ממששת את החיים,
יש להם מרקם של משי פראי, פרווה וקוצים, ועוד אינספור מרקמים משתנים.
טועמת אותם,
יש להם טעם מלוח, וחריף, ומתוק, ומעיר את החושים.
שומעת אותם,
ויש להם צחוק של ילדים, אנחה של זקנים, אוושה של רוח וקול פכפוך של מים.
רואה אותם,
ויש להם פרחים כתומים, שמיים כחולים, עננים לבנים וחיוך כובש של תינוק.
מריחה אותם,
ויש להם ריח מלוח של ים, וריח עשיר של יין, וריחו החמוץ של הפחד.
מרגישה אותם,
ויש בהם אהבה ושנאה, כבוד ותאווה, ייאוש ותקווה.
והם כל כך אמיתיים,
כמו לא היו אשליה ומקסם שווא.
פותחת את העיתון, הוא מתחכך בי, מחוספס קלות כנגד עורי.
ויש לו ריח של דפוס ושל בוקר.
הוא מלא בכותרות אדומות שתופסות את העין, ובתוכן שמסעיר את הלב.
ובסוף, או בהתחלה, יש גם את המודעות על אלו שאינם.
אלו, שלו יכלו לחוש, היו מרגישים טעמם של רגבי עפר ומרקמם של תכריכים.
אלו, שחיו, ונשמו, אהבו ושנאו, טעמו והריחו ונגעו.
והייתה להם חולצה אהובה ומתכון מנצח, דעה על פוליטיקה, ותנועה אופיינית רק להם.
והם חשבו, בדיוק כמונו.
שהם יחיו לנצח.
(חגית וקסלר ע״ה)
הנושאים החמים
