סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

מצד אחר גדול המחטיאו יותר מההורגו ואיסתרק ידע שיוסף יביא את הפלאט לכוזר
אז בשם הידע הזה מותר לו לשלוח את חייליו היהודים להרוג יהודים אחרים?
וזאת לא סתם שאלה, נכנסת פה לנקודה רגישה בסדרה לפחות בעיני...
לא יודעת אם לפתח דיון או לא כי יש כאן יותר מידי אשכולות על הנושאים האלו.
 
נערך לאחרונה ב:
מעניין אותי באמת לדעת לכמה היה נראה הגיוני המהלך של יוסף ולכמה לא.
(מי שלא יכול להגיב, שימו לייק ל'מסתדר לי מצוין עם הדמות של יוסף' ועצוב ל'לא מסתדר לי').

אגב, אם הזכירו כאן רמזים מטרימים, יש כאן אמירה מפורשת ולא מודעת של מנשה לגבי התוכנית של יוסף.
לא שחשבתי שיעלו על זה אז, סתם קריצה קטנה שהתחשק לי לשתול כבר באחד הפרקים הקודמים : )
מתאים לאופי שלו כמו כפפה משובצת יהלומים ליד (שלו כמובן).

לדעתי המניע שלו הוא כבוד. גם כבוד "רוחני", לכן כל כך חשוב לו להצטייר כצדיק בעיני העם. גם כבוד גשמי, כמו למלוך.
וגם כבוד פשוט שאוסר עליו להפסיד לילדון בן עשרים וקצת, וכמו שאומרים היום: שישרף העולם.
 
אז בשם הידע הזה מותר לו לשלוח את חייליו היהודים להרוג יהודים אחרים?
זה לא ידע תאורטי זה כבר קורה בפועל.
וצארנן נוטה לדעות של קראים...
אז ככה שלכאורה מותר להרוג את יוסף.
(לא בררתי את זה באמת הלכתית)
 
כתיבה משובחת במיוחד.
תענוג לקרוא טקסט מבלי להבין מייד מה עומד להיות בפרק הבא.

אני חושב שמלכי העבר חשבו הרבה על סיפורי הגבורה שיספרו, והבלדות שישירו עליהם לאחר מותם. זה היה חשוב להם אולי אפילו יותר מארמונות פאר וכבוד מלכים שבחייהם.
אף זמר בבלי או נווד קווארי לא יחבר שירי תהילה על מלך זר שפיצל את מולדתו ומסרה בידי זרים. מקסימום יחברו עליו פזמוני לעג.
לכן נדמה לי שיוסף על שלל תאריו הפסיכותיים לא היה רוצה לאבד את ממלכת כוזר.
 
הוא רצח את המלך רעואל? V
מורד במלכות חייב מיתה.

הוא רצח את אבא של איסתרק? V
אז איסתרק הוא גואל הדם?
השאלה אם בשביל לגאול דם היה מותר לו לגרום להרג של כ"כ הרבה אזרחים!
הוא יכל לעשות הפסקת אש עם כוזר החדשה ולא היו נהרגים אלפי חיילים
ובקשר למורד במלכות- כמדומני מדובר על מלך ישראל שהומלך ע"י נביא ולא על מלך בשר ודם שסתם העם המליך ע"ע מתישהו.
 
הוא רצח את המלך רעואל? V
מורד במלכות חייב מיתה.

הוא רצח את אבא של איסתרק? V
אז איסתרק הוא גואל הדם?
הדינים האלו זה לא רק מתי שיש סנהדרין?
אחרת גם היום יש דין של גואל דם
 
וצארנן נוטה לדעות של קראים...
אז ככה שלכאורה מותר להרוג את יוסף
אם מישהו נוטה לדעת הקראים מותר להרוג אותו?
מורד במלכות חייב מיתה.
גם אם זה נכון והמלכות הכוזרית תקפה לעניין הזה אז רק יוסף לבדו חייב מיתה, לא שאר אזרחי כוזר החדשה.
אז איסתרק הוא גואל הדם?
השאלה אם בשביל לגאול דם היה מותר לו לגרום להרג של כ"כ הרבה אזרחים!
אני לא מכירה את כל התנאים בשביל זה, מעניין לברר.
מה שכן יש כאן כבר כמה דברים בעייתיים:
1. בטח שאין היתר להרוג אנשים נוספים לא קשורים כדי לגאול את דם הקרוב שנרצח.
2. צריך עדים בשביל לומר שיוסף רוצח. וגם אם יש כאלו (מה שממש לא בטוח…) אז כדי לקבוע שהוא רוצח ועוד במזיד, צריך בית דין שיכולה לדון בדיני נפשות, לא?
3. איסתרק עצמו אומר כבר בספר מהללאל לפנרס שאם המלחמה הייתה עליו ועל כבוד בית אביו היה עליהם להיכנע…

ואם כבר הדיון הזה קצת מוכיח את הבעייתיות של כוזר האמיתית ואיסתרק לצאת למלחמה… כלומר מוכיח שיש בעיה לא קטנה בתמה העיקרית של הסדרה.

בקיצור, אין לי הרבה ידע בעניין אבל לא נראה לי שזה כל כך פשוט לקבוע את זה…
 
אם מישהו נוטה לדעת הקראים מותר להרוג אותו?
יוסף לא נוטה לקראות (אולי גם אבל לא זו הנקודה)
אלא ממנה רב ראשי! על כל כוזר! שפוסק בכל הדינים הסבוכים, ואיזה רב הוא ממנה? רב שנחשד כקראי.
הוא בעצם ממליך על העם רב קראי, שיפסוק לכולם דינים מעוותים.
 
יוסף לא נוטה לקראות (אולי גם אבל לא זו הנקודה)
אלא ממנה רב ראשי! על כל כוזר! שפוסק בכל הדינים הסבוכים, ואיזה רב הוא ממנה? רב שנחשד כקראי.
הוא בעצם ממליך על העם רב קראי, שיפסוק לכולם דינים מעוותים.
אז אני אשנה את השאלה : )
אם יוסף ממנה רב ראשי. על כל כוזר. שפוסק בכל הדינים הסבוכים. וזה רב שנחשד בקראות. עזבי נחשד. הוא קראי.
האם מותר לצאת למלחמה נגדו? האם חייל יהודי בצבא כוזר האמיתית יכול להרים את החרב שלו בקלילות רבה, להיפרד לשלום ממשפחתו ולצאת להרוג את אחיו היהודים שתחת שלטונו של יוסף בגלל שלכוזר מונה רב קראי ראשי?
(ובואי נתעלם ממצב בו הם מתקיפים אותו והוא נאלץ להגן על חייו כי זה לא תמיד היה ככה במהלך הסדרה).

חוץ מזה שהקראות בוודאי לא הייתה הסיבה המקורית למלחמה.
אני מקבלת את זה שיוסף הוא דמות שמייצגת רוע. מבחינתי מספיק שהוא רצח עשרות אנשים בנקרת באטר, את רעואל, אשתו וכו' כדי להפוך לאדם שאי אפשר לסמוך עליו בכלום. אולי אפילו בנ"א שחייב למות על מה שעשה.
עדיין קשה לי לקבל את העובדה שכל שאר האנשים שהלכו אחריו (ורובם הגדול בוודאי לא מאמין למה שמספרים אנשיו של איסתרק) הופכים להיות בני מוות בשל כך.
ולא, לנסות למכור לי כל פעם שהם קרירים יותר לגבי מצוות זאת לא תשובה מבחינתי. העולם לא דיכוטומי בצורה כל כך מוחלטת.
בעצם אפשר לומר שהסיפור כולו משל ולהתייחס לכל ענייני המוות בצורה מאד קלילה, אבל אם ככה הנמשל בספרים האחרונים הופך יותר מידי מציאותי ומוגזם...

התובנה הזאת בעצם יצרה אצלי את קו העלילה של איסתרק בסיפור הזה. כי לא יכולתי להאמין לו כדמות בפדהאל. לא יכולתי לקבל את ההערצה של נאיתן אליו. ראיתי בה משהו מזויף.
אבל תכלס מיה כתבה את הדמויות היפות האלו. יכול להיות שהייתה לה כוונה אחרת לחלוטין לכוזר. אני לא יודעת מה היא תכננה להן אבל שמעתי כמה תאוריות מעניינות שיכולות להסביר את המהלכים האחרונים שלה.
ל @שרהלה לנציצקי היה רעיון מעניין לגבי זה.

וסליחה מכל מי שמשתעמם מהדיון, ומגיע לכאן כי אולי יש פרק חדש : ) יהיה בחמישי בעז"ה.
 
אז אני אשנה את השאלה : )
אם יוסף ממנה רב ראשי. על כל כוזר. שפוסק בכל הדינים הסבוכים. וזה רב שנחשד בקראות. עזבי נחשד. הוא קראי.
האם מותר לצאת למלחמה נגדו? האם חייל יהודי בצבא כוזר האמיתית יכול להרים את החרב שלו בקלילות רבה, להיפרד לשלום ממשפחתו ולצאת להרוג את אחיו היהודים שתחת שלטונו של יוסף בגלל שלכוזר מונה רב קראי ראשי?
(ובואי נתעלם ממצב בו הם מתקיפים אותו והוא נאלץ להגן על חייו כי זה לא תמיד היה ככה במהלך הסדרה).

חוץ מזה שהקראות בוודאי לא הייתה הסיבה המקורית למלחמה.
אני מקבלת את זה שיוסף הוא דמות שמייצגת רוע. מבחינתי מספיק שהוא רצח עשרות אנשים בנקרת באטר, את רעואל, אשתו וכו' כדי להפוך לאדם שאי אפשר לסמוך עליו בכלום. אולי אפילו בנ"א שחייב למות על מה שעשה.
עדיין קשה לי לקבל את העובדה שכל שאר האנשים שהלכו אחריו (ורובם הגדול בוודאי לא מאמין למה שמספרים אנשיו של איסתרק) הופכים להיות בני מוות בשל כך.
ולא, לנסות למכור לי כל פעם שהם קרירים יותר לגבי מצוות זאת לא תשובה מבחינתי. העולם לא דיכוטומי בצורה כל כך מוחלטת.
בעצם אפשר לומר שהסיפור כולו משל ולהתייחס לכל ענייני המוות בצורה מאד קלילה, אבל אם ככה הנמשל בספרים האחרונים הופך יותר מידי מציאותי ומוגזם...

התובנה הזאת בעצם יצרה אצלי את קו העלילה של איסתרק בסיפור הזה. כי לא יכולתי להאמין לו כדמות בפדהאל. לא יכולתי לקבל את ההערצה של נאיתן אליו. ראיתי בה משהו מזויף.
אבל תכלס מיה כתבה את הדמויות היפות האלו. יכול להיות שהייתה לה כוונה אחרת לחלוטין לכוזר. אני לא יודעת מה היא תכננה להן אבל שמעתי כמה תאוריות מעניינות שיכולות להסביר את המהלכים האחרונים שלה.
ל @שרהלה לנציצקי היה רעיון מעניין לגבי זה.

וסליחה מכל מי שמשתעמם מהדיון, ומגיע לכאן כי אולי יש פרק חדש : ) יהיה בחמישי בעז"ה.
וואו משולש
זה בעיקר מה שהפריע לי לכל אורך הסדרה
חברות שלי היו אומרות לי "איך את יכולה לקרוא את מרגל להשכרה, כל כך הרבה הרג ואלימות"
ואני אומרת להן, שיפסיקו קודם לקרוא את ממלכה במבחן
שלדעתי, היא הסדרה עם הכי הרבה שפיכות דמים, ומילא ספרים אחרים, זה הרג של גויים
פה זה הרג של יהודים!!!! ניסיתי המון למצוא את ההלכה שמתירה לאיסתרק להרוג את החיילים של העיר שנכבשה ע"י היין, שכחתי את שמה
מילא ערים אחרות, הבא להורגך השכם להורגו
אבל כאן הם לא פתחו עליהם במלחמה
איסתרק הוא זה שפתח
היה לי מאוד קשה לקרוא את הקלילות שבא הורגים אחים
ולא עזר לי המשפט של הרב, ש"ביום שבו יפסיק לכאוב לך מפלתם של אויבך יהיה עליך להתפטר" יודעת שהניסוח לא מדיוק בכלל.
 
יוסף הוא "רודף"! את איסתרק ואת כל משפחתו.
הוא מסוגל (וגם עושה זאת בפועל) לרצוח בדם קר את כל מי שעומד בדרכו או סתם כנקמה מתוקה - ע"ע אביי, שלוואן, ועוד...
כל מי שמסייע בידו - גם אם בשגגה - חייב מיתה גם הוא מדין "רודף". כל חייל של יוסף מעוניין להרוג את משפחת איסתרק וממילא דין כולם מוות. (מי שחושב שיוסף יניח לאיסתרק לפרוש ולגדל משפחה בנחת באיזו אחוזה בהרים, צריך לקרוא את הסדרה מחדש (אולי פעמיים כקנס, ואת שני כרכי יוזבד פעם שלישית סתם כי מגיע לו)
 
אפשר להרחיב? לא ראיתי משהו
תייגתי אותה כדי שאם תרצה תשתף. זאת תיאוריה אישית שלה.
יוסף הוא "רודף"! את איסתרק ואת כל משפחתו.
הוא מסוגל (וגם עושה זאת בפועל) לרצוח בדם קר את כל מי שעומד בדרכו או סתם כנקמה מתוקה - ע"ע אביי, שלוואן, ועוד...
כל מי שמסייע בידו - גם אם בשגגה - חייב מיתה גם הוא מדין "רודף". כל חייל של יוסף מעוניין להרוג את משפחת איסתרק וממילא דין כולם מוות
מסכימה.
וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה למותחן פוליטי.
המשך בית הביואר זה העניין כאן, יוסף רודף את איסתרק זאת הסיבה. לא תרבות הפלאט שיוסף יביא איתו לכוזר.
הרי איסתרק עצמו נאם ברגש באוזני פנרס שאם על כך המלחמה עליהם להכנע.
כלומר זה הזמן בו אנשים קצת ציניים יכולים לומר לעצמם: מה לי ולמלחמת הדמים הזאת, למה שלא אלך לי לממלכת האביהודים למשל ואקיים שם מצוות בנחת…
 
פה זה הרג של יהודים!!!! ניסיתי המון למצוא את ההלכה שמתירה לאיסתרק להרוג את החיילים של העיר שנכבשה ע"י היין, שכחתי את שמה
הי, מה זה השמאלניות הזו??
כל מי שלא לצד שלנו- דמו בראשו.. :)


הפעולה של יוסף לדעתי הגיונית מאד.
הוא רוצה הודאה.
שימו לב שהוא אומר לאיסתרק שאחרי הכל הוא יבוא לסיור מחכים בארמונו.

לטעמי, לא בטוח שהוא התכוון להרוג אותו.
להפך.
מחשבה פרועה שחולפת בי היא שאולי הוא רוצה למסור לו את הכתר.
ולא בגלל שהוא צדיק, אלא כי הוא קיבל את מבוקשו: הודאה כבוד וניצחון.
ואיסתרק?
יודה שהכח ותאוות השליטה עיוורה אותו,
ובאבירות איסתרקית ינשוך שפתיים ויעביר את המלוכה ל ????

טוב,
די לניחשים..
אני מנסה להרגיע את הציפיה לפרק הבא
ומגלה שזו רק הולכת וגדלה...:)
 
למה זה נקרא ניצחון?

"מהי הדרך השנייה אתה שואל?", לאט מתענג מלך כוזר החדשה על המילים, כאילו הוא טועם אותן כל אחת בפני עצמה. "בדרך השנייה איסתרק יקירי, אתה תודה כאן, באופן פומבי, שהמלכות הייתה שייכת לי הרבה לפני שחזרת מהפלאט כדי לחמוס אותה. שאתה ואנשיך הפצתם עלילה שקרית ומסיתה הקושרת אותי אל נפילתך בשבי ורציחתו של המלך רעואל, ושמאחורי עקשנותך למלוך אין דבר מלבד תאוות שלטון פשוטה. ואחר כך, אחרי שתשחרר את כוזר משקריך – אבקש ממך להתלוות אלי, לצורך ביקור מחכים ואישי בארמוני שבאלקן".

איסתרק מושפל
איסתרק מודה שעשה טעות.
שמו של דיאלידאן מתנקה

כעת הוא יכול למות בשקט.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה