סיפור בהמשכים נד-נד

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה בעקרון סיפור לילדים אבל הייתי רוצה ביקורת עליו. זה כיף לכתוב לילדים ולרדת קצת בחזרה לילדות. אחרי הכל זה לא היה כל כך מזמן.

נד-נד/ פרק א':
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדה בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.

"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"

מאירה זינקה לגובה. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת מבצעים שכאלו.

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"

פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.

"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".

"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"

"קרש יש לי!" הפתיע שאולי, "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג"

בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף. אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי משום שידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.

* * *​

"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.

"שלום! מה שלומכם? איך היה בגינה?" ענתה אמא בתוכחה מוסווית.

"שלום אמא, היה כיף, ברוך ה'", ענו בנימוס. "ואנחנו רוצים לבנות נדנדה כי נמאס לנו לחכות כל פעם חצי שעה בתור. את מרשה? בבקשה!"

"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
חמוד מאוד!
כמה הערות
"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי"
דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.
לא מסתדר.
דיה לצרה בשעתה
שפה גבוהה מדי
כנ"ל
סיפור מהמם!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
איזה סיפור חמוד. תענוג לקרוא. תודה שהחזרת אותנו קצת לתמימות המתוקה הזאת.
רק שני דברים:
א. רמת השפה שהילדים מדברים בה קצת גבוהה בשביל ילדים.
ב.
"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".
לא נראה לי שהאמא אמורה להבין כזה מהר על מה הם מדברים. קודם שתשאל: "איזו נדנדה? למה? אה, אתם רוצים לבנות לבד. טוב, נחשוב על זה". לא ישר להבין ואז להגיד שתדבר עם אבא תוך כדי שהיא רומזת שכנראה הם יסכימו.
שוב, זו דעתי, יכול להיות שזה עניין של סגנון ואז את מוזמנת לשכוח ממה שכתבתי (חוץ מהשורה הראשונה).

אלופה, אני מחכה להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נהדר, אני בעד ספרות ילדים מפותחת ואיכותית. כאן ניכר סיכוי טוב לכיוון הזה.
מצטרפת להערות, ואם לסכם אותן בקצרה:
1. ישנו כאן שימוש ב3 משלבים לשוניים: דיבור (נוטה לנמוך וילדותי), מהוקצע וסיפרותי.
זה הרבה יותר מדי בשביל סיפור אחד. בסיפור טוב, ישנו שימוש במשלב אחד, כאשר משלבים נוספים משולבים לפי הצורך בלבד (למשל, כדי לבדל דמויות, או לבדל בין כתיבתה של הסופרת ובין כתיבתן של דמויות).
2. רצף העלילה אינו רציף, ופועל באופן בו ילדים היו רוצים להאמין שהעולם מתנהל. למשל: אין צורך בהסבר לוגי בכדי לשכנע (בפסקה האחרונה) אלא רק בהסבר אמוציונלי. שיחה במרכזו של גן שעשועים הומה יכולה להיות פרטית, בלי שאף אחד יתערב בה.

מעבר לכך: עוקבת, נראה כמו בסיס מעולה ליצירה מעולה לא פחות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה לכל המחמיאים!

בהתיחס להערות- תודה גם על זה כמובן:

2. רצף העלילה אינו רציף, ופועל באופן בו ילדים היו רוצים להאמין שהעולם מתנהל. למשל: אין צורך בהסבר לוגי בכדי לשכנע (בפסקה האחרונה) אלא רק בהסבר אמוציונלי. שיחה במרכזו של גן שעשועים הומה יכולה להיות פרטית, בלי שאף אחד יתערב בה.
האמת שלא כל כך הבנתי מה הכוונה. אשמח להסבר @נ. גל ותודה מראש:)


שפה גבוהה מדי
א. רמת השפה שהילדים מדברים בה קצת גבוהה בשביל ילדים.
ממש השתדלתי לפשט אבל פשוט אין לי מושג איך ילדים מדברים למרות שאני לא כל כך מבוגרת, ויש לי אחים קטנים. אנחנו כולנו תולעי ספרים וקוראים המון מגיל מאד מוקדם. זה, בשילוב עם חוש ההומור והאינטלגנטיות של האחים שלי יוצרים שפה די נמלצת ומשעשעת. ככה אנחנו מדברים בבית. אפילו משלב יותר גבוה, עובדה שזה אחרי פישוט...
@שיבת ציון @brachy 100, אשמח לראות איך הייתן משנות את הסגנון. הילדים שאני מכירה מדברים ככה, אבל הייתי רוצה להתאים את עצמי לילדים נורמלים:) (לא כל הקטע בדווקא, הקטע הבעיתי).
תודה מראש.
לא נראה לי שהאמא אמורה להבין כזה מהר על מה הם מדברים. קודם שתשאל: "איזו נדנדה? למה? אה, אתם רוצים לבנות לבד. טוב, נחשוב על זה". לא ישר להבין ואז להגיד שתדבר עם אבא תוך כדי שהיא רומזת שכנראה הם יסכימו.
@שיבת ציון , תודה על התגובה, חשבתי שתהיה להם אמא נבונה כי הקורא כבר יודע מה קרה אז לקרוא הסבר נראה לי משעמם, אבל עדיין את צודקת.
יש לך רעיון איך הם יסבירו בלי לשעמם את הקורא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
האמת שלא כל כך הבנתי מה הכוונה. אשמח להסבר @נ. גל ותודה מראש:)
קו העלילה, כלומר - הקשר בין סיבה ותוצאה שמוביל את הסיפור - לא עובד בצורה המקובלת.
בד"כ מקובל שאם ילד מבקש מאמא משהו הזוי, התגובה לא תהיה "בסדר", אלא הרמת גבה. את בחרת בדרך הפחות מקובלת, של אמא זורמת שמוכנה להוציא יש מאין זמן וכסף כדי למלא פנטזיות של ילדים.
זה לגיטימי, כמובן, כמו כל רעיון שהוא, אבל זה פשוט פחות אמין, כיוון שזה פחות נפוץ.
כאשר אותו סגנון חשיבה חוזר על עצמו, ותמיד נבחרת האופציה הפחות סבירה - התחושה לא רציפה.
כמובן שאת יכולה לבחור להמשיך עם ההיגיון הזה, ולהפוך אותו לחלק מהקונספט: כל הדמויות בוחרות להתנהג באופן קצת יוצא דופן.
רק קחי בחשבון שבעולם הרגיל - הדברים לא עובדים ככה, ולכן הקוראים יצטרכו להתרגל לחוקים החדשים שכתבת לסיפור.
יש לך רעיון איך הם יסבירו בלי לשעמם את הקורא?
הם לא חייבים להסביר.
אמא שלהם יכולה להגיד "תשבו לאכול, אחר כך תסבירו לי את הרעיון שלכם".
וכאן את מדלגת על ההסבר עצמו, ורק אומרת מה תגובתה של האמא כשהם מסיימים את ההסבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נד-נד / פרק ב':
בלגן. ועוד בלגן. וצריך לסדר.

"מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." מלמל שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך. אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.

* * *​

בום! בום! בומבום! את הרעש של גרירת הקרש שומעת כל השכונה.

"שששששש!" נשמעת נזיפה מלמעלה.

"שאולי, תן לי לעזור לך, אתה מעיר את ימימה הזקנה!" לחשה מאירה בפחד.

ימימה הזקנה היא אימתם של כל ילדי השכונה. אשה גלמודה ונרגנת, הפורקת את תסכוליה על ילדי השכונה, ותמיד בצעקות.

"ילדים! מה אתם עושים עם הקרש הזה?" צועקת ימימה מן המרפסת. "זה מסוכן!"

"אוף", מסנן שאולי. "אין לי כח להתווכח איתה עכשיו, מה היא מתערבת בכל דבר?" אבל ענה בנימוס: "אל תדאגי גברת ימימה, אנחנו נזהרים, ואמא הרשתה לנו".

"אם אתם נזהרים למה הקרש מקים רעש כל כך גדול? הערתם אותי מהשינה! זה ממש לא בסדר!" השעה היתה חמש וחצי אחר הצהרים, לחלוטין לא שעת מנוחה.

"מתי את לא יש..." מתחיל שאולי לצעוק, אך מאירה מהסה אותו מיד. "שאולי, אמא אומרת שהיא מסכנה, וצריך להתנהג אתה יפה, זו גמילות חסדים!"

"גברת ימימה, אנחנו מתנצלים. נשתדל לשמור על השקט בלי נדר". בתגובה ימימה ממלמלת משהו בזעף ונכנסת פנימה.

שאולי ומאירה ניצלו את הרגע ונמלטו במהירות אל הגינה כל עוד רוחם בם.

"נו מאירה", כך שאולי. "באיזה עץ תבחרי? עד חצי המלכות!"

"שאולי, בבקשה אני רוצה מהחצי השני של המלכות", התחננה מאירה. "אתה מסכים?"

בבת אחת פרצו שניהם בצחוק.

"תראי את העץ שבקצה הגינה, אני חושב שזה העץ הכי גבוה שיש. בואי נלך לשם!"

"איזה עץ גבוה, איך נגיע עד למעלה?" תהתה מאירה. נראה לה שבסוף לא תהיה להם נדנדה. באמת, איך שני ילדים יכולים לבנות נדנדה לבד?

פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע בקרש עכשיו!

"שאולי!!!!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ניסיתי לפשט את הלשון, אבל לא בהגזמה. ילדים צריכים גם לשמוע שפה יפה ברמה. לדעתי לפחות. אשמח לביקורת וכן אם עכשיו יותר טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כתיבה יפה ומושכת.
ילדים צריכים גם לשמוע שפה יפה ברמה.
בהחלט, מסכימה איתך מאד.
מה שכן-
מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." מלמל שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך. אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.
סוג השיח נראה יותר כשל אחים בוגרים, נער ונערה, בחור ובחורה. ילדים קטנים בדרך כלל לא עד כדי כך מתוחכמים כדי לתפוס את האח על המילה: "משיח"- ולזכור את כל פרטי המצווה. ואם כן, ומאירה היא ילדה חכמה מאד, בהחלט לא הגיוני ששאולי כבר ידע לסתור אותה ולענות על הטענה הניצחת. בקצרה, זהו שיח קצת בוגר מדי לילדים- לא מבחינת רמת השפה כמו מבחינת התוכן והתחכום.
סיפור יפה מאד, מחכה להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לפני שאני ממשיכה הייתי רוצה לשמוע דעת קהל קצת יותר רחבה, מיותר קוראים ולראות מה רווח.
חברי קהילת כתיבה, אשמח לשמוע את דעתכם לפני שאמשיך.
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
א. בעניין האזכור של משיח: בעינייי זה סביר רק אם מדובר בבית בו יש שיח אינטנסיבי ועקבי אודות משיח.
ב. אני קצת מסתבכת עם הגילאים של הגיבורים… לרגע הם נשמעים בני 10, ואז בני 7.
ג. אמא שלהם הרשתה להם לבנות נדנדה בלי השגחה?!

מעבר לכך - נהדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
א.
א. בעניין האזכור של משיח: בעינייי זה סביר רק אם מדובר בבית בו יש שיח אינטנסיבי ועקבי אודות משיח.
ב. אני קצת מסתבכת עם הגילאים של הגיבורים… לרגע הם נשמעים בני 10, ואז בני 7.
ג. אמא שלהם הרשתה להם לבנות נדנדה בלי השגחה?!

מעבר לכך - נהדר.
א. ככה מדברים אצלנו בבית , חיים את המשיח בכל רגע. חשבתי שלא יזיק לתרום מזה קצת לילדי ישראל, לא? או שזה פשוט לא מובן?
ב. לא החלטתי בדיוק בני כמה, ממוצע אולי? מתי הם נשמעים בני 10 ומתי 7?
ג. כנראה שהיא אמא זורמת, וכמו שהשתדלתי להבהיר הם אחראיים בדרך כלל. חוץ מזה, היא לא מתארת לעצמה שהם יצליחו אז מה אכפת לה? אם יצליחו יהיה מה לדבר על כן או לא להתנדנד, תלוי בבטיחות... אבל קודם שיצליחו ואז נדבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
סיפור חמוד מאוד, עם אוירה שובבית משהו.

בקשר לגיל שלהם, גם אני מרגיש שהוא לא ברור, ואני ינסה לפרט.


פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע

פה מאירה נשמעת קטנה מאוד, אפילו פחות משריקות, מספיק תמימה כדי לחשוב שאח שלה נעלם כי הוא נגע בעץ ששכנה אמרה שהוא מסוכן.

ילדה גדולה יותר הייתה מיד אומרת לעצמה שזה שטויות ומחפשת הסבר קצת יותר לוגי (אפילו בסגנון "אולי השכנה חטפה אותו" שהוא עדיין הגיון ילדותי אבל פחות).

מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".
פה לעומת זאת, היא נשמעת כמעט נערה. היא מדברת בסאבטקסט (כשהיא נוזפת ברמז על התלונות של אחיה) ובחשיבה לוגית גבוהה (להקיש מהמילה משיח לחשיבות של לחכות לו, הוספת המושג מצווה בהידור, וקישור הסיטואציה לתלונה שלו לפני כן).

ילדה קטנה פשוט הייתה אומרת משהו בסגנון "הלוואי שהוא יבוא! אפילו לפני שנגמור!" או משהו בסגנון.

בהצלחה! מחכים להמשך
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
א. ככה מדברים אצלנו בבית , חיים את המשיח בכל רגע. חשבתי שלא יזיק לתרום מזה קצת לילדי ישראל, לא? או שזה פשוט לא מובן?
מעולה בהחלט, שמחה לשמוע על בתים כאלה גם במציאות וגם בספרים.
לי זה זורם, מניחה שזה מפריע בעיקר לקוראים בוגרים, ולילדים שיקראו את הסיפור זה לא יפריע.
ב. לא החלטתי בדיוק בני כמה,
שמים לב.
ג. כנראה שהיא אמא זורמת, וכמו שהשתדלתי להבהיר הם אחראיים בדרך כלל. חוץ מזה, היא לא מתארת לעצמה שהם יצליחו אז מה אכפת לה? אם יצליחו יהיה מה לדבר על כן או לא להתנדנד, תלוי בבטיחות... אבל קודם שיצליחו ואז נדבר.
עצם הבניה היא לא בטיחותית. לתת לילדים בני 7 להתעסק עם קרשים, מסמרים ופטיש בלי שום השגחה?!
או שהם בני 10 ומעלה (ואז סביר פחות שהם עד כדי כך רוצים נדנדה פרטית) או שזה לא בטיחותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
עצם הבניה היא לא בטיחותית. לתת לילדים בני 7 להתעסק עם קרשים, מסמרים ופטיש בלי שום השגחה?!
או שהם בני 10 ומעלה (ואז סביר פחות שהם עד כדי כך רוצים נדנדה פרטית) או שזה לא בטיחותי.
גיל תשע לא טוב? תאומים נגיד.
ולא מדובר על מסמרים וזה, אלא-
"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
פרק א' מתוקן:
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדת החבלים בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.

"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"

מאירה זינקה לגובה מרוב התלהבות מהרעיון הנהדר. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת רעיונות שכאלו. היא קוראת להם 'מגדלים פורחים באוויר'. איך רעיון יכול להיות מגדל?

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה, כך אמא אומרת. הם כבר ישכנעו אותה איכשהו. הם חייבים.

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי בלהט. "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת, אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"

פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית מלאה בוץ. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.

"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".

"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"

"קרש יש לי!" הפתיע. "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג".

בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף, אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי כי ידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.

* * *​

"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.

"מה? איך בדיוק אתם מתכוונים לבנות נדנדה? ואיפה? ומה רע בנדנדות שבגינה?" תמהה אמא.

שאולי ומאירה הביטו זה על זה. היא באמת לא מבינה למה ואיך? זה לא הגיוני. אם הם יודעים, אמא חייבת לדעת. היא אמא! אמהות יודעות הכל, לא? כנראה שלא. מוזר.

אמא ראתה כמה פניהם מיוזעות וכמה הם עיפים וסכמה:

"עכשיו מאוחר, ישר למקלחת ולישון! מחר נדבר על זה ונראה. צריך גם לשאול את אבא".

אוף.

"אבל אמא! אנחנו רק-"

אמא הביטה בהם במבט עיף ונאנחה. הם ריחמו עליה.

"טוב, שיהיה מחר. לילה טוב!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
פרק ב' מתוקן:

בלגן. ועוד בלגן. וצריך לסדר.

"מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." רטן שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הצעצועים הזקוקות למיון דחוף "נראה לי שיש מצווה לחכות למשיח. כך אתה מקיים אותה יותר בהידור! נשמע לי לא רע בכלל..."

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך", לבשה מאירה ארשת פרופסורית ונזפה בקול צפצפני: "אני כמעט טובעת בתוך הצעצועים ולא מייללת חצי ממך! אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.

* * *​

בום! בום! בומבום! את הרעש של גרירת הקרש שומעת כל השכונה.

"שששששש!" נשמעת נזיפה מלמעלה.

"שאולי, תן לי לעזור לך, אתה מעיר את ימימה הזקנה!" לחשה מאירה בפחד.

ימימה הזקנה היא אימתם של כל ילדי השכונה. אשה גלמודה ונרגנת, הפורקת את תסכוליה על ילדי השכונה, ותמיד בצעקות.

"ילדים! מה אתם עושים עם הקרש הזה?" צועקת ימימה מן המרפסת. "זה מסוכן!"

"אוף", מסנן שאולי. "אין לי כח להתווכח איתה עכשיו, מה היא מתערבת בכל דבר?" הוא נושם עמוק ועונה: "אל תדאגי גברת ימימה, אנחנו נזהרים, ואמא הרשתה לנו".

"אם אתם נזהרים למה הקרש מקים רעש כל כך גדול?" כעסה. "הערתם אותי מהשינה! זה ממש לא בסדר!" השעה היתה חמש אחר הצהרים, לחלוטין לא שעת מנוחה.

"מתי את לא יש..." מתחיל שאולי לצעוק, אך מאירה מהסה אותו מיד. "שאולי, אמא אומרת שהיא מסכנה, וצריך להתנהג אתה יפה, זו גמילות חסדים!"

"גברת ימימה, אנחנו מתנצלים. נשתדל לשמור על השקט בלי נדר". בתגובה ימימה ממלמלת משהו בזעף ונכנסת פנימה.

שאולי ומאירה ניצלו את הרגע ונמלטו במהירות אל הגינה כל עוד רוחם בם.

"נו מאירה", שאולי מניף את ידו בנדיבות ממש כאילו היתה הגינה רכושו הפרטי. "באיזה עץ תבחרי? עד חצי המלכות!"

"שאולי, בבקשה אני רוצה מהחצי השני של המלכות", התחננה מאירה. "אתה מסכים?"

בבת אחת פרצו שניהם בצחוק.

"תראי את העץ שבקצה הגינה, אני חושב שזה העץ הכי גבוה שיש כאן. אולי אפילו העץ הכי גבוה בעולם! בואי נלך לשם!"

"איזה עץ גבוה, איך נגיע עד למעלה?" תהתה מאירה. נראה לה שבסוף לא תהיה להם נדנדה. באמת, איך שני ילדים יכולים לבנות נדנדה לבד?

פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע בקרש עכשיו!

לא, זה לא הגיוני. קרש לא אוכל אנשים. אולי הוא הלך לאזור אחר של הגינה?

אבל לא. הוא לא בשום מקום.

"שאולי!!!!"




המשך יבוא בקרוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
פרק ג:
מאירה המפוחדת חיפשה סביב, לאן נעלם שאולי פתאום? לפתע שמעה את שאולי קורא לה. הקול הגיע מלמעלה, מבין ענפי העץ!

הביטה מאירה למעלה והחלה לצחוק בקול. שאולי נגלה לעיניה כשהוא ישוב על ענף גבוה, כל בגדיו מכוסים עלים וענפים. וגולת הכותרת- על ראשו קן, ובו ביצים!

"מאירה, בואי לעזור לי", ביקש שאולי, "אני תקוע כאן כי אני מפחד להפיל את הביצים של הציפור המסכנה. הן סדוקות. כנראה הביצים עומדות לבקוע בקרוב".

אך מאירה לא יודעת לטפס על עצים. הרי איננה בן! "איך אוכל לעזור לך אם אינני יודעת לטפס?" תהתה. 'באמת שהבנים האלה לא חושבים בהגיון לפעמים', חשבה לעצמה.

"לא יודע, תעשי משהו! כבר כואבות לי העצמות מחוסר התזוזה ודוקר לי בראש מהזרדים של הקן. אני לא מבין למה הציפורים בונות את הקן מזרדים ולא מעלים למשל, זה הרבה פחות דוקר. כואב לי!"

מסכן שאולי! מאירה נשמה עמוק. איכס. לטפס על העץ? מעולם לא הבינה איך הבנים מסוגלים לטפס על העצים. העץ כל כך מלוכלך, ואי אפשר לדעת אלו ג'וקים הולכים עליו! אבל אין לה בררה. היא חייבת להציל את שאולי המסכן.

מאירה החלה לטפס על העץ. העץ היה רחב ונוח לטיפוס, ושאולי הנחה אותה מלמעלה. "ימינה! תרימי רגל ותתפסי את הענף! שמאלה!" כך טיפסה והגיעה עד לשאולי והסירה בזהירות את הקן מעל ראשו.

"תודה מאירה. זה היה כל כך דוקר ולא נעים, ופחדתי לשבור את הביצים המסכנות..." מאירה הסתכלה מטה. "אמאלה, איזה גובה! איך יורדים מפה?"

אט אט הם ירדו, כשמאירה מבטיחה לעצמה: "לעולם לא אטפס יותר על עצים!"

"עכשיו אני מטפס על הענף, ומשלשל אליך את החבל. את תתפסי אותו ותקשרי אליו את הקרש, ותהיה לנו נדנדה!" הכריז שאולי בחגיגיות וטיפס בשנית על העץ כשהחבל בין שיניו.

"מאירה תתפסי!" צעק, וזרק מטה את החבל. "תפסתי!", הודיעה מאירה והחלה לקשור את החבל אל הקרש. אך החבל היה עבה, ומאירה לא הצליחה לקושרו חזק מספיק. "שאולי! אני לא מצליחה לקשור! בוא תעזור לי!" התייאשה מאירה. אין לה כח לקשור את החבל.

"אני מגיע".

בזריזות חתולית ירד שאולי מן העץ ותוך שניה עמד לצידה. "איך אתה יורד מן העץ ומטפס עליו מהר כל כך? זה קשה!" התפעלה מאירה. "זה קל", הפטיר שאולי, "התאמנתי על זה. איפה הקרש?"

בן רגע קשר הוא את החבל אל הקרש וטיפס מעלה. אך כאשר הגיע למעלה גילה ששכח את החבל למטה.

"אוף!" סינן שאולי וירד שוב. הוא כבר החל להתעייף והנדנדה הסרבנית פשוט לא הסכימה להבנות! "מאירה, אני חושב שהנדנדה הזו עושה לנו כל הזמן 'דוקא', את לא חושבת?"

"לא, אני לא חושבת". גיחכה מאירה. "פשוט כולנו לא מנוסים. החבל והקרש לא יודעים איך להיות נדנדה, ואנחנו לא יודעים איך לגרום להם לדעת..." שניהם פרצו בצחוק. תמיד ידעה מאירה איך להפוך על רגע מרגיז למשעשע.

בכוחות מחודשים ניסה שאולי לטפס שוב על העץ בפעם במי יודע כמה. אך דרכו נבלמה כשגילה שכאשר הקרש קשור לחבל, קשה לטפס על עצים. כי הקרש מכביד על החבל.

באנחה התיר שאולי את החבל מקישוריו. אחר אחז את החבל וטיפס וכאשר הגיע זרק שוב את החבל מטה. הפעם הצליחה מאירה לקשור את החבל היטב וצעקה לשאולי: "קשרתי! אתה יכול למשוך!"

פתאום גילה שאולי שהחבל נשמט מידו כאשר זרק למאירה את קצהו השני.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה