סיפור משותף בהמשכים - נספח

[תמרוז]

אורית ישנה. אימה הורידה לה את הנעליים ויצאה מהחדר, כשהיא מנסה כמה שיותר בשקט. זה לא עבד, אורית התעוררה, היא מצמצה בבלבול, מביטה סביבה ומבינה שהיא נרדמה מחוסר אונים.
"אמא" אורית יצאה מהחדר. אימה הסתובבה לעברה
"הערתי אותך?"
"לא התכוונתי בכלל לישון" אורית ניגשה ליטול שש
"אנחנו צריכות לעשות שיחה, את יודעת"
אורית שטפה את פניה, שמחה שאימה לא הבחינה בשיירי הדמעות שעל פניה
אורית הניחה את המגבת במקום וניגשה לספה, היא התיישבה ליד אימה
"מה עושים?"
"אבא יצר קשר עם עו"ד בהונגריה שירד מהארץ, הוא יטפל בזה. אמנם הוא קצת יקר, אבל אני מאמינה שהתיק לא יהיה מסובך ושימי יחזור לארץ בריא שלם וחפשי תוך כמה ימים"
"בעז"ה"
"כן, בעז"ה, לבנתיים אנחנו פה נמשיך את החיים כרגיל, כמובן ניתפלל המון, אבל לא צריך להשתגע"
"קצת קשה להמשיך את החיים כשאח שלך עצור"
"עוד יותר קשה להמשיך את החיים כשהבן שלך עצור, תחשבי גם עלינו, ההורים"
"מצטערת"

זה מספיק, או עוד?

 

[שיבת ציון]

אורית ישנה. אימה הורידה לה את הנעליים ויצאה מהחדר, כשהיא מנסה כמה שיותר בשקט. זה לא עבד, אורית התעוררה, היא מצמצה בבלבול, מביטה סביבה ומבינה שהיא נרדמה מחוסר אונים.
"אמא" אורית יצאה מהחדר. אימה הסתובבה לעברה
"הערתי אותך?"
"לא התכוונתי בכלל לישון" אורית ניגשה ליטול שש
"אנחנו צריכות לעשות שיחה, את יודעת"
אורית שטפה את פניה, שמחה שאימה לא הבחינה בשיירי הדמעות שעל פניה
אורית הניחה את המגבת במקום וניגשה לספה, היא התיישבה ליד אימה
"מה עושים?"
"אבא יצר קשר עם עו"ד בהונגריה שירד מהארץ, הוא יטפל בזה. אמנם הוא קצת יקר, אבל אני מאמינה שהתיק לא יהיה מסובך ושימי יחזור לארץ בריא שלם וחפשי תוך כמה ימים"
"בעז"ה"
"כן, בעז"ה, לבנתיים אנחנו פה נמשיך את החיים כרגיל, כמובן ניתפלל המון, אבל לא צריך להשתגע"
"קצת קשה להמשיך את החיים כשאח שלך עצור"
"עוד יותר קשה להמשיך את החיים כשהבן שלך עצור, תחשבי גם עלינו, ההורים"
"מצטערת"

זה מספיק, או עוד?

זה מהמם! אלופה!
לא צריך עוד. תאחדי את שני החלקים ותעלי לאשכול השכן...
ביקורת מפרגנת (כי אי אפשר אחרת לפרק היפה והמביע הזה) תעלה בעזרת ה' בהמשך היום.

 

[תמרוז]

@פרינט פלוס תוכל/י לשלוח לי הודעה בפרטי בבקשה?

 

[שיבת ציון]

"מה תאכל בטיסה?" אורית הכניסה לתיק של אביה חבילת עוגיות, הבלאגן היה בלתי נסבל, היא לא הפסיקה לעזור, לא נותנת למחשבות זמן להיכנס אליה

"היא קצרה יחסית, זה לא משנה. איפה הדרכון שלי?" הוא חיפש אותו בכיסים

"הוא בכלל בתוקף?" אשתו שאלה בדאגה, כשהיא מגישה לו את הדרכון

"כן" הוא ניסה להכניס את זה לכיס החליפה, אך זה נפל החוצה, אורית הזדרזה להרים

"הצדיק שעוזר לך עם הכרטיסים, כמה הוא לוקח?"

"הוא, כלום, הוא רק ביקש שהוא ישלם בכרטיס אשראי שלו ונביא לו את הכסף אח"כ, זה עוזר לו למשהו" הוא סגר את המזוודה במהירות

"מה עוד אתה צריך?" אשתו הגישה לו שקית עם אוכל. הוא בהה לרגע בשקית של "משכן התכלת" והרים את הראש במהירות

"מה עם תפילין?"

"אני אביא אותם" אורית הזדרזה

"מה תעשה שם?" רציונאליות השייכת לנשים

"אני אראה כבר"

"אתה תדבר עם עו"ד מהארץ, או מחו"ל?"

"לא חשבתי על זה, ניראה כבר"

"אתה חייב לחשוב על זה עכשיו"

"הטיסה עוד מעט, אני אחשוב על זה במונית"

אורית נכנסה לחדר, היא החזיקה בתפילין ובכבל ומטען נייד לטלפון

"אבא, המונית בחוץ, אולי שאמא תיסע איתך לשדה, ככה תוכלו לדון ביחד"

"רעיון טוב" הוא נטל את הטרולי ביד אחת, וביד השנייה הוא החזיק כיתף את התרמיל, התפילין הוכנסו לשקית

"אורית צדיקה שלי" אבא נישק אותה ויצא, אמא אחריו

זהו, עכשיו שקט, אורית לא רצתה את זה, היא לא הייתה צריכה לאשר לשימי לקחת את השקית, זאת הייתה אשמתה. באשמתה הוא עצור כרגע בהונגריה, היא בטוחה שזה רק כרגע, הוא בוודאי ישוחרר בקרוב.

***
אורית ישנה. אימה הורידה לה את הנעליים ויצאה מהחדר, כשהיא מנסה כמה שיותר בשקט. זה לא עבד, אורית התעוררה, היא מצמצה בבלבול, מביטה סביבה ומבינה שהיא נרדמה מחוסר אונים.
"אמא" אורית יצאה מהחדר. אימה הסתובבה לעברה
"הערתי אותך?"
"לא התכוונתי בכלל לישון" אורית ניגשה ליטול שש
"אנחנו צריכות לעשות שיחה, את יודעת"
אורית שטפה את פניה, שמחה שאימה לא הבחינה בשיירי הדמעות שעל פניה
אורית הניחה את המגבת במקום וניגשה לספה, היא התיישבה ליד אימה
"מה עושים?"
"אבא יצר קשר עם עו"ד בהונגריה שירד מהארץ, הוא יטפל בזה. אמנם הוא קצת יקר, אבל אני מאמינה שהתיק לא יהיה מסובך ושימי יחזור לארץ בריא שלם וחפשי תוך כמה ימים"
"בעז"ה"
"כן, בעז"ה, לבנתיים אנחנו פה נמשיך את החיים כרגיל, כמובן ניתפלל המון, אבל לא צריך להשתגע"
"קצת קשה להמשיך את החיים כשאח שלך עצור"
"עוד יותר קשה להמשיך את החיים כשהבן שלך עצור, תחשבי גם עלינו, ההורים"
"מצטערת"

טוב, והנה הביקורת על פרק... ט"ו:



כתיבה: הכתיבה, לאורך רב הפרק, מביעה מהירות ולחץ. גם לחץ חיצוני: המהירות בה האבא מתארגן, לחץ בעקבות מעצרו של שימי והתארגנות מהירה לטיסה. וגם לחץ פנימי: הלחץ של אורית מהסוד, מהאשמה, ומפחד להישאר לבד ולהיאלץ לחשוב על כך.
תחושות אלו מודגשות בעיקר באמצעות המשפטים האלו:

"כן" הוא ניסה להכניס את זה לכיס החליפה, אך זה נפל החוצה, אורית הזדרזה להרים

הוא בהה לרגע בשקית של "משכן התכלת" והרים את הראש במהירות

"אני אביא אותם" אורית הזדרזה

זהו, עכשיו שקט, אורית לא רצתה את זה,

וכן באמצעות הדו- שיח הצפוף בלי הרבה תיאורים באמצע ולרב גם בלי ציון שם הדובר.
בחלק השני של הפרק יש יותר רוגע ומצב של: "השקט שאחרי הסערה". בחלק הזה הכתיבה הופכת להיות יותר רגשנית ומוסיפה רבד נוסף. הסיפור, שהכיל עד עכשיו מתח מזוקק ברובו, הולך ומקבל יותר ויותר קטעי רגש. אני באופן אישי אוהבת את זה ומקווה שהסיפור ימשיך בסגנון הזה, אך כל אלו שלא אוהבים- מהרו לקחת פרק והצילו את המצב!

מיקום: הבית של משפחת כהן.

עלילה: חלק ראשון: אבא מתארגן לטיסה להונגריה, אמא ואורית עוזרות לו. לא הוזכרו הילדים האחרים בבית, למעשה טרם ידוע אם הם קיימים או שמע שימי הוא בן זקונים. כותבי/ כותבות הפרקים הבאים- ההחלטה בידיים שלכם. אמא נוסעת עם אבא לשדה התעופה, אורית נשארת לבד בבית ומרגישה אשמה למעצרו של שימי היות והיא ידעה על השקית ואפשרה לשימי לקחת אותה איתו.
חלק שני: אמא חוזרת משדה התעופה ומגלה את אורית ישנה. אורית מתעוררת, אמא מספרת לה שהם שכרו עורך דין קצת יקר ומרגיעה אותה שכנראה העניין לא יקח זמן רב ושימי יחזור לביתם ממש בקרוב. אמא מבקשת מאורית להמשיך את החיים כרגיל עד כמה שניתן, וכשהיא מתמרדת מזכירה לה שגם להם כהורים קשה, אורית מתנצלת.

הצעה לפרק הבא: עסקנו כבר הרבה בשימי, משפחתו וגם באייב. חושבת שהגיע הזמן להכיר קצת גם את האויבים של אייב- אלו העומדים מן הצד השני ועתידים להפריע ולהפיל את שימי במשפט עד כמה שיוכלו.
לא חושבת שצריך לגלות את כל תוכניותם כבר בשלב הזה, אבל שיחה חשוכה בין כמה מהם- בהחלט נצרכת כדי להתחיל להבין את התמונה במלואה. אולי שיחה בין האחראי הכללי של התוכנית לבין "בועז קופרשטיין"- שכנראה זהו אינו שמו האמיתי, בה "בועז" מעדכן אותו בכך ששלח עם שימי את השקית ועל פי החישוב הוא כבר עצור, וכך מזכיר עוד פרטים בתוכנית. אולי כמה אנשים שיושבים וצופים במצלמות על ביתו של אייב ומנהלים מעקבים על שיחות הטלפון. כיד הדמיון הטובה.

תודה ל @תמרוז על הפרק המעניין.

את הפרק הבא יכתוב בס"ד @שימנלה , בהצלחה!

 

[תמרוז]

כן באמצעות הדו- שיח הצפוף בלי הרבה תיאורים באמצע ולרב גם בלי ציון שם הדובר.

מצחיק, זה לא נובע מהלחץ וכו' אלא מהנטיה הטבעית שלי שלא לכתוב תיאורים.

 

[שימנלה]

כשהיה את האתגר ביקורת סיפרות לא כל כך קלטתי מה זה אומר
רק אחרי הביקורות פה התחלתי להבין
פשוט גאוני

 

[שימנלה]

דוד שמעון הוא אח של האבא או גיס?

 

[תמרוז]

דוד שמעון הוא אח של האבא או גיס?

נישמע אח

 

[שימנלה]

דוד שמעון הוא תורני עם עסקים בחו"ל, זכרתי נכון?

 

[תמרוז]

דוד שמעון הוא תורני עם עסקים בחו"ל, זכרתי נכון?

הבא לאירופה". היא מתנשפת. "הוא יהיה איתך בטיסה, ואח"כ ימשיך לעסקים בבודפשט. אבא מסכים. אמא אפילו אמרה שהיא תשמח שתהיה עם דוד שמעון – "

זה מה שמצאתי

 

[שימנלה]

אה, זו לא סדרת חינוך. גם לא הצעה לחברותא משותפת.

יש אנשים תלמידי חכמים שמנהלים ביזנעס, דוד שמעון כנראה מאלה

 

[שיבת ציון]

חידה מתמטית:
שעון הספירה לאחור מתחיל...
הפרק הבא הנכתב בידי @שימנלה יעלה בעז"ה בעוד...
X שניות, X-1 שניות, X-2 שניות, X-3 שניות...
מצאו את X.

 

[שיבת ציון]

חידה מתמטית:
שעון הספירה לאחור מתחיל...
הפרק הבא הנכתב בידי @שימנלה יעלה בעז"ה בעוד...
X שניות, X-1 שניות, X-2 שניות, X-3 שניות...
מצאו את X.

@שימנלה , מחכים לפתרון...

 

[שימנלה]

רגע רגע חכו רגע
כתבתי פרק שמספר על אבא של שימי שמגיע להונגריה, ודוד שמעון חוזר לארץ (כדי שלא יהיה יותר מידי זירות בסיפור),
אבל פתאום אמרתי לעצמי שאולי זה לא הטיימינג הנכון לכזה פרק, ועצמי לא ידע מה לענות לי.
הפרק לפניכם, שפטו ואשמעה

פרק טז
דוד שמעון יישב על קצה הספסל, מגלגל עוד שערה בשפמו.

הידיעה שגיסו, אביו של שימי, מגיע עכשיו להונגריה, לא הקלה על רגשותיו.

בלב כבד הוא יצא לקבל את פניו, ותחושת המצפון העיקה עליו.

"לא הייתי צריך לסמוך עליהם. בסופו של דבר, הם ילדים בגיל העשרה. הייתי חייב לחשוב על בעיות אפשריות. יש כל כך הרבה סיפורים כאלה, על בחורים שמתפתים לבלדר חומרים. איך לא שאלתי אותו כבר בטיסה למה הוא מתוח? כבר אז הוא היה בלי מצב רוח. מה אני אגיד לגיסי? שלא חשבתי על זה? למה הוא לא חשב על זה? הוא לא היה צריך לאפשר לו לטוס בכלל! איפה האחריות שלו כהורה? מה שימי חשב בכלל כשהוא לקח את החבילה? ובסוף הכול נופל עלי! אני עוד צריך להספיק לחזור לארץ עד תחילת הסוגיא! אני מקווה שגיסי יסתדר פה ויבין אותי כשאני אחזור".

"נהג! חכה פה! עוד רגע מישהו יצטרף אלי חזרה לעיר!" מלמל דוד שמעון, תוך שהוא זורק מבטים סביב, מחפש את גיסו בהמולה.

ליבו החסיר פעימה למראה גיסו המבוהל. "מרדכי! בוא! בוא! שמרתי לנו מונית!"

"הו!" נאנח מרדכי, כאביו של שימי, שמח לראות שדוד שמעון לקח אחריות ובא לעזור לו בארץ הזרה. "מפחיד אותי כל כך להסתובב בארץ הזאת, כל אדם עם מדים נראה לי מסוכן" נכנס למונית מתנשף.

"לא נפתח פה לשטן. למיטב ידיעתי זה לא מקום מסוכן כל כך. אחרת, לא הייתי מסכים לשימי להגיע לכאן".

"שוין, זה לא הזמן לחרטות, זה הזמן למעשים! דיברתי כבר עם עורך דין שטוען שיוכל לעזור".

"אה, כבר טיפלת בזה?" הוקל לדוד שמעון נוכח תושייתו של מרדכי גיסו, "קבעתי פגישה אצל אחד המאכערים הוותיקים פה בהונגריה. הבעיה היא, שהוא רוצה הרבה כסף. מסתמא העו"ד שלך גם לא עובד בחינם, נכון?"

"אסיא דמגן, מגן שויא" ציטט מרדכי, "השאלה היא, האם עדיף ללכת למאכערים, או לעורך דין בצורה מסודרת וחוקית? ועוד שאלה, אתה כבר צריך לחזור לארץ, לא?"

"לא! מה פתאום! אנכי אערבנו מידי תבקשנו! אמרתי לך שאני שומר עליו, אז אני נשאר כאן עד הסוף הטוב".

"אתה את שלך עשית, מחכים לך בארץ!" פסק מרדכי.

"הוא לא סומך עלי" חלפה המחשבה במוחו של דוד שמעון, ספק פגוע ספק מרוצה, "אם ככה, חוזרים לשאלה הראשונה. אם תדבר עם העו"ד, אז אני יכול לחזור. אבל אם תחליט כן ללכת לפגישה שאני קבעתי, אני צריך להישאר. אתה תסתדר כאן בהונגריה?"

"אמנם נאמר 'כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק', אבל בכל זאת נראה לי עדיף שתחזור. רק תספר לי בדיוק מה היה לפרטי פרטים, ואני אסתדר בעזרת השם".

-----------

"הנה הוא מתקשר" היסה הראש את היושבים בחדר, "אני אעביר את השיחה לרמקול".

"האבא יצא עכשיו משדה התעופה" נשמע מלמול חטוף מהעבר השני, "הוא פגש מישהו שחיכה לו, והם נכנסו יחד למונית".

"את מי הוא פגש?" בירר הראש.

"אני לא יכול לדבר עכשיו". ניתוק.

"את מי בדיוק הוא פגש בהונגריה? את מי הוא מכיר פה?" קימץ הראש את מצחו בדאגה.

"יכול להיות הרבה אפשרויות" הציע מישהו.

"אפשרויות רלוונטיות?" הפנה הראש את מבטו.

"יכול להיות שזה חבר או קרוב משפחה מהונגריה שהאבא סומך עליו שיעזור לו, יתכן שזה איש מקצוע שהוא מסתייע בו, ואולי זה בכלל אייב בעצמו, אולי הם מכירים מאיפשהו".

"מזה פחדתי. אנחנו יוצאים לשם עכשיו. אתם זוכרים מה כל אחד צריך לעשות במצב כזה, נכון?"

 

[שיבת ציון]

פרק מעולה.
משהו קטן:

"אני יעביר את הטלפון לרמקול"

אעביר. ואולי עדיף "את השיחה".

אבל זה באמת משהו קטן. מלבד זה פרק מעולה, מסקרן, ומכין להתרחשויות הבאות שכנראה הולכות להתרחש בהמשך הסיפור.

 

[שימנלה]

תיקנתי
לא ידעתי אם יותר טוב לכתוב "אני אעביר את השיחה למצב ספיקר"
או שזה מדי ספרותי ומסורבל

 

[R.E.Y]

רגע רגע חכו רגע
כתבתי פרק שמספר על אבא של שימי שמגיע להונגריה, ודוד שמעון חוזר לארץ (כדי שלא יהיה יותר מידי זירות בסיפור),
אבל פתאום אמרתי לעצמי שאולי זה לא הטיימינג הנכון לכזה פרק, ועצמי לא ידע מה לענות לי.
הפרק לפניכם, שפטו ואשמעה

פרק טז
דוד שמעון יישב על קצה הספסל, מגלגל עוד שערה בשפמו.

הידיעה שגיסו, אביו של שימי, מגיע עכשיו להונגריה, לא הקלה על רגשותיו.

בלב כבד הוא יצא לקבל את פניו, ותחושת המצפון העיקה עליו.

"לא הייתי צריך לסמוך עליהם. בסופו של דבר, הם ילדים בגיל העשרה. הייתי חייב לחשוב על בעיות אפשריות. יש כל כך הרבה סיפורים כאלה, על בחורים שמתפתים לבלדר חומרים. איך לא שאלתי אותו כבר בטיסה למה הוא מתוח? כבר אז הוא היה בלי מצב רוח. מה אני אגיד לגיסי? שלא חשבתי על זה? למה הוא לא חשב על זה? הוא לא היה צריך לאפשר לו לטוס בכלל! איפה האחריות שלו כהורה? מה שימי חשב בכלל כשהוא לקח את החבילה? ובסוף הכול נופל עלי! אני עוד צריך להספיק לחזור לארץ עד תחילת הסוגיא! אני מקווה שגיסי יסתדר פה ויבין אותי כשאני אחזור".

"נהג! חכה פה! עוד רגע מישהו יצטרף אלי חזרה לעיר!" מלמל דוד שמעון, תוך שהוא זורק מבטים סביב, מחפש את גיסו בהמולה.

ליבו החסיר פעימה למראה גיסו המבוהל. "מרדכי! בוא! בוא! שמרתי לנו מונית!"

"הו!" נאנח מרדכי, כאביו של שימי, שמח לראות שדוד שמעון לקח אחריות ובא לעזור לו בארץ הזרה. "מפחיד אותי כל כך להסתובב בארץ הזאת, כל אדם עם מדים נראה לי מסוכן" נכנס למונית מתנשף.

"לא נפתח פה לשטן. למיטב ידיעתי זה לא מקום מסוכן כל כך. אחרת, לא הייתי מסכים לשימי להגיע לכאן".

"שוין, זה לא הזמן לחרטות, זה הזמן למעשים! דיברתי כבר עם עורך דין שטוען שיוכל לעזור".

"אה, כבר טיפלת בזה?" הוקל לדוד שמעון נוכח תושייתו של מרדכי גיסו, "קבעתי פגישה אצל אחד המאכערים הוותיקים פה בהונגריה. הבעיה היא, שהוא רוצה הרבה כסף. מסתמא העו"ד שלך גם לא עובד בחינם, נכון?"

"אסיא דמגן, מגן שויא" ציטט מרדכי, "השאלה היא, האם עדיף ללכת למאכערים, או לעורך דין בצורה מסודרת וחוקית? ועוד שאלה, אתה כבר צריך לחזור לארץ, לא?"

"לא! מה פתאום! אנכי אערבנו מידי תבקשנו! אמרתי לך שאני שומר עליו, אז אני נשאר כאן עד הסוף הטוב".

"אתה את שלך עשית, מחכים לך בארץ!" פסק מרדכי.

"הוא לא סומך עלי" חלפה המחשבה במוחו של דוד שמעון, ספק פגוע ספק מרוצה, "אם ככה, חוזרים לשאלה הראשונה. אם תדבר עם העו"ד, אז אני יכול לחזור. אבל אם תחליט כן ללכת לפגישה שאני קבעתי, אני צריך להישאר. אתה תסתדר כאן בהונגריה?"

"אמנם נאמר 'כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק', אבל בכל זאת נראה לי עדיף שתחזור. רק תספר לי בדיוק מה היה לפרטי פרטים, ואני אסתדר בעזרת השם".

-----------

"הנה הוא מתקשר" היסה הראש את היושבים בחדר, "אני אעביר את השיחה לרמקול".

"האבא יצא עכשיו משדה התעופה" נשמע מלמול חטוף מהעבר השני, "הוא פגש מישהו שחיכה לו, והם נכנסו יחד למונית".

"את מי הוא פגש?" בירר הראש.

"אני לא יכול לדבר עכשיו". ניתוק.

"את מי בדיוק הוא פגש בהונגריה? את מי הוא מכיר פה?" קימץ הראש את מצחו בדאגה.

"יכול להיות הרבה אפשרויות" הציע מישהו.

"אפשרויות רלוונטיות?" הפנה הראש את מבטו.

"יכול להיות שזה חבר או קרוב משפחה מהונגריה שהאבא סומך עליו שיעזור לו, יתכן שזה איש מקצוע שהוא מסתייע בו, ואולי זה בכלל אייב בעצמו, אולי הם מכירים מאיפשהו".

"מזה פחדתי. אנחנו יוצאים לשם עכשיו. אתם זוכרים מה כל אחד צריך לעשות במצב כזה, נכון?"

פרק יפה, כתיבה יפה!
לעניות דעתי כדאי להוריד את המילה 'דוד'.
זה מתאים מהמבט של שימי לכנות אותו 'דוד שמעון', אבל כשהמבט מהכיוון של דוד שמעון בעצמו או מאבא של שימי מתאים יותר 'שמעון' לבד. זה כינוי קצת ילדותי..

 

[תמרוז]

@שימנלה אני יכולה לתת ביקורת?

 

[תמרוז]

.

 

[שימנלה]

לעניות דעתי כדאי להוריד את המילה 'דוד'.

התלבטתי בזה קשות, מה האנשים אומרים?

@שימנלה אני יכולה לתת ביקורת?

וואו אני מפחד
סתם ברור