סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

לכן לאיסתרק יש משבר דכאוני קטן ביוזבד ולאחר התגובות של הקוראים, הוא נעשה בדיוק הפוך בפדהאל.
את הניתוח הזה אהבתי ממש. מדויק.
אחרי איסתרק ומהללאל היא סיימה לבטא את המסר שהיא רצתה לצעוק לעולם ולאחר מכן היא הייתה צריכה להמשיך את הסדרה.
אז היא לקחה עוד מסרים שהיו לה בשרוול ועשתה ספרים עליהם. אבל כאן הם כבר הפכו למשניים. העיקר היה העלילה. לכן איסתרק הפך לחסר להט וחסר את המסר האדיר שהיה לו לעולם.
גם את זה. זה מסביר את העובדה שכשגמרתי את יוזבד הייתי צריכה להתעמק כדי להבין מה המסר העיקרי. ושוב - כנראה שהעירו לה על זה, כי בפדהאל המסר הוגש בכפית. היו שם קטעים שלפניהם היה צריך להוסיף: אזהרה, מסר לפניך! לא עוד מהללאל או איסתרק, בהם המסרים חיים, קיימים ובועטים, אבל שתולים בתוך העלילה.
וזה מה שאני אוהבת בכתיבה של @משולש ברמודה. בדיוק כמו שאמרת (@רוח פרצים) - הלהט שחסר למיה בספרים האחרונים.
 
@משולש ברמודה מרוב התרגשות נגמרו לי המילים....
קראתי אתמול והיום את כל הפרקים והפצצתי ב'וואו' אחד אחרי השני. בטח שמתם לב;)
התיאורים והציטוטים המדוייקים כל כך.
ההתייחסות לקטעים שנפלו מעל שולחן הכתיבה של מיה קינן.
הקטעים המותחים, המסעירים, המרגשים והמרתקים שמעולם לא עלו עלי מכונת הדפוס.
שילוב בין קטעי וזמני העלילה.

קראתי אותם ברצף וכעת בדיוק כמו @מימיי שכתבה:
וזה שקראתי את כל הפרקים ברצף לא מונע ממני לבקש ממך גם את הפרק הבא
כאלה הם המפונקים, רוצים הכל מיד ובהישג יד

גם אני אומר: תנו עוד פרקים! העם זקוק להם!
אל תהרגי את אולה
אל תתני לאיסתרק לאבד את הכתר
 
לכל המעוניין, סיכמתי פה את כל הפרקים בקובץ אחד
בהנאה!!
@brachy 100 מאמינה שזה נובע מחוסר מחשבה, אבל צריך לשאול את @משולש ברמודה
כשאנשים קוראים באתר הם יודעים שהיא הכותבת, זה נותן לה פרסום (ולייקים).
ברגע שזה יתחיל להסתובב במיילים זה אבוד...
אני מציעה שתמחקי את ההודעה עד לקבלת אישור ממשולש הנהדרת.
 
@brachy 100 מאמינה שזה נובע מחוסר מחשבה, אבל צריך לשאול את @משולש ברמודה
כשאנשים קוראים באתר הם יודעים שהיא הכותבת, זה נותן לה פרסום (ולייקים).
ברגע שזה יתחיל להסתובב במיילים זה אבוד...
אני מציעה שתמחקי את ההודעה עד לקבלת אישור ממשולש הנהדרת.
וואו לא חשבתי על זה!!!!
את צודקת לחלוטין
אין לי כבר אפשרות למחוק, דיווחתי להנהלה
ממש סליחה, @משולש ברמודה
 
לכל המעוניין, סיכמתי פה את כל הפרקים בקובץ אחד
בהנאה!!
יש לי גם סיכום כזה, שאני עורכת ומעדכנת מידי פעם אחרי ההערות כאן וגם כי אצלי הכול נכתב חתיכות חתיכות, אבל למרות שמדובר בפאנפיק אני לא מעלה לכאן בדיוק בגלל החשש הזה.
ברגע שזה יתחיל להסתובב במיילים זה אבוד...
פרסום בצורה שאינה מסחרית להנאה בלבד הוא דבר מתבקש בכתיבת פאנפיק, פרסום בלי קרדיט הוא עניין אחר לחלוטין…
ולכן @ניהול קהילת כתיבה אני אשמח אם אפשר למחוק את ההודעה עם הקובץ.
 
חודשיים, כן, אני יודעת. מישהו עוד זוכר אותנו?
הפסקה ארוכה, בהחלט. אבל הבשורה הטובה שיש לי לומר היא שכמעט סיימתי לכתוב את כל הסיפור.
פעם קראתי איפשהו שמיה קינן עצמה כתבה שבשביל לסגור סיפור ולסיים אותו נחוצים עצבי ברזל.
מה אני אגיד לכם? היא צודקת.
אז למרות שיש לי תקציר ברור יחסית, לא דומה תקציר לכתיבה בפועל, ואם מדובר בסיפור בהמשכים - חייב לכתוב קצת קדימה בשביל לסגור היטב חורי היגיון מרגיזים...
ומכיוון שהתחשק לי מאד שהסוף יצא כמו שתכננתי אותו מההתחלה, לקחתי לי את הזמן וכתבתי וכתבתי (6-7 פרקים בערך? ) מהסוף להתחלה, מה שאומר שהכי קשה היה לסיים את הפרק הזה שנכתב אחרון : )
התכנון כרגע הוא להעלות פרק כל שבוע, אולי אפילו שניים בסוכות מי יודע, ולסיים בעז"ה את הסיפור בשבועות הקרובים.

כבר מעלה אותו, ביקורות הערות והארות יתקבלו בברכה ובהערכה רבה מאד.
 
בטח שזוכרים, ומחכים!
 
תקציר:
תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף של פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס כדי להרוג את אולה. שכיר החרב גוסס בעקבות הפגיעה שספג.
אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה אבל הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע והם נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף. בסטיאן מגלה על עגלת החיילים ונוסע לאיינה כדי לבשר למלך על הבשורות.


לפרק האחרון בו סופר על שלוואן.

כפר קטן בדרך לאיינה
--
רק אחרי שעזב את המרתף הטחוב והחשוך, מבין שלוואן כמה חנוק היה האוויר בפנים ועד כמה צונן ונקי הוא הלילה.

מחוץ לבית הארחה הקטן יש שמים שחורים, וערפל קריר ולח שמחביא בתוכו גושי בתים כהים ונמוכים. אבל מעליהם גם מבליחים כוכבים זעירים מפעם לפעם ומנקדים את המרחב האפל בניצוצות כסופים וזוהרים.

אפילו ירח יש בשמים הלילה. מלא, צהבהב וגבשושי. אבל למרות שהתאורה המעטה מאפשרת להם להתקדם בשדות החשוכים בעזרת שני לפידים דקיקים בלבד, מצליח שלוואן בקושי רב שלא למעוד כשהוא עושה את הדרך בריכוז בעקבות אמציה ואלרון, בעוד החבילה הכבדה נשענת על כתפו ותחושה מוזרה מאד מפעמת בין צלעותיו.

תחושה שרק מתעצמת כשהוא מסב את פניו אחורה ומבחין בקנז ובענף העלים שהוא גורר בעקבותיו, והוא תוהה לעצמו האם אלו הן המחשבות המלוות רוצחים כשהם עושים את דרכם לקבור את קורבנם.

שעתיים ארוכות חלפו מאז פסקו נשימותיו של שכיר החרב, ואמציה הצליח לפרק את הצירים באופן סופי. וכמעט שעה ארוכה ומתישה עברה עליהם בחברתה של גופה חמה למחצה ועליה סימני אלימות ברורים, בטרם העלה קנז את הרעיון להעביר את שכיר החרב המת העטוף בגלימתו של אלרון, דרך היציאה הישירה אל האורווה השוכנת בקומת המרתף, ומשם בשקט ככל האפשר אל שדות הקוצים החשוכים. ולמרות שהמציאות, חדה וברורה למדי – לא הותירה להם ברירות רבות, גורמת התהלוכה החרישית לשלוואן לחוש כאילו היה פושע נקלה ומסוכן עד מאד.

וכיוון שעל אף השינוי הגדול שחל במעמדו הוא אינו טוב למדי בעבודת כפיים, ואתי חפירה אינם כלים בהם הוא משתמש באופן תדיר – הוא מעדיף להותיר לשאר הגברים את מלאכת הקבורה, ולהשגיח בעיניים מאומצות ובעזרת לפיד דקיק ומעלה עשן על סביבתם החשוכה.

בעונה הזו כבר קרירה הרוח למדי בלילות, מצננת את הנשימה וחובטת בפנים לעיתים. ועוקצנותה החדה גורמת לו לנשוף על אצבעותיו הקרות ולידו להתהדק בחוזקה סביב הנר המרעיד.

הגילוי עליו שמעו משכיר החרב מחייב אותם ליידע גורם צבאי בכיר במתרחש ללא דיחוי. אבל בעוד אם היו אזרחים רגילים, היו יכולים לחכות עד שיגיעו לאיינה בטרם ימלאו את חובתם החוקית, מהווה שאלת נאמנותו למלך איסתרק והמבחן הסמוי בו הושם תמיד, גורם משפיע מספיק כדי שיעזוב הכול וידהר עד ראטון להזהיר את אולה מפני תוכניתו של מטריאס.

אבל מהצד השני, גם אם יחפוץ בכך מאד, הוא יודע היטב כי אינו יכול לרכב מהר ככל האפשר עד ארמונו של מושל ראטון, כשעגלות כבדות ומלאות סחורה מלוות אותו ומאטות את צעדיהם של הסוסים.

לרגע אחד ארוך הוא מתלבט, הוגה בשאלה עמוקות בעוד עיניו נעוצות בחשכה הערפילית, ומשנהו מחליט כי יחסיו הארוכים עם אלרון מאפשרים לו לבקש ממנו ללא גינונים ונימוסים מיותרים, להמשיך עם הסחורות והמשרתים לאיינה מאוחר יותר ולהמתין שם עד להגעתו ליריד.

למרבה הפתעתו, אלרון לא מתנגד לרעיון.

ועל אף שהוא תוהה לעצמו האם תגובתו של העבד לשעבר נובעת מהעדפתו כתמיד להותיר בידיו את הבחירה בדרך הפעולה, או יותר מרצונו שלא להכניס את ראשו לצרה הזאת, מתעקש קול קטן בירכתי מוחו לתהות האם ייתכן כי על אף עצמאותו וחייו החדשים של העבד הוויקינגי – הוא רגיל עדיין לציית להוראות ולרעיונות אותם מעלה מי שהיה אדונו ללא פקפוק והבעת סירוב.

זאת מחשבה מעניינת, לכל הפחות שאלה טובה להגות בה יום אחד כשישב לבדו במרפסת מלאת שמש זוהרת ויתענג על אשכול ענבים טרי – אבל כיוון שכרגע מטרידים את מנוחתו דברים חשובים בהרבה, הוא בוחר להתעלם ממנה ולקבל בתודה את הצעת הליווי של קנז ואמציה, ולהצטרף אליהם בדרכם אל אזור הגבול.

השמיים שמעליהם משנים את גונם לכחול עמוק כשהם עושים את דרכם חזרה אל האורווה השקטה, וצבעם מתחלף לתכול אפרפר וחיוור כשהם עוזבים את הכפר הקטן והישנוני.

עד עכשיו לא סיפקו קנז ואמציה הסבר לסיבת מסעם לאזור הזה, ועל אף שהוא סקרן למדי לדעת למה עשו רועי צאן את דרכם קרוב כל כך לגבול כוזר החדשה – הוא שמח מספיק על הליווי הלא צפוי אותו קיבל בשביל לשמור את שאלותיו לעצמו, ולא להפריע ברעש דיבוריהם לבוקר הבהיר והנאה הזורח עליהם.



אם בשל קרבתה של ראטון לגבול, ואולי בשל ריחוקה של אחוזת בנטיליאן מנתיבי המסחר המרכזיים – ריקה הדרך בה הם עוברים ושקטה למדי. אבל למרות זאת ואולי דווקא בשל כך, היא יפה ונאה ושלווה עד מאד.

מולם ממלאים מטעי דובדבנים את גדתו השנייה של נהר הדיסטאף בצבעי סתיו, ומתמשכים לכל אורך האופק עד למפגש עם חומותיה של איינה. ולמרות שעונת הקטיף הסתיימה זה מכבר – מקשטים עליהם של העצים הדלילים את האדמה בגוונים של כתום וסגול אדמדם.

"יום אחד, כשתסתיים המלחמה", מתפייט שלוואן, "אזמין אתכם לבוא עימי לגיאט. עד כמה שיפה פה - מטעי הדובדבנים שלי נאים מאלו הגדלים כאן עשרות מונים".

ממקומו על גב הסוסה החומה שלו, מבריק אליו אמציה חיוך. "נשמע רעיון מצוין", הוא מחווה את דעתו, בעוד קנז, הרוכב לשמאלו, מטה את ראשו מעט אליו ושואל: "כשתסתיים?"

שלוואן מרים גבה. "בעזרת הבורא. כולנו מקווים שזה אכן יקרה יום אחד, לא?"

קנז מושך בכתפיו, "כן", הוא מסכים, "הגיוני שזה אכן כך. אבל לי נראה שהאנשים התרגלו למצב, וכעת הם מרוצים דיים ממנו בשביל לעשות משהו כדי לשנותו".

"התרגלו למצב של מלחמה?"

"לכל דבר מתרגלים בסוף", סוסו של אמציה מאט קצת כשהוא מדבר, "גם לדברים המוזרים ביותר, מסתבר".

זה נכון למען האמת. שלוואן יודע זאת על בשרו. מי חשב אי פעם שיסכים ללכלך את ידיו בעבודת אלכימיה שחורה, לחצות את הגבול כשרק תכשיטיה של אשתו צרורים בעגלתו או לנהל אחוזה רחוקה כמו טירת בנטיליאן?

על השביל עליו הם רוכבים נטועה שורת עצים התוחמת את יער ביאן ואת הגבול העובר בו, יוצרת צל קריר ואפל מעט על הדרך החמה. וסוסיהם מטופפים רגע אחד ארוך על האדמה מלאת כתמי השמש לפני שהוא פותח את פיו ומציין: "גם אם רבים יתייאשו מסיומה של המלחמה, אני בטוח שיש עדיין לא מעט אנשים בארץ הזאת שיהיו מוכנים לעשות הרבה כדי להחזיר את כוזר לאותו אחר צהרים שליו לפני הירצחו הבק".

"כן?" שואל קנז ויש שמץ של חיוך בקולו, "או שאם יבואו וייקחו מהם את אשר צברו כל ימי חייהם, ישליכו אותם לרחוב כשרק בגדים לעורם והם יחפים – הם יחליטו פתאום שחיי מלחמה אינם כאלו גרועים, כל עוד יש לך אח בוערת וכוס חמין להרוות בו את נפשך כשתחזור משדה הקרב?"

שפתיו של שלוואן מתעקמות מעט.

"החיים חזקים", מושך קנז בכתפו, מחווה בסנטרו קדימה אל הקוצים הצומחים פרא ופזורים לאורכו של הנהר, "הם לא שואלים אותך האם תרצה כך או אחרת. הם מציבים עובדה, קובעים מציאות בשטח – ואתה רק לומד להתרגל אליה עד שתשכח שפעם חלמת בכלל על משהו אחר".

שלוואן שותק, ואצבעות ידיו מנווטות את סוסו קרוב יותר אל הנהר הזוהר לאורה הרך של השמש.

"אתה תספיק לשמוח וגם להיעצב, להתרגש ולהתאבל גם יחד. אפילו להשיא את ילדך הרכים. ומי יודע, אולי תזכה לראות את הדור הבא נולד. וכל זה?", לאיטה מטיילת זרועו הבריאה של קנז על הנוף שסביב. מהיער המוצל שלימינם, לגושי השיחים הכהים הצומחים בצד הדרך, ועד לקו המים הפתלתל שלרגלי הסוסים. "הכול יישאר אותו הדבר. ללא הבדל, ללא שינוי של ממש. רק קברים חדשים יחפרו מאחורי הכרמים בהם תגדל אתה גפנים שופעות, ונערים צעירים ישכחו את תמימותם בשדה הקרב בזמן בו תעשה מהן יין עשיר וארגמני. על יד שדות הגבול ימשיכו להתמלא בתי מעצר בנערים ששלחו ידם אל הפשע, בזמן שהשדות שדושנו בדמם של האבות שלא חזרו הביתה יצמיחו שוב יבול", הוא עוצר לרגע ושואף עמוקות, "והילדים שלך? הם כבר יהיו הרבה פחות טובים מהאדם שהיית כשהתחילה המלחמה הזאת, אבל הם עדיין ילחמו באחיהם כאילו היו טובים מהם לאין שיעור".

שלוואן שותק, מעדיף למקד את עיניו בשביל העפר מנוקד החצץ החולף תחתיו במהירות.

הסוסים מספיקים לעבור מהלך של טראד שלם לפני שהוא מפר את השקט שוב: "לפי דבריך", הוא אומר ומשתדל עד מאד להעניק לקולו גוון ענייני, "לא ירחק היום בו נהיה חלשים כל כך, עד שכל שיישאר לאויבנו הבולגרים או הקווארים יהיה לבוא בשערינו ולגאול אותנו מייסורינו".

"נכון", מסכים קנז וצליל מוזר בקולו, "גם ירושלים כבר חרבה לפני שנכנסו אליה הרומאים".

לאיטו מפנה שלוואן את פניו מן הדרך, מחפש את עיניו של המונדרי הרוכב לצידו. הן שקטות, חלקות מאד, וצבען דומה יותר לדבש זהוב לאורה המסנוור של השמש. אבל למרות התאורה והזווית בה הוא רוכב – הוא מצליח לראות בברור את העצב השוכן בהן.

יפיפייה היא הדרך לראטון, מוצפת אור שמש רך, צבעי פסטל עדינים ותכלת קורנת, אבל משום מה מבחין כעת שלוואן רק בקרירותו האפלולית והמסתורית של היער.

"טוב", הוא מושך בכתפיו לאחר שהשקט נעשה עמוק מידי, ומותח את שפתיו בניסיון לחייך, "כמו שנראה, אנחנו כאן עד הסוף, יהא אשר יהא".

אבל קנז ואמציה עדיין שותקים. ולמרות שבמהלך השעות הקצרות בהן פגש שלוואן את המונדרים, הספיק ללמוד על צורת השיח שלהם ולהתרגל לשתיקותיהם התכופות – נשמעת הדממה כעת לאוזניו רועמת ושונה עד מאד.

"כך?" הוא שואל, וצליל קולו חלש משהתכוון. "יש סיכוי שתבחרו לעבור את הגבול יום אחד?"

"אנחנו?" שואל קנז ומעביר את עיניו לכוונו של אמציה, "אנחנו לא, לפחות לא בני השבט שלנו. אבל לא כל השבטים נאמנים כמונו למלך ולכוזר. ומלבד זאת, תמיד הייתה הנדידה אפשרות קיימת", הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף: "פעם אפילו, סיפרתי עליה בעצמי לאדם המולך היום על כוזר".

עיניו של שלוואן נמשכות לכיוונו של אמציה, מחפשות בהן רמז לדבריו של קנז – אבל אמציה עסוק מאד בבחינת יונה חומה ומוכתמת לבן המעופפת מעל הנהר.

"אף פעם לא העניקו השבטים המונדרים נאמנות לצד מסוים במלחמה" הוא מציין וקולו צרוד, "לכל הפחות, לא באופן רשמי".

"נכון", מסכים קנז וקולו שליו.

"נו?"

קנז שותק, אבל בעיניו מרקדים זהרורים זעירים, נוצצים. "יש מלחמה בעולם, חבר", הוא אומר לבסוף, "ובמלחמה, אתה לא צריך לבחור לך צד כדי להסתכן בפגיעה. כל שעליך לעשות הוא להישאר מספיק זמן בשדה הקרב הבוער".

הוא שותק, שפתו האחת מחפה על השנייה לרגע קצר ואז ממשיך: "כוזר השתנתה. השתנתה מאד במהלך השנים האחרונות. ועל אף שרוב עמנו בוחר להעניק את ליבו ולעיתים גם חרבו לכוזר האחת, חלק לא קטן ממנו אינו רוצה לגדל את ילדיו במציאות אליה הובילו השנים האחרונות".

צליל מוזר מהדהד בתוך מוחו של שלוואן, מחריש את אוזניו כאילו הפך מוחו לכלי מתכת שחבט בו נפח.

הוא השאיר מאחוריו הרבה כדי להגיע לכאן. השליך אל התהום שנים צעירות, עליזות. מלאות בזיכרונות שלנצח יהיו יפים יותר במוחו מהרבה דברים שיחווה כנראה במהלך חייו. והנה מתברר שהגיע עד הנה רק כדי לשמוע מאחרים כי הם יבחרו אולי ללכת מכאן, יום אחד.

לרגע הוא רוצה לומר שכל זה אינו נכון, שהאיש העומד מולו אינו יודע על מה הוא מדבר. אבל במשנהו הוא נזכר בערבי ההתעוררות שנהג לארגן באלקן, ובתיאוריו מלאי הצבע של אלרון על הרחובות הצפופים והפחות יפים של אתיל, ובמקום לפתוח את פיו הוא בוחר לשתוק.

נאה עד מאד הוא נהר הדיסטאף, שליו וקוצף בו זמנית. ועל אף שהמים הזורמים בו אינם נקיים כל כך כמו אלו המציפים את המנייאר – נשברות קרני השמש עליו באלפי גוונים זוהרים.

"קשה להילחם ברע בלי לאבד משהו בדרך", קנז מביט קדימה, אל הדרך המתפתלת לאורכו של קו המים העכור. "בדיוק כשם שאי אפשר לטבול במים ועדיין לצאת יבשים. וגם אם המלחמה היא כורח המציאות, אי אפשר להשתמש באותם האמצעים בהם נלחמים נגדך אויבך ולצפות שתישאר טוב ורך לבב כפי שהיית עד אותו היום".

"יש להם נערים", לוחש אמציה לצידו כמתנצל, "יש להם ילדים רכים שלומדים מוקדם מידי כיצד להחזיק חרב ומעבירים את מיטב שנותיהם בשדה הקרב. לא בלי סיבה בחרו ראשי השבטים מאז ומעולם שלא לקחת חלק בפוליטיקה הכוזרית".

שלוואן שותק, ורק עיניו ממשיכות להתמקד באבני החצץ הקטנות המנקדות את הדרך הכבושה.

תמיד נודעו המונדרים כלוחמים אמיצים, עשויים ללא חת. קבוצה נחושה ששימרה בעצמאות מעוררת השתאות את האוטונומיה היחסית אותה קיבלו שנים לפני ממלכי כוזר הקדומים, ובד בבד גידלה את ילדיה לשותפות וקרבה עם אחיהם הכוזריים. ועל אף שהרעיון נשמע מוזר הוא יודע היטב שהמחשבה אינה חסרת היגיון וביסוס.

מספר המתגייסים מן השבטים המונדרים עלה משמעותית בשנים האחרונות, כאשר בד בבד עלה גם מספרם של החללים המונדרים. וכיוון שאווירת המלחמה לא נשארה רק במסדרונות הגבוהים של אתיל ואלקן – חלחלה ההשפעה גם אל הכפרים הקטנים והערים הרחוקות, אל הנערים העליזים ואל יושבי הפונדקאות, ורמסה את קו הגבול העדין אותו הקימו המונדרים דורות קודמים קודם לכן בעמל.

ואם כך, הגיוני ומובן למדי שחלקם יחפשו לעצמם חבל אדמה חדש, בו לא יצטרכו לראות את בניהם מאבדים את עדינותם בשדה הקרב, ונופלים על מזבח מלחמה של שלטון בו מעולם לא לקחו חלק.

"בשביל זה עשיתם את הדרך הנה?" הוא שואל פתאום, מעביר את מבטו בין קנז ואמציה השקטים.

לאט מנענע אמציה בראשו, בעוד קנז, קולו איטי מאד אומר: "לא. נשלחנו לאזור במטרה אחרת על ידי המלך".

חוקי הנימוס דורשים ביאור כלשהו למשפט הזה, לכל הפחות הסבר קטן ומכבד. אבל קנז משתתק בעוד אמציה מסב את פניו אל היער שלצידם. ועל אף ששלוואן אינו מצפה מהאנשים שמולו לכבד כללים כגון אלו, מכעיסה אותו הדממה פתאום.

"למה אתם כן בוחרים להישאר כאן?" הוא שואל, עוצר את סוסו בתנועה אחת חדה. "אם טיעוניהם של בני השבטים האחרים לא זרים באוזניכם כלל ואפילו נשמעים הגיוניים?"

לאט מרפרפות אצבעותיו הארוכות של קנז על עיניו, "לא טענו אף פעם שנלך רק להיכן שיחגגו המנצחים", הוא אומר בשקט, "כשם שלא הבטחנו להילחם רק איפה שנדע שלא נפול. אנחנו נשארים כאן כי אנחנו מאמינים במלחמה הזאת בכל ליבנו, לא כי אנחנו חושבים שיש לכוזר האחת סיכוי".

שלוואן בולע, וגרונו צורב מאד כשהוא עושה זאת, "כלומר?" הוא שואל וקולו שקט מאד על רקע הדממה השוררת על השביל.

"כלומר?" חוזר אחריו קנז, "שההיסטוריה אינה סלחנית כל כך למלחמות, וששכיר החרב העגמומי שאירח לנו לחברה במרתף ההוא – צדק כנראה במה שאמר", הוא מושך בכתפיו ומוסיף: "כוזר תיפול יום אחד, זה כל מה שאני יודע. אבל העובדה הזאת, עצובה ככל שתהיה, לא תגרום לי להפנות את גבי אל המלחמה הזאת ולברוח משדה הקרב".

שלוואן שותק, רק אצבעותיו מתפתלות זו על זו בעווית.

הוא אינו יודע לומר מה בשיחה הזו מסב לו כאב עז כל כך, האם אלו טיעוניהם ההגיוניים של המונדרים, או שאולי אלו דווקא מילותיו של קנז על העתיד הצפוי להם בשנים הבאות, ואולי בכלל עסוק מוחו עדיין בדבריו המלגלגים של שכיר החרב המת על סופה העגום של המלחמה.

אבל למרות שהוא מתאמץ עד מאד להשקיע את ראשו במראהו הבוהק של הרקיע ובנוף הנהדר שסביבו, נאבק קול קטן מירכתי ליבו לומר שאולי הוא דווקא כן יודע את מקורן, ורק בוחר להתעלם מאותה מחשבה שקטה ועקשנית, הטוענת כי שעון החול של כוזר נהפך כבר לפני למעלה משבע שנים בפעם האחרונה.

---
 
נערך לאחרונה ב:
פרק מעולה!
רואים שכתבת אותו אחרון, יש בו תחושה סופנית לגבי כוזר...
אהבתי שהתעסקת בהבדל בין קנז ואמציה לשלוואן לגבי הפטריוטיות לגבי כוזר, זה נאמן לדמויות שלהם.
ובקטנה:
השמיים שמעליהם משנים את גונם לכחול עמוק כשהם עושים את דרכם חזרה אל האורווה השקטה, וצבעם מתחלף לתכול אפרפר וחיוור כשהם עוזבים את הכפר הקטן והישנוני, ולמרות שעד עכשיו לא סיפקו קנז ואמציה הסבר לסיבת מסעם, ועל אף שהוא סקרן למדי לדעת למה עשו רועי צאן את דרכם עד לאזור קרוב כל כך לגבול כוזר החדשה – הוא שמח מספיק על הליווי הלא צפוי אותו קיבל בשביל לשמור את שאלותיו לעצמו, ולא להפריע ברעש דיבוריהם לבוקר הבהיר והנאה הזורח עליהם.
הפסקה הזו היא בעצם משפט אחד שלם ארוך, אולי כדאי לחלק אותה?

מחכה לפרק הבא!
 
וואו.
כבר הרבה זמן עוקבת.
פשוט מדהים
מחכה לעוד
שלא תעזי לגמור! ופליז, בלי סוף טוב, למיה קינן יש נטיה לעשות סיפורים איומים עם סוף מצוין. זה מעצבן. החיים הם לא ככה. והסוף של פדהאל עצבן אותי נורא ברמת ההפי אנד שלו.
בואי ותכפרי:)
 
וואו. אחד הפרקים היפים שהעלית.
אהבתי ממש את הכיוון, וכמו ש@-חיה- אמרה, את הסופניות המנשבת בו...
"קשה להילחם ברע בלי לאבד משהו בדרך", קנז מביט קדימה, אל הדרך המתפתלת לאורכו של קו המים העכור. "בדיוק כשם שאי אפשר לטבול במים ועדיין לצאת יבשים. וגם אם המלחמה היא כורח המציאות, אי אפשר להשתמש באותם האמצעים בהם נלחמים נגדך אויבך ולצפות שתישאר טוב ורך לבב כפי שהיית עד אותו היום".
וואו. גזור ושמור. אחד המשפטים היפים שקראתי לאחרונה. זו גם נקודה שממש הפריעה לי בממלכה במבחן. ההבדלים המוסריים בין כוזר הישנה לחדשה לא מסביר בהירים, לדעתי. כי אולי יוסף דיאלידאן הוא התגלמות הרוע, ושלטון כוזר הישנה מורכב מהיסוד - אבל בסופו של דבר רוב העם בכוזר החדשה - בסך הכל איתרע מזלם להתגורר בצפון (?) כוזר ולא בדרומה. וכמו שכתבת - אמצעי המלחמה הם אותם אמצעים.
"החיים חזקים", מושך קנז בכתפו, מחווה בסנטרו קדימה אל הקוצים הצומחים פרא ופזורים לאורכו של הנהר, "הם לא שואלים אותך האם תרצה כך או אחרת. הם מציבים עובדה, קובעים מציאות בשטח – ואתה רק לומד להתרגל אליה עד שתשכח שפעם חלמת בכלל על משהו אחר".
גם את זה הייתי צריכה לצטט. משפט השראה.
ועל אף שהוא תוהה לעצמו האם תגובתו של העבד לשעבר נובעת מהעדפתו כתמיד להותיר בידיו את הבחירה בדרך הפעולה, או יותר מרצונו שלא להכניס את ראשו לצרה הזאת, מתעקש קול קטן בירכתי מוחו לתהות האם ייתכן כי על אף עצמאותו וחייו החדשים של העבד הוויקינגי – הוא רגיל עדיין לציית להוראות ולרעיונות אותם מעלה מי שהיה אדונו ללא פקפוק והבעת סירוב.
לדעתי פחות מסתדר עם האפיון של אלרון. אלרון לא נולד לעבדות. הוא מטבעו אדם עצמאי לחלוטין, ולדעתי פחות הגיוני ששלוואן - שמכיר אותו היטב - יחשוב עליו כזו מחשבה. אבל זה נתון לוויכוח.
"יום אחד, כשתסתיים המלחמה", מתפייט שלוואן, "אזמין אתכם לבוא עימי לגיאט. עד כמה שיפה פה - מטעי הדובדבנים שלי נאים מאלו הגדלים כאן עשרות מונים".
כנ"ל, משום מה פחות הסתדר לי הסיטואציה הזו. לא ממש מתאים לשלוואן להתחיל להתפייט, יש לו סגנון עממי יותר...

שמחה שחזרת להעלות! כבר חשבתי שהתייאשת מזה, ולא רציתי לשאול כי נדנדתי מספיק... אבל אני יודעת כמה קל להתחיל לכתוב סיפורים וכמה קשה לגמור אותם:rolleyes:
שאפו שגמרת, מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים!
 
תיזמון מושלם כזה!!
אתמול אחותי אומרת לי יש לך הרשאות בתיבה ספרותית ? - תכתבי למשלוש ברמודה שאני מחכההההה לפרק ....

אני גם אהבתי אותו במיוחד!!! [נראה לי מהכל אבל כבר לא ממש זוכרת ... או זה שחכיתי לזה כ״כ הרבה....]

פרק עמוק עם הרבה חומר למחשבה - חדש ומענין ....
היום בו הרבה הגיגים של לגזור ולשמור [כמו שהעלו קודמי]

גם אני אהבתי מאד את שעון החול שהצבת פתאום, ואת הלבטים והספקות שהתעררו למונדינים - זה כ״כ נכון, חזק ומציאותי אחרי 6 שנות מלחמה, [וזה בין השאר אחד הדברים שהפריעו בפדהאל המלחמה שלא נגמרת בלי שום סיבות חדשות וחזקות...]
 
תודה רבה על התגובות ועל ההערות המצוינות! לא מובן מאליו.
הערה כללית - בדקתי על דיסקיות צבאיות וגיליתי שהרעיון הועלה וגם יצא לפועל בשלהי המאה ה19.
מקווה שלא הרסתי מדי.
את האמת בדקתי את זה עוד לפני שכתבתי על הדסקיות בפעם הראשונה, אבל החלטתי שגם אם הרעיון הומצא במאה ה--19 לא כל כך מופרך שחשבו עליו לפני...
אבל כנראה היה טוב יותר אם הייתי משנה את השם, ואולי גם את סוג החפץ ומשתמשת יותר במשמעות של דיסקית.
שלא תעזי לגמור! ופליז, בלי סוף טוב,
אז לא לסיים בכלל ;) ? אוקסימורון מעניין כתבת פה...
כ"כ מתכתב עם הדיבורים שלהם על השבטים בעבר...
גם אני אהבתי מאד את שעון החול שהצבת פתאום, ואת הלבטים והספקות שהתעררו למונדינים - זה כ״כ נכון, חזק ומציאותי אחרי 6 שנות מלחמה
שמחה מאד לראות שהקטע עם המונדרים יצא הגיוני ומתאים.
התלבטתי עליו מאד, וחיפשתי עליו ביקורת איכותית לא מעט זמן.
במקור הוא היה אפילו קצת יותר קיצוני, ומכיוון שהאנשים בסביבתי הקרובה שקוראים את הסיפור לא מחבבים ספויילרים, הייתי צריכה להמציא שאלות מוזרות על המונדרים ואיך בדיוק הם מתייחסים לכוזר, כדי לקבל כיוון האם זה בכלל תואם דמויות.
בכללי, מתיש למצוא ביקורת טובה לסיפורים בהמשכים, בטח אם כותבים פרקים בבלאגן מהסוף להתחלה : )
שמחה שחזרת להעלות! כבר חשבתי שהתייאשת מזה, ולא רציתי לשאול כי נדנדתי מספיק...
אל תדאגי עוד לא נדנדת מספיק : )
ובכלל, משמח תמיד לראות שמתעניינים בסיפור.
וכדי שלא נקפיץ לחינם חלילה, אפשר תמיד לשלוח לי מייל (trianglebermudap בג'ימייל) או הודעה פרטית : )
בכל מקרה, כרגע בעז"ה התכנון הוא פרק כל שבוע.
 
נערך לאחרונה ב:
וואו.
@משולש ברמודה הפרק מדהים! הדיאלוגים ממד תואמים לדמויות, וזה אחד הדברים הקשים בפאנפיק...
המון חומר למחשבה, משפטים של גזור ושמור, כמו שאמרו לפניי.
פרק מיוחד! מחכה להמשך!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה