סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[גודגוד]

היי. היום זה היה הפעם הראשונה שנכנסתי ליומנם של אבודים.
קראתי את כל הפרקים מהתחלהה!
אני כבר חייבת את הפרק הבא!!
אווא, כתיבה מדהימה!! מרתק ממששש!!

 

[brachy 100]

מיוחד!!!

 

[משולש ברמודה]

מדהים.

אתה חושב שלדבר ללב זה רעיון. יש למפלצות הרבה יותר מלב אחד, וצריכים לדבר לכולם במקביל. אין לך מספיק פיות בשביל זה, אז תרגיע כבר עם הרעיונות המוזרים שלך.

אהבתי ממש. זה מאד מתאים לאפיון של המפלצת להפוך את המשפט הקלישאתי הזה לציני ומלא בלוגיקה קרה.

אגב, אל תתבאסי ממספר העוקבים, את כותבת ברמה גבוהה. תמשיכי

מה עדיף כמות או איכות?
זה לא סיפור קליל של מתח או דרמה חיצונית, יותר מחשבות, רעיונות עמוקים ותהליכים פנימיים. אני אישית שומרת את הפרק למתי שיש לי קצת זמן לקרוא בנחת ולהנות כי זה סיפור שדורש ריכוז. ובדיוק בגלל זה אני אוהבת שהפורמט הוא פרקים קצרים, זה מאד נוח.

 

[נ. גל]

מיוחד!!!

מדהים.

היי. היום זה היה הפעם הראשונה שנכנסתי ליומנם של אבודים.
קראתי את כל הפרקים מהתחלהה!
אני כבר חייבת את הפרק הבא!!
אווא, כתיבה מדהימה!! מרתק ממששש!!

תודה רבה!
פרק עולה כל יום שני (או שלישי, במקרה של איחור).

 

[מוריופ]

מה עדיף כמות או איכות?

גם הפרקים הם איכות טובה, גם העוקבים - מעריצים מוחלטים של הסיפור...
הפרק היה מהמם ואני מחכה להמשך כמו תמיד

 

[sh.t.down]

סיפור קסום,
קוראת בשקיקה.

 

[אתיס]

לא מאמינה איך שכחתי ממנו, (מהיומן של האבודים...) עקבתי בדבקות עד שיום אחד טבעתי בים החיים והמשימות
שמחה שחזרתי לאי הזה, לקבל קצת שפיות...
מדהימים הפרקים על אי הפחד, כשהתחלתי לקרוא לא חלמתי שיתפתח לכיוונים האלו, זה הרבה יותר מטוב.
מעתה ממשיכה לעקוב, ומחכה לפרקים הבאים.
תודה!

 

[ifatrosh]

יום כ"ח למסע.

היא הגיעה.
היא פשוט הגיעה, בלי שאני אזמין אותה.
"למה בלי שתזמין?" היא מגחכת מעליי, נושפת בכוח.
"אני לא הזמנתי אותך." אני אפילו לא שואל איך היא יודעת מה אני כותב. או חושב. לא שואלים שאלות על מפלצות. "אני אמרתי שאני לא מסכים להזמין אותך בשום אופן."
"אמרת שאתה מפחד ממני." היא מזכירה, והבל הפה שלה קר. "נתת מקום לפחד שלך."
"כי רציני להישאר לבד!" אני מתקומם. "אני רוצה שתעופי מפה, שתעזבי אותי בשקט."
"מה קרה?" רוף מתעורר מהצעקות. "שפי, הכל בסדר?"
"כן." המפלצת ממהרת לחסום לי את הפה, לדבר בקול כמעט זהה לשלי. אבל הקול שלה מעוות, חנוק. "הכל טוב."
רוף לא חוזר לישון. "שפי?" הוא שואל, מתרומם.
אני עוצם עיניים. לא רוצה לראות את ההלם שלו כשהוא יראה את המפלצת.
לא את העיניים הקטנות והרעות. לא את חמשת הידיים שלה. לא את הכנפיים הגדולות, שכל נוצה בהן שורטת. לא את הצפורניים הזקורות שמתחבאות בין הקפלים, ואין לדעת מתי ידקרו.
"שלום." אני שומע את רוף. "את המפלצת של שפי?"
"כן." היא עונה, וצחוקה חלול. "נעים מאוד."
"אני מקווה." הוא אומר. "אני חבר שלו, אני מקווה שתעזרי לנו לצאת מהאי הזה."
"לצאת?" זו הפעם הראשונה שאני שומע את המפלצת הזו מתפלאת כל כך. "אולי אני אעזור לכם דווקא לפחד יותר?"
אני פוקח את עיניי בזהירות, ברגע הכי לא נכון.
רואה את היד שלה נשלחת אליי, חונקת.
בקושי נושם, מפרפר בין ידיה.
"ככה טוב." היא לוחשת לי, קרובה קרובה. "ככה, כשלא מגיע לך כלום. תפחד, אור שפיות. תפחד, ילד קטן. תפחד שעוד רגע כבר לא תהיה פה, כי זה גם ככה חסר משמ-"
"שתקי." רוף לא צועק. הוא צורח. "את תשתקי."

אני עוצם עיניים, הויכוח לא נוגע לי. מנסה להילחם עוד עוד טיפת אוויר, ועוד לגימה אחת קצרה. הזיעה מצטברת על פניי, ואני לא מסוגל לחשוב על כלום.
ברקע, מהדהדות הצעקות של רוף והמפלצת. רבים על האוויר שלי.

למה בא לי לבכות? ליבי על שפי... (ואולי עלי?)

לא פלא שבמקום מפלצת שמו לו דרקון.

אהבתי. גאוני.

תודה לך על כל פרק ופרק.
נותן חומר למחשבה ולחשבון נפש.

 

[נ. גל]

למה בא לי לבכות? ליבי על שפי... (ואולי עלי?)

תודה לך על כל פרק ופרק.
נותן חומר למחשבה ולחשבון נפש.

והיה זה שכרי...

 

[נ. גל]

יום ל"ב למסע.

אני קורא ולא מבין.
איך היומן שלי הפך להיות כתוב סינית?
או שאני כבר לא מבין עברית, גם זו אופציה. זה מרגיש כאילו מתכתבים לי מעל הראש, ואני לא מבין מילה.
"מה לא הבנת?" שואל רוף, מקמט גבה.
"הכל." אני מחזיר לו את המחברת. "על מה לו מדברת, ממתי יש לה שם, ומה אתה רוצה שהיא תעשה." ואיך למען השם אתה רוצה דברים ממפלצת.
"תמיד היה לי שם." מתערבת לו. "אתה פשוט אף פעם לא שאלת."
"כי תמיד באת בלי שיקראו לך!" אני זועם.
לו נושפת. נשיפה חמה, מציקה. "אני לא באה, אני פשוט שם תמיד."
"עוד יותר גרוע." אני רוצה להרביץ לה. לפרק אותה במכות. יודע שזה לא יעבוד. ניסיתי כבר, התוצאה הייתה ידיים מדממות ועיניים צרובות. פגיעה עצמית, קרא לזה אבא. לא הבין שהיא זה לא עצמי.
"ושוב אתה שוכח שיש לי שם." מעירה לו. אז בשבילה, אני אחזור לקרוא לה לו. לא כדאי לעצבן מפלצות.
"אפשר להתרכז?" מברר רוף. "סיימתם לריב?"
"לא." אני ולו עונים ביחד, זועמים.
"בסדר," נאנח רוף. "פחות מעניין אותי כרגע, חכו עם הקרבות שלכם. יש לכם את כל החיים ביחד."
"מעדיף לקוות שלא." אני מגיב בלי לרצות.
לו תוקעת בי מבט זועף.
"מה?" אני שואל בייאוש.
"שום דבר." היא עונה. "גם אני לא הייתי רוצה לחיות איתך את החיים שלי."
רוף כנראה מתייאש סופית. "אז תפטר אותה." הוא מציע.
"פיטרתי מיליון פעם." אני מתרומם. "חלאס, באמת! לא רוצה להמשיך את השיחה הזו."
הם נשארים לשבת ביחד. המפלצת לא ממהרת אחריי.
זה מוזר לי. מספיק מוזר כדי שאשאר בטווח שמיעה.
"אמרתי לך." אומרת לו, וקולה מוזר. "הוא אדם רע, אין סיכוי לדבר איתו."
"באמת לא שמת לב?" תוהה רוף. "הוא אמר כל כך הרבה."
"מה הוא אמר?" המוזרות בקול של לו רק מתגברת, ואני לא מצליח להבין למה.
"שהוא לא יודע איך לשחרר אותך." עונה רוף, ואני מתרגש לגלות שמישהו יכול להסביר אותי במקומי. "שהוא לא יודע איך להקשיב לך. שהוא צריך עזרה כדי לדבר איתך, שהפחדת אותו כל כך שהוא כבר לא יכול פשוט לדבר כמו בן אדם."
צווחה דקיקה מתפרצת. קול דק, גבוה ובלתי אנושי.
צווחה שאי אפשר לחנוק, כזו שההד שלה נוראי, צורם.
ככה, אני מבין פתאום, בוכות מפלצות.

 

[AUVI]

וואו!

 

[אתיס]

יום ל"ב למסע.

אני קורא ולא מבין.
איך היומן שלי הפך להיות כתוב סינית?
או שאני כבר לא מבין עברית, גם זו אופציה. זה מרגיש כאילו מתכתבים לי מעל הראש, ואני לא מבין מילה.
"מה לא הבנת?" שואל רוף, מקמט גבה.
"הכל." אני מחזיר לו את המחברת. "על מה לו מדברת, ממתי יש לה שם, ומה אתה רוצה שהיא תעשה." ואיך למען השם אתה רוצה דברים ממפלצת.
"תמיד היה לי שם." מתערבת לו. "אתה פשוט אף פעם לא שאלת."
"כי תמיד באת בלי שיקראו לך!" אני זועם.
לו נושפת. נשיפה חמה, מציקה. "אני לא באה, אני פשוט שם תמיד."
"עוד יותר גרוע." אני רוצה להרביץ לה. לפרק אותה במכות. יודע שזה לא יעבוד. ניסיתי כבר, התוצאה הייתה ידיים מדממות ועיניים צרובות. פגיעה עצמית, קרא לזה אבא. לא הבין שהיא זה לא עצמי.
"ושוב אתה שוכח שיש לי שם." מעירה לו. אז בשבילה, אני אחזור לקרוא לה לו. לא כדאי לעצבן מפלצות.
"אפשר להתרכז?" מברר רוף. "סיימתם לריב?"
"לא." אני ולו עונים ביחד, זועמים.
"בסדר," נאנח רוף. "פחות מעניין אותי כרגע, חכו עם הקרבות שלכם. יש לכם את כל החיים ביחד."
"מעדיף לקוות שלא." אני מגיב בלי לרצות.
לו תוקעת בי מבט זועף.
"מה?" אני שואל בייאוש.
"שום דבר." היא עונה. "גם אני לא הייתי רוצה לחיות איתך את החיים שלי."
רוף כנראה מתייאש סופית. "אז תפטר אותה." הוא מציע.
"פיטרתי מיליון פעם." אני מתרומם. "חלאס, באמת! לא רוצה להמשיך את השיחה הזו."
הם נשארים לשבת ביחד. המפלצת לא ממהרת אחריי.
זה מוזר לי. מספיק מוזר כדי שאשאר בטווח שמיעה.
"אמרתי לך." אומרת לו, וקולה מוזר. "הוא אדם רע, אין סיכוי לדבר איתו."
"באמת לא שמת לב?" תוהה רוף. "הוא אמר כל כך הרבה."
"מה הוא אמר?" המוזרות בקול של לו רק מתגברת, ואני לא מצליח להבין למה.
"שהוא לא יודע איך לשחרר אותך." עונה רוף, ואני מתרגש לגלות שמישהו יכול להסביר אותי במקומי. "שהוא לא יודע איך להקשיב לך. שהוא צריך עזרה כדי לדבר איתך, שהפחדת אותו כל כך שהוא כבר לא יכול פשוט לדבר כמו בן אדם."
צווחה דקיקה מתפרצת. קול דק, גבוה ובלתי אנושי.
צווחה שאי אפשר לחנוק, כזו שההד שלה נוראי, צורם.
ככה, אני מבין פתאום, בוכות מפלצות.

זה יפה כל כך, ואין עוד מה להוסיף, אני ממש אוהבת ונהנית מכל מילה.
הדהימה אותי האנושיות של המפלצת, ולגלות בה פתאום רגשות של עלבון וידידות...
זה היה מפתיע.

 

[ניק 70107]

מטורף.

 

[מוריופ]

זה יפה כל כך, ואין עוד מה להוסיף, אני ממש אוהבת ונהנית מכל מילה.

מצטרפת למחמאות

הדהימה אותי האנושיות של המפלצת, ולגלות בה פתאום רגשות של עלבון וידידות...

לא הייתי קוראת לזה 'ידידות'. אולי יותר צורך בידידות כמיהה להכרה או כל משו כזה
לו המפלצת מרגישה מאוד כמו ילד קטן, אבוד והיסטרי מאוד. לגמרי אסופת רגשות ראשונית ולא מעובדת.
@נ. גל - אם הבנתי את זה, זו ההצלחה שלך

 

[אתיס]

מצטרפת למחמאות

לא הייתי קוראת לזה 'ידידות'. אולי יותר צורך בידידות כמיהה להכרה או כל משו כזה
לו המפלצת מרגישה מאוד כמו ילד קטן, אבוד והיסטרי מאוד. לגמרי אסופת רגשות ראשונית ולא מעובדת.
@נ. גל - אם הבנתי את זה, זו ההצלחה שלך

הדיוק נכון כנראה.
פחד כמו כל רגש אחר אם מכירים בו ונותנים לו מקום, בסוף הוא דועך, מתקטן ונעלם,

האם זאת הכוונה העמוקה של המשורר?

 

[נ. גל]

לא הייתי קוראת לזה 'ידידות'. אולי יותר צורך בידידות כמיהה להכרה או כל משו כזה
לו המפלצת מרגישה מאוד כמו ילד קטן, אבוד והיסטרי מאוד. לגמרי אסופת רגשות ראשונית ולא מעובדת.

פחד כמו כל רגש אחר אם מכירים בו ונותנים לו מקום, בסוף הוא דועך, מתקטן ונעלם,

האם זאת הכוונה העמוקה של המשורר?

הרעיון של לו, היא היותה לא אנושית.
אדם, מתבגר עם החיים, לומד ומשתנה.
לו נשארה באותה רמת בגרות ואנושיות בדיוק כמו ביום לידתה.
כביכול היא כבר אמא, חיה עם שפי כבר שנים ארוכות - אבל מעולם לא חשבה על הרעיון לשים לב לקיומם של אחרים כנפרדים בפני עצמם. להבין שיש משמעות למעשים שלה ולהתמודד בדרך שאינה פוגענית.

אני שייכת לאסכולה שטוענת שהכרה ברגש לא גורמת לו להיעלם, אלא מעניקה לאדם את היכולת להתמודד איתו. תוחמת אותו בגבולות האפשרי, אבל לא מכחידה אותו מן העולם.

 

[אתיס]

הרעיון של לו, היא היותה לא אנושית.
אדם, מתבגר עם החיים, לומד ומשתנה.
לו נשארה באותה רמת בגרות ואנושיות בדיוק כמו ביום לידתה.
כביכול היא כבר אמא, חיה עם שפי כבר שנים ארוכות - אבל מעולם לא חשבה על הרעיון לשים לב לקיומם של אחרים כנפרדים בפני עצמם. להבין שיש משמעות למעשים שלה ולהתמודד בדרך שאינה פוגענית.

אני שייכת לאסכולה שטוענת שהכרה ברגש לא גורמת לו להיעלם, אלא מעניקה לאדם את היכולת להתמודד איתו. תוחמת אותו בגבולות האפשרי, אבל לא מכחידה אותו מן העולם.

זה מעניין, תודה על החידוש, היא בעצם עם שפי במערכת יחסים פוגענית?

לא נראה לי שקימות 2 אסכולות... רגשות לא נעלמים הם תמיד קיימים בתוכנו, בעוצמה משתנה, ( טעיתי במילה הנ"ל)
ההתבוננות והשהות איתם כן גורמת לעוצמתם לדעוך, ומאפשרת לנו לבסוף לנשום ולחיות.
(נקח לדוג כל רגש אחר, כעס, אשמה, עלבון, כשמכירים בהם ולא מדחיקים בסוף פחות חשים אותם, עם ילדים זה הכי קל לראות את זה. אבל תקף גם למבוגרים...)

בכל אופן זה מרתק ממש, והסיפור הזה עמוק והנושא שלו מסקרן.

 

[נ. גל]

זה מעניין, תודה על החידוש, היא בעצם עם שפי במערכת יחסים פוגענית?

בדיוק.

לא נראה לי שקימות 2 אסכולות... רגשות לא נעלמים הם תמיד קיימים בתוכנו, בעוצמה משתנה, ( טעיתי במילה הנ"ל)
ההתבוננות והשהות איתם כן גורמת לעוצמתם לדעוך, ומאפשרת לנו לבסוף לנשום ולחיות.
(נקח לדוג כל רגש אחר, כעס, אשמה, עלבון, כשמכירים בהם ולא מדחיקים בסוף פחות חשים אותם, עם ילדים זה הכי קל לראות את זה. אבל תקף גם למבוגרים...)

מסכימה בהחלט. כמה טוב לגלות שהדיון היה מוסכם מתחילתו.

בכל אופן זה מרתק ממש, והסיפור הזה עמוק והנושא שלו מסקרן.

תודה!

 

[נ. גל]

יום ל"ג למסע.

אני בוהה בגלים. לו הבטיחה לי שעה של שקט, ואני מנצל אותה לשום דבר וכלום.
"מה נשמע?" רוף מתיישב לידי, משכל רגליים.
"בסדר, ככה." אני עונה ביובש.
"אתה לא חייב לשקר." מזכיר רוף בחצי חיוך. "ראיתי אותך בימים האחרונים, זה לא שנעלמתי חזרה לארץ בזמן הזה."
"כן." אני עונה בלי שום קשר. "לא יודע, הלוואי והיה אפשר לחזור לארץ לכמה ימים, להיזכר שכל זה רק פרק קטן מתוך כל החיים."
"פרק כן." מסכים רוף. "קטן? לא נראה לי."
"טוב, אצלך זה שנה וחצי." אני מזכיר. "אצלי זה בקושי חודש."
"ועם הקצב שלך כרגע יש מצב שתגיע גם לשנה."
רוף לא מתכוון לפגוע, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה.
"אני לא." אני אומר פתאום.
הוא מביט בי במבט עקום. "תרגיע, לא התכוונתי לכלום."
"אני לא, שמעת אותי?" אני מתרומם בבת אחת. "אני יוצא מפה, לא מעניין אותי שום דבר."
רוף בולע את רוקו. לא קם.
"מה?" אני שואל.
"פשוט..." הוא נוטל נשימה עמוקה. "אולי לפני שאתה רץ ככה מהר אל מרכז האי, יש מצב שתגיד ללו להסביר לי מי הדרקון שלי?"
אני לא רוצה לפגוש את לו. רוצה לברוח כאן ועכשיו.
חותך חצי דף מסוף המחברת, משרבט מהר ונותן לרוף. "אחרי שתגמרו את העניינים שלכם תבוא אחרי." אני מציע, כאילו יודע לאן אני הולך. "ביי בינתיים."
"ביי." רוף לופת את הדף כאילו היה מוזהב.
התיק קל על כתפיי, בעיקר כי הכנסתי אליו רק את המינימום שזכרתי.
אני רץ אל מרכז האי, מגשש לפי הלב.
הוא פועם מהר מדי. אני בקושי נושם.
בור ענק גורם לי לעצור בבת אחת, מתנשף.
מעליו מתנוסס שלט, עליו מאויר חץ כלפי מטה ומילה אחת:
*הלאה*

 

[נ. גל]

שיתוף תהליך - יומנם של אבודים - מאחורי הקלעים

מי שעוקב, כרגע מתפרסם פה בפורום סיפור בהמשכים בשם "יומנם של אבודים". למי שלא, נספר כי מדובר בסיפור אלגורי, בו הדמויות (הידועות לזמן זה) נקראות שפי, רוף ולו. הן תקועות יחד על אי בודד עד שימלאו את תפקידן בו ויעברו לעולם הבא. אופס, סליחה. לאי הבא. הסיפור נכתב מפרק לפרק, בשונה מהרגיל אצלי. 0 בישול...

www.prog.co.il