עיניו של אלי נפקחות, ממצמצות מול השמש. משוטטות סביב. מבטו נתקל באדם היושב ליד המיטה שלו, בולע את הרוק בהגשה.
"אלי?" זו הפעם השלישית שאלי מתעורר. אבל הפעם הראשונה בה הוא נראה עירני יחסית. "אלי?"
אלי מביט באדם היושב לצד מיטתו וקורא לו - מסתבר, מנסה להתיישב ללא הצלחה. מתייאש במהירות. "מה קרה לי?" הקול שלו סדוק, השפתיים יבשות. הראש הולם.
ידיו של האב אוחזות בכיסא עליו הוא יושב בחוזקה. "אתה... לא יודע? לא זוכר?"
אלי מנענע בראשו לשלילה. עיניו נעצמות שוב, כמו מאליהן. נשימותיו ממלאות את החלל.
אבא שלו קם ממקומו באנחה חרישית. מתקדם בפסיעות מהירות לכיוון חדרי הרופאים, הוא צריך לעדכן מישהו בהתעוררות הזו.
שחציה הקלה, וחציה דאגה.
***
"אמא!" מורדי יורד במדרגות שתיים שתיים. "אבא התקשר עכשיו! הוא אמר שאלי התעורר, ודיבר איתו קצת!"
היא נוטלת מבנה את הנייד בחיוך מסויג, שומעת לאחר שניות ספורות את המידע תוך כדי שפיה ממלמל בהתרגשות. "אני יוצאת אליו".
"אמא. אני בא". מורדי קבע עובדה. עומד מולה מאורגן ליציאה.
הוא חייב לדעת אם אלי זוכר משהו.
אמנם הוא יודע שהמחשבה שלו יותר מידי אגואיסטית, אבל הוא לא רוצה לחוש לבד את האשמה. הוא צריך מישהו שיעזור לו לסחוב אותה.
גם אם זה אלי.
"אתה יודע מה", היא בוחנת את השעון שבידה. "יש מספיק זמן עד שהקטנים חוזרים". היא מהנהנת, נוטלת את מפתחות הרכב ממקומם. "בוא נלך".
***
"אלי!" מורדי נכנס לחדר. שולח מבט קצר וחושש להוריו, מעביר אותו מייד לאלי.
"הוא ישן". אבא שלו מתרגם את המראה למילים ברורות, למקרה שמורדי לא יבין. "אל תעיר אותו".
מורדי מושך בכתפיו, לא מתייחס. "אלי?!"
עיניו של אלי נפתחות שוב, בפעם השניה לבוקר הזה, בוחן את הנמצאים בחדר.
"בוקר טוב באמת". מורדי סונט בו, למזלו של אלי, מורדי חושש לצאת לתגרת אגרופים מול אלי במצבו הנוכחי. "בשבוע האחרון ישנת יותר ממה שאני ישנתי כל החיים".
אלי ממקד את מבטו במורדי. "מה?"
"אלי". הפנים של מורדי מחווירות באחת. "אתה לא אמיתי".
"כואב לי הראש".
"פלא פלאים". פיו של מורדי ממלמל בלי לחשוב. "באמת איבדת את הזיכרון?!"
"מורדי!!" אבא ואמא שלו נזעקים מולו, מנסים למשוך אותו אחורנית, מתייאשים אחרי שניה.
מורדי לא מתרגש מהסצנה. רגיל אליהן. "נו, אלי. תהיה רציני פעם אחת בחיים שלך".
"אני רציני". הקול של נמוך. "אתה---" הוא נתקע.
מורדי מזדקף. כמעט טופח על שכמו. "מורדי. נעים מאוד".
"כן. את זה שמעתי". אלי מאמץ את המוח שלו, מנסה לאחוז בקצה זיכרון. "אח שלי. נכון?!"
"וואו, לשמוע את זה ממך!" מורדי מתפעל בקול, קולו נוחת בחדות. "אז באמת המוח שלך השתבש קצת".
אלי מצחקק קלושות. ההורים שלו גם כן.
מורדי לוגם נשימה. "אז שתהיה לך רפואה שלמה, ושהמוח שלך יחזור לקדמותו במהרה". הוא מאחל. בוהה באלי לשניה ארוכה. מתיישב על כיסא נטוש מאחוריו.
"זה. לא. אמיתי".
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //