אתגר נובמבר ספרותי > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[R.E.Y]

עוד 5 דקות 12.

הזהב המוזהב הזהיב בזהב וזעם על הזאב שיזם את יזמות היזמים שיזמו יזמי הזהב הזועמים, הנזעמים והמוזהבים.

 

[חנה ש.]

המנורה המוזהבת היתה עשויה זהב טהור מיקשה אחת,
והכהן הגדול החל לעלות כדי להדליקה -
בפעם הראשונה.

 

[לוטם]

#טפטוף#


יש זמנים; הן מתחילות לאט.
חלשות.
כמעט בלתי מורגשות.
שקטות.

הן ממשיכות, מתגברות.
מתעצמות.
הופכות לשיטפון עצום ורב.
סוחפות, גועשות, משתוללות.

הן התחילו כטפטוף.

 

[הזדמנות]

#טפטוף

-"אז מה, גם אתה עובר לישראל?"

-"לישראל? אני?"

-"ישראל זה הדבר הבא, כולם עוברים לשם"

-"השתגעת? חסר לנו בעיות עם הטמילים? יש לנו מספיק טרור משלנו"

-"בדיוק, בגלל זה כבר אין מה להפסיד"

-"אין מצב שאשתי תסכים"

-"תטפטף לה"

-"היא עקשנית"

-"יותר ממך?"

-"אני עקשן?"

-"תראה כמה אני צריך לטפטף לך, זה כבר לא טיפטוף, זה שיטפון"

-"אתה לא צריך. בזמן שאני שובר את הגב במטעים בשביל כמה רופי אני יכול להרוויח שקלים ישראלים. זה יהיה לה שווה. בכסף שאשלח היא תוכל לקנות סארי רקום בסטייל וגם לנסוע בריקשה חופשי כמו גבירה. אז מתי אנחנו נוסעים?"

 

[מימיי]

#טפטוף

כבר הרבה זמן שאני כאן, בארון הנידח שבקצה המסדרון.
התרגלתי כבר לאבק ולאוויר הדחוס, שכחתי כבר איך מרגישה הרוח שבחוץ.
מדי פעם כשהארון נפתח, נכנס לי אוויר נקי וצלול. או אז, אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה ושומרת לי אוויר במשך שבוע שלם.
טוב, זו לא חוכמה.
כי אלו הם חייה של מטריה.
שנה אחת שלי, שווה שלושה חודשים שלכם.
ואני, כבר זקנה מאוד, עוד מעט בת ארבע וחצי שנים.
לא מזמן פתחו את הארון, ואני התרגשתי ממש, כי היה ריח של סתיו באוויר.
זה אומר שממש עוד מעט אני אצא מכאן.

עובר לו עוד חודש שלם בחיי, והנה, מוציאים אותי.
עושים בדיקה.
אחת ושתיים. אני נפתחת ונסגרת.
והופס, עברתי בהצלחה את המבחן. קדימה, יוצאים מהבניין!
אני נפתחת, מתרוממת מעלה מעלה ושומרת.
שלא תיפול אף טיפה על הראש המסכן, כי אני נשבעתי על בני אדם להגן.
אוף, זה לא קל, אני כבר לא מטריונת קטנה, אני כבר מבוגרת והמשימה לא פשוטה.
רוח חזקה באה, מעיפה אותי רחוק. הבעלים שלי החל לרוץ אחרי, אבל הבין שיותר קל לוותר ולעזוב אותי בצד הדרך יהיה מהיר יותר.
ואני שוכבת כאן על המדרכה, וסופגת.
טיף טף טיף טף.
כי אלו הם חייה של מטריה.


יצא סיפור ילדים

 

[אריה גלבר]

יום 7 לאתגר // טפטוף


הַרְבֵּה עֲנָנִים
בַּשָּׁמַיִם
אוּלַי גֶּשֶׁם יוֹרֵד
הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם
וְאוּלַי בִּכְלָל מַשֶּׁהוּ
נִכְנַס לִי לָעֵינַיִם
אֲנִי לֹא בּוֹכֶה
אֲנִי רַק שׁוֹטֵף
אֶת שְׁאֵרִיּוֹת
הַנְּשִׁיקוֹת
מֵהַלְּחָיַיִם
אֶת הֵדֵי הַקּוֹלוֹת
מֵהָאָזְנַיִם
שָׁלוֹם גַּן הָעִיר
שָׁלוֹם אוֹפַנַּיִם
אֶתְמוֹל יָרַד מַבּוּל
וְיַלְדִּי גִּדֵּל כְּנָפַיִם
אֵלּוּ כַּנִּרְאֶה הַדְּמָעוֹת
שֶׁמְּטַפְטְפוֹת
מֵהַשָּׁמַיִם

 

[חנה ש.]

#טפטוף
-עוד מעט נסארללה ינאם, חלק מהנאום שלו עלול להיות פתיחה של מתקפה כלפי ישראל.
-החות'ים בתימן מאיימים שישלחו טילי שיוט עד דימונה.
-ישנו חשש כי המליציות השיעיות בעירק יפעלו בעקבות הגעת שר החוץ האמריקאי בלינקן.
-הזרוע של חמאס בלבנון תשגר טילים כדי לסייע לחמאס בעזה.
-חיזבללה מתארגן על הגבול.
כל המשפטים הללו מתארים איומים, חלקם אכן איומים שנאמרו, חלקם חששות קרובים,
וחלקם דמיונות.
אם אתם מאזינים קבועים לחדשות שימו לב בין מה שאכן התרחש בפועל לבין ספקולציות, או חיזוי עתידות.
הטפטוף הזה של איומים נובע מהצורך לספק את יצר החדשות, לספק את יצר הסקרנות, אבל בד בבד עם ההערכות חשוב לנו לשים לב איזו מטרה הוא ממלא.
כנראה שהמטרה העיקרית היא סוג של סיפוק מתח.
שאלו את עצמכם, האם אתם אכן מעוניינים להיות חלק מהשיח הזה, האם אתם מגנים על עצמכם מפני המידע המיותר הזה, האם יש בו תועלת, או שמא הנזק שלו רב.
בעיני האיומים הללו משולים לפצצה מתקתקת לחבל מתוח, לקפיץ שעומד לפקוע, הם מועילים בעיקר כדי לחוות את המלחמה אבל יוצרים מתח חרדה ופאניקה מיותרת.
שימו לב להבחין בין חדשות לבין איומים, הגם אם הם נאמרים בשם אומרם, כי הטפטוף הזה הוא חלק ממכלול של חוויה שאיננה בהכרח רצויה עבורכם.

 

[חנה ש.]

#טפטוף
ביחד ננצח, השלט בקדמת האוטובוס מאיר את הסיסמה של מלחמת "חרבות ברזל",
ואני כהרגלי מצפה לראות את האותיות מתחלפות לכתב ערבי.
ההרגל זכור לי עוד מתקופת הקורונה, למי שזוכר את הרמקול שמודיע : " סליחה מסכה"
ובערבית: "ארז'ה אלקיממה ... באוספיאדה דה".
זהו זה נגמר.
הדו קיום הזה.
וגם טפטופים של "יהיה בסדר" לא יועילו להחזיר את המצב לקדמותו.
מסתבר שאת "ביחד ננצח" לא ניתן לתרגם לערבית.

 

[רוצה טוב]

#טפטוף

טפטוף טפטף בעוטף,
התעלמות מוחלטת.
טפטוף טפטף בדרום,
הפציצו עמדה ריקה.
טפטוף טפטף במרכז,
הפציצו מחסן תחמושת.
טפטוף טפטף בירושלים,
הפציצו עמדה מאוישת.
טפטוף הפך לגשם,
מבצע של שבועיים שלושה.
כשהטפטופים הפכו למבול ,
כבר היה כמעט מאוחר...

 

[Chaya Lea]

#טפטוף

עוד טיפה זלגה על לחי, מפלסת דרך מטה.
זו רק הרוח, היא משכנעת את עצמה, סוג של אלרגיה.
ולאחר שזו שוקטת, מפסיקה ללטף פנים רטובות, מוצאת חלופה.
מישהו חומד לצון, פתח פה בצל, ריחו שורף עיניים.
רק לא אומרת שיש בה לב.
שכבות לו, כמו בצל.
אך לא בגלל זה הוא מטפטף.

 

[מאושרת;)]

#טפטוף#

יושבת על עדן,
בוהה
מדחיקה את הקושי,
דוחה
עוצרת בכוח דמעה,
מחפה
לא נותנת מקום,
ריקה
ואז הוא מופיע,
טפטוף
קטן בכוחו לגדל,
צוף.

שואלת את עצמי אם זה נשאר טפטוף הוא שביכולתו הפך מבול.....
ולא כיוונתי רק ל"נעלבים ואינם עולבים..."

 

[כלי מיתר]

#טפטוף

האושר הזה שישן עכשיו בשקט בחדר - טף.

המתוק הזה שעושה חורים בשיניים - טופי.

הנוקש הזה שעושה את הקצב - תיפוף.

האושר המתוק שנוקש בחלון -טפטוף.

 

[R.E.Y]

#טפטוף
היה קר והשתוללנו בתוך השלוליות.
דודה שולה צעקה עלינו מה זה שילדים נכנסים לשלוליות בכלל, אבל אנחנו בקושי שמענו מה היא אומרת והמשכנו לקפוץ.
אחר כך אמא הגיעה ואמרה לה שיש לנו מגפיים.
"אבל המים מזמן עברו את המגפיים!" היא טענה בלהט. בדקנו. נכנסנו כולנו לסלון המחומם של סבא והצנחנו מגף אחרי מגף אל הריצפה. הגרביים של כולם היו רטובות.
"אבל זה רק מעכשיו, התרטבנו מהבחוץ של המגפיים". סיכם נתנאל ולבש עוד פעם את המגפיים שלו.
גם אני לבשתי וביחד רצנו שוב אל השלוליות. אמא אמרה לדודה שולה שאם יהיה לנו קר מידי ניכנס. היה כיף.
עד שהתחיל לטפטף ולהזדלף גשם זלעפות. כשרצנו פנימה רטובים אמרנו לדודה שולה שזה מהגשם ולא מהשלוליות. שתדע.

 

[Rut_a]

#קרפדה

קיפודי-ים. קיפודי ים היא מחלקה של חסרי חוליות ממערכת קווצי העור. קיפודי הים המודרניים נחלקים לשתי קבוצות---לא מעניין.
קיפודן. קיפודן נמלים אוסטרלי הוא מין ממשפחת הקיפודניים המשתייך--- לא מעניין.
הוא הופך דף. איזה שעמום. קרפדה. קרפדות הן כינוי לקבוצה לא-טקסונומית של דו-חיים מסדרת חסרי הזנב. הקרפדות מצויות בכמה משפחות בכל התת-סדרות של חסרי הזנב.....

קרפדה. שולי אחותו הגדולה לפעמים מכנה אותו קרפדה. אף פעם הוא לא הבין למה. היא תמיד אומרת לו "שתגדל תבין".

אהמממ, כתוב פה שהקרפדות חופרות. טוב, הוא נאלץ להודות בינו לבין עצמו, הוא באמת חופר לפעמים לשולי.
מלבד משפחת הקרפדיים, ישנן עוד כמה משפחות של קרפדות, ביניהן:

• בומביניים - בומבינה
• עגולשוניים - עגולשון

"הי, מה אתה קורא שם? לא שמעת שאמא אמרה לאסוף?" שואלת שולי בטון מרגיז. היא מתקרבת, "מה זה הספר הזה? מאיפה יש לך אותו?"
הוא טורק את הספר בזעף. "מה זה עניינך? איזה בומבינה את!! אי אפשר לקרוא בבית הזה! איזו התנהגות עגולשונית!!"
"מממה?" היא שואלת, מופתעת לגמרי. "מה זה המילים האלו?"

"שתגדלי תביני" הוא עונה בחיוך כבוש, ונכנס לחדר.

 

[הזדמנות]

#קרפדה

אני מגחכת כשאני חושבת כמה חרשתי אתמול על החומר בגן העיר. שם ליד בריכת הראשנים הוצאתי את המערך מהתיק וחזרתי שוב ושוב על השיעור שאני הולכת למסור כאילו אני הולכת לשאת מינימום נאום לאומה. כתה כזאת חמודה ולא מאיימת. בפרט הילדה הנמוכה הזאת מהטור השמאלי שבולעת אותי במבטיה התמימים. לא הייתי צריכה להתרגש עד כדי כך.

נשמעת נקישה על הדלת. כבוד נכבדותה המנהלת נכנסת, רוצה לבדוק אם אני מועמדת ראויה. היא מתיישבת בכסא בצד. אני מחייכת חיוך נעים.

אחרי כל המשלים המופלאים והלוח שעומד על הקיר בזכות דבק הטיק טק והכרזות הסמינריסטיות שממלאות בו כל סנטימטר,
הגיע הזמן לחלק את דפי העבודה.

בואי, אני קוראת לילדה הנמוכה מהטור השמאלי, זאת שנגעה לליבי כל כך. היא נגשת בהססנות מבוישת אל השולחן שלי ואז, כשאני פותחת את התיק כדי להוציא את הדפים, קופצת משם בבת אחת קרפדה, מזכרת מגן העיר, מזנקת על הראש של הילדה המבועתת ומכניסה קצת טבע אל המבנה האפרורי.

 

[RPO]

#קרפדה

כשהוא היה ילד

כשהוא היה ילד
הוא היה אוהב הכל.
פסטה עם רוטב
שניצל עם קטשופ
ובלי.

כשהוא היה ילד
הוא היה אוסף הכל
שבלולים ענפים
עלים יבשים ו
קרפדות.

כן,
היה לו מין כזה
תחביב מאוד אחר
להיות שונה חריג
להיות פשוט
אחר.

וזאת רק אמא
שקבלה אותו כמות
שהיה.
חרקה שן
עצמה עיניים
עצרה את הבחילה.

נתנה לכל
מה שאהב
מקום בתוך החדר
לחפצים ליצירות
לאוסף של
שטויות.

ורק ככה הוא צמח
ורק ככה הוא גדל
והיה לבית
וזכה להיות.

 

[שולמית רוז]

# קרפדה
אסתי חזרה מבית הספר בסערה. כמו תמיד, היא העיפה את הילקוט, נעמדה לידי והשטף התחיל לזרום מפיה ללא עכבות. "אני שונאת את הבצ'פר הזה! כל המורות נותנות טונות שיעורי בית!!"

אני משתדלת להטות אוזן תוך כדי תקתוק מהיר של סיום בישולים מאוחר.

"אמא, רוצה חידה?" היא שואלת רטורית וממשיכה מייד בהתלהבות "את יודעת למה הבצפר לא נשרף?"

"אממממ" אני מכירה את הבדיחה הזקנה שבימי שחרותי כנראה עוד הייתה טרייה.

"כי אין בו מורות מדליקות!" עינייה של אסתי דולקות בהנאה שובבה.

"והמורה חני הקרפדה הוציאה אותי, רק אותי היום מהכיתה. כי דיברתי עם לאה בשיעור. למה רק אני ולאה לא? אוף. שונאת אותה!!"

"אסתי, צריך לדבר בכבוד על המורות" קורא אבא שלה שמקשיב בחיוך מהסלון.

"לא אומרים מורה קרפדה, צריך להגיד גב' ק.".

 

[אסתיאר]

---חלום----


החלום הזה שלא נותן למנוחה לבוא.
שהתחיל מהיום הזה שהתחלת לחלום, להיות. להצליח. לגדול.
חלום כזה שמטפס על הקירות של הבית ומצייר ציורים שיש שם שמש ומלא כוכבים.
ובלילה בלילה שאין אף אחד, נשאר שם לבד.
חלום כזה שלוקח אותך לסיור יומי בכל המקומות שלא היית, ומראה לך לאן עדין לא הגעת.
וכמה עוד לא התחלת לחלום.
ממש כמו הרגע הזה,
כמו החלום הזה,
לכתוב את הדבר הכי טוב כאן , ולחלום שזה באמת זה.

 

[אריה גלבר]

יום 8 לאתגר // #קרפדה

גַּם אֲנִי הָיִיתִי שָׁם
אַתָּה יוֹדֵעַ?
הָיִינוּ שָׁם כֻּלָּם
בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ
הָיְתָה לָנוּ מְשִׂימָה
שֶׁיִּשְׁתַּגֵּעַ
הַפּוֹשֵׁעַ
כָּל הַשָּׁבוּעַ
הִמְשַׁכְנוּ
לְגַעְגֵּעַ
לְיַגֵּעַ
וְזֶה רַק קְצָת
פּוֹגֵעַ
שֶׁהָרֹב קוֹבֵעַ
וְגַם לְקַרְפָּדָה
קוֹרְאִים
צְפַרְדֵּעַ

 

[שיבת ציון]

.