סיפור בהמשכים אחוות דם (שם זמני...)

[פניני ריין]

אני אישית הרבה יותר אוהבת את המראה של הפרולוג ופרק 1
יש בו משהו מאוורר יותר
אבל כן יש משהו יותר מסודר במראה השני.

 

[ברטה]

3.​

חדר החליפות שבאמצע הקומה היה ריק מאדם.
מדובר היה למעשה בגומחה בינונית שהכילה מספר סטנדים מברזל, עמוסים עד להתפקע חליפות בגוונים כהים ומגבעות ראש, לרוב של 'ברון כובעים' או 'קאפלו' - שתי הרשתות העומדות בהסכם עם ה'ת"ת' של ישיבת מיר.
בנימין גרר לשם את דוד מחדר התה שהתמלא בינתיים בשלושה אברכים נוספים שדיברו בלימוד תוך כדי שהם מוזגים לעצמם בזה אחר זה מים מהקוּלר.

הוא היה עדיין תחת הרושם של הפצצה אותה הטיל דוד ללא התראה מוקדמת.
בזמנו, הציע לו חזקי ברומר לשים גם הוא כסף באותו פרויקט וסיפר לו על 'פוטנציאל גדול, השקעה נדירה' כלשונו אז. חזקי הוא 'מאכער' יודע - כל. מבין בפיננסים לא פחות ממה שמבין אברך ממוצע במחירי מטרנה וטיטולים. כל יום שלישי הוא פותח ישר את 'מדור כלכלה' בסוף העיתון, ויכול להיבחן עליו אחר כך. לפעמים יש לו גם הערות או השגות על כותבי המדור, הוא לא טיפוס פראייר.
"תבין" להט ברומר "אנשים ברחוב לא אוחזים כלום. הם לא קולטים שהקניון הזה הולך להחליף את 'גאולה'! ואני אומר לך, שביום שהדבר הזה קורה - יש לך קפיצה של עשרות אחוזים בכל פרויקט שיהיה ממוקם באזור" קבע בביטחון עצמי של מתווך מדופלם.
בנימין היה יחסית צעיר מהם ולא היה לו ראש להרפתקאות מהסוג הזה.

הם היו שלושה אברכים בלי הרבה כסף שהחליטו להשקיע שם אך ורק כי זו הייתה הזדמנות באמת גדולה, להשקיע סכום סביר בטווח זמן קצר של 3-4 שנים עם תחזית יפה מאוד לגבי הרווח, בתקווה שתהיה זו ההשתדלות הראויה להביא תשואה מכובדת מהכסף ומתוך מחשבה על נישואי הילדים בעתיד.
הם נפלו על יזם צעיר ואמביציונר, שזכה במכרז של רשות מקרקעי ישראל על שטח לא גדול שהועד למגורים ועמד בסמיכות למרכז המסחרי שכבר החל להיבנות בליבה של שכונת רמות.
מלכתחילה הוקצה המגרש עבור בניית בניין בודד, אך דור, היזם, הצליח בהפעלת קשרים נכונים ולאחר מספר 'מריחות' - לשנות את תכניות המתאר המקוריות ולתכנן מחדש במקום שני בניני מגורים שהכילו יחד 19 יחידות דיור בעלות ארבעה וחמישה חדרים.
הוא אמנם דרש 25 אחוזים לדירה מכל משקיע, אבל מחיר הדירות היה סביר ביחס לאזור ובהתחשב בעליה הצפויה והם גירדו את הסכום בדרכים שונות.

חזקי ברומר היה ה'ברוקר' של הסיפור. הוא זה שקודם כל 'עלה' על ההזדמנות כשמצא את ההשקעה הזו, וגם קידם את העניינים מול היזם כשהוא מבטיח להביא לו עוד אברכים שישקיעו, בתמורה להטבה בתנאי ההשקעה.
חזקי גם היה זה שהאמין בפרויקט בכל הכח. הוא עשה להם חשבון ש"הקרקע כבר שלושת-רבעי מוכנה לבניה, ועם הקצב שבו דור מזיז דברים - היא תחל תוך כמה חודשים בודדים. זה אומר, שכאשר הקניון יפתח כבר יהיה לנו לפחות שלד. בהערכה הכי זהירה, זה כבר עשר אחוז עלייה".

בהתחלה הייתה התקדמות די יפה והחפירות החלו כעבור שמונה חודשים בלבד מתחילת השיווק למשקיעים.
בד בבד החל הציבור הירושלמי להבין אט אט את המשמעות של המרכז המסחרי הענק ההולך ונבנה בשכונת רמות, ובשוק הנדל"ן המקומי כבר התגלמו ביטויים של עליית ערך, אם כי לא בצורה דרמטית. בהתחשב באופי השכונות שסביב הקניון והצביון החרדי השולט בהם, הטילו משקיעים רבים ספקות ברמת ההצלחה של המרכז, ואחוזי העלייה שחזקי דיבר עליהם היו רחוקים עדיין מהמציאות בשטח.
הם קיוו שעם התקדמות מהירה של הפרויקט, במקביל להשלמת הבניה של המרכז המסחרי - תנסוק העקומה כלפי מעלה ותחול עלייה משמעותית יותר. כך הם יוכלו להחזיר את ההשקעה בביטחון, ובעיקר - במהירות. סוף סוף רוב הכסף לא היה שלהם, אלא היה שייך להלוואות שחנקו אותם כלכלית חודש בחודשו.

אלא שכאן החלו חריקות שונות מצדו של דור.
בהתחלה נעצרה הבניה למשך כמה שבועות ואחרי בירור שחזקי עשה עם דור, הוא טען שהקבלן הפר הסכמים שונים שסיכם אתו ושהם צריכים להגיע להבנות. לאחר מכן זה היה להחליף קבלן כשלמצוא מישהו אחר, כמובן, לוקח זמן והעסק החל להימרח עוד ועוד.


כעת שמע בנימין את הסוף העצוב.
דור לא היה אלא בחור נכלולי שארז היטב כסף של עשרות לקוחות, מחמישה פרויקטים שונים, ונסע איתם אל מעבר להרי החושך, מותיר מאחוריו משקיעים חסרי אונים, מתוכם שלושה אברכים מ'מיר' שצריכים עכשיו למשכן את כובעיהם כדי להחזיר את ההלוואות הכבדות שלקחו.
בלי תשואה ובלי נעליים.

כאב לו במיוחד על חברו הטוב דוד. החברותא הוותיק שלו באופן אישי, ואחד מהאברכים הנדירים שבכולל.
כאב לו, כי דוד היה הספקן והשקול מבין השלושה, זה שלא היה מעז לשים אגורה שחוקה אם לא שהיה בטוח שזוהי ההזדמנות הכי טובה והכי בטוחה שלו לחתן את בנותיו בכבוד בבא הזמן. כסף לא היה המצרך הכי נפוץ אצלו, ודאי שלא כסף מיותר. למעשה הוא ניהל רמת חיים פשוטה בתכלית, וכל דבר שהיה מעבר למינימום הנורמלי היה אצלו בגדר מותרות.
הוא הסתכל על דוד במבט מלא הזדהות, והפגין הבנה מלאה עם התחושות שעלו בו בשיתופו הקשה.

"ומה אתה חושב לעשות עכשיו?" שאל בנימין במנגינה מעשית מהולה בשמץ של חמלה, ביטוי הולם לסתירה שהתרחשה אצלו פנימה. מצד אחד הרגיש את הצרה של דוד חזק כל כך, כביכול הייתה צרתם המשותפת וחש בעצמו אובד עצות. מאידך, אופיו הפעיל והמעשי דחף אותו לעבד נתונים מהר ולחתור והנפקת דרכי פעולה מציאותיים, פחות להתבוסס בסיטואציה.

"תראה", אמר דוד, "עם חלק מתשלומי ההלוואות החודשיים - אני אוכל עוד איכשהו להסתדר. אני אומר 'חלק' - להוציא את התשלומים על ההלוואה הבנקאית. שם כבר מסרו אותי לטיפולה המסור של הוצאה לפועל אחרי שחזרו לי כל החיובים של החודשים האחרונים... הבעיה שלי היא עם ההלוואה העומדת שלקחתי מהגמ"ח של 'ברים', ואיתה אני בצרות צרורות. הייתי אמור להחזיר אותה כבר חודש שעבר, בטיפשותי קיוויתי שדור יפרק את הפרויקט ויחזיר לנו לפחות את רוב הכסף, כמה נאיבי..." הוא היה מריר ועצוב.
"בנוסף יש לי הלוואה דומה בגמ"ח השכונתי של הר נוף שאוטוטו צריך להחזיר. אני צריך עכשיו 120 אלף שקל יש מאין" סיכם דוד.

"ויש לך כבר איזה 'אין'?" שאל בנימין
"מאין יבוא עזרי" ענה דוד. "יש לי מחר פגישה אצל איזו חברת אשראי בבת ים, הם דיברו איתי על הלוואה בפריסה גדולה. אמנם ריביות חוץ - בנקאיות על כל המשתמע, אבל אני אבחן את זה. בתקוה שתהיה כאן ישועה פורתא".

"כמה הם רוצים?" בנימין התחדד לשמע הדברים. משהו במעמקי הבטן הקפיץ אותו.

"13 אחוז ריבית" השיב דוד.

"אוהא!" בנימין לא הסתיר את פניו המתכרכמות להם בכאב. הוא ידע שדוד בחיים לא היה לוקח כזו הלוואה ביום רגיל. הוא האחרון. עצם העלאת האופציה המחישה לו יותר את האזור אליו דוד נקלע. השעה דחקה אותו למחוזות שאף אחד מסביבו לא דמיין עליו. ר' דוד? יסתבך עם קרוב לחצי מיליון שקל? הכי לא בעולם.


דוד חיטט בכיס החליפה שלו שהייתה תלויה שם והוציא את הפלאפון. הוא לא החזיק אותו עליו בשעות הסדרים אלא השאיר אותו תמיד על מצב שקט מחוץ לבית המדרש, בחדר החליפות. היו לו שתי שיחות שלא נענו.

"אני עולה לסדר עוד דקה שתיים" אמר לבנימין תוך כדי שהוא מחייג למישהו.


בנימין החל לעלות במדרגות שהוא עדיין מהורהר. משהו הציק לו והוא לא ידע מה.
הכל התרגש עליו בבת אחת. הפנים העצובות של דוד, סיפור הנפילה הקשה שלו, מצב הביש בפניו הוא כעת עומד... כל העסק התערבב לו עכשיו בראש, כשמעל צפה דמותו השחוחה של דוד הנראה די אומלל. המחשבות עטפו אותו מכל כיוון והוא ניסה לחפש עבורו מפלט כלשהו מהסיטואציה הסבוכה הזו.
"יש לי מחר פגישה אצל איזו חברת אשראי בבת ים" התנגן במוחו שוב בקולו של דוד.
'חברת אשראי בבת ים'... אולי זה מה שהציק לו? בנימין כבר היה מבולבל.
הוא נכנס בחזרה לבית המדרש.

⁂
​

"דור אנחנו מכירים אותו לא מהיום. נחש לא קטן זה"
הוא לעס מסטיק יבש, מדיף כולו ריח חזק ומתוק של בושם 'סילבר'. "אתה אומר שהוא עשה עליכם אקזיט?"

דוד ישב מולו חצי נבוך, עם כובע וחליפה שסירב להוריד בכניסה לדירה.
הכל הריח לו 'שכונה' אחת גדולה. הם היו אנשים דוקא נחמדים, אבל מאה שמונים מעלות אחרת ממה שציפה. זה התחיל עם ההפתעה שהייתה לו לגלות את 'משרדי' החברה, שלא היו אלא דירה בינונית בבניין ישן.
כשאמרו לו 'בניין גבוה שיושב ממש על הכיכר' הוא דמיין מגדל משרדים מחופה זכוכיות שחורות, מהאלו עם הלובי הגדול בכניסה והמעליות הענקיות שמרוצפות במלבני קרמיקה 120 ס"מ. כשהגיע לכיכר, סירב להבין שמדובר בבניין המתקלף שמולו, שתאם יותר לקטגוריה של 'עמידר'.
אחר כך הופתע לגלות את סוג האנשים שאכלסו את המשרד. חבר'ה הרבה יותר עממיים ממה שציפה שמציעים לו קולה, מכירים כבר את דור ומדברים אתו עכשיו בשיווין נפש על הנוכלויות שלו. 'אקזיט' הוא כינה את זה.

הוא רצה לברוח. הוא לא האמין שזה מה שהוא עושה כעת במקום לשבת מול פקיד בבנק ולבקש הלוואה כמו בן אדם.
אבל מה לעשות, שבבנק כבר לו ילוו לו אפי' חמש שקל אחרי שיש לו תיק פתוח בהוצאה לפועל ובגמחי"ם הוא כבר שרוף. את האמת שלא היה מגיע לכאן אילולי היה זה המפלט האחרון, המקום היחיד שלא דחה אותו על הסף בטענה של 'דירוג אשראי שלילי' כמו בשאר החברות. בתוך תוכו הבין את המשמעות של זה, אבל פחד לחשוב עליה. הוא התבייש אפילו להתייעץ עם מישהו לפני שהגיע לכאן.

"אתה הכנת בשבילי חוזה להלוואה?" שאל דוד, מנסה להתמקד.

"בוודאי, אנחנו תיכף נחתום על חוזה, אבל לפני זה אתה צריך לבחור איך אתה מעוניין לגלם את הריבית, האם בהחזר החודשי או בקרן עצמה. הריבית, כמו שדיברנו היא 13 אחוז" ענה לו חבית הבושם שישב מולו.

"13 אחוז שנתי, כן" אמר דוד בחצי גמגום.

האדם שישב נגדו הביט בו כעל אחד שלא מבין עניין, והמשיך ללעוס בקול את המסטיק. הוא השתהה כמה שניות, ולאחר מכן הגיב בקול איטי:
"שלוש עשרה אחוז ח ו ד ש י, כפרה עליך".

 

[ברטה]

3.​

חדר החליפות שבאמצע הקומה היה ריק מאדם.
מדובר היה למעשה בגומחה בינונית שהכילה מספר סטנדים מברזל, עמוסים עד להתפקע חליפות בגוונים כהים ומגבעות ראש, לרוב של 'ברון כובעים' או 'קאפלו' - שתי הרשתות העומדות בהסכם עם ה'ת"ת' של ישיבת מיר.
בנימין גרר לשם את דוד מחדר התה שהתמלא בינתיים בשלושה אברכים נוספים שדיברו בלימוד תוך כדי שהם מוזגים לעצמם בזה אחר זה מים מהקוּלר.

הוא היה עדיין תחת הרושם של הפצצה אותה הטיל דוד ללא התראה מוקדמת.
בזמנו, הציע לו חזקי ברומר לשים גם הוא כסף באותו פרויקט וסיפר לו על 'פוטנציאל גדול, השקעה נדירה' כלשונו אז. חזקי הוא 'מאכער' יודע - כל. מבין בפיננסים לא פחות ממה שמבין אברך ממוצע במחירי מטרנה וטיטולים. כל יום שלישי הוא פותח ישר את 'מדור כלכלה' בסוף העיתון, ויכול להיבחן עליו אחר כך. לפעמים יש לו גם הערות או השגות על כותבי המדור, הוא לא טיפוס פראייר.
"תבין" להט ברומר "אנשים ברחוב לא אוחזים כלום. הם לא קולטים שהקניון הזה הולך להחליף את 'גאולה'! ואני אומר לך, שביום שהדבר הזה קורה - יש לך קפיצה של עשרות אחוזים בכל פרויקט שיהיה ממוקם באזור" קבע בביטחון עצמי של מתווך מדופלם.
בנימין היה יחסית צעיר מהם ולא היה לו ראש להרפתקאות מהסוג הזה.

הם היו שלושה אברכים בלי הרבה כסף שהחליטו להשקיע שם אך ורק כי זו הייתה הזדמנות באמת גדולה, להשקיע סכום סביר בטווח זמן קצר של 3-4 שנים עם תחזית יפה מאוד לגבי הרווח, בתקווה שתהיה זו ההשתדלות הראויה להביא תשואה מכובדת מהכסף ומתוך מחשבה על נישואי הילדים בעתיד.
הם נפלו על יזם צעיר ואמביציונר, שזכה במכרז של רשות מקרקעי ישראל על שטח לא גדול שהועד למגורים ועמד בסמיכות למרכז המסחרי שכבר החל להיבנות בליבה של שכונת רמות.
מלכתחילה הוקצה המגרש עבור בניית בניין בודד, אך דור, היזם, הצליח בהפעלת קשרים נכונים ולאחר מספר 'מריחות' - לשנות את תכניות המתאר המקוריות ולתכנן מחדש במקום שני בניני מגורים שהכילו יחד 19 יחידות דיור בעלות ארבעה וחמישה חדרים.
הוא אמנם דרש 25 אחוזים לדירה מכל משקיע, אבל מחיר הדירות היה סביר ביחס לאזור ובהתחשב בעליה הצפויה והם גירדו את הסכום בדרכים שונות.

חזקי ברומר היה ה'ברוקר' של הסיפור. הוא זה שקודם כל 'עלה' על ההזדמנות כשמצא את ההשקעה הזו, וגם קידם את העניינים מול היזם כשהוא מבטיח להביא לו עוד אברכים שישקיעו, בתמורה להטבה בתנאי ההשקעה.
חזקי גם היה זה שהאמין בפרויקט בכל הכח. הוא עשה להם חשבון ש"הקרקע כבר שלושת-רבעי מוכנה לבניה, ועם הקצב שבו דור מזיז דברים - היא תחל תוך כמה חודשים בודדים. זה אומר, שכאשר הקניון יפתח כבר יהיה לנו לפחות שלד. בהערכה הכי זהירה, זה כבר עשר אחוז עלייה".

בהתחלה הייתה התקדמות די יפה והחפירות החלו כעבור שמונה חודשים בלבד מתחילת השיווק למשקיעים.
בד בבד החל הציבור הירושלמי להבין אט אט את המשמעות של המרכז המסחרי הענק ההולך ונבנה בשכונת רמות, ובשוק הנדל"ן המקומי כבר התגלמו ביטויים של עליית ערך, אם כי לא בצורה דרמטית. בהתחשב באופי השכונות שסביב הקניון והצביון החרדי השולט בהם, הטילו משקיעים רבים ספקות ברמת ההצלחה של המרכז, ואחוזי העלייה שחזקי דיבר עליהם היו רחוקים עדיין מהמציאות בשטח.
הם קיוו שעם התקדמות מהירה של הפרויקט, במקביל להשלמת הבניה של המרכז המסחרי - תנסוק העקומה כלפי מעלה ותחול עלייה משמעותית יותר. כך הם יוכלו להחזיר את ההשקעה בביטחון, ובעיקר - במהירות. סוף סוף רוב הכסף לא היה שלהם, אלא היה שייך להלוואות שחנקו אותם כלכלית חודש בחודשו.

אלא שכאן החלו חריקות שונות מצדו של דור.
בהתחלה נעצרה הבניה למשך כמה שבועות ואחרי בירור שחזקי עשה עם דור, הוא טען שהקבלן הפר הסכמים שונים שסיכם אתו ושהם צריכים להגיע להבנות. לאחר מכן זה היה להחליף קבלן כשלמצוא מישהו אחר, כמובן, לוקח זמן והעסק החל להימרח עוד ועוד.


כעת שמע בנימין את הסוף העצוב.
דור לא היה אלא בחור נכלולי שארז היטב כסף של עשרות לקוחות, מחמישה פרויקטים שונים, ונסע איתם אל מעבר להרי החושך, מותיר מאחוריו משקיעים חסרי אונים, מתוכם שלושה אברכים מ'מיר' שצריכים עכשיו למשכן את כובעיהם כדי להחזיר את ההלוואות הכבדות שלקחו.
בלי תשואה ובלי נעליים.

כאב לו במיוחד על חברו הטוב דוד. החברותא הוותיק שלו באופן אישי, ואחד מהאברכים הנדירים שבכולל.
כאב לו, כי דוד היה הספקן והשקול מבין השלושה, זה שלא היה מעז לשים אגורה שחוקה אם לא שהיה בטוח שזוהי ההזדמנות הכי טובה והכי בטוחה שלו לחתן את בנותיו בכבוד בבא הזמן. כסף לא היה המצרך הכי נפוץ אצלו, ודאי שלא כסף מיותר. למעשה הוא ניהל רמת חיים פשוטה בתכלית, וכל דבר שהיה מעבר למינימום הנורמלי היה אצלו בגדר מותרות.
הוא הסתכל על דוד במבט מלא הזדהות, והפגין הבנה מלאה עם התחושות שעלו בו בשיתופו הקשה.

"ומה אתה חושב לעשות עכשיו?" שאל בנימין במנגינה מעשית מהולה בשמץ של חמלה, ביטוי הולם לסתירה שהתרחשה אצלו פנימה. מצד אחד הרגיש את הצרה של דוד חזק כל כך, כביכול הייתה צרתם המשותפת וחש בעצמו אובד עצות. מאידך, אופיו הפעיל והמעשי דחף אותו לעבד נתונים מהר ולחתור והנפקת דרכי פעולה מציאותיים, פחות להתבוסס בסיטואציה.

"תראה", אמר דוד, "עם חלק מתשלומי ההלוואות החודשיים - אני אוכל עוד איכשהו להסתדר. אני אומר 'חלק' - להוציא את התשלומים על ההלוואה הבנקאית. שם כבר מסרו אותי לטיפולה המסור של הוצאה לפועל אחרי שחזרו לי כל החיובים של החודשים האחרונים... הבעיה שלי היא עם ההלוואה העומדת שלקחתי מהגמ"ח של 'ברים', ואיתה אני בצרות צרורות. הייתי אמור להחזיר אותה כבר חודש שעבר, בטיפשותי קיוויתי שדור יפרק את הפרויקט ויחזיר לנו לפחות את רוב הכסף, כמה נאיבי..." הוא היה מריר ועצוב.
"בנוסף יש לי הלוואה דומה בגמ"ח השכונתי של הר נוף שאוטוטו צריך להחזיר. אני צריך עכשיו 120 אלף שקל יש מאין" סיכם דוד.

"ויש לך כבר איזה 'אין'?" שאל בנימין
"מאין יבוא עזרי" ענה דוד. "יש לי מחר פגישה אצל איזו חברת אשראי בבת ים, הם דיברו איתי על הלוואה בפריסה גדולה. אמנם ריביות חוץ - בנקאיות על כל המשתמע, אבל אני אבחן את זה. בתקוה שתהיה כאן ישועה פורתא".

"כמה הם רוצים?" בנימין התחדד לשמע הדברים. משהו במעמקי הבטן הקפיץ אותו.

"13 אחוז ריבית" השיב דוד.

"אוהא!" בנימין לא הסתיר את פניו המתכרכמות להם בכאב. הוא ידע שדוד בחיים לא היה לוקח כזו הלוואה ביום רגיל. הוא האחרון. עצם העלאת האופציה המחישה לו יותר את האזור אליו דוד נקלע. השעה דחקה אותו למחוזות שאף אחד מסביבו לא דמיין עליו. ר' דוד? יסתבך עם קרוב לחצי מיליון שקל? הכי לא בעולם.


דוד חיטט בכיס החליפה שלו שהייתה תלויה שם והוציא את הפלאפון. הוא לא החזיק אותו עליו בשעות הסדרים אלא השאיר אותו תמיד על מצב שקט מחוץ לבית המדרש, בחדר החליפות. היו לו שתי שיחות שלא נענו.

"אני עולה לסדר עוד דקה שתיים" אמר לבנימין תוך כדי שהוא מחייג למישהו.


בנימין החל לעלות במדרגות שהוא עדיין מהורהר. משהו הציק לו והוא לא ידע מה.
הכל התרגש עליו בבת אחת. הפנים העצובות של דוד, סיפור הנפילה הקשה שלו, מצב הביש בפניו הוא כעת עומד... כל העסק התערבב לו עכשיו בראש, כשמעל צפה דמותו השחוחה של דוד הנראה די אומלל. המחשבות עטפו אותו מכל כיוון והוא ניסה לחפש עבורו מפלט כלשהו מהסיטואציה הסבוכה הזו.
"יש לי מחר פגישה אצל איזו חברת אשראי בבת ים" התנגן במוחו שוב בקולו של דוד.
'חברת אשראי בבת ים'... אולי זה מה שהציק לו? בנימין כבר היה מבולבל.
הוא נכנס בחזרה לבית המדרש.

⁂
​

"דור אנחנו מכירים אותו לא מהיום. נחש לא קטן זה"
הוא לעס מסטיק יבש, מדיף כולו ריח חזק ומתוק של בושם 'סילבר'. "אתה אומר שהוא עשה עליכם אקזיט?"

דוד ישב מולו חצי נבוך, עם כובע וחליפה שסירב להוריד בכניסה לדירה.
הכל הריח לו 'שכונה' אחת גדולה. הם היו אנשים דוקא נחמדים, אבל מאה שמונים מעלות אחרת ממה שציפה. זה התחיל עם ההפתעה שהייתה לו לגלות את 'משרדי' החברה, שלא היו אלא דירה בינונית בבניין ישן.
כשאמרו לו 'בניין גבוה שיושב ממש על הכיכר' הוא דמיין מגדל משרדים מחופה זכוכיות שחורות, מהאלו עם הלובי הגדול בכניסה והמעליות הענקיות שמרוצפות במלבני קרמיקה 120 ס"מ. כשהגיע לכיכר, סירב להבין שמדובר בבניין המתקלף שמולו, שתאם יותר לקטגוריה של 'עמידר'.
אחר כך הופתע לגלות את סוג האנשים שאכלסו את המשרד. חבר'ה הרבה יותר עממיים ממה שציפה שמציעים לו קולה, מכירים כבר את דור ומדברים אתו עכשיו בשיווין נפש על הנוכלויות שלו. 'אקזיט' הוא כינה את זה.

הוא רצה לברוח. הוא לא האמין שזה מה שהוא עושה כעת במקום לשבת מול פקיד בבנק ולבקש הלוואה כמו בן אדם.
אבל מה לעשות, שבבנק כבר לו ילוו לו אפי' חמש שקל אחרי שיש לו תיק פתוח בהוצאה לפועל ובגמחי"ם הוא כבר שרוף. את האמת שלא היה מגיע לכאן אילולי היה זה המפלט האחרון, המקום היחיד שלא דחה אותו על הסף בטענה של 'דירוג אשראי שלילי' כמו בשאר החברות. בתוך תוכו הבין את המשמעות של זה, אבל פחד לחשוב עליה. הוא התבייש אפילו להתייעץ עם מישהו לפני שהגיע לכאן.

"אתה הכנת בשבילי חוזה להלוואה?" שאל דוד, מנסה להתמקד.

"בוודאי, אנחנו תיכף נחתום על חוזה, אבל לפני זה אתה צריך לבחור איך אתה מעוניין לגלם את הריבית, האם בהחזר החודשי או בקרן עצמה. הריבית, כמו שדיברנו היא 13 אחוז" ענה לו חבית הבושם שישב מולו.

"13 אחוז שנתי, כן" אמר דוד בחצי גמגום.

האדם שישב נגדו הביט בו כעל אחד שלא מבין עניין, והמשיך ללעוס בקול את המסטיק. הוא השתהה כמה שניות, ולאחר מכן הגיב בקול איטי:
"שלוש עשרה אחוז ח ו ד ש י, כפרה עליך".

כמובן, ביקורות לא יזיקו

 

[הספרן]

כמובן, ביקורות לא יזיקו

לא הספקתי עדיין לקרוא מאמין שבהמשך. ובכל זאת בנוגע למרווח ותצוגת השורות הציון הוא 100!

 

[ברטה]

לא הספקתי עדיין לקרוא מאמין שבהמשך. ובכל זאת בנוגע למרווח ותצוגת השורות הציון הוא 100!

תודה, טוב לשמוע
אני באמת עדיין בהתחרבשות עם זה..

 

[הספרן]

תודה, טוב לשמוע
אני באמת עדיין בהתחרבשות עם זה..

אין מה להתחרבש. בצורה הזו זה הכי מומלץ. תשאלי כל מעמד.
כשהשורות מיושרות לשני צדדים בלי שוליים זה פחות נוח לקריאה.
ובפרוג בשונה מוורד וספר אין אפשרות ליצור טקסט עם שוליים כך שמומלץ כמו שעשית בפרק הזה
(הורדתי את הספוילר בציטוט כי הוא לא באמת נצרך)

 

[ברטה]

אין מה להתחרבש. בצורה הזו זה הכי מומלץ. תשאלי כל מעמד.
כשהשורות מיושרות לשני צדדים בלי שוליים זה פחות נוח לקריאה.
ובפרוג בשונה מוורד וספר אין אפשרות ליצור טקסט עם שוליים כך שמומלץ כמו שעשית בפרק הזה
(הורדתי את הספוילר בציטוט כי הוא לא באמת נצרך)

באמת יש הבדלים רציניים בין העימוד כאן לוורד,
אצטרך להתרגל אליהם.