סיפור בהמשכים נד-נד

[אפרוח מבושל]

זה בעקרון סיפור לילדים אבל הייתי רוצה ביקורת עליו. זה כיף לכתוב לילדים ולרדת קצת בחזרה לילדות. אחרי הכל זה לא היה כל כך מזמן.

נד-נד/ פרק א':
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדה בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.

"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"

מאירה זינקה לגובה. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת מבצעים שכאלו.

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"

פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.

"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".

"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"

"קרש יש לי!" הפתיע שאולי, "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג"

בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף. אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי משום שידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.

* * *​

"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.

"שלום! מה שלומכם? איך היה בגינה?" ענתה אמא בתוכחה מוסווית.

"שלום אמא, היה כיף, ברוך ה'", ענו בנימוס. "ואנחנו רוצים לבנות נדנדה כי נמאס לנו לחכות כל פעם חצי שעה בתור. את מרשה? בבקשה!"

"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".

 

[brachy 100]

חמוד מאוד!
כמה הערות

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי"

דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.

לא מסתדר.

דיה לצרה בשעתה

שפה גבוהה מדי

בנמלצות

כנ"ל
סיפור מהמם!!!

 

[שיבת ציון]

איזה סיפור חמוד. תענוג לקרוא. תודה שהחזרת אותנו קצת לתמימות המתוקה הזאת.
רק שני דברים:
א. רמת השפה שהילדים מדברים בה קצת גבוהה בשביל ילדים.
ב.

"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".

לא נראה לי שהאמא אמורה להבין כזה מהר על מה הם מדברים. קודם שתשאל: "איזו נדנדה? למה? אה, אתם רוצים לבנות לבד. טוב, נחשוב על זה". לא ישר להבין ואז להגיד שתדבר עם אבא תוך כדי שהיא רומזת שכנראה הם יסכימו.
שוב, זו דעתי, יכול להיות שזה עניין של סגנון ואז את מוזמנת לשכוח ממה שכתבתי (חוץ מהשורה הראשונה).

אלופה, אני מחכה להמשך!

 

[נ. גל]

נהדר, אני בעד ספרות ילדים מפותחת ואיכותית. כאן ניכר סיכוי טוב לכיוון הזה.
מצטרפת להערות, ואם לסכם אותן בקצרה:
1. ישנו כאן שימוש ב3 משלבים לשוניים: דיבור (נוטה לנמוך וילדותי), מהוקצע וסיפרותי.
זה הרבה יותר מדי בשביל סיפור אחד. בסיפור טוב, ישנו שימוש במשלב אחד, כאשר משלבים נוספים משולבים לפי הצורך בלבד (למשל, כדי לבדל דמויות, או לבדל בין כתיבתה של הסופרת ובין כתיבתן של דמויות).
2. רצף העלילה אינו רציף, ופועל באופן בו ילדים היו רוצים להאמין שהעולם מתנהל. למשל: אין צורך בהסבר לוגי בכדי לשכנע (בפסקה האחרונה) אלא רק בהסבר אמוציונלי. שיחה במרכזו של גן שעשועים הומה יכולה להיות פרטית, בלי שאף אחד יתערב בה.

מעבר לכך: עוקבת, נראה כמו בסיס מעולה ליצירה מעולה לא פחות.

 

[אפרוח מבושל]

תודה לכל המחמיאים!

בהתיחס להערות- תודה גם על זה כמובן:

2. רצף העלילה אינו רציף, ופועל באופן בו ילדים היו רוצים להאמין שהעולם מתנהל. למשל: אין צורך בהסבר לוגי בכדי לשכנע (בפסקה האחרונה) אלא רק בהסבר אמוציונלי. שיחה במרכזו של גן שעשועים הומה יכולה להיות פרטית, בלי שאף אחד יתערב בה.

האמת שלא כל כך הבנתי מה הכוונה. אשמח להסבר @נ. גל ותודה מראש

שפה גבוהה מדי

א. רמת השפה שהילדים מדברים בה קצת גבוהה בשביל ילדים.

ממש השתדלתי לפשט אבל פשוט אין לי מושג איך ילדים מדברים למרות שאני לא כל כך מבוגרת, ויש לי אחים קטנים. אנחנו כולנו תולעי ספרים וקוראים המון מגיל מאד מוקדם. זה, בשילוב עם חוש ההומור והאינטלגנטיות של האחים שלי יוצרים שפה די נמלצת ומשעשעת. ככה אנחנו מדברים בבית. אפילו משלב יותר גבוה, עובדה שזה אחרי פישוט...
@שיבת ציון @brachy 100, אשמח לראות איך הייתן משנות את הסגנון. הילדים שאני מכירה מדברים ככה, אבל הייתי רוצה להתאים את עצמי לילדים נורמלים (לא כל הקטע בדווקא, הקטע הבעיתי).
תודה מראש.

לא נראה לי שהאמא אמורה להבין כזה מהר על מה הם מדברים. קודם שתשאל: "איזו נדנדה? למה? אה, אתם רוצים לבנות לבד. טוב, נחשוב על זה". לא ישר להבין ואז להגיד שתדבר עם אבא תוך כדי שהיא רומזת שכנראה הם יסכימו.

@שיבת ציון , תודה על התגובה, חשבתי שתהיה להם אמא נבונה כי הקורא כבר יודע מה קרה אז לקרוא הסבר נראה לי משעמם, אבל עדיין את צודקת.
יש לך רעיון איך הם יסבירו בלי לשעמם את הקורא?

 

[נ. גל]

האמת שלא כל כך הבנתי מה הכוונה. אשמח להסבר @נ. גל ותודה מראש

קו העלילה, כלומר - הקשר בין סיבה ותוצאה שמוביל את הסיפור - לא עובד בצורה המקובלת.
בד"כ מקובל שאם ילד מבקש מאמא משהו הזוי, התגובה לא תהיה "בסדר", אלא הרמת גבה. את בחרת בדרך הפחות מקובלת, של אמא זורמת שמוכנה להוציא יש מאין זמן וכסף כדי למלא פנטזיות של ילדים.
זה לגיטימי, כמובן, כמו כל רעיון שהוא, אבל זה פשוט פחות אמין, כיוון שזה פחות נפוץ.
כאשר אותו סגנון חשיבה חוזר על עצמו, ותמיד נבחרת האופציה הפחות סבירה - התחושה לא רציפה.
כמובן שאת יכולה לבחור להמשיך עם ההיגיון הזה, ולהפוך אותו לחלק מהקונספט: כל הדמויות בוחרות להתנהג באופן קצת יוצא דופן.
רק קחי בחשבון שבעולם הרגיל - הדברים לא עובדים ככה, ולכן הקוראים יצטרכו להתרגל לחוקים החדשים שכתבת לסיפור.

יש לך רעיון איך הם יסבירו בלי לשעמם את הקורא?

הם לא חייבים להסביר.
אמא שלהם יכולה להגיד "תשבו לאכול, אחר כך תסבירו לי את הרעיון שלכם".
וכאן את מדלגת על ההסבר עצמו, ורק אומרת מה תגובתה של האמא כשהם מסיימים את ההסבר.

 

[אפרוח מבושל]

נד-נד / פרק ב':
בלגן. ועוד בלגן. וצריך לסדר.

"מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." מלמל שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך. אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.

* * *​

בום! בום! בומבום! את הרעש של גרירת הקרש שומעת כל השכונה.

"שששששש!" נשמעת נזיפה מלמעלה.

"שאולי, תן לי לעזור לך, אתה מעיר את ימימה הזקנה!" לחשה מאירה בפחד.

ימימה הזקנה היא אימתם של כל ילדי השכונה. אשה גלמודה ונרגנת, הפורקת את תסכוליה על ילדי השכונה, ותמיד בצעקות.

"ילדים! מה אתם עושים עם הקרש הזה?" צועקת ימימה מן המרפסת. "זה מסוכן!"

"אוף", מסנן שאולי. "אין לי כח להתווכח איתה עכשיו, מה היא מתערבת בכל דבר?" אבל ענה בנימוס: "אל תדאגי גברת ימימה, אנחנו נזהרים, ואמא הרשתה לנו".

"אם אתם נזהרים למה הקרש מקים רעש כל כך גדול? הערתם אותי מהשינה! זה ממש לא בסדר!" השעה היתה חמש וחצי אחר הצהרים, לחלוטין לא שעת מנוחה.

"מתי את לא יש..." מתחיל שאולי לצעוק, אך מאירה מהסה אותו מיד. "שאולי, אמא אומרת שהיא מסכנה, וצריך להתנהג אתה יפה, זו גמילות חסדים!"

"גברת ימימה, אנחנו מתנצלים. נשתדל לשמור על השקט בלי נדר". בתגובה ימימה ממלמלת משהו בזעף ונכנסת פנימה.

שאולי ומאירה ניצלו את הרגע ונמלטו במהירות אל הגינה כל עוד רוחם בם.

"נו מאירה", כך שאולי. "באיזה עץ תבחרי? עד חצי המלכות!"

"שאולי, בבקשה אני רוצה מהחצי השני של המלכות", התחננה מאירה. "אתה מסכים?"

בבת אחת פרצו שניהם בצחוק.

"תראי את העץ שבקצה הגינה, אני חושב שזה העץ הכי גבוה שיש. בואי נלך לשם!"

"איזה עץ גבוה, איך נגיע עד למעלה?" תהתה מאירה. נראה לה שבסוף לא תהיה להם נדנדה. באמת, איך שני ילדים יכולים לבנות נדנדה לבד?

פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע בקרש עכשיו!

"שאולי!!!!"

 

[אפרוח מבושל]

ניסיתי לפשט את הלשון, אבל לא בהגזמה. ילדים צריכים גם לשמוע שפה יפה ברמה. לדעתי לפחות. אשמח לביקורת וכן אם עכשיו יותר טוב.

 

[שיבת ציון]

כתיבה יפה ומושכת.

ילדים צריכים גם לשמוע שפה יפה ברמה.

בהחלט, מסכימה איתך מאד.
מה שכן-

מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." מלמל שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך. אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.

סוג השיח נראה יותר כשל אחים בוגרים, נער ונערה, בחור ובחורה. ילדים קטנים בדרך כלל לא עד כדי כך מתוחכמים כדי לתפוס את האח על המילה: "משיח"- ולזכור את כל פרטי המצווה. ואם כן, ומאירה היא ילדה חכמה מאד, בהחלט לא הגיוני ששאולי כבר ידע לסתור אותה ולענות על הטענה הניצחת. בקצרה, זהו שיח קצת בוגר מדי לילדים- לא מבחינת רמת השפה כמו מבחינת התוכן והתחכום.
סיפור יפה מאד, מחכה להמשך.

 

[אפרוח מבושל]

לפני שאני ממשיכה הייתי רוצה לשמוע דעת קהל קצת יותר רחבה, מיותר קוראים ולראות מה רווח.
חברי קהילת כתיבה, אשמח לשמוע את דעתכם לפני שאמשיך.
תודה

 

[נ. גל]

א. בעניין האזכור של משיח: בעינייי זה סביר רק אם מדובר בבית בו יש שיח אינטנסיבי ועקבי אודות משיח.
ב. אני קצת מסתבכת עם הגילאים של הגיבורים… לרגע הם נשמעים בני 10, ואז בני 7.
ג. אמא שלהם הרשתה להם לבנות נדנדה בלי השגחה?!

מעבר לכך - נהדר.

 

[אפרוח מבושל]

א.

א. בעניין האזכור של משיח: בעינייי זה סביר רק אם מדובר בבית בו יש שיח אינטנסיבי ועקבי אודות משיח.
ב. אני קצת מסתבכת עם הגילאים של הגיבורים… לרגע הם נשמעים בני 10, ואז בני 7.
ג. אמא שלהם הרשתה להם לבנות נדנדה בלי השגחה?!

מעבר לכך - נהדר.

א. ככה מדברים אצלנו בבית , חיים את המשיח בכל רגע. חשבתי שלא יזיק לתרום מזה קצת לילדי ישראל, לא? או שזה פשוט לא מובן?
ב. לא החלטתי בדיוק בני כמה, ממוצע אולי? מתי הם נשמעים בני 10 ומתי 7?
ג. כנראה שהיא אמא זורמת, וכמו שהשתדלתי להבהיר הם אחראיים בדרך כלל. חוץ מזה, היא לא מתארת לעצמה שהם יצליחו אז מה אכפת לה? אם יצליחו יהיה מה לדבר על כן או לא להתנדנד, תלוי בבטיחות... אבל קודם שיצליחו ואז נדבר.

 

[שמואל י]

סיפור חמוד מאוד, עם אוירה שובבית משהו.

בקשר לגיל שלהם, גם אני מרגיש שהוא לא ברור, ואני ינסה לפרט.

פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע

פה מאירה נשמעת קטנה מאוד, אפילו פחות משריקות, מספיק תמימה כדי לחשוב שאח שלה נעלם כי הוא נגע בעץ ששכנה אמרה שהוא מסוכן.

ילדה גדולה יותר הייתה מיד אומרת לעצמה שזה שטויות ומחפשת הסבר קצת יותר לוגי (אפילו בסגנון "אולי השכנה חטפה אותו" שהוא עדיין הגיון ילדותי אבל פחות).

מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הכביסה שכיסו את השמש כמעט. "ככה תקיים את מצוות 'אחכה לו בכל יום שיבוא' בהידור! שכחת שהמצווה הזו כוללת גם להאמין שהוא בא בכל רגע, ואם ככה לא אמור להיות לך אכפת לגמור רק אז".

פה לעומת זאת, היא נשמעת כמעט נערה. היא מדברת בסאבטקסט (כשהיא נוזפת ברמז על התלונות של אחיה) ובחשיבה לוגית גבוהה (להקיש מהמילה משיח לחשיבות של לחכות לו, הוספת המושג מצווה בהידור, וקישור הסיטואציה לתלונה שלו לפני כן).

ילדה קטנה פשוט הייתה אומרת משהו בסגנון "הלוואי שהוא יבוא! אפילו לפני שנגמור!" או משהו בסגנון.

בהצלחה! מחכים להמשך

 

[נ. גל]

א. ככה מדברים אצלנו בבית , חיים את המשיח בכל רגע. חשבתי שלא יזיק לתרום מזה קצת לילדי ישראל, לא? או שזה פשוט לא מובן?

מעולה בהחלט, שמחה לשמוע על בתים כאלה גם במציאות וגם בספרים.
לי זה זורם, מניחה שזה מפריע בעיקר לקוראים בוגרים, ולילדים שיקראו את הסיפור זה לא יפריע.

ב. לא החלטתי בדיוק בני כמה,

שמים לב.

ג. כנראה שהיא אמא זורמת, וכמו שהשתדלתי להבהיר הם אחראיים בדרך כלל. חוץ מזה, היא לא מתארת לעצמה שהם יצליחו אז מה אכפת לה? אם יצליחו יהיה מה לדבר על כן או לא להתנדנד, תלוי בבטיחות... אבל קודם שיצליחו ואז נדבר.

עצם הבניה היא לא בטיחותית. לתת לילדים בני 7 להתעסק עם קרשים, מסמרים ופטיש בלי שום השגחה?!
או שהם בני 10 ומעלה (ואז סביר פחות שהם עד כדי כך רוצים נדנדה פרטית) או שזה לא בטיחותי.

 

[אפרוח מבושל]

עצם הבניה היא לא בטיחותית. לתת לילדים בני 7 להתעסק עם קרשים, מסמרים ופטיש בלי שום השגחה?!
או שהם בני 10 ומעלה (ואז סביר פחות שהם עד כדי כך רוצים נדנדה פרטית) או שזה לא בטיחותי.

גיל תשע לא טוב? תאומים נגיד.
ולא מדובר על מסמרים וזה, אלא-

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

 

[אפרוח מבושל]

פרק א' מתוקן:
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדת החבלים בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.

"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"

מאירה זינקה לגובה מרוב התלהבות מהרעיון הנהדר. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת רעיונות שכאלו. היא קוראת להם 'מגדלים פורחים באוויר'. איך רעיון יכול להיות מגדל?

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה, כך אמא אומרת. הם כבר ישכנעו אותה איכשהו. הם חייבים.

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי בלהט. "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת, אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"

פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית מלאה בוץ. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.

"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".

"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"

"קרש יש לי!" הפתיע. "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג".

בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף, אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי כי ידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.

* * *​

"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.

"מה? איך בדיוק אתם מתכוונים לבנות נדנדה? ואיפה? ומה רע בנדנדות שבגינה?" תמהה אמא.

שאולי ומאירה הביטו זה על זה. היא באמת לא מבינה למה ואיך? זה לא הגיוני. אם הם יודעים, אמא חייבת לדעת. היא אמא! אמהות יודעות הכל, לא? כנראה שלא. מוזר.

אמא ראתה כמה פניהם מיוזעות וכמה הם עיפים וסכמה:

"עכשיו מאוחר, ישר למקלחת ולישון! מחר נדבר על זה ונראה. צריך גם לשאול את אבא".

אוף.

"אבל אמא! אנחנו רק-"

אמא הביטה בהם במבט עיף ונאנחה. הם ריחמו עליה.

"טוב, שיהיה מחר. לילה טוב!"

 

[אפרוח מבושל]

.

 

[אפרוח מבושל]

פרק ב' מתוקן:

בלגן. ועוד בלגן. וצריך לסדר.

"מתי בכלל נוכל ללכת לבנות את הנדנדה? אמא אמרה שנוכל כשנגמור לסדר את הבית, אבל אני לא חושב שנגמור לפני שיבוא המשיח. אוף..." רטן שאולי כשהוא כורע תחת משקלם של הכסאות שהרים אל מעל לשולחן.

"מצוין", מצחקקת מאירה מתוך ערימות הצעצועים הזקוקות למיון דחוף "נראה לי שיש מצווה לחכות למשיח. כך אתה מקיים אותה יותר בהידור! נשמע לי לא רע בכלל..."

"מה שתגידי, אבל לא נראה לי שזו מצוה כל כך מהודרת אם אני מחכה למשיח כדי לבנות את הנדנדה. וחוץ מזה" נזכר, "כשיבוא המשיח יהיו לנו כמה דברים יותר חשובים לעשות, לא ככה?"

"בטח שככה, ותפסיק להיות כזה מדוכא, אתה יותר חמוד כשאתה מחייך", לבשה מאירה ארשת פרופסורית ונזפה בקול צפצפני: "אני כמעט טובעת בתוך הצעצועים ולא מייללת חצי ממך! אנחנו כמעט גומרים לסדר, ונוכל ללכת לגינה. בהנחה שלא יבוא המשיח כמובן".

חיוך חלף ביניהם.

* * *​

בום! בום! בומבום! את הרעש של גרירת הקרש שומעת כל השכונה.

"שששששש!" נשמעת נזיפה מלמעלה.

"שאולי, תן לי לעזור לך, אתה מעיר את ימימה הזקנה!" לחשה מאירה בפחד.

ימימה הזקנה היא אימתם של כל ילדי השכונה. אשה גלמודה ונרגנת, הפורקת את תסכוליה על ילדי השכונה, ותמיד בצעקות.

"ילדים! מה אתם עושים עם הקרש הזה?" צועקת ימימה מן המרפסת. "זה מסוכן!"

"אוף", מסנן שאולי. "אין לי כח להתווכח איתה עכשיו, מה היא מתערבת בכל דבר?" הוא נושם עמוק ועונה: "אל תדאגי גברת ימימה, אנחנו נזהרים, ואמא הרשתה לנו".

"אם אתם נזהרים למה הקרש מקים רעש כל כך גדול?" כעסה. "הערתם אותי מהשינה! זה ממש לא בסדר!" השעה היתה חמש אחר הצהרים, לחלוטין לא שעת מנוחה.

"מתי את לא יש..." מתחיל שאולי לצעוק, אך מאירה מהסה אותו מיד. "שאולי, אמא אומרת שהיא מסכנה, וצריך להתנהג אתה יפה, זו גמילות חסדים!"

"גברת ימימה, אנחנו מתנצלים. נשתדל לשמור על השקט בלי נדר". בתגובה ימימה ממלמלת משהו בזעף ונכנסת פנימה.

שאולי ומאירה ניצלו את הרגע ונמלטו במהירות אל הגינה כל עוד רוחם בם.

"נו מאירה", שאולי מניף את ידו בנדיבות ממש כאילו היתה הגינה רכושו הפרטי. "באיזה עץ תבחרי? עד חצי המלכות!"

"שאולי, בבקשה אני רוצה מהחצי השני של המלכות", התחננה מאירה. "אתה מסכים?"

בבת אחת פרצו שניהם בצחוק.

"תראי את העץ שבקצה הגינה, אני חושב שזה העץ הכי גבוה שיש כאן. אולי אפילו העץ הכי גבוה בעולם! בואי נלך לשם!"

"איזה עץ גבוה, איך נגיע עד למעלה?" תהתה מאירה. נראה לה שבסוף לא תהיה להם נדנדה. באמת, איך שני ילדים יכולים לבנות נדנדה לבד?

פתאום שמה מאירה לב ששאולי לא נראה. אמאלה, אולי גברת ימימה צדקה וזה מסוכן? אבל הוא בכלל לא נגע בקרש עכשיו!

לא, זה לא הגיוני. קרש לא אוכל אנשים. אולי הוא הלך לאזור אחר של הגינה?

אבל לא. הוא לא בשום מקום.

"שאולי!!!!"




המשך יבוא בקרוב

 

[שיבת ציון]

פרק יפה ומעניין.


הוא הולך להגיע לאיזו ארץ דמיונית שתלמד אותו לחכות בסבלנות?

 

[אפרוח מבושל]

פרק ג:
מאירה המפוחדת חיפשה סביב, לאן נעלם שאולי פתאום? לפתע שמעה את שאולי קורא לה. הקול הגיע מלמעלה, מבין ענפי העץ!

הביטה מאירה למעלה והחלה לצחוק בקול. שאולי נגלה לעיניה כשהוא ישוב על ענף גבוה, כל בגדיו מכוסים עלים וענפים. וגולת הכותרת- על ראשו קן, ובו ביצים!

"מאירה, בואי לעזור לי", ביקש שאולי, "אני תקוע כאן כי אני מפחד להפיל את הביצים של הציפור המסכנה. הן סדוקות. כנראה הביצים עומדות לבקוע בקרוב".

אך מאירה לא יודעת לטפס על עצים. הרי איננה בן! "איך אוכל לעזור לך אם אינני יודעת לטפס?" תהתה. 'באמת שהבנים האלה לא חושבים בהגיון לפעמים', חשבה לעצמה.

"לא יודע, תעשי משהו! כבר כואבות לי העצמות מחוסר התזוזה ודוקר לי בראש מהזרדים של הקן. אני לא מבין למה הציפורים בונות את הקן מזרדים ולא מעלים למשל, זה הרבה פחות דוקר. כואב לי!"

מסכן שאולי! מאירה נשמה עמוק. איכס. לטפס על העץ? מעולם לא הבינה איך הבנים מסוגלים לטפס על העצים. העץ כל כך מלוכלך, ואי אפשר לדעת אלו ג'וקים הולכים עליו! אבל אין לה בררה. היא חייבת להציל את שאולי המסכן.

מאירה החלה לטפס על העץ. העץ היה רחב ונוח לטיפוס, ושאולי הנחה אותה מלמעלה. "ימינה! תרימי רגל ותתפסי את הענף! שמאלה!" כך טיפסה והגיעה עד לשאולי והסירה בזהירות את הקן מעל ראשו.

"תודה מאירה. זה היה כל כך דוקר ולא נעים, ופחדתי לשבור את הביצים המסכנות..." מאירה הסתכלה מטה. "אמאלה, איזה גובה! איך יורדים מפה?"

אט אט הם ירדו, כשמאירה מבטיחה לעצמה: "לעולם לא אטפס יותר על עצים!"

"עכשיו אני מטפס על הענף, ומשלשל אליך את החבל. את תתפסי אותו ותקשרי אליו את הקרש, ותהיה לנו נדנדה!" הכריז שאולי בחגיגיות וטיפס בשנית על העץ כשהחבל בין שיניו.

"מאירה תתפסי!" צעק, וזרק מטה את החבל. "תפסתי!", הודיעה מאירה והחלה לקשור את החבל אל הקרש. אך החבל היה עבה, ומאירה לא הצליחה לקושרו חזק מספיק. "שאולי! אני לא מצליחה לקשור! בוא תעזור לי!" התייאשה מאירה. אין לה כח לקשור את החבל.

"אני מגיע".

בזריזות חתולית ירד שאולי מן העץ ותוך שניה עמד לצידה. "איך אתה יורד מן העץ ומטפס עליו מהר כל כך? זה קשה!" התפעלה מאירה. "זה קל", הפטיר שאולי, "התאמנתי על זה. איפה הקרש?"

בן רגע קשר הוא את החבל אל הקרש וטיפס מעלה. אך כאשר הגיע למעלה גילה ששכח את החבל למטה.

"אוף!" סינן שאולי וירד שוב. הוא כבר החל להתעייף והנדנדה הסרבנית פשוט לא הסכימה להבנות! "מאירה, אני חושב שהנדנדה הזו עושה לנו כל הזמן 'דוקא', את לא חושבת?"

"לא, אני לא חושבת". גיחכה מאירה. "פשוט כולנו לא מנוסים. החבל והקרש לא יודעים איך להיות נדנדה, ואנחנו לא יודעים איך לגרום להם לדעת..." שניהם פרצו בצחוק. תמיד ידעה מאירה איך להפוך על רגע מרגיז למשעשע.

בכוחות מחודשים ניסה שאולי לטפס שוב על העץ בפעם במי יודע כמה. אך דרכו נבלמה כשגילה שכאשר הקרש קשור לחבל, קשה לטפס על עצים. כי הקרש מכביד על החבל.

באנחה התיר שאולי את החבל מקישוריו. אחר אחז את החבל וטיפס וכאשר הגיע זרק שוב את החבל מטה. הפעם הצליחה מאירה לקשור את החבל היטב וצעקה לשאולי: "קשרתי! אתה יכול למשוך!"

פתאום גילה שאולי שהחבל נשמט מידו כאשר זרק למאירה את קצהו השני.