אתגר נובמבר ספרותי > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[הזדמנות]

#חלום

תישן חמוד. אני מלטפת את שערו הזהוב. זה רק חלום רע. הוא זע בחוסר נוחות ואני מזמזמת לו-

נומה נומה נומה בן,
פעמון לו מדנדן.
מי ישן לו? עגל קט
גם ילדי נרדם אט אט.

הוא עוצם את שני היהלומים הכחולים שלו וסוף וסוף אני מרשה לעצמי לשחרר אנחה מודאגת.
סיוט לילה שכזה! כבר מחר אטלפן לפסיכולוגית שלא אגדל ילד חרדתי.
הרכבת איחרה ב-3 דקות. ש-ל-ו-ש דקות.
שלוש דקות איחור לרכבת משמעותן איחור לבית הספר.צמרמורת. ילד שויצרי שחולם על רכבת שמתעכבת. בררר...

 

[tmr]

שְׁלוֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בִּשְׂכָרָהּ
הָאָדָם הֶעָמָל לְכַלְכָּלָתוֹ
בַּעַל הַבַּיִת הַדּוֹחֵק
וְחַוַּת הָעַכְּבִישִׁים הַהֲדוּרָה

#עכבישים

 

[רוצה טוב]

#עכבישים

'וַיַּרְא דָּוִד הַמֶּלֶךְ צִרְעָה הָעוֹקֶצֶת עַכָּבִישׁ'

וישאל דוד את האלוקים-

"למה? בשביל מה? מדוע?

מי צריך אותם? מה תפקידם?

מה מועילים הם? למי הם חסרים?

את מי הם משמשים?

מה הייתרון בבריאתם?

מדוע הם נצרכים?

האם אינם מיותרים?"

הרי הצרעה אינה מפיקה דבש, אך ממיתה דבורים,
ואילו העכביש טווה יומם ולילה, אך לארוג בגד לא יצליח.


השיב לו אלוקים -

"עוד יבוא היום, העת, השעה, הזמן והרגע, שבו יקרה הסיפור האירוע והמקרה, שבו יבוא השונא, הצר והרודף.
והעכביש בקוריו יסתירך במערה מרודפיך, והצרעה בעקיצתה תצילך מרגל שונאיך."


(ע"פ מדרש אגדה)

 

[R.E.Y]

#עכבישים

סגרתי את כל הדלתות.
ליתר ביטחון - שמתי סמרטוטים בחריץ מתחת לדלת.
שום זוחל לא יכנס, אין סיכוי.
סגרתי את כל החלונות. כמעט והורדתי את התריסים. אבל נזכרתי שפרעושים מעופפים לא יודעים לחצות זגוגיות. לא צריך להגזים.
הפעלתי את הנורה הכחולה, וסוף סוף ניגשתי לספר.
התכרבלתי מתחת לשמיכה, שמתי את הכרית בזווית הנכונה, הפכתי לעמוד האמצעי בספר וכמעט שקעתי בקריאה מענגת.
'אח, אין שום פירפור של פרפר או זגזוג של מקק. אה'.
וצללתי. בדיוק ברגע בו צלל עכביש ארוך רגליים מהתקרה אל העמוד האמצעי.

מאז אני לא סוגרת דלתות. אני רק מחכה נואשות לחורף...

 

[שועל ספרות.]

#עכבישים

כל ימי הבל חיי
עברו מול עיניי
הזמנים הטובים
וגם אלו הרעים

ההורים, האחים
האישה, החברים
כולם עברו ביעף
בום, נחת עליי הכפכף

 

[אריה גלבר]

יום 2 לאתגר // #עכבישים

עַל הַקִּיר טִפֵּס
עַכָּבִישׁ קָטָן
שְׁמוֹנַת עֵינָיו אֵלַי
הִפְנוּ אֶת מַבָּטָן
לְמִטָּתִי קָרֵב הוּא
בְּמַבָּט אֵיתָן
בֵּינִי לְבֵינוֹ
מַפְרִיד רַק יוֹנָתָן
יוֹנָתָן לֹא קָטָן
יוֹנָתָן כְּבָר חָתָן
כְּשֶׁיָּקוּם סוֹף סוֹף
חֲתָנִי יוֹנָתָן
יִמְצָא אֶת הַשָּׂטָן
וְיָעִיף אוֹתוֹ
מִכָּאן

 

[אין פאנץ']

#עכבישים

המנהרות שבנה החמאס מתחת לעיר עזה היו ממולכדות היטב.
מאות מחבלי ובכירי החמאס שהו שם, כשהם בטוחים שלצה"ל אין שום דרך לחדור דרכן ולפגוע במחבלים הרבים ששהו בעיר התת קרקעית.

יום אחד, נצפו משאיות מכוסות בברזנט שחור חוצות את הגבול בין ישראל לעזה כשהן מלוות בטנקים.
איש לא ידע מה מוסתר שם, פרשנים צבאיים התחרו בהעלאת ספוקלציות שונות ומשונות.
כשהגיעו המשאיות ליעדן, הורם הברזנט, והמטען התגלה, עשרות כלובים משוריינים הועמסו אחד על השני, כשבתוכם עכבישים ארסיים.
העכבישים היו פיתוח ביולוגי מיוחד וסודי של השב"כ, הם היו עמידים לחום ולקור, ועקיצה קטנה מהארס שלהם יכלה להרוג 30 בני אדם.
פירים קטנים נחפרו מעל המנהרות, והעכיבישים הוחדרו בזה אחר זה.
תוך יומיים, לא נותר מחבל אחד חי במנהרות...

 

[הזדמנות]

#עכבישים

בעט השחור של אמא אני מצייר עיגול די גדול. "ישראל" אני כותב עליו.
קצת ליד זה אני מצייר עוד עיגול, אני כותב עליו "חמאס".
אני משקיע באותיות כי חני אומרת שהכתב שלי נראה כמו קשקוש.
אני מצייר הרבה קווים בין חמאס לישראל. זה טילים וכיפות ברזל.
מסביב לישראל יש הרבה עיגולים עכשיו. אחד שזה עזה. אחד לבנון.

זה נראה שיש הרבה התקפות מכל הכיוונים. אני לא מצליח להבין אם חמאס זה רק בעזה או בעוד מקומות כי למשל דוד מוישי ודודה אסתי עברו לגור בדירה ריקה בבני ברק כי פינו אותם מנתיבות ומצד שני היו להם גם אזעקות בבני ברק. גם לנו היו כמה אזעקות וגם חדירת מחבלים. חני הביאה את כל הסכינים של המטבח לממ"ד שאין בו דלת (הוצאנו אותה כששיפצנו את הבית)

אני גם מצייר עיגול שכתוב עליו "אמריקה" אבל אני לא לגמרי בטוח באיזה צד היא. זה קצת מבלבל אז אני שולח טילים מאמריקה גם לחמאס אבל גם לישראל.

ואז יש מעלי צל.
זאת חני החפרנית.
"מה ציירת כאן?" היא שואלת ומרב שאני מתבייש אני מחייך.
אני גם מפחד שהיא תבין שקראתי את עיתון "רגע" שיצא אחרי שמחת תורה, זה שאמא לא רצתה שיגיע לידיים שלי אבל השאירו אותו בסוף על הספה וקמתי מוקדם אז קראתי הכל, קצת לאט, אבל הבנתי חלק מהמילים ולא רק את התמונות.

"מה ציירת כאן? קורי עכביש?"
טוב שהיא לא ניסתה להבין את הכתב שלי, אפילו שממש השקעתי עליו. "כן!" אמרתי וקישקשתי ליתר בטחון על האותיות שהתאמצתי לכתוב. "וזה העכבישים".

 

[חנה ש.]

ידוע כי עכביש הינו עמלקי,
אם כי אינו ידוע מה המקור,
אפשר להתבונן במילה עכביש
עקב - ביש
עקב, מלשון "להתעכב",
ביש - עד בוש.
ואולי הכביש מרמז על סוף הגלות,
על עיקבתא דמשיחא,
למה בראת עכביש,
שואל דויד מלכא משיחא
שאלה קשה,
ומקבל תשובה מוחשית:
כדי להסתיר אותך,
נועדו הקורים.
אין זאת כי אם ההסתרה
נועדה להסתיר את _ _ _
עצמותינו,
עד לרגע בו יבוא
הגילוי הגדול, גילוי פנים.
"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ
כִּי אִם יִשְׂרָאֵל
כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים
וַתּוּכָל". (בראשית ל"ב, כ"ט)

*לֹא יַעֲקֹב – לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְּעָקְבָה וּרְמִיָּה, כִּי אִם בִּשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים. (רש"י)
*ישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד (ישעיה מ.ד) והיה העקוב למישור (כלי יקר)

 

[Sara led]

יום 2- עכביש

"לכבוד שבת קודש" אומרת מתכופפת, מרגישה את החוליות מתנגדות.
"לכבוד שבת קודש" אומרת מתאמצת לשפשף כתמים עקשניים של שמן בין התנור לשיש.
"לכבוד שבת קודש" אומרת שוב ומרגישה שקרנית.
"זו רק אמא שלי" חיים צוחק. משועשע לראות אותה מלחיצה את עצמה ומנקה דברים שלא זכו לליטוף בשמונת החודשים שהם גרים כאן ביחידה.
"זה כולה אמא שלי" אומר בפנים רציניות, נבהל למראה דמעות התסכול שזורמות על לחייה כשלא הצליחה להבריק את הפמוטות כמו שחלמה.

השבת כאן סוף סוף. 'רק אמא שלו' מסתובבת בבית זורחת כביום חופתם.
"כמה נקי פה! כל הכבוד רוחל’ה"
היא מחייכת, הסיפוק זוקף לה את הגב.

רק בחדר המאורגן כל כך יפה, כשהיא פותחת את המזוודה שראתה כבר דבר או שניים בחייהם, מעיזה ללחוש לבעלה משכבר הימים בפרצוף ובטון שוויגערי אגדי, נזהרת שהזוג המתוק הזה לא ישמע;
"ראית את כורי העכביש שפזורים פה בכל הבית, זה נורא!!!! מקווה שהוא לא נפל בפח חיים".

 

[יהורם]

יום ד' 6:48 בבוקר, היכל ישיבת 'ומניח בקדושה'.

"אוף, הוא שוב הקדים אותי"
היום קמתי מוקדם, אחרי כל כך הרבה ימים של פספוסים משמעותיים. אחרי אין ספור מאבקים עם עצמי.
בסוף זה קרה. ב11:30 כיביתי את האור ואחרי חמש דקות כבר הייתי באמצע חלום (אופס' 'עבר זמנו'...) ב 6:30 כבר הייתי על הרגליים. ברכות השחר. קפה של בוקר. ואני צועד מעדנות לכיוון הבית מדרש, בטוח שהיום סוף סוף זה יקרה. היום אני מגיע ראשון לשחרית.
אך לא. הוא שוב הקדים אותי. הוא נמצא כבר בפינתו הקבועה. מתנדנד. צועד הלוך חזור.

ליל שישי 2:13 אחרי חצות.

איך הוא עושה את זה? אני משתגע כבר.
השעה כבר ממש מאוחרת, הגיע זמן לפרוש למנוחת הלילה. אני קם מלא סיפוק אחרי שלוש שעות של לימוד ברצף. היום הצלחתי להישאר אחרון. לא התפתיתי ללכת לחדר. התעליתי מעל יצר הסקרנות ללכת ולשמוע מה קורה בעולם. זו היתה החלטה קשה אך תחושת הסיפוק הצדיקה כל קושי.
הולך לכיוון המתג לכבות את האור ובודק שוב אולי בכל זאת יש מישהו שנשאר בהיכל, אולי יש איזה צדיק שנרדם על הגמרא.

אופס' אני ממש לא אחרון, הוא שוב נמצא שם. שוב הוא מתמקם בפינה שלו בקידמת ההיכל בצד שמאל, לא רחוק מכיסאו של המשגיח. נראה ששום דבר לא יזיז אותו מהמקום. כל לילה הוא נשאר אחרון עד שכל הלומדים עוזבים. מתסכל. איך הוא מצליח? מה הסוד שלו?

עד שגיליתי את הסוד שלו. בדקתי את התעודת זהות שלו וכשראיתי את שמו הבנתי הכל.

עכביש.

 

[ניק 119576]

קר לי.
קר לי נורא.
קר לי נורא ומאד.

ניסיתי להירדם. אלף פעמים ניסיתי. אבל כל פעם מישהו מדגדג אותי מכיוון אחר, ואסור לי לומר מילה, גם לא לצחוק. ותודו, זה הכי מעצבן.
עכשיו קררר לי.
לכולם יש שמיכות. הן נראות עבות. רק אותי שכחו. תמיד.
תמיד זה קורה, קרה ויקרה. אף אחד לא שם לב אליי, מקסימום נותנים לי כמה אגרופים ודפיקות, ונוטשים אותי שוב בצד.

כנראה נרדמתי. לא שלהרבה זמן, כי מהחלון יש עדיין ירח וחושך. אה, חושך. אם כבר מדברים עליו, הוא מפחיד. מלחיץ. במיוחד שממקומי האסטרטגי אני אמור לשמור איכשהו מגנבות. לא שבונים עליי כל כך, אבל האחריות...

משהו מתחמם....
אני מנסה לבדוק מי מכסה אותי בשמיכה רכה וצפופה. אופס, בצד שמאל, קצת אפור מאבק. עכביש קטן.
לו יכולתי לומר לו תודה...
אבל אני רק קיר.

 

[אתיס]

#עכבישים

הם אויבי השלום, שלום הבית, שלמות המשפחה, עוכרי היחסים הטובים, אמרה לי פעם אישה זקנה וחכמה אחת.

ככה הם עכבישים, טווי חוטי לבן, נתלים בין שמים לארץ, מרקדים עם ששת רגליהם על קירות ביתי,

אל תתני להם בית, אל תהוי להם מפלט, השמידי אותם, מהראשון עד אחרון, אחרת יהוו לך הם כישלון ,אבן נגף לשלום ולטוב השוכן בין אנשיכם, בני הבית.

מאז לא ראה עכביש אותי יותר משניה אחת, יותר מזמן בו הנחתתי עליו את המטאטא או לחילופין את הכפכף, מוות לעכבישים, זאת היתה סיסמתי.

באחד מימי נישואינו, לרגל חגיגת היום הגדול, השכרנו לנו צימרון קטן וזול באחד מהמושבים בארץ.
מלאת ציפיות ושמחה הגעתי אליו, ולאחר שניות בודדות הוצפתי חרדה אמיתית.
כל קירות החדר היו מלאי עכבישים, לא מהזן הפשוט שבהם, הענקיים, בעלי שישה רגליים דקיקות במיוחד, הם נתלו לאורך כל הקירות, טווים את קוריהם בכל פינה אפשרית.

מאוימת עד מאוד, משלום ביתי שלי, יצאתי למלחמה, מלחמת השלום, רמסתי, ריססתי גידפתי, מחצתי, עשרות,
ועדיין, הם היו רבים ואני רק אחת, שדודה ורצוצה מהקרב, הבינותי, כי כלתה עלי הרעה, ואיובי רבו ממני, אין לי אלא לשכון בינותם, ולשאת תפילה על שלומינו ושלימותינו,

והוא ישים שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן.


אשמח אם לאי מי, יש מקור לעניין

 

[Jane Rubinson]

*עכביש*

יום אחד זה קרה, היה לי נמאס מרביצה על אותו מקום בקצה המערבי בקיר השטיבל.
כמה אפשר לשמוע על הגבירים, הדרייברים והדולרים?!
החלטתי בפרץ נחישות בלתי מצויה, להרחיק נדוד.
קריית הממשלה היא מקום מצוין, שם כל הדברים החשובים והמעניינים קורים.
להידבק לעוזר של הח''כ זה לא בעיה קשה. הוא לא שם אלי לב בכלל, אני כל בוקר יושב לידו, ואף אחד אינו רואה אותי. היום, אני ייכנס איתו למונית ונטייל ביחד בין הלשכות. יש הצבעה, הולך לעבור חוק חדש. לא כל כך מבין אם זה בעניין החתולים או הכלבים. מה שיהיה יהיה מעניין לראות מקרוב.
רק חבל שאני לא יכול לדבר, הייתי מלמד אותו פרק או שניים בעניין השתיקה. כבר קרו מקרים לא נעימים בהם הייתי נוכח בסודות חשובים שלא היו צריכים להאמר אי פעם.
מה אני יגיד? מעניינים חייו של העכביש. אני כל כך קטן ויודע להסתתר היכן שלא צריך אותי.
לעיתים, אני מזלזל בבני האדם שהולכים מלאי גאווה, אני כל כך זעיר לעומתם, ויודע כל כך הרבה.

 

[לוצ'י]

ב"ה

#עכביש


"ואז, באלף שבע מאות שמונים ותשע, החלה המהפכה הצרפתית. אז פרצו המורדים למצודת הבסטיליה וכבשו אותה". קולה של המורה היה מונטוני, והיא דיברה בטון יבש וחסר לחלוחית.

הכיתה כולה ייחלה למשהו שישבור את השעמום, שיגוון להן קצת את השיעור המשמים ביותר במערכת.
כולן, חוץ מילדה אחת.

זו היטיבה את המשקפיים על אפה, ידיה משולבות. עיניה היו נעוצות בספר, וגבה זקוף. היא בלעה כל מילה של המורה ברתק, כאילו גילתה לה זו האחרונה את סוד האטום, לפחות.

"המורדים היו שייכים ברובם למעמד השלישי והנמוך ביותר בצרפת. המרד רחש מתחת לפני השטח במשך תקופה ארוכ - - "

"וואהההה עכביש!"

"אמאל'הה"

"בואו נברח, זה עכביש ארסיי"

הנאום נקטע באמצעו, ובהלת פתע פרצה בכיתה. כולן רצו מצד לצד, מנסות להגן על עצמן מן הפולש המאיים, מחייכות בסתר על ההפרעה הנהדרת בשיעור.
כולן, חוץ מילדה אחת.

היא התקרבה אל מוקד המהומה, מתכופפת אליו בעדינות. בוחנת אותו בעיניים גדולות, מהופנטת אל היצור מרובה הרגליים.

תמר, האמיצה המוצהרת של הכיתה, עמדה ליד, נשענת על השולחן, ומחייכת.
"נו, מה יש לך לומר על העכביש? שפכי מידע" היא גיחכה.

היא הרימה עיניים תמימות לעבר תמר, מלאת רצינות.

"העכביש הוא ממשפחת פרוקי הרגליים, וידוע בטווית קורים מבטנו. יש לו עד שמונה עיניים, שמונה רגליים, והוא חסר כנפיים. ישנם מינים רבים של עכבישים, אך לעולם המדע ידועים רק ארבעים אלף מהם. העכביש הכבד ביותר הוא תראפוזה בלונדי, ששוקל מאה - "

תמר הסתובבה בהפגנתיות, צועדת לעבר דלת הכיתה. "תודה על הנאום, פרופסור. היה מעניין", קולה היה לועג.

"ושבעים גרם". היא סיימה בלחש, עיניה מלאות תמיהה. אבל תמר ביקשה! אז.. למה היא הלכה?

היא השפילה ראש. מסתכלת על העכביש.

היא אף פעם לא הבינה מה זה אומר. אבל.. אולי למה שהיא מרגישה עכשיו בלב, קוראים פגיעה?

 

[יוסף יצחק פ.]

#יום 3 #נתיב

"א-בא", הקריאה הילדותית של בנו שעמד אי שם בהמשך הדרך, החזירה אותו לרגע קט למציאות. "רובי, אני כבר מגיע", הוא מלמל מבלי דעת ומיהר להתקדם בהמשך השביל.
הוא צריך כל כמה דקות להיזכר שהיום הוא סוף כל סוף מקדיש זמן איכות עם בנו, ולא שוהה אי שם, הופך את הלא נודע לנודע.
למעשה, זה המקצוע שלו, חוקר. טוב, לא בדיוק, כשהוא הבין ש'מדריך טיולים' זה כמעט אותה הגדרה, אבל כך יש לו יותר עבודה, הוא התחיל להדריך קבוצות, ובזמנים הפנויים להמשיך לחקור את היקום. הוא מקפיד לשתף את רובי במסעותיו, ולתאר לו בפירוט את חוויותיו, ורובי מאזין בשקיקה, וכמעט תמיד מבקש, "אבא, אני רוצה לבוא ביחד אתך, לחקור ביחד", והוא חוזר במונוטוניות על צמד המילים, "עוד יבוא היום".
אך היום הזה הגיע.
ורובי שלו עומד בצומת דרכים, נבוך, מחכה לדמות האבהית ומשרת הביטחון שתנחה אותו לפנות לכיוון הנכון.
"למעשה, אין כאן כיוון נכון או לא נכון", אביו מפתיע אותו, "שני הנתיבים מובילים בדיוק אל היעד", "ומהו היעד?", רובי שואל בתמימות, "את זה נגלה בסוף הדרך", אביו מחייך, ואז רוכן על ברכיו ועיניו נפגשות בגובה עיניו של בנו, "תבין רובי, כל העניין והכיף בלחקור, הוא להתנסות, להעז, לגלות דברים חדשים, והפעם אתה זה שבוחר לאיזה נתיב לפנות".

 

[R.E.Y]

#נתיב

תודה לך אלוקי
סולל ומוליך אותי בנתיב כל חיי.
לך ליבי, ודמעותיי כולם
תודה לך על מה שהיה, ומה שנעלם.

 

[הזדמנות]

#נתיב

מהמרפסת אפשר להתאמן על חברות של רכבים. הרכב הלבן המעוגל הוא טויוטה קורולה. אחריו נוסעת הונדה סיוויק כסופה. אחריו מגיע אוטובוס. לא מעניין.

הי, יש רכב ממול שנכנס לנתיב הלא נכון. הוא נוסע נגד כיוון התנועה. הוא כמעט מתנגש. הי! אתה נוסע בכיוון הנגדי!!!

הוא לא שומע אותי. החלונות סגורים, אולי גם מתנגן לו שיר בחלל הרכב. שלום עכשיו, מודבק לו סטיקר על הרכב. הוא לגמרי לא איתנו.

 

[שועל ספרות.]

#נתיב

"למה? למה את אומרת לקחת דווקא את הנתיב הזה?"

"לא יודעת, מרגיש לי שהוא הכי זורם..."

"מה זאת אומרת?"

"לא יודעת... סתם מרגיש לי..."

"תסתכלי, הרוב לא הולך עליו".

"ממתי אנחנו הולכים כמו מה שה'רוב'?"

"ובכל זאת. עדיף כמו הרוב. מה את מעדיפה? נטפרי או אתרוג?"

 

[חנה ש.]

ב"ה

#נתיב

בליבי אני מכנה אותה "גדולת הדור", יהודית היא אישה שליבה בוער ביראת שמיים.

פגשתי אותה כיומיים אחרי שמחת תורה, אנשים הלכו ברחוב בפנים רציניות, וחתומות.

תבואי אלי נגיד ביחד תהילים, ביקשתי.

והיא הגיעה, אמרנו ביחד תהילים, מגודל הכאב כך גודל השעה, אני בצעקות, לא טבעיות, מלב מרותח, ואילו יהודית בדמעות שכיסו את כל פניה.

"כשאנחנו שומעים על צער של יהודי אחד, אנחנו לא יכולים להכיל זאת, ועכשיו כל כך הרבה צער", אומרת יהודית.

אני לא בכיתי.

לקח לי שלוש שבועות עד שחזרתי לנורמליות, להרגיש צער אמתי על צער של יהודי אחר, לפני כן לא הצלחתי אפילו להרגיש.

במשך היום אני לא כל כך מספיקה להתפלל, ישנם הרבה משימות, וההתעסקות בטיפול בבית, אבל בערבים אני מוצאת זמן לשבת ולומר תהילים.

המילים של דויד המלך כאילו נכתבו בדיוק בשביל התקופה הזאת שאנחנו עוברים, כל מילה שאני אומרת מקבלת משמעות, ומצטרפת ללב כואב.

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִי."

"זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ה'" – כל עם ישראל מתאחד בזעקה אל ריבונו של עולם.

אנחנו עם אחד ויש לנו נפש אחת – נשמה אחת.

נשמת עם ישראל!

נפשי שלי – בשבי.

"הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי".