בזיכרון. זה די נדיר, כשמדברים על העולם המציאותי.

 

[ifatrosh]

"אמא מה עם אלי?"

הטלפון של מורדי הגיע בדיוק בזמן הנכון. היא נאנחת בחוסר שמחה, מדווחת באי רצון: "הוא התעורר".

"מה???" חיוכו של מורדי עובד מעבר לקו במהירות. בהיר וחסר עכבות. "אני לא מאמין! אז הוא בסדר?"

"הוא יהיה בסדר", היא קמה ממקומה ליד אלי, משאירה שם את בעלה. "בעזרת השם".

"אז... אם הוא התעורר והוא עדיין לא בסדר", מורדי מסדר לעצמו את המחשבות בקול. "אז מה קרה לו?" טון דיבורו נוחת באחת. היסטריה קלה משתרבבת לקולו. "מה יש לו?"

השקט שנשמע היטב מעבר לקוח מזרז את מורדי לשאול שוב: "אמא?"

היא מהססת. לא יודעת איך מורדי יגיב לדיווח הקשה שהיא עצמה שמעה אך לפני שעות ספורות, וגם היא, לא בדיוק התמודדה איתו בגבורה...

"אמא?" הוא אומר שוב. עיניו עצמות בחוזקה. יושב על המיטה שלו, ידו השמאלית אוחזת בנייד. הימנית חופרת במזרן. מחשבותיו טסות. הכל בגלל הבלמים. בגלל ששניהם לא רצו לספר על מה שקרה לאופניים החדשים. שהם חשבו שהם יכולים להסתדר. שלא ייקרה כלום.

"כן מורדי". היא נאנחת, שוב. "אתה יודע מה?!" עיניה מביטות על בעלה שיושב ליד אלי, מחליטה במהירות. "אני חוזרת לבית ואבא יישאר כאן עם אלי. תחכה לי?!"

"אבל מה קרה לו?" צעקה נשפכת מפיו. בלי כוונה.

היא לא רוצה להבטיח שאלי בסדר. שלא קרה לו כלום.

שותקת לרגע.

"אני מגיעה".

***​

היא מגיעה, מבחינה במורדי המחכה לה מחוץ לבית, לועס את שפתו התחתונה. חיוור.

"מורדי!" היא מחייכת, מנסה לשחרר אותו. מקווה ששרידי הבכי לא ניכר על פניה. "לא ידעתי שאתה ואלי חברים כל כך טובים..."

מורדי לא צוחק. לא מחייך. "מה. קרה. לו".

כתפיה נשמטות. "בוא ניכנס". קולה שקט.

הם נכנסים. הבית שקט. היא מתיישבת ליד השולחן. מורדי גם, מתוח, חסר נוחות.

היא קמה ממקומה למראה תנוחתו של מורדי, מביאה לו כוס מים. מניחה לידו. מתיישבת שוב.

יודעת שאין לה לאן לברוח.

"מורדי". היא אוזרת אומץ. מדברת במהירות, ובכל זאת, המילים מתקשות לצאת מפיה. "אלי התעורר, אבל הוא נפגע".

מורדי רוכן קדימה עוד קצת. "מה?"

"הוא". היא לוגמת אוויר. גם לה קשה עם העניין. נס שמורדי לא ראה איך היא התפרקה כשאלי התעורר ובדקו אותו. וחזרו אליהם עם המידע. "הוא... איבד חלק מהזיכרון שלו".

כתבת אמין.
את תתני עוד קצת תיאור במה מתבטאת הפגיעה בזיכרון? ועד כמה זה נורא...
נשארתי תוהה על המשפט של אמא שלהם-

"לא ידעתי שאתה ואלי חברים כל כך טובים..

 

[לוטם]

קראתי ברצף ונהנתי מכל רגע. אם לסכם את הסיפור עד כאן ב2 משפטים, זה:


בערך.
איכשהוא כלום לא קורה למורדי, רק סביבו. מעין גיבור לסיפור אבל גם משקיף מבחוץ. נהדר בעיניי, יוצא דופן בספרות שלנו שדוגלת בהתעללות בגיבורים באופן אישי מאוד.

תודה רבה על התגובה המפורטת
כיף לשמוע!

רק כי שאלת:
מורדי - נפלא, שישאר כמו שהוא ושיתבגר בו זמנית. הוא בנוי כקונפליקט מעצם היותו, ונראה שהוא מסוגל להחזיק עלילה גם אם יספרו סתם את הביוגרפיה שלו בסדרת ספרים עבת כרס.

אלי - בחור חמוד, חבל שאין מספיק אפיון פנימי לדמות. על הרגשות של מורדי אנחנו יודעים הרבה יותר, על אלי - רק מה שקשור למורדי ומעט מעט מעבר.

תודה על ההערה, אני אשתדל לשים לב לזה בהמשך יותר.

העובדה שזה הפך בנאלי בספרות שלנו קצת מציקה לי, כי הסיפור כולו חסר בנאליות באופן גורף.
אולי להוסיף גם בעיית ראייה קלה או משהו? ככה להוסיף צבע יותר ריאליסטי לעניין, וקצת פחות להמשיך עם הקלישאה שטוענת שאפשר לצאת מתאונה עם מכות יבשות ופגיעה בזיכרון. זה די נדיר, כשמדברים על העולם המציאותי.

וואו
דווקא החלק הזה בסיפור ממש אמיתי...
אבל אני אנסה להוסיף עוד משהו לאלי, לא יותר מידי! (מסכן... )

נכון. לא מכחישה.
רק כתבתי שציפיתי למשהו אחר.

אבל טוב ש @לוטם כותבת את הסיפור ולא אני

הציפיות פה גבוהות

כתיבה חיה כל כך
היה לי דמעות בעיניים

תודה רבה!

האמת שהסיפור הזה התחיל מקטע בודד!!!
בזכותכם המשכתי אותו לסיפור בעל כל כך הרבה פרקים... (ועוד היד נטויה )

 

[לוטם]

כתבת אמין.

תודה!

את תתני עוד קצת תיאור במה מתבטאת הפגיעה בזיכרון? ועד כמה זה נורא...

נראה בפרק הבא...
בינתים הוא בהתהוות

נשארתי תוהה על המשפט של אמא שלהם-

לגבי המשפט הזה,
הרי אלי ומורדי, חברים טובים, אבל עוקצניים יחסית אחד כלפי השני (בחורים...) ולא ממש סמל ודוגמא לשני חברים בלב ובנפש, יש ביניהם הקנטות, ברוח טובה, ועוד.
עכשיו מורדי ממש דאג לאלי, אז אמא שלהם ניסתה לנער אותו קצת, לעורר אותו כשהיא מזכירה לו שהוא ואלי בדרך כלל לא דואגים אחד לשני עד כדי כך...

 

[נ. גל]

דווקא החלק הזה בסיפור ממש אמיתי...
אבל אני אנסה להוסיף עוד משהו לאלי, לא יותר מידי! (מסכן... )

לפעמים דווקא בגלל שאנחנו מכירים מקרה אמיתי, אנחנו לא רואים את התמונה מהצד של הקורא (שלא מכיר זאת).
זו נקודה שגדולים וטובים נופלים בה, ש"אם זה קרה, זה אמין", בזמן שמצד הקורא זה עלול להתפרש כקלישאה.

האמת שהסיפור הזה התחיל מקטע בודד!!!
בזכותכם המשכתי אותו לסיפור בעל כל כך הרבה פרקים... (ועוד היד נטויה )

כמה שיותר - אנחנו בעד. מסוג הסיפורים שלא מחכים לסוף הטוב, אלא להמשך הטוב...

 

[לוטם]

לפעמים דווקא בגלל שאנחנו מכירים מקרה אמיתי, אנחנו לא רואים את התמונה מהצד של הקורא (שלא מכיר זאת).
זו נקודה שגדולים וטובים נופלים בה, ש"אם זה קרה, זה אמין", בזמן שמצד הקורא זה עלול להתפרש כקלישאה.

יש בזה משהו...
אני אחשוב על עוד משהו לאלי

כמה שיותר - אנחנו בעד. מסוג הסיפורים שלא מחכים לסוף הטוב, אלא להמשך הטוב...

 

[ifatrosh]

לגבי המשפט הזה,
הרי אלי ומורדי, חברים טובים, אבל עוקצניים יחסית אחד כלפי השני (בחורים...) ולא ממש סמל ודוגמא לשני חברים בלב ובנפש, יש ביניהם הקנטות, ברוח טובה, ועוד.
עכשיו מורדי ממש דאג לאלי, אז אמא שלהם ניסתה לנער אותו קצת, לעורר אותו כשהיא מזכירה לו שהוא ואלי בדרך כלל לא דואגים אחד לשני עד כדי כך...

לדעתי, כדאי להבהיר. כי ההקנטות שביניהם הן בין חברים טובים לא כשונאים או כאויבים (אפילו לא אויבים קטנים) ואמא שלהם אמורה לדעת את זה.
ואגב, חלק מההלם של מורדי זה גם נקיפות מצפון, אבל את זה היא עדיין לא יודעת.
מסכן מורדי

 

[REBEKA997]

וואוו
התגעגעתי אליהם
אין כמו מורדי להעלות חיוך
ואלי יתמודד עם זה, אולי רק יעשה אותו טוב יותר
תודה שלא קרה לו כלום
לא הייתי עומדת בזה...
מחכה מאד להמשך.