הנושאים החמים
- פותח הנושא משולש ברמודה
- פורסם בתאריך
- הוסף לסימניות
- #403
- הוסף לסימניות
- #404
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #405
תקציר:
תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף של פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס כדי להרוג את אולה. שכיר החרב גוסס בעקבות הפגיעה שספג.
אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה אבל הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע והם נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף. בסטיאן מגלה על עגלת החיילים ונוסע לאיינה כדי לבשר למלך על הבשורות.
העובדה כי כישלונה המוחלט של הפעולה יכול היה לנבוע רק בשל מידע פנימי, מחייב את איסתרק לשקול את צעדיו הבאים במידור מוחלט, ולמרות שמועצת המלחמה הנרחבת נותרה בכל מקרה באתיל – אל הדיון אותו מבקש לקיים בסטיאן מוזמנים רק המשנה לשעבר, וזבדיאל מיטארן, נציב ביטחון הפנים.
את פנרס מכיר איסתרק כמעט כשם שהוא מכיר את עצמו, וכיוון שכך הוא לא מופתע למדי לגלות כי למרות הבשורות שבפיו של שר המלחמה, מצליח האיש לשמור על שלוותו הרגילה ועל מבע פניו רגוע למדי.
זבדיאל, לעומתו, נראה כמתקשה במקצת לעשות זאת. ומכיוון שמתוקף תפקידו כנציב ביטחון הפנים, אחראי האיש בפועל על חלוקת מצבת השמירה בטקס עצמו, וגם כך בילה את הימים האחרונים בלילות חסרי שינה ועיניים אדומות – הוא נוטה למדי להבין את מצוקתו.
"לבטל הכול", הוא מתנשף, ולאיסתרק נראה כי רק בשל נוכחותו בחדר הוא נמנע מלהכות באגרופו על פלטת העץ הכהה של השולחן. "יהיה מה שיהיה. הרי אנחנו לא הולכים להתעלם מהעובדה הפשוטה, כי למרות משמרות הדרכים הנחמדות שהקמנו כמעט שש שעות תמימות מאז עברה החבורה בגבול, והרצים ששלחנו לערים הסמוכות – לא אמור להיות קשה במיוחד על אנשיו של דיאלידאן להתנהל באזור, ולהגיע עד איינה במהירות"
"האנשים מחכים חודשים ארוכים לחזות בעוצמתה של המלכות", אומר פנרס לאט, מכוון את מילותיו לעברו של זבדיאל, ואגודלו מצחצחת את עיטור הכסף הרקום על האילפקה שלו. "ויותר מכך, האנשים חפצים לראות את הוד מלכותו. לא העברנו חודשים ארוכים בתכנון העברתו של הטקס עד לכאן רק כדי לבטלו ברגע האחרון".
איסתרק שותק, מעביר את אצבעות ידו על עיניו השורפות.
גם זבדיאל שותק, אבל שפתיו מתעקמות בהבעת אי שביעות רצון בולטת. ואיסתרק תוהה לעצמו האם גילה מישהו על אוזנו של נציב ביטחון הפנים, כי המטרה העיקרית בשלה הועבר הטקס לאיינה הייתה הפעולה הסודית מעברו השני של הגבול, והצורך שעלה בעקבותיה בהזרמתם של כוחות צבא גדולים לאזור.
מולו מנענע בסטיאן את ראשו לצדדים. "את דעתי כבר אמרתי, הוד מלכותך. יוסף דיאלידאן החליף בין הקבוצות בידיעה ברורה שנגלה על התרמית מהר מאד, וכיוון שעקבותיה של הקבוצה החשודה נעלמו קרוב לנהר – אני נוטה להניח כי הפעולה כולה הינה בכלל הסחת דעת מתוכננת ומתוחכמת לדבר מה אחר".
ריסיו של איסתרק מרפרפים על עיניו מספר פעמים לפני שהוא מניע מעט את שפתיו ושואל: "ואתה סבור כי אותו מאורע עלום המסתתר תחת עינינו, ואותו ביקש יוסף לכסות דרך אותה הטעיה – מתרחש באתיל?"
כף ידו האחת של בסטיאן נפרשת על השולחן בתנועה מפקפקת, אבל קולו שקול למדי כשהוא אומר: "הוד מלכותו בוודאי זוכר את הידיעות שהגיעו עוד בשבועות שקדמו ליציאתנו לדרך, על תנועת כוחות משמעותית וחשודה למדי בגבול עם ביזנטיון. לא אתפלא כלל אם אגלה כי יוסף תכנן מראש את ההחלפה כדי לאלץ אותנו לתקוף את המצודה, וכך שבזמן שיעסיק אותנו במלחמה מתישה בגבולות הפנימיים – יכבשו הביזנטיים את אתיל מהדרום, ויאלצו אותנו להיכנע".
הוא עוצר לרגע, נושם עמוקות ומוסיף: "אם כל הכבוד שאני רוחש לידידי אחראי הנציבות, אני סבור כי הכנסתה של קבוצת החיילים אינה מטרתו העיקרית של יוסף".
בדממה העמוקה השוררת בחדר נשמעים היטב קולות צעדיהם של חיילי המשמר שבחוץ, ובעוד גבותיו של פנרס מתרוממות מעט למשמע התרחיש העגום אותו יוצר שר המלחמה, אומר איסתרק: "יש היגיון בדבריך, האביר מקאן".
בסטיאן שותק, משפיל את עיניו מעט אל רקמתה העשירה של המפה. אבל למולו, נפרדות שפתיו של פנרס בהבעת מחאה.
עייף מרים איסתרק את ידו, עוצר את תחילתו של המשפט. וקולו שקט מאד כשהוא ממשיך: "וגם בדבריך ישנו צדק, האביר אליקטאן".
עיניו של בסטיאן מצטמצמות, וקמט אחד ארוך נחרט על מצחו. "איך---?" הוא פותח ומשתתק אל מול ידו של המלך המורמת בשנית.
אולי אם היה מגיע בסטיאן לכר הדשא החמים לפני ששוחח עם מיכאל, היה מרשה איסתרק לעצמו לנהל וויכוח סוער עם האנשים שמולו, אולי אם היה שר המלחמה מקדים את הגעתו לבקשתו מאחיו – היה מאפשר לעצמו להאמין כי הדילמה אכן מורכבת וקשה עד מאד.
אבל העובדה הפשוטה היא כי שר המלחמה הגיע רק לאחר גילויו למיכאל, לא רגע אחד קודם לכן.
כאב חולף בגרונו, מהיר וממשי. הלוואי יגלה כי מיכאל בחר לסרב לבקשתו. הלוואי ימצא כי אחיו החליט לראות במצב העניינים הנוכחי פתח מילוט ויציאה, וישתמש בעובדת הישארותו של יוסף בחיים על אף כישלונה של התוכנית – תירוץ וסיבה מדוע לא נדרש איסתרק לוותר על הכתר למענו, שהרי מעל פני השטח, לא השתנה באופן משמעותי מצבה של כוזר בלילה החולף.
אבל הוא חכם מידי בשביל לקוות להתגשמותה של המשאלה הזאת, חכם ומנוסה מספיק. ומלבד זאת מתעקש קול קטן בליבו לטעון, כי הוא יודע היטב שאם לא יבחר לעשות זאת עכשיו – לא יעז כנראה לוותר על הכתר שוב לעולם.
לאט הוא מזדקף בכיסאו, משלב את כפות ידיו תחת סנטרו וכשקולו רגוע ושקט מאד אומר: "הנסיך מיכאל יחזור לאתיל, נכבדי. ובינתיים, עד לשובה של הפמליה המלכותית מן הסיור באזור הגבולות – תתכנס מועצת המלחמה בראשותו לדון במהלכו האחרון של יוסף דיאלידאן, ובהשלכות העשויות לנבוע ממנו, כולל אותן אלו שציין האביר מקאן".
הוא עוצר לרגע ואז מוסיף: "ולגבי הטקס, אני מסכים עם גישתו של האביר בלואדאן: אם אעדר כעת מהאירוע – תתעורר עלינו חרושת שמועות גדולה כל כך, שהיא עלולה להזיק לנו יותר מכל פעולה שיחפוץ יוסף לבצע, ומלבד זאת – אם היה מעוניין יוסף להכניס את אנשיו לאיינה, היה יכול לבחור לעצמו בקלות יחסית דרך שקטה ונקייה יותר".
"ומועד", מוסיף פנרס כשפניו חמורות, "מועד בו לא שוהים כוחות צבא גדולים כל כך במקום אחד".
"הנסיך מיכאל?", חוזר בסטיאן לאט, וההבנה שבקולו מכאיבה משום מה לאיסתרק מאד. "זה אכן פיתרון הגיוני למדי, הוד מלכותך".
"פנרס?"
לפעמים מצטער איסתרק שפנרס מכיר אותו טוב כל כך, לעיתים קרובות מאד אפילו. כי אם לא היה האיש היושב מולו כעת גם מחנכו לשעבר, היה אפשר אולי, להתעלם ממבען המבין מידי של עיניו, ולא להעניק פרשנות עמוקה לצל הדקיק שחולף באישוניו הכהים למשמע שמו של מיכאל.
אבל אי אפשר, לצערו. ומכיוון שההיסטוריה שלו ושל פנרס לא התחילה אתמול וגם לא שלשום – הוא יודע היטב כי בן דודו אינו תוהה מדוע לא העניק לו עצמו את אותן הסמכויות או ביקש מבסטיאן לשוב אל העיר, אלא מה גרם לו להעביר את תפקיד ממלא מקום המלך, בפשטות שכזאת וברוגע גדול יותר אל מיכאל.
בסטיאן, ישוב לצידו של פנרס, לא נראה כמשגיח כלל בהבעתו המוזרה של עמיתו. ואצבעות ידיו מתקתקות על גשר אפו כשהוא מוסיף בשקט: "ועדיין למרות שדעתי נוטה לכך כי מטרתם של החיילים המזויפים לא הייתה להגיע לאיינה, אי אפשר כמובן להתעלם מהאפשרות כי ההטעיה עצמה הינה תרמית משובחת, והקבוצה המזויפת נמצאת בעיר כבר משעות הבוקר המוקדמות".
הוא עוצר לרגע, מושך בכתפיו ואומר: "וכיוון שכך, אני סבור כי את המפגש עם אזרחיה של איינה ומשפחות החיילים, יש לבטל לאלתר למרות ההתראה הקצרה".
איסתרק שותק, וקצה זרתו חולף באיטיות על אבני המשקולת העגולות והמשויפות המונחות על שולחן העבודה בחדר שהוקצה לו.
"אתה מסכים לדעתו של שר המלחמה, האציל זבדיאל מיטארן?"
"בהחלט", באור השמש הבוהק המציץ מן החלונות המקושתים הגדולים שבחדר, מנצנצות מעט דרגותיו הארגמניות של נציב ביטחון הפנים. "ולמרות שאת העיר מאבטחת פלוגה שלמה מן הגדוד השני – אני סבור כי הסיכוי לחדירתם של גורמים עוינים לאיינה גדול מידי בשביל שנרשה לעצמנו לקחת את הסיכון".
לאט מניע איסתרק את ראשו מטה, ומפנה את פניו בחזרה לעברו של שר הצבא שלו, "מהן המלצותיך הנוספות, האביר מקאן?"
שוב מושך בסטיאן בכתפיו. "ליצור חרושת שמועות אנחנו לבטח לא מעוניינים, אבל אני כן סבור שכדאי לאסור על חיילים שאינם בתפקיד ומשתתפים בטקס – לשאת נשק, ולהחמיר את הבדיקה בכניסה לאירוע. איננו יודעים אם אולי אכן הצליחה הקבוצה המזויפת להשיג לעצמה אישורי מעבר מיוחדים כדי להיכנס פנימה. וכיוון שכך כדאי שנדאג כי היחידים שיוכלו להסתובב חמושים, יהיו החיילים שנבחרו להשתתף באבטחה".
"הם לא ישתמשו בדסקיות, הם בטח לא טיפשים עד כדי כך", מעיר זבדיאל.
"לא, הם לא", מסכים בסטיאן, "אבל, נכבדי – הבה נפסיק להיתמם, כולנו יודעים שיש מספיק אבירים שישמחו לשתף פעולה עם תכניותיו של יוסף".
זבדיאל שותק.
זאת פעולה הגיונית למדי, איסתרק נוטה להסכים עם דעתו של שר הצבא שלו. "מקובל", הוא אומר ומהנהן בראשו פעם אחת, "הערות נוספות?"
"מה עם החיילים השבויים?", שואל פנרס פתאום וקולו שקט, "או שהעובדה שיוסף עוד לא ביקש תמורה כלשהי על השבי – היא כיוון שהוא מאמין שעוד לא גילינו על התרמית?"
איסתרק שותק לרגע, ומעביר את מבטו אל שר הצבא שמולו.
אולי זהו אור השמש הבהיר, אולי זהו טבעו של בסטיאן, אבל פניו של דוד אחיו אינן משנות אפילו במעט את גונן כשהוא מזדקף על מקומו ומציין ביובש: "כמו שאמרתי עוד קודם, סביר להניח כי מטרתו של יוסף הייתה להסיח את דעתנו בחילוף. וכיוון שכך אני נוטה יותר להניח כי הוא אינו מעוניין, לפחות כרגע, בקיומו של משא ומתן".
שוב חונקת את החדר דממה, שקטה וכבדה. רק גרגרי אבק זעירים ממשיכים להתערבל בנחת בפסי האור הבהירים, אותם יוצרות קרני שמש רכות על השולחן הכהה.
"בסדר", מפר פנרס את השתיקה הכבדה, "גם על כך נאלץ לתת את דעתנו בבוא העת. כרגע – מוטב ונתמקד באתגר אותו מציב לפתחנו הטקס הצבאי שיתקיים היום, בעזרת הבורא".
זאת הצעה טובה, נכונה ונבונה למדי. אבל איסתרק מעדיף מאד להאמין כי רק בשל כך בסטיאן מקאן הוא הראשון להסכים לדיון הארוך שלפניהם.
לא קלות הן הבעיות המונחות לפתחם, ולא נוחים הם הוויכוחים אותם הם מנהלים, אבל לבסוף מסתיים גם הדיון הזה. הנוכחים על יד השולחן הכבד מתרוממים ממקומם באנחה, בעוד איסתרק, מותש למדי – מגשש באצבעותיו אחר כוס המים המונחת על שולחנו, כשעיניו מרפרפות על לוח הפגישות שהניח לפניו עוד קודם קריאן.
"הוד מלכותך?"
מופתע מרים איסתרק את עיניו מלוח הצפחה המצויר, מוצא עצמו מביט חזרה אל תוך החום הבהיר המקיף את אישוניו של מחנכו לשעבר.
"האביר אליקטאן", הוא אומר, ולמרות שהוא תוהה מדוע לא בחר פנרס לעזוב יחד עם שר הצבא ונציב ביטחון הפנים, הוא מרשה לשפתיו להתרומם מעלה בחיוך זעיר. "מה בקשתך?"
אבל פנרס שותק, ורק עיניו מוצרות מעט בשעה שהוא פוסע קדימה, קרוב יותר אל שולחנו של המלך.
נעים בחדר הגדול, נעים וחמים. וממרחק כלשהו תחתיהם נשמע הד נשיפה קסום השייך כנראה לקרן יער עתיקה.
"פנרס?"
לאט מושך פנרס בכתפיו, וסומק מוזר מכתים פתאום את לחייו בשעה שהוא עושה זאת.
"אולי אני רק מדמיין", הוא פולט לבסוף, "אולי אלו רק מחשבות שווא הנובעות מן הבשורות שהביא באמתחתו האביר מקאן, אבל אם לא – איני יודע אילו אנשים עוד נותרו להזכיר לאדם שקיבלתי עלי להיות מחנכו כמעט שני עשורים קודם לכן, את אותה העובדה הפשוטה".
החדר שקט, שקט מאד. רק קול נשימותיהם של הנוכחים בו מפר מפעם לפעם את הדממה העמוקה.
"והיא?", לאט, שואל זאת איסתרק, לאט ובשקט. ולמרות שהוא משוכנע כי פנרס אינו מעלה על דעתו מה מסמלת חזרתו של מיכאל במקומו לאתיל, הוא מופתע לגלות כי שוב פעם הצליח בן דודו להבחין כי דבר מה אינו כיום האתמול, רק דרך פניו.
שוב שותק פנרס, וראשו נע הצידה כאילו שקל את המילים בדעתו שוב ושוב.
"מיכאל אדם טוב", הוא אומר לבסוף באיטיות, "איש חכם, נבון מאד ובעל מידות מיוחדות. אדם שלו היה האלוקים בוחר לשים מעלי – הייתי מודה לו על חסדו וברכתו בכל יום", לרגע הוא עוצר, שואף עמוקות וממשיך: "אבל אתה נבחרת למלוך על כוזר, לא הוא".
איסתרק שותק, ושריר לא נע בפניו כשהוא ממשיך להביט עמוק אל תוך אישוניו של האיש שקיבל על עצמו שנים ארוכות לפני, להכינו אל אותה המלוכה.
"לשם מה אתה מציין זאת, פנרס?", הוא שואל לבסוף, מגלה פתאום כי לקולו נוסף גוון יבש וצרוד.
שוב שותק פנרס, וידיו, חיוורות ודקות, מחליקות על שערו השחור ופניו הבהירות. "ללא סיבה מיוחדת", הוא לוחש, "ללא סיבה שכזאת. אבל אולי גם העובדות שצריכות להיות ברורות מאליהן – זקוקות לפעמים, לאדם שיאמר אותן בקול".
---
מגדל השמירה הצפוני של איינה עתיק מאד, מאובק למדי, וסדקים נרחבים מעטרים את החלונות הצרים שבו, ואת חרכי הירי הקבועים בכתליו.
איתם שונא אותו, שונא מאד. והעובדה שכל מה שיש לו לעשות עד השקיעה הינה לצפות בהמוני בעלי המלאכה ונושאי החרבות שעל שפת הנהר, המתכוננים לטקס בהתלהבות – גורמת לו להיאנח מפעם לפעם על גורלו הנורא, ועל חוסר מזלו שגרם לו דווקא היום לקבל את השמירה במקום המבודד ביותר שיכול חייל לשהות בו.
"טיפשים", הוא רוטן, ונושף בתסכול כשהוא מזהה בין האנשים שעל יד אזור הבמה כמה מחבריו שאינם בתפקיד, ושעל פי תנועות ידיהם החדות, וראשם שנזרק מפעם לפעם לאחור בצחוק – נראים מאושרים מאד. "חסרי כבוד", הוא מוסיף כשהוא מבחין בבקבוק השיכר העובר ביניהם, ונאנח ארוכות כשהוא לוגם שוב מהמים החמימים שבחמת שלו.
רחש נשמע מהדלת, מבשר לו שככל הנראה שוב הגיעו ציפורים לבקר במגדל, ומכיוון שהוא יודע כבר שהמאבק אבוד מראש, הוא לא טורח להניע את ראשו אפילו מעט אחורה ורק ממשיך לבהות בעייפות כלפי מטה.
חם לו על המגדל הזה. חם מאד, למרות מזג האוויר הנעים ששורר היום בחוץ. ואותו חום יבש ומעיק, גורם לו להביט בקנאה על יריעות הבד הענקיות אותן מותחים פועלים הניצבים על במות גבוהות וצרות, ולעקם את אפו כשהוא מבחין במחצלות שהם קושרים מעל יציעי האבן הרחבים.
נכון, גם לו יש קורת גג מעליו, מאובקת ומלאת קורי עכביש. אבל הגובה הרב של המגדל, בתוספת העובדה שנאלץ לסקור הלוך ושוב דרך החלון הצר את סביבתו הרחבה – גורמים לכך שקרני השמש מצליחות רוב הזמן לפגוע בפניו ולהציק לו מאד.
לפחות אם היה מוצב במגדל השמירה הדרומי המשקיף על הדרך הראשית, לפחות היה מצליח לחזות בשיירות הנכבדים המפוארות שמגיעות להשתתף בטקס, אולי אפילו היה מצליח להבחין אילו גזעי סוסים הצליחו להשיג לעצמם הפעם אבירי המחוזות, או לפחות לזהות פרצופים נכבדים בחלונות הכרכרות.
אבל הוא לא שם, לצערו. סתם תקוע כאן, על המגדל המשמים הזה, משקיף על היציעים הריקים לבינתיים, ועל במת הנכבדים המפוארת שלצידם, המלאה כעת בפעילות עמלנית.
הנהר שקט, זוהר לאורה הרך של השמש ושליו מאד, וגם הגשר העובר מעליו – שומם, אפילו הדרך המתפתלת שבגדתו השנייה, קרוב ליער האפלולי – ריקה ושקטה מאד.
לו היה מגיע למגדל אחד מחבריו עכשיו – היה מוכן איתם להעניק לו כמחצית ממשכורתו החודשית, לו רק היה מסכים להחליף איתו לכמה שעות, ונותן לו לרדת מטה ולהצטרף לחגיגותיהם של האנשים.
אבל אין כאן אדם כזה. רק הוא, כמה יונים מרגיזות, ושמש שמחממת את אבני המגדל האדירות בעקשנות חסרת רחמים.
---
תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף של פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס כדי להרוג את אולה. שכיר החרב גוסס בעקבות הפגיעה שספג.
אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה אבל הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע והם נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף. בסטיאן מגלה על עגלת החיילים ונוסע לאיינה כדי לבשר למלך על הבשורות.
העובדה כי כישלונה המוחלט של הפעולה יכול היה לנבוע רק בשל מידע פנימי, מחייב את איסתרק לשקול את צעדיו הבאים במידור מוחלט, ולמרות שמועצת המלחמה הנרחבת נותרה בכל מקרה באתיל – אל הדיון אותו מבקש לקיים בסטיאן מוזמנים רק המשנה לשעבר, וזבדיאל מיטארן, נציב ביטחון הפנים.
את פנרס מכיר איסתרק כמעט כשם שהוא מכיר את עצמו, וכיוון שכך הוא לא מופתע למדי לגלות כי למרות הבשורות שבפיו של שר המלחמה, מצליח האיש לשמור על שלוותו הרגילה ועל מבע פניו רגוע למדי.
זבדיאל, לעומתו, נראה כמתקשה במקצת לעשות זאת. ומכיוון שמתוקף תפקידו כנציב ביטחון הפנים, אחראי האיש בפועל על חלוקת מצבת השמירה בטקס עצמו, וגם כך בילה את הימים האחרונים בלילות חסרי שינה ועיניים אדומות – הוא נוטה למדי להבין את מצוקתו.
"לבטל הכול", הוא מתנשף, ולאיסתרק נראה כי רק בשל נוכחותו בחדר הוא נמנע מלהכות באגרופו על פלטת העץ הכהה של השולחן. "יהיה מה שיהיה. הרי אנחנו לא הולכים להתעלם מהעובדה הפשוטה, כי למרות משמרות הדרכים הנחמדות שהקמנו כמעט שש שעות תמימות מאז עברה החבורה בגבול, והרצים ששלחנו לערים הסמוכות – לא אמור להיות קשה במיוחד על אנשיו של דיאלידאן להתנהל באזור, ולהגיע עד איינה במהירות"
"האנשים מחכים חודשים ארוכים לחזות בעוצמתה של המלכות", אומר פנרס לאט, מכוון את מילותיו לעברו של זבדיאל, ואגודלו מצחצחת את עיטור הכסף הרקום על האילפקה שלו. "ויותר מכך, האנשים חפצים לראות את הוד מלכותו. לא העברנו חודשים ארוכים בתכנון העברתו של הטקס עד לכאן רק כדי לבטלו ברגע האחרון".
איסתרק שותק, מעביר את אצבעות ידו על עיניו השורפות.
גם זבדיאל שותק, אבל שפתיו מתעקמות בהבעת אי שביעות רצון בולטת. ואיסתרק תוהה לעצמו האם גילה מישהו על אוזנו של נציב ביטחון הפנים, כי המטרה העיקרית בשלה הועבר הטקס לאיינה הייתה הפעולה הסודית מעברו השני של הגבול, והצורך שעלה בעקבותיה בהזרמתם של כוחות צבא גדולים לאזור.
מולו מנענע בסטיאן את ראשו לצדדים. "את דעתי כבר אמרתי, הוד מלכותך. יוסף דיאלידאן החליף בין הקבוצות בידיעה ברורה שנגלה על התרמית מהר מאד, וכיוון שעקבותיה של הקבוצה החשודה נעלמו קרוב לנהר – אני נוטה להניח כי הפעולה כולה הינה בכלל הסחת דעת מתוכננת ומתוחכמת לדבר מה אחר".
ריסיו של איסתרק מרפרפים על עיניו מספר פעמים לפני שהוא מניע מעט את שפתיו ושואל: "ואתה סבור כי אותו מאורע עלום המסתתר תחת עינינו, ואותו ביקש יוסף לכסות דרך אותה הטעיה – מתרחש באתיל?"
כף ידו האחת של בסטיאן נפרשת על השולחן בתנועה מפקפקת, אבל קולו שקול למדי כשהוא אומר: "הוד מלכותו בוודאי זוכר את הידיעות שהגיעו עוד בשבועות שקדמו ליציאתנו לדרך, על תנועת כוחות משמעותית וחשודה למדי בגבול עם ביזנטיון. לא אתפלא כלל אם אגלה כי יוסף תכנן מראש את ההחלפה כדי לאלץ אותנו לתקוף את המצודה, וכך שבזמן שיעסיק אותנו במלחמה מתישה בגבולות הפנימיים – יכבשו הביזנטיים את אתיל מהדרום, ויאלצו אותנו להיכנע".
הוא עוצר לרגע, נושם עמוקות ומוסיף: "אם כל הכבוד שאני רוחש לידידי אחראי הנציבות, אני סבור כי הכנסתה של קבוצת החיילים אינה מטרתו העיקרית של יוסף".
בדממה העמוקה השוררת בחדר נשמעים היטב קולות צעדיהם של חיילי המשמר שבחוץ, ובעוד גבותיו של פנרס מתרוממות מעט למשמע התרחיש העגום אותו יוצר שר המלחמה, אומר איסתרק: "יש היגיון בדבריך, האביר מקאן".
בסטיאן שותק, משפיל את עיניו מעט אל רקמתה העשירה של המפה. אבל למולו, נפרדות שפתיו של פנרס בהבעת מחאה.
עייף מרים איסתרק את ידו, עוצר את תחילתו של המשפט. וקולו שקט מאד כשהוא ממשיך: "וגם בדבריך ישנו צדק, האביר אליקטאן".
עיניו של בסטיאן מצטמצמות, וקמט אחד ארוך נחרט על מצחו. "איך---?" הוא פותח ומשתתק אל מול ידו של המלך המורמת בשנית.
אולי אם היה מגיע בסטיאן לכר הדשא החמים לפני ששוחח עם מיכאל, היה מרשה איסתרק לעצמו לנהל וויכוח סוער עם האנשים שמולו, אולי אם היה שר המלחמה מקדים את הגעתו לבקשתו מאחיו – היה מאפשר לעצמו להאמין כי הדילמה אכן מורכבת וקשה עד מאד.
אבל העובדה הפשוטה היא כי שר המלחמה הגיע רק לאחר גילויו למיכאל, לא רגע אחד קודם לכן.
כאב חולף בגרונו, מהיר וממשי. הלוואי יגלה כי מיכאל בחר לסרב לבקשתו. הלוואי ימצא כי אחיו החליט לראות במצב העניינים הנוכחי פתח מילוט ויציאה, וישתמש בעובדת הישארותו של יוסף בחיים על אף כישלונה של התוכנית – תירוץ וסיבה מדוע לא נדרש איסתרק לוותר על הכתר למענו, שהרי מעל פני השטח, לא השתנה באופן משמעותי מצבה של כוזר בלילה החולף.
אבל הוא חכם מידי בשביל לקוות להתגשמותה של המשאלה הזאת, חכם ומנוסה מספיק. ומלבד זאת מתעקש קול קטן בליבו לטעון, כי הוא יודע היטב שאם לא יבחר לעשות זאת עכשיו – לא יעז כנראה לוותר על הכתר שוב לעולם.
לאט הוא מזדקף בכיסאו, משלב את כפות ידיו תחת סנטרו וכשקולו רגוע ושקט מאד אומר: "הנסיך מיכאל יחזור לאתיל, נכבדי. ובינתיים, עד לשובה של הפמליה המלכותית מן הסיור באזור הגבולות – תתכנס מועצת המלחמה בראשותו לדון במהלכו האחרון של יוסף דיאלידאן, ובהשלכות העשויות לנבוע ממנו, כולל אותן אלו שציין האביר מקאן".
הוא עוצר לרגע ואז מוסיף: "ולגבי הטקס, אני מסכים עם גישתו של האביר בלואדאן: אם אעדר כעת מהאירוע – תתעורר עלינו חרושת שמועות גדולה כל כך, שהיא עלולה להזיק לנו יותר מכל פעולה שיחפוץ יוסף לבצע, ומלבד זאת – אם היה מעוניין יוסף להכניס את אנשיו לאיינה, היה יכול לבחור לעצמו בקלות יחסית דרך שקטה ונקייה יותר".
"ומועד", מוסיף פנרס כשפניו חמורות, "מועד בו לא שוהים כוחות צבא גדולים כל כך במקום אחד".
"הנסיך מיכאל?", חוזר בסטיאן לאט, וההבנה שבקולו מכאיבה משום מה לאיסתרק מאד. "זה אכן פיתרון הגיוני למדי, הוד מלכותך".
"פנרס?"
לפעמים מצטער איסתרק שפנרס מכיר אותו טוב כל כך, לעיתים קרובות מאד אפילו. כי אם לא היה האיש היושב מולו כעת גם מחנכו לשעבר, היה אפשר אולי, להתעלם ממבען המבין מידי של עיניו, ולא להעניק פרשנות עמוקה לצל הדקיק שחולף באישוניו הכהים למשמע שמו של מיכאל.
אבל אי אפשר, לצערו. ומכיוון שההיסטוריה שלו ושל פנרס לא התחילה אתמול וגם לא שלשום – הוא יודע היטב כי בן דודו אינו תוהה מדוע לא העניק לו עצמו את אותן הסמכויות או ביקש מבסטיאן לשוב אל העיר, אלא מה גרם לו להעביר את תפקיד ממלא מקום המלך, בפשטות שכזאת וברוגע גדול יותר אל מיכאל.
בסטיאן, ישוב לצידו של פנרס, לא נראה כמשגיח כלל בהבעתו המוזרה של עמיתו. ואצבעות ידיו מתקתקות על גשר אפו כשהוא מוסיף בשקט: "ועדיין למרות שדעתי נוטה לכך כי מטרתם של החיילים המזויפים לא הייתה להגיע לאיינה, אי אפשר כמובן להתעלם מהאפשרות כי ההטעיה עצמה הינה תרמית משובחת, והקבוצה המזויפת נמצאת בעיר כבר משעות הבוקר המוקדמות".
הוא עוצר לרגע, מושך בכתפיו ואומר: "וכיוון שכך, אני סבור כי את המפגש עם אזרחיה של איינה ומשפחות החיילים, יש לבטל לאלתר למרות ההתראה הקצרה".
איסתרק שותק, וקצה זרתו חולף באיטיות על אבני המשקולת העגולות והמשויפות המונחות על שולחן העבודה בחדר שהוקצה לו.
"אתה מסכים לדעתו של שר המלחמה, האציל זבדיאל מיטארן?"
"בהחלט", באור השמש הבוהק המציץ מן החלונות המקושתים הגדולים שבחדר, מנצנצות מעט דרגותיו הארגמניות של נציב ביטחון הפנים. "ולמרות שאת העיר מאבטחת פלוגה שלמה מן הגדוד השני – אני סבור כי הסיכוי לחדירתם של גורמים עוינים לאיינה גדול מידי בשביל שנרשה לעצמנו לקחת את הסיכון".
לאט מניע איסתרק את ראשו מטה, ומפנה את פניו בחזרה לעברו של שר הצבא שלו, "מהן המלצותיך הנוספות, האביר מקאן?"
שוב מושך בסטיאן בכתפיו. "ליצור חרושת שמועות אנחנו לבטח לא מעוניינים, אבל אני כן סבור שכדאי לאסור על חיילים שאינם בתפקיד ומשתתפים בטקס – לשאת נשק, ולהחמיר את הבדיקה בכניסה לאירוע. איננו יודעים אם אולי אכן הצליחה הקבוצה המזויפת להשיג לעצמה אישורי מעבר מיוחדים כדי להיכנס פנימה. וכיוון שכך כדאי שנדאג כי היחידים שיוכלו להסתובב חמושים, יהיו החיילים שנבחרו להשתתף באבטחה".
"הם לא ישתמשו בדסקיות, הם בטח לא טיפשים עד כדי כך", מעיר זבדיאל.
"לא, הם לא", מסכים בסטיאן, "אבל, נכבדי – הבה נפסיק להיתמם, כולנו יודעים שיש מספיק אבירים שישמחו לשתף פעולה עם תכניותיו של יוסף".
זבדיאל שותק.
זאת פעולה הגיונית למדי, איסתרק נוטה להסכים עם דעתו של שר הצבא שלו. "מקובל", הוא אומר ומהנהן בראשו פעם אחת, "הערות נוספות?"
"מה עם החיילים השבויים?", שואל פנרס פתאום וקולו שקט, "או שהעובדה שיוסף עוד לא ביקש תמורה כלשהי על השבי – היא כיוון שהוא מאמין שעוד לא גילינו על התרמית?"
איסתרק שותק לרגע, ומעביר את מבטו אל שר הצבא שמולו.
אולי זהו אור השמש הבהיר, אולי זהו טבעו של בסטיאן, אבל פניו של דוד אחיו אינן משנות אפילו במעט את גונן כשהוא מזדקף על מקומו ומציין ביובש: "כמו שאמרתי עוד קודם, סביר להניח כי מטרתו של יוסף הייתה להסיח את דעתנו בחילוף. וכיוון שכך אני נוטה יותר להניח כי הוא אינו מעוניין, לפחות כרגע, בקיומו של משא ומתן".
שוב חונקת את החדר דממה, שקטה וכבדה. רק גרגרי אבק זעירים ממשיכים להתערבל בנחת בפסי האור הבהירים, אותם יוצרות קרני שמש רכות על השולחן הכהה.
"בסדר", מפר פנרס את השתיקה הכבדה, "גם על כך נאלץ לתת את דעתנו בבוא העת. כרגע – מוטב ונתמקד באתגר אותו מציב לפתחנו הטקס הצבאי שיתקיים היום, בעזרת הבורא".
זאת הצעה טובה, נכונה ונבונה למדי. אבל איסתרק מעדיף מאד להאמין כי רק בשל כך בסטיאן מקאן הוא הראשון להסכים לדיון הארוך שלפניהם.
לא קלות הן הבעיות המונחות לפתחם, ולא נוחים הם הוויכוחים אותם הם מנהלים, אבל לבסוף מסתיים גם הדיון הזה. הנוכחים על יד השולחן הכבד מתרוממים ממקומם באנחה, בעוד איסתרק, מותש למדי – מגשש באצבעותיו אחר כוס המים המונחת על שולחנו, כשעיניו מרפרפות על לוח הפגישות שהניח לפניו עוד קודם קריאן.
"הוד מלכותך?"
מופתע מרים איסתרק את עיניו מלוח הצפחה המצויר, מוצא עצמו מביט חזרה אל תוך החום הבהיר המקיף את אישוניו של מחנכו לשעבר.
"האביר אליקטאן", הוא אומר, ולמרות שהוא תוהה מדוע לא בחר פנרס לעזוב יחד עם שר הצבא ונציב ביטחון הפנים, הוא מרשה לשפתיו להתרומם מעלה בחיוך זעיר. "מה בקשתך?"
אבל פנרס שותק, ורק עיניו מוצרות מעט בשעה שהוא פוסע קדימה, קרוב יותר אל שולחנו של המלך.
נעים בחדר הגדול, נעים וחמים. וממרחק כלשהו תחתיהם נשמע הד נשיפה קסום השייך כנראה לקרן יער עתיקה.
"פנרס?"
לאט מושך פנרס בכתפיו, וסומק מוזר מכתים פתאום את לחייו בשעה שהוא עושה זאת.
"אולי אני רק מדמיין", הוא פולט לבסוף, "אולי אלו רק מחשבות שווא הנובעות מן הבשורות שהביא באמתחתו האביר מקאן, אבל אם לא – איני יודע אילו אנשים עוד נותרו להזכיר לאדם שקיבלתי עלי להיות מחנכו כמעט שני עשורים קודם לכן, את אותה העובדה הפשוטה".
החדר שקט, שקט מאד. רק קול נשימותיהם של הנוכחים בו מפר מפעם לפעם את הדממה העמוקה.
"והיא?", לאט, שואל זאת איסתרק, לאט ובשקט. ולמרות שהוא משוכנע כי פנרס אינו מעלה על דעתו מה מסמלת חזרתו של מיכאל במקומו לאתיל, הוא מופתע לגלות כי שוב פעם הצליח בן דודו להבחין כי דבר מה אינו כיום האתמול, רק דרך פניו.
שוב שותק פנרס, וראשו נע הצידה כאילו שקל את המילים בדעתו שוב ושוב.
"מיכאל אדם טוב", הוא אומר לבסוף באיטיות, "איש חכם, נבון מאד ובעל מידות מיוחדות. אדם שלו היה האלוקים בוחר לשים מעלי – הייתי מודה לו על חסדו וברכתו בכל יום", לרגע הוא עוצר, שואף עמוקות וממשיך: "אבל אתה נבחרת למלוך על כוזר, לא הוא".
איסתרק שותק, ושריר לא נע בפניו כשהוא ממשיך להביט עמוק אל תוך אישוניו של האיש שקיבל על עצמו שנים ארוכות לפני, להכינו אל אותה המלוכה.
"לשם מה אתה מציין זאת, פנרס?", הוא שואל לבסוף, מגלה פתאום כי לקולו נוסף גוון יבש וצרוד.
שוב שותק פנרס, וידיו, חיוורות ודקות, מחליקות על שערו השחור ופניו הבהירות. "ללא סיבה מיוחדת", הוא לוחש, "ללא סיבה שכזאת. אבל אולי גם העובדות שצריכות להיות ברורות מאליהן – זקוקות לפעמים, לאדם שיאמר אותן בקול".
---
מגדל השמירה הצפוני של איינה עתיק מאד, מאובק למדי, וסדקים נרחבים מעטרים את החלונות הצרים שבו, ואת חרכי הירי הקבועים בכתליו.
איתם שונא אותו, שונא מאד. והעובדה שכל מה שיש לו לעשות עד השקיעה הינה לצפות בהמוני בעלי המלאכה ונושאי החרבות שעל שפת הנהר, המתכוננים לטקס בהתלהבות – גורמת לו להיאנח מפעם לפעם על גורלו הנורא, ועל חוסר מזלו שגרם לו דווקא היום לקבל את השמירה במקום המבודד ביותר שיכול חייל לשהות בו.
"טיפשים", הוא רוטן, ונושף בתסכול כשהוא מזהה בין האנשים שעל יד אזור הבמה כמה מחבריו שאינם בתפקיד, ושעל פי תנועות ידיהם החדות, וראשם שנזרק מפעם לפעם לאחור בצחוק – נראים מאושרים מאד. "חסרי כבוד", הוא מוסיף כשהוא מבחין בבקבוק השיכר העובר ביניהם, ונאנח ארוכות כשהוא לוגם שוב מהמים החמימים שבחמת שלו.
רחש נשמע מהדלת, מבשר לו שככל הנראה שוב הגיעו ציפורים לבקר במגדל, ומכיוון שהוא יודע כבר שהמאבק אבוד מראש, הוא לא טורח להניע את ראשו אפילו מעט אחורה ורק ממשיך לבהות בעייפות כלפי מטה.
חם לו על המגדל הזה. חם מאד, למרות מזג האוויר הנעים ששורר היום בחוץ. ואותו חום יבש ומעיק, גורם לו להביט בקנאה על יריעות הבד הענקיות אותן מותחים פועלים הניצבים על במות גבוהות וצרות, ולעקם את אפו כשהוא מבחין במחצלות שהם קושרים מעל יציעי האבן הרחבים.
נכון, גם לו יש קורת גג מעליו, מאובקת ומלאת קורי עכביש. אבל הגובה הרב של המגדל, בתוספת העובדה שנאלץ לסקור הלוך ושוב דרך החלון הצר את סביבתו הרחבה – גורמים לכך שקרני השמש מצליחות רוב הזמן לפגוע בפניו ולהציק לו מאד.
לפחות אם היה מוצב במגדל השמירה הדרומי המשקיף על הדרך הראשית, לפחות היה מצליח לחזות בשיירות הנכבדים המפוארות שמגיעות להשתתף בטקס, אולי אפילו היה מצליח להבחין אילו גזעי סוסים הצליחו להשיג לעצמם הפעם אבירי המחוזות, או לפחות לזהות פרצופים נכבדים בחלונות הכרכרות.
אבל הוא לא שם, לצערו. סתם תקוע כאן, על המגדל המשמים הזה, משקיף על היציעים הריקים לבינתיים, ועל במת הנכבדים המפוארת שלצידם, המלאה כעת בפעילות עמלנית.
הנהר שקט, זוהר לאורה הרך של השמש ושליו מאד, וגם הגשר העובר מעליו – שומם, אפילו הדרך המתפתלת שבגדתו השנייה, קרוב ליער האפלולי – ריקה ושקטה מאד.
לו היה מגיע למגדל אחד מחבריו עכשיו – היה מוכן איתם להעניק לו כמחצית ממשכורתו החודשית, לו רק היה מסכים להחליף איתו לכמה שעות, ונותן לו לרדת מטה ולהצטרף לחגיגותיהם של האנשים.
אבל אין כאן אדם כזה. רק הוא, כמה יונים מרגיזות, ושמש שמחממת את אבני המגדל האדירות בעקשנות חסרת רחמים.
---
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #406
איינה, אזור במת הטקסים
----
חלק הנאומים בטקסים צבאיים כגון אלו קצר בדרך כלל, אבל שריפת המוצב שהתרחשה רק לפני כמה חודשים בגבול, והעובדה כי לרבים מהחיילים הפזורים ביציעים ישנה היכרות אישית עם הנספים – הופכים אותו לארוך, כבד, ורציני עד מאד.
ורק לאחר שמסיימים הקצינים הנכבדים את דבריהם, ומפקד משמר הגבול – יורד מהבמה לקול מחיאות כפיהם של היושבים ביציעים, ניתן האות לפתיחתו של הטקס בדמות תרועת חצוצרה צלולה ורמה. והוד מלכותו, המלך איסתרק השלישי – מוזמן אל דוכן העץ הקטן שעל הבמה, לשאת את דבריו אל הצוערים החדשים המושבעים.
שומרי הראש, ידיהם מונחות על ניצבי חרבותיהם, מתמקמים מצדדיו של המלך ומאחוריו, עבדו של המלך כורע לצידו על ברכו, וקצין שכתפו עמוסת דרגות מציב על הדוכן גיליונות קלף מעוטרים.
יש רוח על הבמה, קרירה וסתווית, ומשב פתאומי גורם לגיליונות הקלף שעל עמוד העץ הקטן לרשרש ולהיחבט אחד בשני בחוזקה. וברול, משמאלו של איסתרק, מתרומם מכריעתו, ולמרות שזהו תפקידו של הקצין האחראי על הנאומים, פוסע קדימה אל הדוכן, מסדר את קצותיו של הגיליון, ומזיז את אבני המשקל המיועדות למרכזו של הקלף המתנופף.
קריר על הבמה, קריר קצת, אבל ידו של ברול נשלחת אל שרוולו הארוך פתאום כאילו הפריע לו חום כבד ומציק.
משהו כסוף מופיע פתאום בידו של העבד, משהו מעוקל ובעל ידית חומה וכהה עד מאד, ואיסתרק לא מספיק להזיז את ידו – לפני שהוא מרגיש היטב את מגעו הקר, החד, של פגיון מושחז ודקיק המוצמד בחוזקה אל צווארו.
לשנייה אחת ארוכה חונקת הדממה את הבמה, עמוקה וקפואה כל כך, עד שנראה כאילו עצר לרגע מישהו את הזמן בכוח. ואז נשמעת שריקה מעליו, ושלושה חיצים מטושטשים מפלחים את האוויר, פוגעים בדייקנות בשלושת שומרי הראש שסביבו, ומעיפים אותם אל הרצפה הקשה.
בבת אחת מתרוממים האנשים שביציעים, ממלאים את האוויר בקולות וצרחות, ועשרות נושאי הנשק הפזורים ביניהם, מזנקים על רגליהם כשהם שולפים את חרבותיהם במהירות.
"אל תזוז", מתנשם ברול אל תוך אוזנו, מקיף את צווארו בידו ודוחף אותו קדימה. "אל תזוז, או שאעשה שימוש בפגיון הזה".
איסתרק בולע, מרגיש היטב את לחץ ידו של ברול על גרונו.
פעם, לא כל כך מזמן בכלל, הוצרך יורש העצר לשעבר ללמוד את סודות האסטרטגיה מפיו של קצין בבלי ומריר. ולמרות שהאסטרטג הנכה לא היה אדם נעים כל כך לשהות במחיצתו, היו עצותיו ומהלכיו הצבאיים מבריקים באופן מדהים כל כך – עד שאיסתרק זוכר עדיין היטב, את התובנות העוקצניות אותם השמיע האיש מפעם לפעם, כשהכעיסו אותו החיים קצת יותר מהרגיל.
"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".
"ומה יקרה אם הוא יפתח במלחמה?", הוא שאל אז, רגוע ושליו כאדם שלא ראה מעולם מאבק ראוי לשמו.
האסטרטג צחק, צחוק חיוור ומוזר קצת, "מה יקרה?", הוא חזר בלעג, "מה שיקרה הוא שבאמת תהיה אבוד, ילד. ואז, אם רק תואיל – אל תספר לו שלמדת אצל ישבב הבבלי איך מנצחים בקרב".
אז לא התייחס איסתרק ברצינות כל כך למשפטיו המרירים של האיש. אבל השנים שבאו אחר כך, מלאות במאבק תמידי מול יוסף דיאלידאן, לימדו אותו להבין עד כמה צדק האסטרטג החיוור בדבריו מצד אחד, ועד כמה היו משפטיו חסרי משמעות אל מול המציאות האמיתית איתה התמודד, מן הצד השני.
אולי לכן הוא תוהה עכשיו לעצמו, מה היה אומר אותו בבלי אם היה עדיין חי וניצב כאן איתו, ומשום מה, מתעקש מוחו לטעון שהיה רק מפטיר לעברו: אמרתי לך, 'נסיכותך, והולך לו מכאן לדרכו בשלווה.
הוא משתדל לנשום לאט, מאד לאט, מודע היטב לדופק הפועם בצווארו במהירות, קרוב עד מאד לחודה הקר של הסכין.
"אל תזוזו, אנשים, בפקודה", מכוון שולחן הנכבדים נשמעת ההוראה הזאת, ויש גוון מוזר בקולו של האדם שהוגה אותה, צרוד ומחוספס מעט. אבל אף המרחק והשינוי בקול מצליח איסתרק לזהות את קולו של שר המלחמה שלו.
עשרה מן הפועלים הרבים הפזורים בין אזור היציעים לבמה מתרוממים באחת ממקום מושבם שעל יד הגדרות. הם נראים פשוטים, תווי פניהם כוזריים להפליא, ולגופם ישנו סרבל אפור משופשף וגלימה קצרה וגסה עד מאד. אבל בתוך ידיהם, כאילו היו שם מאז ומעולם – אחוזות בחוזקה חרבות דקיקות ונוצצות.
"אחורה, כולכם", לגבוה מבין הפועלים המזויפים ישנה בלורית שחורה ומסורקת, החושפת מצח גבוה מידי ופנים פחוסות. "זוזו אחורה, הניחו את הנשק על הרצפה, ושבו על הבמה", לרגע הוא עוצר, סוקר את נושאי הנשק הקפואים שמולו, ואז ממשיך וקולו יבש עד מאד: "אם לא, על כל רגע של עיכוב, הוציא להורג על ידי הקשתים שכאן נכבד אחד נוסף מחבר השרים היושב כאן".
הוא נושם עמוקות, סוקר את הבמה השקטה ומוסיף: "אם חשקה נפשכם להקריב את חייכם עבור המלך שלכם – מי אני שאמנע ממכם את התענוג, רק", הוא מושך בכתפיו, "כדאי שתזכרו כי על כל פעולת נגד מצדכם – יעשה גם העבד שימוש בסכין היפה שבידו".
הוא מגחך באיטיות, ומוחה את אפו בגב ידו. "הוא מיומן, קבלו את המילה שלי. אפשר גם למות לאט, מאד לאט, אם רק עושים את זה כמו שצריך".
השקט העמוק מכאיב פתאום לאוזניו של איסתרק, מכאיב מאד. ובדממה הזאת נשמעים היטב צליל פסיעותיו של פועל גבוה למדי ובעל פנים ארוכות, העושה את דרכו לכיוונו של איסתרק והעבד האוחז בו.
לצידו, שותק גם ברול, ידו האחת לוחצת עדיין בחוזקה על צווארו, ופגיונו, חד ודקיק, נלחץ אל המקום בו פועם העורק המזרים את הדם אל מוחו.
"אני לא נאיתן", הוא לוחש לבסוף קרוב מאד לאוזנו, בעוד הפועל הקרב אליהם שולף את חרבו מנדנה ומעיף אותה אל מחוץ לבמה. "ועל אף שאחי הבכור טיפש מספיק בשביל לשאוף להעביר את ימיו בחליצת נעליך, ובהשחלתם של סרטי בד באילפקות מלכותיות – אני יכול להבטיח לך, כי אני לא אפחד כל כך לעשות בפגיון הזה שימוש".
לאט, מאד לאט, ממלא איסתרק את ריאותיו אוויר ומשחרר אותו דרך אפו.
מתישהו במלך השנים בהן הפך למלך, הפסיק להאמין בטוב ליבם של בני האדם שסביבו. אי שם, במהלך החודשים שבאו לאחר בגידתו של אשר – קיבל בהשלמה כאובה את העובדה, כי תמיד יסתובב בעולם כשהוא יודע היטב כי יום אחד יגלה את חרבו של אדם קרוב, נוסף, מכוונת אל חזהו.
וכיוון שכך, הוא מוצא שהוא לא מופתע כלל מהסכין שבידו של ברול, ורק כאב מוזר, צובט, שורף את ליבו כשהוא הוגה בשאלה – האם ידע גם נאיתן מכל זה.
הוא רוצה להניח שלא, משתוקק עד מאד לעשות זאת. להניח שרק את ברול הצליח יוסף לשבות בקסמיו, ונאיתן, שנשאר חולה באתיל – רק הוזז מן הדרך על ידי אחיו הצעיר. שאם לא – אולי באמת יהיה כדאי שיתחיל למנות על כף יד אחת את האנשים בהם הסכים לתת אמון אמיתי, ולא דקרו אותו כשהסב להם לרגע אחד את גבו.
מולו, מחכים חיילי הגדוד השני החיוורים להוראתו של בסטיאן, לצידו ממתינים אנשי משמר הארמון הפזורים על הבמה – להוראותיו של זבדיאל. אבל שני האישים הקפואים הללו – מביטים עדיין בו, וכאב דוקר את גרונו של איסתרק פתאום, כשהוא מבין מה עליו לעשות.
זהו טקס צבאי. קפדני ומתוכנן עד מאד. כמות אנשי הצבא שנמצאת באיינה כרגע, עולה על הכמות הרגילה המוצבת בימים כתיקונם באתיל עצמה. וגם דאגתם של בסטיאן מקאן וזבדיאל מיטארן מהמחטף שהתרחש קרוב לגבול – מילאה את השטח באנשים סמויים וגלויים כאחד.
אבל ברול קרוב. קרוב מידי. ומה זה משנה אם מאחוריו ישנם אנשי משמר שידיהם דרוכות על חרבותיהם, וקצינים מאומנים האוחזים בחוזקה בנשקם, אם כל שיידרש לברול בשביל להפוך את כוזר האחת לממלכה בלא מלך הינו רגע אחד קטן ובודד בלבד?
הסכין שבידו של ברול קרה, וקצה הדוקרני מגרד מעט את העור העדין שעל צווארו של איסתרק. אבל למרות שהוא לא יכול להניע את ראשו אפילו לא במעט, הוא מצליח להבחין מזווית עינו בבסטיאן מקאן, המתרומם ממקומו שבשולחן הנכבדים.
זאת תנועה קטנה, זעירה למדי. אבל הקיפאון השורר על הבמה מדגיש אותה מספיק בשביל למשוך את עיניו של שחור הבלורית.
"אל תזוז", הוא נושף שוב ממקומו שבתחתית הבמה, מפנה את ראשו אל מפקדה העליון של צבא כוזר. "אל תזוז, אמרתי. אל תנסה אותי, האביר מקאן".
בסטיאן קופא באמצעה של התנועה, ורגלו האחת מורדת מטה באיטיות. "אני רק רוצה לדבר", הוא אומר, ועל אף שהוא אינו הוגה את המילים בקול חזק במיוחד, הן מהדהדות היטב בשקט השורר. "אי אפשר לעשות זאת מהמרחק הזה".
מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק נושכות שיניו את לשונו באיטיות.
הוא לא יודע אם בסטיאן מנסה לגרום לרגע של הסחת דעת או שהוא באמת מתכוון לשוחח עם מפקדם של הפועלים. אבל גם אם לא, הוא בטוח למדי כי הוא יכול לנסות לתקוף בעצמו מהמרחק הזה. הוא לא צריך יותר מתנועת מרפק חדה ישירות למרכז בטנו של ברול כדי לגרום לאיש להתקפל על הבמה בכאב, והוא סומך על עצמו שהוא מאומן מספיק בשביל לעשות את הפעולה הזאת בשנייה אחת קצרה. אבל בהתחשב ברמת הלחץ בו שרוי העבד ובחודה של הסכין הצמודה כעת לצווארו, נראה כי גם שבריר שנייה שכזה יכול לגרום למותו המיידי כמעט בוודאות.
אולי, אם רק תרפה מעט דריכותו של העבד לרגע קצר, ואיתה גם הלחץ על צווארו – יוכל אולי להרשות לעצמו לקחת את הסיכון.
שבריר שנייה. זה בדיוק הזמן אותו ביקש לעצמו. וזה גם בדיוק הזמן הנדרש כדי לדרדר מצב נתון, מהנורא שהיה לקטסטרופה אמיתית.
רחש נשמע מאחוריו, מהיר ומאומן מספיק בשביל להיות שייך לאדם המשתייך למשמר הארמון. וכמעט מיד אחריו מהדהד מאזור היציעים העליונים רעש הדריכה האופייני כל כך לקשת הכפולה, ושני חיצים נורים קדימה, מהירים ומטושטשים.
בבת אחת דוחף ברול את גופו קדימה, סכינו הצמודה נגררת על צווארו של איסתרק בלחץ שאינו יכול להיות אלא שריטה ארוכה ומדממת. וידו השנייה נצמדת עוד יותר אל גרונו, תופסת בחוזקה את החיבור בין ראשו לכתפו, ומסובבת אותו בחדות לכיוונו של שולחן הנכבדים.
בניגוד לשאר גופו, עיניו של איסתרק אינן מוגבלות. ועל אף שסכינו של ברול מאלצת אותו לשמור את ראשו בתנוחה יציבה למדי, הוא מצליח להבחין היטב בגופו של פנרס המחליק על כיסאו כשזנבו של חץ אפרפר ומחוספס מזדקר מצווארו.
לרגע אחד מסתובב העולם סביבו, סחרור מטושטש ומלא צבע בוהק, ואז נשמעת מאחוריו חבטה עמומה וכבדה, מן הסוג אותה יכולה להשמיע רק גופה הפוגעת בכבדות במשטח קשה, ואיסתרק אינו רוצה לזכור פתאום מי היו השומרים שנבחרו לעמוד מאחורי דלת חדרו באותו הבוקר.
"אמרתי אחורה", מציין שוב האיש הגבוה, ופוסע עמוק יותר אל תוך רחבת המצעדים, "אני לא אזהיר שוב פעם. יש כאן מספיק אנשים חמושים בשביל לכסות את הבמה הזאת מכל כיוון אפשרי".
מישהו מבין האנשים היושבים על יד הרחבה צועק בקול, כמה אנשים נוספים לידו מתחילים לדחוף זה את זה בניסיון להימלט אחורה, מישהו אחר מדלג על מדרגות היציעים לכיוון היציאה.
שריקה נוספת נשמעת, מעליו חותכים חיצים נוספים את האוויר, רעש צעקות נשמע פתאום מהקהל, מבשר לאיסתרק כי אחדים מהם הצליחו לפגוע ככל כנראה גם באזרחים שניסו לברוח, ואז פוגע חץ נוסף בדייקנות באחת מכוסות היין שעל שולחן הנכבדים, מנפץ אותה לרסיסים, וחולף במרווח הקטן שבין כתפו של האביר דיליאבר לזרועו של שר הטקס.
שוב צועק הקהל, גועש כאילו היו גל רועד ואחיד המתנפץ אל החוף. אבל הפעם, איסתרק יכול להבחין בכך בברור – נשמעת צעקתם רפויה וחלשה יותר, כאילו הבינו פתאום שכל תנועה אותה יעשו יכולה לשפוט אותם למוות מידי ומהיר.
מולו שמוט גופו של פנרס על כיסאו כשמבט ריק בעיניו הפקוחות, וצווארונו, חגיגי ולבן, מוכתם באדום ארגמני וכהה כל כך, עד שאצבעותיו של איסתרק הופכות לחות מאד כשהוא נאלץ להצמיד אותן אחת אל השנייה כדי לעצור את הרעד החולף בהן.
אין הרבה אנשים שיכולים לירות בדיוק שכזה ממרחק גדול כל כך, איסתרק יודע זאת טוב מידי. ואם לא החליטה קבוצה גדולה מבין שורותיה של פלוגת הקשתים המלכותית, לצאת ביום בהיר אחד בבגידה מאורגנת – נראה כי מצאו סוף כל סוף תשובה לשאלה, מדוע הוכנסה חבורת החיילים המזויפת אל כוזר.
הפעם הוא מצליח סוף סוף להבחין במקור הירי.
בראש היציעים, על במות עץ צרות וגבוהות שהוקמו במיוחד לשימוש צוות התחזוקה של המחצלות – ניצבים כעת עשרה פועלים וקשתות כפולות בידיהם.
בהתחשב בכך שעד לפני מספר רגעים עסקו אותם האנשים בחיזוק קישורי החבלים, ובדיקת יציבותן של קורות העץ הקבועות ביריעות המצלות על הקהל – לא מפתיע המיקום את איסתרק, אבל הנשק הקטלני, האחוז בידיהם כשהוא דרוך, גורם לנשימתו להיתקע בגרונו.
אולי היו לברול מסייעים נוספים, סביר להניח שהיו לו. אבל גם אם לא – מתוקף מעמדו ותפקידו כעבד המלך, יכול היה המשרת להיכנס ולצאת מאזור הטקס ללא בדיקה וחיפוש, כשעל גופו ובכליו נשק בכמות מספקת עבור הפועלים המזויפים.
ואם חיכה להם הנשק כבר מזמן, מוסתר עמוק בתוך יריעות הבד המגולגלות – כמה כבר קשה היה ליוסף, להשיג עבורם אישורי כניסה מאחד האבירים האחראיים על איסוף הפועלים ואנשי המלאכה לטקס?
הוא כופה על עצמו לנשום לאט, עמוק, בעוד שיניו לוחצות את לשונו שוב פעם חזק יותר, ואל תוך צווארון חולצתו, הוא חש זאת היטב, זולגת רטיבות שאינה יכולה להיות אלא דם.
אם אכן מדובר באותה קבוצת חיילים ששלח יוסף, אם אכן מדובר באותם אנשים שהחליפו במרמה את אולה ואנשיו במעבר הגבול – סביר להניח שחבריה אכן יעילים ומיומנים מספיק, כדי להצליח לכסות במה שכזאת לא אפשרות הימלטות.
מיהו האיש שהעניק להם אישורי מעבר מתאימים כדי להיכנס פנימה, זאת שאלה טובה. שאלה טובה שיאלצו כנראה לשאול את עצמם יום אחד, לו רק יצליחו הוא ושריה הנכבדים של הממשלה היושבים לא הרחק ממנו, לראות את זריחתה של השמש פעם נוספת.
אבל בנקודת הזמן הנוכחית אין לה הרבה חשיבות. לפחות לא בזמן שהוא מוצא עצמו נדחף על ידו של ברול אל מרכז הבמה, כשלמולו מטפסים הפועלים אוחזי החרבות מרחבת המסדרים אל הבמה, ופוסעים קדימה כשנשקם מוגבה.
הוא מכיר את נהלי האבטחה שלו לא מאתמול. וגם אם שכח אולי, כיצד מתוכנן מערך השמירה על בטחונו בשעת יציאה מן הארמון – תכנונו הקפדני של בסטיאן שעות ספורות קודם לכן מזכיר לו אותם בברור.
וכיוון שכך, הוא גם זוכר היטב כי למשמר הארמון ישנו עוד מעגל אבטחה אחד, נוסף על השריון הכבד שהוא עוטה דרך קבע ועל השומרים המקיפים אותו, ומוכן בדיוק למצב בו יצליח מתנקש כלשהו לחדור את שכבות ההגנה ולהגיע אל המלך. אבל כשהוא מרים את עיניו למעלה הוא מוצא פתאום כי גם מעגל האבטחה הזה חדל מלתפקד.
ארבעת הקשתים האמונים על בטחונו באירועים מן הסוג הזה, ואשר ניצבו עד לפני דקות ספורות בעמדות הגבוהות הבנויות במיוחד לשם כך בראש היציעים – חדלו זה מכבר לנשום, ככל הנראה באותה הצורה ובאותו הזמן בו עשו זאת שומרי הראש המתים שמאחוריו.
אין טעם. אין טעם לשפוך לחינם את דמם של השרים היושבים כאן, אין טעם להעניק לברול את ההזדמנות לפצוע אותו באיטיות מייסרת מספיק – רק כדי להיכנע בסופו של דבר. ונשימתו של איסתרק קצרה מאד כשהוא מעביר את מבטו לכוונו של בסטיאן, ומשפיל את עיניו מטה.
מולו, פוסעים חלק מהפועלים המזויפים קדימה, מכוונים את חרבותיהם אל חיילי משמר הארמון הקפואים שעל הבמה. בעוד חבריהם מכוונים את כלי נשקם אל שולחן הנכבדים, ושלושה מהם מתקרבים אליו, מקיפים אותו ואת ברול בטבעת הדוקה וסגורה.
הוא בולע, שואף נשימה עמוקה אחת ששורטת את ריאותיו. וכשהוא משתדל עד מאד להתעלם מהחומה האנושית הניצבת סביבו, מנסה למקד את מוחו בצלילים השוטפים את הבמה באחת.
נקישות החרבות כשהן נופלות על הרצפה עת מתפרקים חיילי משמר הארמון מנשקיהם, צליל החבטה העמום אותו משמיעים מגפיהם של הפועלים כשהם אוספים את הנשק המושלך, וציוצם הבלתי מופרע של הציפורים הממשיכות להתעופף בשמים התכולים שמעליו כאילו לא שמעו מאומה מכל זה.
על הבמה מתמקמים הפועלים מחדש, גוררים אותו כך שמימינו שולחן הנכבדים הדוממים ומשמאלו שותק הקהל.
לרגע אחד נשמעים רק קולותיה של הרוח על הבמה. הרעש בו נחבטות גלימותיהם של החיילים הקשורים על רצפת העץ אלו באלו, ורעד קצר ומהיר, החולף בדגלי התכלת המתנופפים סביב ברכות.
ואז מכה מנהיגה שחור השיער של החבורה בכף ידו האחת בשנייה, מרים את מבטו אל הקשתים המזויפים וצועק: "עכשיו".
בבת אחת, כאילו התאמנו חודשים ארוכים לצורך כך, מותחים הקשתים שעל הבמות המוגבהות את מיתרי הקשתות האחוזות בידיהם, ומשחררים את החץ המאוזן על כל אחת מהן כלפי מעלה.
אלו לא החיצים הרגילים, האפרפרים, בהם משתמשים בדרך כלל קשתים כדי לפגוע. החיצים המזנקים כעת אל השמים התכולים שמעליו צבועים צבע אדום עז, ארגמני, מהסוג בו משתמשים סיירים כדי לסמן אחד לשני על מיקומם בדרך.
וזהו בדיוק הרגע בו נופלת למוחו ההבנה כי פעולתם של הפועלים המזויפים לא הייתה מעולם המטרה העיקרית.
היא הייתה רק תקדים, הכנה ומקום – למה שעתיד לבוא עליהם עכשיו.
----
חלק הנאומים בטקסים צבאיים כגון אלו קצר בדרך כלל, אבל שריפת המוצב שהתרחשה רק לפני כמה חודשים בגבול, והעובדה כי לרבים מהחיילים הפזורים ביציעים ישנה היכרות אישית עם הנספים – הופכים אותו לארוך, כבד, ורציני עד מאד.
ורק לאחר שמסיימים הקצינים הנכבדים את דבריהם, ומפקד משמר הגבול – יורד מהבמה לקול מחיאות כפיהם של היושבים ביציעים, ניתן האות לפתיחתו של הטקס בדמות תרועת חצוצרה צלולה ורמה. והוד מלכותו, המלך איסתרק השלישי – מוזמן אל דוכן העץ הקטן שעל הבמה, לשאת את דבריו אל הצוערים החדשים המושבעים.
שומרי הראש, ידיהם מונחות על ניצבי חרבותיהם, מתמקמים מצדדיו של המלך ומאחוריו, עבדו של המלך כורע לצידו על ברכו, וקצין שכתפו עמוסת דרגות מציב על הדוכן גיליונות קלף מעוטרים.
יש רוח על הבמה, קרירה וסתווית, ומשב פתאומי גורם לגיליונות הקלף שעל עמוד העץ הקטן לרשרש ולהיחבט אחד בשני בחוזקה. וברול, משמאלו של איסתרק, מתרומם מכריעתו, ולמרות שזהו תפקידו של הקצין האחראי על הנאומים, פוסע קדימה אל הדוכן, מסדר את קצותיו של הגיליון, ומזיז את אבני המשקל המיועדות למרכזו של הקלף המתנופף.
קריר על הבמה, קריר קצת, אבל ידו של ברול נשלחת אל שרוולו הארוך פתאום כאילו הפריע לו חום כבד ומציק.
משהו כסוף מופיע פתאום בידו של העבד, משהו מעוקל ובעל ידית חומה וכהה עד מאד, ואיסתרק לא מספיק להזיז את ידו – לפני שהוא מרגיש היטב את מגעו הקר, החד, של פגיון מושחז ודקיק המוצמד בחוזקה אל צווארו.
לשנייה אחת ארוכה חונקת הדממה את הבמה, עמוקה וקפואה כל כך, עד שנראה כאילו עצר לרגע מישהו את הזמן בכוח. ואז נשמעת שריקה מעליו, ושלושה חיצים מטושטשים מפלחים את האוויר, פוגעים בדייקנות בשלושת שומרי הראש שסביבו, ומעיפים אותם אל הרצפה הקשה.
בבת אחת מתרוממים האנשים שביציעים, ממלאים את האוויר בקולות וצרחות, ועשרות נושאי הנשק הפזורים ביניהם, מזנקים על רגליהם כשהם שולפים את חרבותיהם במהירות.
"אל תזוז", מתנשם ברול אל תוך אוזנו, מקיף את צווארו בידו ודוחף אותו קדימה. "אל תזוז, או שאעשה שימוש בפגיון הזה".
איסתרק בולע, מרגיש היטב את לחץ ידו של ברול על גרונו.
פעם, לא כל כך מזמן בכלל, הוצרך יורש העצר לשעבר ללמוד את סודות האסטרטגיה מפיו של קצין בבלי ומריר. ולמרות שהאסטרטג הנכה לא היה אדם נעים כל כך לשהות במחיצתו, היו עצותיו ומהלכיו הצבאיים מבריקים באופן מדהים כל כך – עד שאיסתרק זוכר עדיין היטב, את התובנות העוקצניות אותם השמיע האיש מפעם לפעם, כשהכעיסו אותו החיים קצת יותר מהרגיל.
"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".
"ומה יקרה אם הוא יפתח במלחמה?", הוא שאל אז, רגוע ושליו כאדם שלא ראה מעולם מאבק ראוי לשמו.
האסטרטג צחק, צחוק חיוור ומוזר קצת, "מה יקרה?", הוא חזר בלעג, "מה שיקרה הוא שבאמת תהיה אבוד, ילד. ואז, אם רק תואיל – אל תספר לו שלמדת אצל ישבב הבבלי איך מנצחים בקרב".
אז לא התייחס איסתרק ברצינות כל כך למשפטיו המרירים של האיש. אבל השנים שבאו אחר כך, מלאות במאבק תמידי מול יוסף דיאלידאן, לימדו אותו להבין עד כמה צדק האסטרטג החיוור בדבריו מצד אחד, ועד כמה היו משפטיו חסרי משמעות אל מול המציאות האמיתית איתה התמודד, מן הצד השני.
אולי לכן הוא תוהה עכשיו לעצמו, מה היה אומר אותו בבלי אם היה עדיין חי וניצב כאן איתו, ומשום מה, מתעקש מוחו לטעון שהיה רק מפטיר לעברו: אמרתי לך, 'נסיכותך, והולך לו מכאן לדרכו בשלווה.
הוא משתדל לנשום לאט, מאד לאט, מודע היטב לדופק הפועם בצווארו במהירות, קרוב עד מאד לחודה הקר של הסכין.
"אל תזוזו, אנשים, בפקודה", מכוון שולחן הנכבדים נשמעת ההוראה הזאת, ויש גוון מוזר בקולו של האדם שהוגה אותה, צרוד ומחוספס מעט. אבל אף המרחק והשינוי בקול מצליח איסתרק לזהות את קולו של שר המלחמה שלו.
עשרה מן הפועלים הרבים הפזורים בין אזור היציעים לבמה מתרוממים באחת ממקום מושבם שעל יד הגדרות. הם נראים פשוטים, תווי פניהם כוזריים להפליא, ולגופם ישנו סרבל אפור משופשף וגלימה קצרה וגסה עד מאד. אבל בתוך ידיהם, כאילו היו שם מאז ומעולם – אחוזות בחוזקה חרבות דקיקות ונוצצות.
"אחורה, כולכם", לגבוה מבין הפועלים המזויפים ישנה בלורית שחורה ומסורקת, החושפת מצח גבוה מידי ופנים פחוסות. "זוזו אחורה, הניחו את הנשק על הרצפה, ושבו על הבמה", לרגע הוא עוצר, סוקר את נושאי הנשק הקפואים שמולו, ואז ממשיך וקולו יבש עד מאד: "אם לא, על כל רגע של עיכוב, הוציא להורג על ידי הקשתים שכאן נכבד אחד נוסף מחבר השרים היושב כאן".
הוא נושם עמוקות, סוקר את הבמה השקטה ומוסיף: "אם חשקה נפשכם להקריב את חייכם עבור המלך שלכם – מי אני שאמנע ממכם את התענוג, רק", הוא מושך בכתפיו, "כדאי שתזכרו כי על כל פעולת נגד מצדכם – יעשה גם העבד שימוש בסכין היפה שבידו".
הוא מגחך באיטיות, ומוחה את אפו בגב ידו. "הוא מיומן, קבלו את המילה שלי. אפשר גם למות לאט, מאד לאט, אם רק עושים את זה כמו שצריך".
השקט העמוק מכאיב פתאום לאוזניו של איסתרק, מכאיב מאד. ובדממה הזאת נשמעים היטב צליל פסיעותיו של פועל גבוה למדי ובעל פנים ארוכות, העושה את דרכו לכיוונו של איסתרק והעבד האוחז בו.
לצידו, שותק גם ברול, ידו האחת לוחצת עדיין בחוזקה על צווארו, ופגיונו, חד ודקיק, נלחץ אל המקום בו פועם העורק המזרים את הדם אל מוחו.
"אני לא נאיתן", הוא לוחש לבסוף קרוב מאד לאוזנו, בעוד הפועל הקרב אליהם שולף את חרבו מנדנה ומעיף אותה אל מחוץ לבמה. "ועל אף שאחי הבכור טיפש מספיק בשביל לשאוף להעביר את ימיו בחליצת נעליך, ובהשחלתם של סרטי בד באילפקות מלכותיות – אני יכול להבטיח לך, כי אני לא אפחד כל כך לעשות בפגיון הזה שימוש".
לאט, מאד לאט, ממלא איסתרק את ריאותיו אוויר ומשחרר אותו דרך אפו.
מתישהו במלך השנים בהן הפך למלך, הפסיק להאמין בטוב ליבם של בני האדם שסביבו. אי שם, במהלך החודשים שבאו לאחר בגידתו של אשר – קיבל בהשלמה כאובה את העובדה, כי תמיד יסתובב בעולם כשהוא יודע היטב כי יום אחד יגלה את חרבו של אדם קרוב, נוסף, מכוונת אל חזהו.
וכיוון שכך, הוא מוצא שהוא לא מופתע כלל מהסכין שבידו של ברול, ורק כאב מוזר, צובט, שורף את ליבו כשהוא הוגה בשאלה – האם ידע גם נאיתן מכל זה.
הוא רוצה להניח שלא, משתוקק עד מאד לעשות זאת. להניח שרק את ברול הצליח יוסף לשבות בקסמיו, ונאיתן, שנשאר חולה באתיל – רק הוזז מן הדרך על ידי אחיו הצעיר. שאם לא – אולי באמת יהיה כדאי שיתחיל למנות על כף יד אחת את האנשים בהם הסכים לתת אמון אמיתי, ולא דקרו אותו כשהסב להם לרגע אחד את גבו.
מולו, מחכים חיילי הגדוד השני החיוורים להוראתו של בסטיאן, לצידו ממתינים אנשי משמר הארמון הפזורים על הבמה – להוראותיו של זבדיאל. אבל שני האישים הקפואים הללו – מביטים עדיין בו, וכאב דוקר את גרונו של איסתרק פתאום, כשהוא מבין מה עליו לעשות.
זהו טקס צבאי. קפדני ומתוכנן עד מאד. כמות אנשי הצבא שנמצאת באיינה כרגע, עולה על הכמות הרגילה המוצבת בימים כתיקונם באתיל עצמה. וגם דאגתם של בסטיאן מקאן וזבדיאל מיטארן מהמחטף שהתרחש קרוב לגבול – מילאה את השטח באנשים סמויים וגלויים כאחד.
אבל ברול קרוב. קרוב מידי. ומה זה משנה אם מאחוריו ישנם אנשי משמר שידיהם דרוכות על חרבותיהם, וקצינים מאומנים האוחזים בחוזקה בנשקם, אם כל שיידרש לברול בשביל להפוך את כוזר האחת לממלכה בלא מלך הינו רגע אחד קטן ובודד בלבד?
הסכין שבידו של ברול קרה, וקצה הדוקרני מגרד מעט את העור העדין שעל צווארו של איסתרק. אבל למרות שהוא לא יכול להניע את ראשו אפילו לא במעט, הוא מצליח להבחין מזווית עינו בבסטיאן מקאן, המתרומם ממקומו שבשולחן הנכבדים.
זאת תנועה קטנה, זעירה למדי. אבל הקיפאון השורר על הבמה מדגיש אותה מספיק בשביל למשוך את עיניו של שחור הבלורית.
"אל תזוז", הוא נושף שוב ממקומו שבתחתית הבמה, מפנה את ראשו אל מפקדה העליון של צבא כוזר. "אל תזוז, אמרתי. אל תנסה אותי, האביר מקאן".
בסטיאן קופא באמצעה של התנועה, ורגלו האחת מורדת מטה באיטיות. "אני רק רוצה לדבר", הוא אומר, ועל אף שהוא אינו הוגה את המילים בקול חזק במיוחד, הן מהדהדות היטב בשקט השורר. "אי אפשר לעשות זאת מהמרחק הזה".
מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק נושכות שיניו את לשונו באיטיות.
הוא לא יודע אם בסטיאן מנסה לגרום לרגע של הסחת דעת או שהוא באמת מתכוון לשוחח עם מפקדם של הפועלים. אבל גם אם לא, הוא בטוח למדי כי הוא יכול לנסות לתקוף בעצמו מהמרחק הזה. הוא לא צריך יותר מתנועת מרפק חדה ישירות למרכז בטנו של ברול כדי לגרום לאיש להתקפל על הבמה בכאב, והוא סומך על עצמו שהוא מאומן מספיק בשביל לעשות את הפעולה הזאת בשנייה אחת קצרה. אבל בהתחשב ברמת הלחץ בו שרוי העבד ובחודה של הסכין הצמודה כעת לצווארו, נראה כי גם שבריר שנייה שכזה יכול לגרום למותו המיידי כמעט בוודאות.
אולי, אם רק תרפה מעט דריכותו של העבד לרגע קצר, ואיתה גם הלחץ על צווארו – יוכל אולי להרשות לעצמו לקחת את הסיכון.
שבריר שנייה. זה בדיוק הזמן אותו ביקש לעצמו. וזה גם בדיוק הזמן הנדרש כדי לדרדר מצב נתון, מהנורא שהיה לקטסטרופה אמיתית.
רחש נשמע מאחוריו, מהיר ומאומן מספיק בשביל להיות שייך לאדם המשתייך למשמר הארמון. וכמעט מיד אחריו מהדהד מאזור היציעים העליונים רעש הדריכה האופייני כל כך לקשת הכפולה, ושני חיצים נורים קדימה, מהירים ומטושטשים.
בבת אחת דוחף ברול את גופו קדימה, סכינו הצמודה נגררת על צווארו של איסתרק בלחץ שאינו יכול להיות אלא שריטה ארוכה ומדממת. וידו השנייה נצמדת עוד יותר אל גרונו, תופסת בחוזקה את החיבור בין ראשו לכתפו, ומסובבת אותו בחדות לכיוונו של שולחן הנכבדים.
בניגוד לשאר גופו, עיניו של איסתרק אינן מוגבלות. ועל אף שסכינו של ברול מאלצת אותו לשמור את ראשו בתנוחה יציבה למדי, הוא מצליח להבחין היטב בגופו של פנרס המחליק על כיסאו כשזנבו של חץ אפרפר ומחוספס מזדקר מצווארו.
לרגע אחד מסתובב העולם סביבו, סחרור מטושטש ומלא צבע בוהק, ואז נשמעת מאחוריו חבטה עמומה וכבדה, מן הסוג אותה יכולה להשמיע רק גופה הפוגעת בכבדות במשטח קשה, ואיסתרק אינו רוצה לזכור פתאום מי היו השומרים שנבחרו לעמוד מאחורי דלת חדרו באותו הבוקר.
"אמרתי אחורה", מציין שוב האיש הגבוה, ופוסע עמוק יותר אל תוך רחבת המצעדים, "אני לא אזהיר שוב פעם. יש כאן מספיק אנשים חמושים בשביל לכסות את הבמה הזאת מכל כיוון אפשרי".
מישהו מבין האנשים היושבים על יד הרחבה צועק בקול, כמה אנשים נוספים לידו מתחילים לדחוף זה את זה בניסיון להימלט אחורה, מישהו אחר מדלג על מדרגות היציעים לכיוון היציאה.
שריקה נוספת נשמעת, מעליו חותכים חיצים נוספים את האוויר, רעש צעקות נשמע פתאום מהקהל, מבשר לאיסתרק כי אחדים מהם הצליחו לפגוע ככל כנראה גם באזרחים שניסו לברוח, ואז פוגע חץ נוסף בדייקנות באחת מכוסות היין שעל שולחן הנכבדים, מנפץ אותה לרסיסים, וחולף במרווח הקטן שבין כתפו של האביר דיליאבר לזרועו של שר הטקס.
שוב צועק הקהל, גועש כאילו היו גל רועד ואחיד המתנפץ אל החוף. אבל הפעם, איסתרק יכול להבחין בכך בברור – נשמעת צעקתם רפויה וחלשה יותר, כאילו הבינו פתאום שכל תנועה אותה יעשו יכולה לשפוט אותם למוות מידי ומהיר.
מולו שמוט גופו של פנרס על כיסאו כשמבט ריק בעיניו הפקוחות, וצווארונו, חגיגי ולבן, מוכתם באדום ארגמני וכהה כל כך, עד שאצבעותיו של איסתרק הופכות לחות מאד כשהוא נאלץ להצמיד אותן אחת אל השנייה כדי לעצור את הרעד החולף בהן.
אין הרבה אנשים שיכולים לירות בדיוק שכזה ממרחק גדול כל כך, איסתרק יודע זאת טוב מידי. ואם לא החליטה קבוצה גדולה מבין שורותיה של פלוגת הקשתים המלכותית, לצאת ביום בהיר אחד בבגידה מאורגנת – נראה כי מצאו סוף כל סוף תשובה לשאלה, מדוע הוכנסה חבורת החיילים המזויפת אל כוזר.
הפעם הוא מצליח סוף סוף להבחין במקור הירי.
בראש היציעים, על במות עץ צרות וגבוהות שהוקמו במיוחד לשימוש צוות התחזוקה של המחצלות – ניצבים כעת עשרה פועלים וקשתות כפולות בידיהם.
בהתחשב בכך שעד לפני מספר רגעים עסקו אותם האנשים בחיזוק קישורי החבלים, ובדיקת יציבותן של קורות העץ הקבועות ביריעות המצלות על הקהל – לא מפתיע המיקום את איסתרק, אבל הנשק הקטלני, האחוז בידיהם כשהוא דרוך, גורם לנשימתו להיתקע בגרונו.
אולי היו לברול מסייעים נוספים, סביר להניח שהיו לו. אבל גם אם לא – מתוקף מעמדו ותפקידו כעבד המלך, יכול היה המשרת להיכנס ולצאת מאזור הטקס ללא בדיקה וחיפוש, כשעל גופו ובכליו נשק בכמות מספקת עבור הפועלים המזויפים.
ואם חיכה להם הנשק כבר מזמן, מוסתר עמוק בתוך יריעות הבד המגולגלות – כמה כבר קשה היה ליוסף, להשיג עבורם אישורי כניסה מאחד האבירים האחראיים על איסוף הפועלים ואנשי המלאכה לטקס?
הוא כופה על עצמו לנשום לאט, עמוק, בעוד שיניו לוחצות את לשונו שוב פעם חזק יותר, ואל תוך צווארון חולצתו, הוא חש זאת היטב, זולגת רטיבות שאינה יכולה להיות אלא דם.
אם אכן מדובר באותה קבוצת חיילים ששלח יוסף, אם אכן מדובר באותם אנשים שהחליפו במרמה את אולה ואנשיו במעבר הגבול – סביר להניח שחבריה אכן יעילים ומיומנים מספיק, כדי להצליח לכסות במה שכזאת לא אפשרות הימלטות.
מיהו האיש שהעניק להם אישורי מעבר מתאימים כדי להיכנס פנימה, זאת שאלה טובה. שאלה טובה שיאלצו כנראה לשאול את עצמם יום אחד, לו רק יצליחו הוא ושריה הנכבדים של הממשלה היושבים לא הרחק ממנו, לראות את זריחתה של השמש פעם נוספת.
אבל בנקודת הזמן הנוכחית אין לה הרבה חשיבות. לפחות לא בזמן שהוא מוצא עצמו נדחף על ידו של ברול אל מרכז הבמה, כשלמולו מטפסים הפועלים אוחזי החרבות מרחבת המסדרים אל הבמה, ופוסעים קדימה כשנשקם מוגבה.
הוא מכיר את נהלי האבטחה שלו לא מאתמול. וגם אם שכח אולי, כיצד מתוכנן מערך השמירה על בטחונו בשעת יציאה מן הארמון – תכנונו הקפדני של בסטיאן שעות ספורות קודם לכן מזכיר לו אותם בברור.
וכיוון שכך, הוא גם זוכר היטב כי למשמר הארמון ישנו עוד מעגל אבטחה אחד, נוסף על השריון הכבד שהוא עוטה דרך קבע ועל השומרים המקיפים אותו, ומוכן בדיוק למצב בו יצליח מתנקש כלשהו לחדור את שכבות ההגנה ולהגיע אל המלך. אבל כשהוא מרים את עיניו למעלה הוא מוצא פתאום כי גם מעגל האבטחה הזה חדל מלתפקד.
ארבעת הקשתים האמונים על בטחונו באירועים מן הסוג הזה, ואשר ניצבו עד לפני דקות ספורות בעמדות הגבוהות הבנויות במיוחד לשם כך בראש היציעים – חדלו זה מכבר לנשום, ככל הנראה באותה הצורה ובאותו הזמן בו עשו זאת שומרי הראש המתים שמאחוריו.
אין טעם. אין טעם לשפוך לחינם את דמם של השרים היושבים כאן, אין טעם להעניק לברול את ההזדמנות לפצוע אותו באיטיות מייסרת מספיק – רק כדי להיכנע בסופו של דבר. ונשימתו של איסתרק קצרה מאד כשהוא מעביר את מבטו לכוונו של בסטיאן, ומשפיל את עיניו מטה.
מולו, פוסעים חלק מהפועלים המזויפים קדימה, מכוונים את חרבותיהם אל חיילי משמר הארמון הקפואים שעל הבמה. בעוד חבריהם מכוונים את כלי נשקם אל שולחן הנכבדים, ושלושה מהם מתקרבים אליו, מקיפים אותו ואת ברול בטבעת הדוקה וסגורה.
הוא בולע, שואף נשימה עמוקה אחת ששורטת את ריאותיו. וכשהוא משתדל עד מאד להתעלם מהחומה האנושית הניצבת סביבו, מנסה למקד את מוחו בצלילים השוטפים את הבמה באחת.
נקישות החרבות כשהן נופלות על הרצפה עת מתפרקים חיילי משמר הארמון מנשקיהם, צליל החבטה העמום אותו משמיעים מגפיהם של הפועלים כשהם אוספים את הנשק המושלך, וציוצם הבלתי מופרע של הציפורים הממשיכות להתעופף בשמים התכולים שמעליו כאילו לא שמעו מאומה מכל זה.
על הבמה מתמקמים הפועלים מחדש, גוררים אותו כך שמימינו שולחן הנכבדים הדוממים ומשמאלו שותק הקהל.
לרגע אחד נשמעים רק קולותיה של הרוח על הבמה. הרעש בו נחבטות גלימותיהם של החיילים הקשורים על רצפת העץ אלו באלו, ורעד קצר ומהיר, החולף בדגלי התכלת המתנופפים סביב ברכות.
ואז מכה מנהיגה שחור השיער של החבורה בכף ידו האחת בשנייה, מרים את מבטו אל הקשתים המזויפים וצועק: "עכשיו".
בבת אחת, כאילו התאמנו חודשים ארוכים לצורך כך, מותחים הקשתים שעל הבמות המוגבהות את מיתרי הקשתות האחוזות בידיהם, ומשחררים את החץ המאוזן על כל אחת מהן כלפי מעלה.
אלו לא החיצים הרגילים, האפרפרים, בהם משתמשים בדרך כלל קשתים כדי לפגוע. החיצים המזנקים כעת אל השמים התכולים שמעליו צבועים צבע אדום עז, ארגמני, מהסוג בו משתמשים סיירים כדי לסמן אחד לשני על מיקומם בדרך.
וזהו בדיוק הרגע בו נופלת למוחו ההבנה כי פעולתם של הפועלים המזויפים לא הייתה מעולם המטרה העיקרית.
היא הייתה רק תקדים, הכנה ומקום – למה שעתיד לבוא עליהם עכשיו.
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #407
לא לא לא לא משולשששששששש אל תהרגי את איסתרק
אני לא סולחת לך
אני יוריד את כל הלייקים שלי מכל הפרקים בסיפור
מפטיחה
תמשיכי כברררר
קראתי בנשימה עצורה
אני לא סולחת לך
אני יוריד את כל הלייקים שלי מכל הפרקים בסיפור
מפטיחה
תמשיכי כברררר
קראתי בנשימה עצורה
- הוסף לסימניות
- #408
וואו את לא נורמאלית! לפחות סידרת לפנרס משפט פרידה מאיסתרק... חתיכת אומץ להתעלל בדמויות האהובות
מתחת אותי כהוגן, מחכה לשבוע הבא.
- הוסף לסימניות
- #410
אממ, זה אמור להיות איום?
בכל מקרה, הכול כתוב והרשות נתונה וספוילרים זה דבר נורא מאד
נכון. תאמיני לי.חתיכת אומץ להתעלל בדמויות האהובות
וכל אחד גם מגיב באופן שונה, קיבלתי כבר תגובות של 'אחח סוף סוף מישהו מת' ותגובות מסוג 'תמיד ידעתי שאת בן אדם רע קצת...' (בצחוק, בצחוק אמרו, אל תדאגו
)אבל בכיף, תנו לי ביקורת וגם תצעקו עלי. מה אכפת לי, בכל מקרה קוראים לי פה משולש...
- הוסף לסימניות
- #411
עכשיו שמתי לב, את מתכוונת למה חשקה נפשי להרוג דווקא אותו או למה עשיתי את זה מבחינה עלילתית?
ומכיוון שאין ביקורת
אני אתן פה כמה לעצמי.ברול, העבד הבוגד - יש כמה רמזים מטרימים לאורך הסיפור לבגידה שלו, אממה הפרקים פורסמו כל כך לאט שלא נראה לי שמישהו זוכר אותם. מי שיצליח למצוא - יקבל את העז השחורה של רבקה, מתנת רגל מאוחרת
עדיין, היה צריך להופיע לו קו עלילה רציני יותר, כדי שלא תקראו את זה ותאמרו, אממ מאיפה זה בא לה פתאום?
הסיבה היא שבהתחלה חשבתי לתת את התפקיד הזה לנאיתן, אבל איפשהו בעלילה הבנתי שזה לא הגיוני, מיה בנתה אותו טוב מידי
ואין לו מניע מספיק חזק לבגוד.כשהבנתי את זה העברתי את התפקיד לברול (מופיע פעם אחת בלבד ביוזבד, אגב) אבל כבר אז לא יכולתי לחזור אחורה ולשתול אותו באופן משמעותי יותר בעלילה.
ככה שיש רמזים מטרימים קטנים, אבל לא מספיקים.
יש גם עוד כמה בעיות בתגובה של איסתרק שמשלימות את הבעיה הזאת: אין מספיק הלם מהבגידה של ברול וחיבור של כל הנקודות בראש שלו.
אם יש עוד הערות והארות, אשמח לדעת : )
וגם, כמה מתקבל על הדעת ועל הלב המהלך העלילתי האחרון...
- הוסף לסימניות
- #412
ב"ה
משולש, השארת אותי בלי נשימה באמצע הלילה..
אז הנקודה שהעלית לגבי ברול באמת הציקה גם לי, מאיפה הוא צץ, למה נתנו בו אמון כ"כ גדול, ואם נתנו - למה איסתרק לא מופתע שהוא בוגד?
לגבי ההשתלטות המהירה, היה נשמע טיפונת לא מספיק אמין.
קודם כל, היו שם כוחות צבא כ"כ גדולים, איך יתכן שכל מעגלי האבטחה כשלו?
לא היו תדריכים ותרגולים של מקרה כזה?
איסתרק לא טירון, גם בסטיאן לא,
איך זה שכל כך מהר מכריעים אותם?
איך אף אחד מאנשי הביטחון והצבא לא יודע מה תפקידו כרגע?
ואיפה המשרד לביטחון פנים כשצריכים אותו? איך הגיע כל כך הרבה נשק לאיזור?
הקשתות הכפולות, זכור לי במעומעם מאיסתרק שהם גדולות וכבדות, ורק איש כבד משקל יכול לירות בהם, ואצבע מצולקת ממתיחת המיתר.. אז איך הסתירו את הקשתות? עשר קשתות כאלו להחביא בראש מגדלים שנועדו רק לקשירת יריעות.. פחות. יותר הגיוני שהיו סוג של סולמות כאלו, לא איזה מגדל רציני.
ואיך לא עלו על האצבעות המצולקות של כל החבר'ה האלו?
איכשהו, ההשתלטות היתה לי מהירה מידי ולא מספיק אמינה.
ורגע, נכנסו רק עשרה. חלק מהם קשתים? חלק פועלים? חלק ביצעו את ההשתלטות על הקשתים של איסתרק? לפי החישוב היו הרבה יותר מעשר.
אז אני מבינה שהיו גם בוגדים מבפנים, אבל זה כבר כמות אנשים שמטה הריגול הנגדי היו אמורים לגלות, במיוחד בכזה טיימינג מתוח וקריטי.
כל הדיון של אסתרק והדו שיח עם פנרס ממש העלה לי דמעות בעיניים. פנרס בטוח שאיסתרק ראוי למלוך, הוא מאה אחוז נותן לב, אמון ואהבה לאיסתרק. אבל איסתרק, ככה הרגיש בקריאה, מפתח דווקא ראיה עמוקה יותר ומרגיש שאולי פנרס מדבר אמת אבל עם תערובת אנוכית קטנטנה שדווקא החניך שהוא הכשיר - דווקא הוא ימלוך.
ולכן הפרידה שלהם כואבת ממש.
מהרגע שאיסתרק זיהה בעצמו את הנקודה האנוכית, הוא רואה אותה בכל מי שסביבו, וזה ממש ממש מכאיב....
מרגישים את השבר. והאמת שזה דווקא מתאים מאוד מאוד למיה.
הסיום של הפרק האחרון - וואו. אני לא בטוחה שנצליח להחזיק מעמד שבוע שלם...
ועוד משהו קטן - האם המנהלים יוכלו להוסיף הפניות בפרקים שיהיה ניתן לעבור לפרק הבא בלחיצה על לינק?
אני יודעת שעשו את זה בעבר.. אולי אפשר לבקש?
כי כשחיפשתי את הפרק הקודם, כשאיסתרק מדבר על מיכאל, זה לא היה פשוט למצוא..
משולש, השארת אותי בלי נשימה באמצע הלילה..
אז הנקודה שהעלית לגבי ברול באמת הציקה גם לי, מאיפה הוא צץ, למה נתנו בו אמון כ"כ גדול, ואם נתנו - למה איסתרק לא מופתע שהוא בוגד?
לגבי ההשתלטות המהירה, היה נשמע טיפונת לא מספיק אמין.
קודם כל, היו שם כוחות צבא כ"כ גדולים, איך יתכן שכל מעגלי האבטחה כשלו?
לא היו תדריכים ותרגולים של מקרה כזה?
איסתרק לא טירון, גם בסטיאן לא,
איך זה שכל כך מהר מכריעים אותם?
איך אף אחד מאנשי הביטחון והצבא לא יודע מה תפקידו כרגע?
ואיפה המשרד לביטחון פנים כשצריכים אותו? איך הגיע כל כך הרבה נשק לאיזור?
הקשתות הכפולות, זכור לי במעומעם מאיסתרק שהם גדולות וכבדות, ורק איש כבד משקל יכול לירות בהם, ואצבע מצולקת ממתיחת המיתר.. אז איך הסתירו את הקשתות? עשר קשתות כאלו להחביא בראש מגדלים שנועדו רק לקשירת יריעות.. פחות. יותר הגיוני שהיו סוג של סולמות כאלו, לא איזה מגדל רציני.
ואיך לא עלו על האצבעות המצולקות של כל החבר'ה האלו?
איכשהו, ההשתלטות היתה לי מהירה מידי ולא מספיק אמינה.
ורגע, נכנסו רק עשרה. חלק מהם קשתים? חלק פועלים? חלק ביצעו את ההשתלטות על הקשתים של איסתרק? לפי החישוב היו הרבה יותר מעשר.
אז אני מבינה שהיו גם בוגדים מבפנים, אבל זה כבר כמות אנשים שמטה הריגול הנגדי היו אמורים לגלות, במיוחד בכזה טיימינג מתוח וקריטי.
כל הדיון של אסתרק והדו שיח עם פנרס ממש העלה לי דמעות בעיניים. פנרס בטוח שאיסתרק ראוי למלוך, הוא מאה אחוז נותן לב, אמון ואהבה לאיסתרק. אבל איסתרק, ככה הרגיש בקריאה, מפתח דווקא ראיה עמוקה יותר ומרגיש שאולי פנרס מדבר אמת אבל עם תערובת אנוכית קטנטנה שדווקא החניך שהוא הכשיר - דווקא הוא ימלוך.
ולכן הפרידה שלהם כואבת ממש.
מהרגע שאיסתרק זיהה בעצמו את הנקודה האנוכית, הוא רואה אותה בכל מי שסביבו, וזה ממש ממש מכאיב....
מרגישים את השבר. והאמת שזה דווקא מתאים מאוד מאוד למיה.
הסיום של הפרק האחרון - וואו. אני לא בטוחה שנצליח להחזיק מעמד שבוע שלם...
ועוד משהו קטן - האם המנהלים יוכלו להוסיף הפניות בפרקים שיהיה ניתן לעבור לפרק הבא בלחיצה על לינק?
אני יודעת שעשו את זה בעבר.. אולי אפשר לבקש?
כי כשחיפשתי את הפרק הקודם, כשאיסתרק מדבר על מיכאל, זה לא היה פשוט למצוא..
- הוסף לסימניות
- #413
@CN תודה על הביקורת המפורטת!
למה נתנו בו אמון? כי הוא עבד אישי של המלך, בדיוק כמו נאיתן. יצאתי מנקודת הנחה שתקפה גם בספרים, והיא שהעבדים הם אולי הדבר הכי קרוב לאדונים שלהם.
איסתרק לבוש שריון, יש לו גם מאבטחים קרובים, ויש לו קשתים משלו עצמו במקומות גבוהים על גבי היציעים.
חוץ מזה, יש גם נושאי נשק, חלקם סמויים, שפזורים ביציעים.
לגבי התדריכים והתרגולים, לא התייחסתי לזה מספיק כנראה, אבל בעצם יש כאן מעשה של שביית בני ערובה.
כל צעד קטן שיעשו ישליך באופן מידי על מצבם של בני הערובה. (פנרס מת, איסתרק נפצע).
את האמת שבגלל שהרגשתי שחסר לי מידע לא קטן על איך בעצם עובדת אבטחה, הלכתי לקרוא כמה בלוגים על הנושא, היה מרתק משם הבאתי את הרעיון של שלושה מעגלי אבטחה, אבל כנראה לא כתבתי את זה מספיק ברור...
בהרבה מהבלוגים שקראתי, הודגשה הנקודה שברגע שהמאובטח שלך מקבל איום ממשי על חייו - נשברים כל מעגלי האבטחה, ולא משנה כמה המאבטחים מיומנים ומתורגלים. ולכן רוב ההתמקדות באבטחה היא במניעת המצבים המסכנים האלו, כי ברגע שהם קרו - אתה כבר תלוי בגחמותיו של רוצח פסיכופת או עבד שרוצה להשתחרר ויעשה הכול בשביל זה.
הסטטיסטיקה מראה שבדרך כלל המאובטחים לא שורדים את זה.
אולי המאובטח שלך יפצע אנושות, אולי הוא ימות. אולי אנשים נוספים בקהל יפגעו. אם רק על תנועה של אחד מאנשי המשמר - פנרס מת, תחשבי מה יעשו הקשתים על פעולות אחרות.
בשורה תחתונה, אפשר לעשות הכול. אבל בכזאת נקודה יהיו מחירים רציניים מאד לשלם. וזה בעצם מה שבעיקר רציתי להעביר.
את האמת שעשיתי תחקיר קטן על איך תלו מחצלות ויריעות כאלו בעבר, גיליתי שכן היו משתמשים בבמות מוגבהות וצרות בשביל לתלות אותן, ועל זה הסתמכתי. אבל ברור שאפשר גם לומר שאולי השתמשו בכלל בסולמות : )
הקשתות עצמן היו פשוט מוחבאות בתוך היריעות והמחצלות המגולגלות.
אבל התוכנית הסתמכה בעיקר על ברול, כלומר על מישהו שקרוב למלך כל כך, עד שהוא יכול לאיים על חייו ולקחת את יכולת התגובה מהמאבטחים שסביבו.
יש כאן אגב חוסר היגיון עמוק בפעולה - כלומר, נגיד והיית יוסף והיית רוצה להרוג את איסתרק, היית פשוט מבקשת מברול לעשות שימוש בסכין, או נותנת הוראה לאחד הקשתים לירות בו ולא במאבטח, לא?
זה ממש חסר היגיון לסכן כל כך הרבה במקום לעשות עם זה משהו.
אני חושבת שזה גם גורם שמשפיע על האמינות - אבל יש לזה הסבר, תאמיני לי : ) פרקים הבאים בעז"ה.
צודקת. כמו שאמרתי קו העלילה שלו לא פותח מספיק בזמן, ולכן קשה באמת להבין מאיפה הוא צץ.
למה נתנו בו אמון? כי הוא עבד אישי של המלך, בדיוק כמו נאיתן. יצאתי מנקודת הנחה שתקפה גם בספרים, והיא שהעבדים הם אולי הדבר הכי קרוב לאדונים שלהם.
לגבי מעגלי האבטחה, ציינתי שיש שם שלושה מעגלים.
איסתרק לבוש שריון, יש לו גם מאבטחים קרובים, ויש לו קשתים משלו עצמו במקומות גבוהים על גבי היציעים.
חוץ מזה, יש גם נושאי נשק, חלקם סמויים, שפזורים ביציעים.
לגבי התדריכים והתרגולים, לא התייחסתי לזה מספיק כנראה, אבל בעצם יש כאן מעשה של שביית בני ערובה.
כל צעד קטן שיעשו ישליך באופן מידי על מצבם של בני הערובה. (פנרס מת, איסתרק נפצע).
את האמת שבגלל שהרגשתי שחסר לי מידע לא קטן על איך בעצם עובדת אבטחה, הלכתי לקרוא כמה בלוגים על הנושא, היה מרתק
משם הבאתי את הרעיון של שלושה מעגלי אבטחה, אבל כנראה לא כתבתי את זה מספיק ברור...בהרבה מהבלוגים שקראתי, הודגשה הנקודה שברגע שהמאובטח שלך מקבל איום ממשי על חייו - נשברים כל מעגלי האבטחה, ולא משנה כמה המאבטחים מיומנים ומתורגלים. ולכן רוב ההתמקדות באבטחה היא במניעת המצבים המסכנים האלו, כי ברגע שהם קרו - אתה כבר תלוי בגחמותיו של רוצח פסיכופת או עבד שרוצה להשתחרר ויעשה הכול בשביל זה.
הסטטיסטיקה מראה שבדרך כלל המאובטחים לא שורדים את זה.
אולי המאובטח שלך יפצע אנושות, אולי הוא ימות. אולי אנשים נוספים בקהל יפגעו. אם רק על תנועה של אחד מאנשי המשמר - פנרס מת, תחשבי מה יעשו הקשתים על פעולות אחרות.
בשורה תחתונה, אפשר לעשות הכול. אבל בכזאת נקודה יהיו מחירים רציניים מאד לשלם. וזה בעצם מה שבעיקר רציתי להעביר.
לא מגדלים. במות גבוהות.
את האמת שעשיתי תחקיר קטן על איך תלו מחצלות ויריעות כאלו בעבר, גיליתי שכן היו משתמשים בבמות מוגבהות וצרות בשביל לתלות אותן, ועל זה הסתמכתי. אבל ברור שאפשר גם לומר שאולי השתמשו בכלל בסולמות : )
הקשתות עצמן היו פשוט מוחבאות בתוך היריעות והמחצלות המגולגלות.
כי הם באו כפועלים. גם אצלם יש עבודת כפיים סיזיפית.
נכנסו עשרים. עשרה פועלים על רחבת המסדרים, קרוב לבמה. עשרה פועלים ששימשו כקשתים.
שאלה טובה. מישהו היה צריך להביא להם נשק, מישהו היה צריך לעזור להם להגיע לאיינה ולהחליף לבגדי פועלים.
אבל התוכנית הסתמכה בעיקר על ברול, כלומר על מישהו שקרוב למלך כל כך, עד שהוא יכול לאיים על חייו ולקחת את יכולת התגובה מהמאבטחים שסביבו.
תיאור יפה ממש, אהבתי.
אני אעלה עוד מעט הפניות מסודרות לפרקים.
יש כאן אגב חוסר היגיון עמוק בפעולה - כלומר, נגיד והיית יוסף והיית רוצה להרוג את איסתרק, היית פשוט מבקשת מברול לעשות שימוש בסכין, או נותנת הוראה לאחד הקשתים לירות בו ולא במאבטח, לא?
זה ממש חסר היגיון לסכן כל כך הרבה במקום לעשות עם זה משהו.
אני חושבת שזה גם גורם שמשפיע על האמינות - אבל יש לזה הסבר, תאמיני לי : ) פרקים הבאים בעז"ה.
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #414
טוב אז אני יתעלם מהזעזוע וינסה להגיב בענייניות
הבגידה של ברול הייתה בנויה טוב לדעתי. דווקא כי הוא דמות לא מפותחת השינוי הזה אמין. אם נאתיאן היה בוגד זה היה לא אמין.
בנוסף, הכאב העדין של איסתרק מהספק באמינותו של נאתיאן יותר אפקטיבי ומשקף את מצבו האומלל של אסיתרק מאשר עוד בגידה דרמטית.
בקשר לאמינות של סצנת ההשתלטות.
לי אישית מפריעה בעיקר העובדה שהם החליטו לקיים את הטקס כמתוכנן, ועוד בצורה שכל האנשים החשובים ביותר בכוזר על במה אחת (לפחות חוץ ממיכאל). צעד הגיוני היה להרחיק את המשנה למלך למקום מאובטח, להרחיק מעט את שר המלחמה (אולי לאחד המגדלים הקרובים) ולהשאיר את איסתרק לבד עם אנשי ביטחון הפנים. כך גם אם החשש הקטן קורה וההתנקשות מצליחה, ההפסד הוא .רק. מות המלך ולא חצי מאנשי הנהלת המדינה.
עובדה שנייה שמפריעה לי היא הרגע בו מחסלים את פנרס והשומרים. הגיוני שאיסתרק עצמו פיספס את הסחת הדעת הזאת בגלל ההלם, אבל אין לכוזר הישנה צלפים משלה שאמורים לנסות לנצל את הרגע הזה? נכון, הסיכון שאיסתרק ועוד לא מעט אנשים היו מתים באותו רגע עדיין היה קיים, אבל לפחות היה סיכוי להציל אותו ולהקטין את מספר ההרוגים.
בכל מקרה אני חושב שהקושי באמינות הסצנה הוא פחות השאלות הטכניות אלא יותר ההכנה הרגשית של הקוראים לרגע הזה.
אני ייקח את הטבח בנקרת באטר כדוגמא לקטע מאוד דומה לסצנה הזאת, שם יש המון רמזים מתרימים, כל העלילה עם טובאל, ההתנקשות הראשונה, הויכוח עם מטריאס, הקינה שעוברת לאיסתרק בראש. גם שם ניתן למצוא חורים באמינות (מצויין שאנשים שם פטפטו ללא קסדות, למה הם עשו את זה בדיוק?) אבל הקטע נשאר אמין כי אנחנו מצפים כבר לאסון, אנחנו לא יודעים רק מהו.
אני לא אומר שלא יצרתם הכנה רגשית בכלל לסצנה. כל הפרקים האחרונים יוצרים אוירת חורבן והסצנה עם אולה גם יצרה התרמה כלשהי, אבל אני חושב שזה לא מספיק לאסון כל כך גדול.
כנ"ל בנוגע לפנרס. היה פה דיאלוג פרידה עקיף, אבל עדיין זה להרוג דמות ראשית (ואהובה) בצורה פתאומית ויחסית חסרת תועלת, בלי לסגור את הקשת העלילתית של הדמות וכמעט בלי שנפתחה לה קשת עלילתית בסיפור הספציפי הזה.
יש סופרים שנוהגים כך, וזה עושה את העבודה: לזעזע, להודיע שהעסק רציני, ולהוריד חסינות משאר הדמויות.
אותי אישית זה מנתק קצת מהסיפור: אם הסופר בו נתתי את אמוני מתייחס לדמות הכל כך חשובה בשבילי כאל ניצב(!) אולי עדיף שהדמויות לא יהיו כל כך חשובות בשבילי...
בקיצור, הסיפור הזה מראה איך מ.קינן היתה צריכה לסיים באמת את ממלכה במבחן, ולמה היא עשתה בשכל כשהיא הבינה שלא כדאי לה לעשות את זה
הבגידה של ברול הייתה בנויה טוב לדעתי. דווקא כי הוא דמות לא מפותחת השינוי הזה אמין. אם נאתיאן היה בוגד זה היה לא אמין.
בנוסף, הכאב העדין של איסתרק מהספק באמינותו של נאתיאן יותר אפקטיבי ומשקף את מצבו האומלל של אסיתרק מאשר עוד בגידה דרמטית.
בקשר לאמינות של סצנת ההשתלטות.
לי אישית מפריעה בעיקר העובדה שהם החליטו לקיים את הטקס כמתוכנן, ועוד בצורה שכל האנשים החשובים ביותר בכוזר על במה אחת (לפחות חוץ ממיכאל). צעד הגיוני היה להרחיק את המשנה למלך למקום מאובטח, להרחיק מעט את שר המלחמה (אולי לאחד המגדלים הקרובים) ולהשאיר את איסתרק לבד עם אנשי ביטחון הפנים. כך גם אם החשש הקטן קורה וההתנקשות מצליחה, ההפסד הוא .רק. מות המלך ולא חצי מאנשי הנהלת המדינה.
עובדה שנייה שמפריעה לי היא הרגע בו מחסלים את פנרס והשומרים. הגיוני שאיסתרק עצמו פיספס את הסחת הדעת הזאת בגלל ההלם, אבל אין לכוזר הישנה צלפים משלה שאמורים לנסות לנצל את הרגע הזה? נכון, הסיכון שאיסתרק ועוד לא מעט אנשים היו מתים באותו רגע עדיין היה קיים, אבל לפחות היה סיכוי להציל אותו ולהקטין את מספר ההרוגים.
בכל מקרה אני חושב שהקושי באמינות הסצנה הוא פחות השאלות הטכניות אלא יותר ההכנה הרגשית של הקוראים לרגע הזה.
אני ייקח את הטבח בנקרת באטר כדוגמא לקטע מאוד דומה לסצנה הזאת, שם יש המון רמזים מתרימים, כל העלילה עם טובאל, ההתנקשות הראשונה, הויכוח עם מטריאס, הקינה שעוברת לאיסתרק בראש. גם שם ניתן למצוא חורים באמינות (מצויין שאנשים שם פטפטו ללא קסדות, למה הם עשו את זה בדיוק?) אבל הקטע נשאר אמין כי אנחנו מצפים כבר לאסון, אנחנו לא יודעים רק מהו.
אני לא אומר שלא יצרתם הכנה רגשית בכלל לסצנה. כל הפרקים האחרונים יוצרים אוירת חורבן והסצנה עם אולה גם יצרה התרמה כלשהי, אבל אני חושב שזה לא מספיק לאסון כל כך גדול.
כנ"ל בנוגע לפנרס. היה פה דיאלוג פרידה עקיף, אבל עדיין זה להרוג דמות ראשית (ואהובה) בצורה פתאומית ויחסית חסרת תועלת, בלי לסגור את הקשת העלילתית של הדמות וכמעט בלי שנפתחה לה קשת עלילתית בסיפור הספציפי הזה.
יש סופרים שנוהגים כך, וזה עושה את העבודה: לזעזע, להודיע שהעסק רציני, ולהוריד חסינות משאר הדמויות.
אותי אישית זה מנתק קצת מהסיפור: אם הסופר בו נתתי את אמוני מתייחס לדמות הכל כך חשובה בשבילי כאל ניצב(!) אולי עדיף שהדמויות לא יהיו כל כך חשובות בשבילי...
בקיצור, הסיפור הזה מראה איך מ.קינן היתה צריכה לסיים באמת את ממלכה במבחן, ולמה היא עשתה בשכל כשהיא הבינה שלא כדאי לה לעשות את זה
- הוסף לסימניות
- #415
למה באמת? אני שואל את שני השאלות ביחד.
אפרוח מבושל
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #416
אולי תעני גם וגם.
פרק מעולה מאד, אהבתי אותו.
איסתרק לא מספיק מפחד אבל, זה לא ככ הגיוני
- הוסף לסימניות
- #417
בדיוק. וזאת כנראה היתה המטרה.
ולגבי זה -
א.
זה ענין של טעם.
כשנתקלתי בתופעה כזו לראשונה נהניתי כל כך דווקא בגלל שהסופר הצליח להפתיע אותי - שום דבר לא בטוח! והוא קטל שם דמויות מרכזיות ביותר.
זה הרבה יותר אמין - הוא כביכול מעביר את הסיפור האמיתי כפי שהוא. הרי סיפורי הפי אנד בעולם האמיתי די נדירים - כמה אנדרדוג'ס באמת ניצחו מאז דוד את גלית?! המרד הגדול ברומאים? ספרטקיס היווני? המציאות מייצרת סיפורי מופת אבל הסוף שלהם בדרך כלל טראגי, וצפוי.
ב.
הצורך בפנרס כבר נגמר, בשלב הזה הוא משמש כיועץ בלבד, הוא כבר לא באמת שחקן נחוץ יותר מכל נכבד חכם אחר שייעץ עצות חכמות בקול שקט ועינים חכמות.
אז אם צריך להרוג מישהו ושזה יזעזע + לא לפגוע בדמות באמת נחוצה = פנרס הוא האדם המתאים. הוא הנבחר!
ת.נ.צ.ב.ה.
לגבי הפרק עצמו - התפתחויות מעניינות, לי זה היה אמין חוץ מהקטע של כמות המרגלים שלא כל כך הבנתי איך זה מסתדר. אבל זה כבר הוסבר.
קראתי את זה והצלחתי להירדם בקלי קלות.
אם הם ינצלו - מצוין, אם הם ימותו - תמיד יש את הגירסה המקורית...
לסיכום -
סיפור נפלא ומשובח לקרוא!
- הוסף לסימניות
- #418
ב"ה.
תודה על הפירוט!
לגבי זה:
ואיפה הקשתות ניצבו דרוכות עד לרגע המכריע? זה לא חרב או פגיון שניתן להסתיר, זה חתיכת חפץ גדול. על זה היתה השאלה שלי.
לגבי ברול, אני מבינה שהיה כאן כשל בבניית הדמות, אבל יש כאן, בפרק הנוכחי, סתירה שקשה לי מאוד להסביר:
ברור שנותנים אמון בעבד האישי של המלך, כפי שענית לי.
אז אם אכן נתנו בו אמון גדול כל כך, איך זה שאיסתרק מקבל את הבגידה בסוג של הבנה? הוא כאילו לא מופתע, לא כואב, רק חושב ש'אוקיי, הגיוני סך הכל'. זאת התחושה שמתקבלת מקריאת הפרק.
אז מצד שני, אם זה היה הגיוני שהוא יבגוד, איך נתנו בו אמון כזה?
זה שהוא אח לנאיתן לא מצדיק כזה אמון, חד משמעי.
(מקווה שנצלחתי להסביר את הסתירה)
לגבי מעגלי האבטחה:
כן, אני הבנתי ומכירה את המושגים דווקא.
אבל זו בדיוק הנקודה, עוד לפני האירוע הם יודעים על סיכון בטחוני מטורף שעומד על הפרק, איך הם לא מונעים את זה מראש?
איסתרק מאויים כבר שנים, הוא במלחמה ויודע בדיוק מי היריב שלו.
רק הבוקר נודע לו על כישלון תוכנית סודית בדרג הכי גבוה, וברור שיש בוגדים מבפנים, ולא רק את ההוא שמצאו.
הם גם יודעים בוודאות שנכנסה חוליה של עשרה חיילים של יוסף. והוא יודע לשחק שחמט היטב... הוא לא היה שולח חיילים מדרג נמוך. ולכל מעשה שלו יש משמעות, כואבת.
בחדירה הקודמת, אי אז בספר איסתרק, זה נגמר נורא ואיום, בטבח בנקרת באטר ובנפילה בשבי.
איך? איך לוקחים כזה סיכון לקיים את הטקס כרגיל? מי סימא את עיניהם וסתם את שכלם של כל היושבים בדיון?
הם לא טירונים!
בנוסף, מצטרפת לנאמר ע"י שמואל י, חסרה כאן ממש ההבניה שאנחנו צועדים לאסון.
יש את כל הטריגרים שהולך לקרות משהו, אבל התפנית הפתאומית בטקס עצמו נוחתת על הראש כמו סיר שחובט בכח בלי שנחלום שהוא שם.
החוליה המסתננת בכלל חשבתי שהולכת לפגוע באונמר, בהלה ובנסיך רעואל, או משהו כזה.
היי, והביקורת היא רק בגלל שהסיפור כל כך כל כך משובח!!
דרך אגב, למיה יש חורים הרבה יותר נוראים בעלילות של יוזבד ופדהאל, ופתחו עליהם שרשורים פה בקהילת כתיבה.. כך שהניתוח כאן זה לגמרי כי ביקשת ביקורת.
תודה על סיפור איכותי! מחכים לפרק הבא!
תודה על הפירוט!
לגבי זה:
קצת התקטננות שלי, אבל השאלה שלי היתה בעיקר איפה הוחבאו הקשתות מהרגע שהיריעות היו כבר מתוחות, לפני תחילת האירוע, ועד לרגע שבו הן בשימוש כשאיסתרק על הבמה. אלו רגעים קריטיים. זה היה נשמע מוזר מאוד שהקשתים ימשיכו לשבת על הבמות, אחרי שהכל מסודר, לא?
ואיפה הקשתות ניצבו דרוכות עד לרגע המכריע? זה לא חרב או פגיון שניתן להסתיר, זה חתיכת חפץ גדול. על זה היתה השאלה שלי.
לגבי ברול, אני מבינה שהיה כאן כשל בבניית הדמות, אבל יש כאן, בפרק הנוכחי, סתירה שקשה לי מאוד להסביר:
ברור שנותנים אמון בעבד האישי של המלך, כפי שענית לי.
אז אם אכן נתנו בו אמון גדול כל כך, איך זה שאיסתרק מקבל את הבגידה בסוג של הבנה? הוא כאילו לא מופתע, לא כואב, רק חושב ש'אוקיי, הגיוני סך הכל'. זאת התחושה שמתקבלת מקריאת הפרק.
אז מצד שני, אם זה היה הגיוני שהוא יבגוד, איך נתנו בו אמון כזה?
זה שהוא אח לנאיתן לא מצדיק כזה אמון, חד משמעי.
(מקווה שנצלחתי להסביר את הסתירה)
לגבי מעגלי האבטחה:
כן, אני הבנתי ומכירה את המושגים דווקא.
אבל זו בדיוק הנקודה, עוד לפני האירוע הם יודעים על סיכון בטחוני מטורף שעומד על הפרק, איך הם לא מונעים את זה מראש?
איסתרק מאויים כבר שנים, הוא במלחמה ויודע בדיוק מי היריב שלו.
רק הבוקר נודע לו על כישלון תוכנית סודית בדרג הכי גבוה, וברור שיש בוגדים מבפנים, ולא רק את ההוא שמצאו.
הם גם יודעים בוודאות שנכנסה חוליה של עשרה חיילים של יוסף. והוא יודע לשחק שחמט היטב... הוא לא היה שולח חיילים מדרג נמוך. ולכל מעשה שלו יש משמעות, כואבת.
בחדירה הקודמת, אי אז בספר איסתרק, זה נגמר נורא ואיום, בטבח בנקרת באטר ובנפילה בשבי.
איך? איך לוקחים כזה סיכון לקיים את הטקס כרגיל? מי סימא את עיניהם וסתם את שכלם של כל היושבים בדיון?
הם לא טירונים!
בנוסף, מצטרפת לנאמר ע"י שמואל י, חסרה כאן ממש ההבניה שאנחנו צועדים לאסון.
יש את כל הטריגרים שהולך לקרות משהו, אבל התפנית הפתאומית בטקס עצמו נוחתת על הראש כמו סיר שחובט בכח בלי שנחלום שהוא שם.
החוליה המסתננת בכלל חשבתי שהולכת לפגוע באונמר, בהלה ובנסיך רעואל, או משהו כזה.
היי, והביקורת היא רק בגלל שהסיפור כל כך כל כך משובח!!
דרך אגב, למיה יש חורים הרבה יותר נוראים בעלילות של יוזבד ופדהאל, ופתחו עליהם שרשורים פה בקהילת כתיבה.. כך שהניתוח כאן זה לגמרי כי ביקשת ביקורת.
תודה על סיפור איכותי! מחכים לפרק הבא!
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #419
קודם כל תודה לך על הביקורת, באמת. לא מובן מאליו שאנשים עוצרים ומגיבים, ומפרטים...
דבר שני, חשבתי בהתחלה לענות גם לך וגם ל @שמואל י על הביקורת המצוינת שלו - אבל החלטתי שלא.
למה?
כי אני מסכימה אתכם, פשוט מאד. נכון לא עם הכול באופן פרטני. אבל עם האווירה הכללית מסכימה מאד.
יש כאן בעיות לא קלות. בתכנון, בבנייה, בהיגיון.
וגם אם לא הייתי מסכימה, אני מאד מאמינה בעובדה שכשלקוראים מפריע משהו - זה לא בא על ריק. צריך לבדוק למה. ותירוצים זה נחמד מאד, אבל אף אחד לא קורא ספר כדי לקרוא אחר כך נספח תירוצים והסברים לוגיים, יהיו חכמים וצודקים ככל שיהיו.
ופה אני לא צריכה לטרוח הרבה, כי לחלק מהבעיות כאן הייתי מודעת כבר הרבה לפני שפרסמתי.
לא סתם לקח לי חודשיים לסיים את הסיפור הזה...
- ברול לא מפותח טוב. נקודה.
- פנרס צריך קו עלילה קטנטן או משהו כדי שיתקבל יותר טוב - לחלוטין.
- למה הם הסכימו לקיים את הטקס - גם בעיה.
אגב, איך היא נולדה? כי אי אז באחד הפרקים השנואים עלי כאן (התקיפה במצודה, ולמה שנוא? כי הוא כתוב לא טוב. נקודה.) שכחתי להתייחס לקו העלילה הקטנטן הזה שאומר שאם הם מחליפים את החיילים השבויים - מישהו הולך לדעת מזה - כלומר, תכנון שגוי שהרס לי כמה וכמה תכניות והייתי צריכה למצוא לו פיתרון אחר.
אז אפשר להסביר למה הם קיימו את הטקס, כי כמו שבסטיאן אמר - עצם הידיעה מראה שמשהו כאן לא תקין, וכנראה יש מטרה אחרת - הרבה יותר גדולה, מכניסת התאבדות לאיינה. וגם כי אחרי הכול איינה והטקס מלאים באנשי צבא, הבעיה היחידה היא שהם לא ידעו על ברול.
אבל עדיין, בעיה יש פה. ואי אפשר להתכחש לזה : )
- איסתרק לא מגיב מספיק אמין לבגידה של ברול - זה ממש צודק. כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפרק ועברתי עליו שוב, תפסתי את הראש ואמרתי, וואו איך לא שמתי לב. תגידי איך רק עכשיו? שאלה טובה. אולי כי אני כל כך בפנים ששכחתי שהוא לא
בכל אופן, זה משהו שלדעתי הייתי מתקנת בטיוטה שנייה (לו הייתה כמובן).מצד שני, לוקחת בפרופורציה : )
אחרי הכול זה סיפור בהמשכים, מה שכתבת זה מה יש. עכשיו רק לכי תנסי לפתור את זה ולגלות כמה את יצירתית...
חוץ מזה, מדובר כאן על טיוטה ראשונה של סיפור (שכנראה גם תישאר ככה כי אחרי הכול זה פאנפיק).
אני אישית מעולם לא כתבתי סיפור באורך של יותר מ-2,000 מילה, בטח לא סיפור בהמשכים שהתחיל בכלל כשיתוף נחמד (הראשון שלי פה בקהילה)...
אז סה"כ - טעויות ובעיות הגיוניות מאד.
וב"ה, מאז שהתחלתי לפרסם את הסיפור הזה (עוד מעט תעבור שנה...) נראה לי שגם למדתי קצת איך לקבל ביקורת : )
אז אולי בעז"ה כשאסיים אשתף כאן את התהליך, כי הוא לימד אותי באמת המון על כתיבה.
וחייבת לומר שיש כאן תגובות מעולות לכל אורך הסיפור, אנשים שממש יודעים לתת ביקורת טובה.
כמה טובה? כשאוציא ספר בעז"ה (כן, אני אומרת כשאוציא כי בזכות הסיפור הזה אני כבר מאמינה שזה גם יכול לקרות) - ארצה מאד שיקראו אותו לפני כקוראי בטא...
תודה רבה!
רק את זה לא ממש הבנתי.בקיצור, הסיפור הזה מראה איך מ.קינן היתה צריכה לסיים באמת את ממלכה במבחן, ולמה היא עשתה בשכל כשהיא הבינה שלא כדאי לה לעשות את זה
טוב יותר לא להרוג אף אחד?
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #420
ועכשיו לשאלה למה הרגתי את פנרס.
אישית אני מאד אוהבת טוויסטים כאלו.
לא חשבתי על זה כשכתבתי את המוות של פנרס, אבל יש לי דוגמא מהארי פוטר שמאד תפסה אותי כשקראתי אותה לראשונה.
בספר השביעי, ממש בהתחלה, התנשמת של הארי מתה מקללת הרג. ככה סתם, רגע הייתה ורגע היא כבר לא.
לכאורה, אין פואנטה. סתם מוות אכזרי ומיותר.
אבל אני עדיין זוכרת את ההרגשה שזה עשה לי, בבת אחת קלטתי שזה לא משחק.
פתאום הבנתי שנגמרו הקשקושים והנה כמעט מתנו ובסוף לא - ועכשיו זאת באמת מלחמה של חיים ומוות, הנה אפילו הדוויג שתמיד שם ותמיד מספקת נחמה - מתה.
לגבי הסיפור הזה,
מבחינה עלילתית, עשיתי את זה כי אני חייבת שתאמינו לי שהאיום הזה רציני, אני חייבת שתאמינו למה כולם שם בעצם פוחדים להגיב, למה זה כל כך גרוע מה שקרה, ושבעצם כולם, אבל ממש כולם, יכולים למות.
והדרך היחידה בעיני לשכנע את הקוראים בזה - היא להראות להם כמה בקלות דמות אהובה מתה.
על השאלה השנייה, למה דווקא פנרס, אני עונה בפרקים הבאים בעז"ה.
בכל מקרה, מהתגובות נראה לי שאת הנקודה הזאת כן הצלחתי להשיג, אם לא - אשמח לשמוע גם על זה : )
זה בעצם מה שחשבתי.
אישית אני מאד אוהבת טוויסטים כאלו.
לא חשבתי על זה כשכתבתי את המוות של פנרס, אבל יש לי דוגמא מהארי פוטר שמאד תפסה אותי כשקראתי אותה לראשונה.
בספר השביעי, ממש בהתחלה, התנשמת של הארי מתה מקללת הרג. ככה סתם, רגע הייתה ורגע היא כבר לא.
לכאורה, אין פואנטה. סתם מוות אכזרי ומיותר.
אבל אני עדיין זוכרת את ההרגשה שזה עשה לי, בבת אחת קלטתי שזה לא משחק.
פתאום הבנתי שנגמרו הקשקושים והנה כמעט מתנו ובסוף לא - ועכשיו זאת באמת מלחמה של חיים ומוות, הנה אפילו הדוויג שתמיד שם ותמיד מספקת נחמה - מתה.
לגבי הסיפור הזה,
מבחינה עלילתית, עשיתי את זה כי אני חייבת שתאמינו לי שהאיום הזה רציני, אני חייבת שתאמינו למה כולם שם בעצם פוחדים להגיב, למה זה כל כך גרוע מה שקרה, ושבעצם כולם, אבל ממש כולם, יכולים למות.
והדרך היחידה בעיני לשכנע את הקוראים בזה - היא להראות להם כמה בקלות דמות אהובה מתה.
על השאלה השנייה, למה דווקא פנרס, אני עונה בפרקים הבאים בעז"ה.
בכל מקרה, מהתגובות נראה לי שאת הנקודה הזאת כן הצלחתי להשיג, אם לא - אשמח לשמוע גם על זה : )
נערך לאחרונה ב:
פרוגבוט
תוכן שיווקי
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
אשכולות דומים
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
139 תגובות
בעז"ה
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
- מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
- בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
- איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
30 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
וילה גדולה ומפנקת לשבת הגדול ולפסח במרכז
וילה גדולה יפהפיה ונקיה עם נוף פנורמי באוירה...
וילה משפחתית עם נוף קסום ואווירה מיוחדת
דירת נופש גדולה מפנקת ומאובזרת
נמצאת בישוב...
נופש משפחתי בסטנדרט שלא הכרתם - פנוי לפסח!
רוממותא הוא מתחם נופש חרדי פרימיום למשפחות...
מתחם אירוח לימי גיבוש, שבתות חתן וקבוצות
5 וילות מחוברות בלב בית שמש
המקום המושלם...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
