דיון תיאורים VS דיאלוגים

[יוסף יצחק פ.]

(החלטתי להוסיף גם סקר).

פעם הייתי יותר כותב תיאורים (כי אני מאוד אוהב את הצד ה'טכני' בכתיבה).
אבל אז הבנתי שהדמויות שלי הן יותר ניצבים מאשר שחקנים.
אז התחלתי לכתוב יותר דיאלוגים, ואולי התמכרתי לזה... אני לא כל כך יודע...

אז השאלה שאני מציב היא:
איך לשלב ביניהם הכי טוב?

ואני טיפה אשתף במחשבות שעולות לי בראש:
לדוגמא, ספר אקראי, רפרוף מהיר באיסתרק, מראה לי המון פסקאות - דבר שיש מתקשר לי להרבה תיאורים, ואין ספר שמ. קינן טובה בתחומה. מנגד, (שוב, ספר אקראי), המצולע של י. ספיר, יש בו יותר 'אנטרים'.
זה קשור לעימוד? יותר רווח בין השורות? אני לא בטוח, לכן אני פתחתי את הדיון הזה.

אני יודע שיגידו את כלל הזהב, לתאר את מה שהדמות מרגישה על כל חושיה בסצנה ובלוקיישן (מקום), אבל
איך אני משלב את זה עם הדיאלוג?

העירו לי בעבר לתת לכל דובר בדיאלוג שורה משלו.

ספוילר: דוגמא:

בני: שמעת מה הלך בפרוג?
"לא, אין לי מושג", השיב לו גדי.
"פרסמו גמרא פורימית על פרוג", בני ממש התלהב.
"

, אז לשלב פתאום פסקה ארוכה, נראה לי מאיים מדי.
(מישהו אמר לי (ואני מכבד את דעתו) שהפסקאות של איסתרק מעייפות אותו, כך שהוא 'מדלג' על קטעים, כי אין לו כוח...).

בקיצור, סיכום החפירה כאן למעלה:

1. איך לשלב בין דיאלוג לתיאורים?
2. מהי המידה הנכונה של תיאור?
3. עוד טיפים?...

תודה לכל העונים.

 

[פירי]

ענין של טעם, כנראה. כמו כל דבר.

הדבר שאני אוהבת בספרים הישנים, זה העמודים העמוסים בטקסט אחיד אפילו לא מחולק לפסקאות.
עם הדורות הן מתקצרות ומתקצרות. היום אפילו עובר להפסיק בחצי שורה עם פסיק ולהוריד אנטר.

 

[.חיה פ]

לא כל כך הבנתי את השאלה, כדרכי בעניין
אבל אם השאלה היא מה עדיף, פיסקאות קצרות עם הרבה מלל או פחות, אז לדעתי פחות מלל ברור עדיף!!
ולכן דיאולוגים זה הולך מושלם. ואם להסתכל על רבי המכר, רובם זה אלה המשלבים דיאולוגים בכמויות.. (הספרים של קליין וספיר למשל)
ובאופן אישי כשספר עונה על הגדרה של הרבה מלל- אני קוראת ר ק את הסוף, וגם זה לא ברציפות.. (למעט סדרת מרגל להשכרה, ששם השורות די קצרות, אם אני לא טועה, וגם דיאולוגים בכמויות..), אז זה הדעה שלי בעניין.
ו טובב, סיכוייים סבירים שהנל לא ענה לשאלה.. אבל תקוותי שבכל זאת על משהו הוא כן ענה

 

[חגי שהם]

1. איך לשלב בין דיאלוג לתיאורים?

סצנה שעולה לי בראש כעת היא בספר פדהאל בו איסתרק, דיזר וכו' וכו' יוצאים לחיפוש אחר רעואל האבוד. מצד אחד הסצנה מהירה וחדה, איסתרק מנהל שיחה עם דיזר. כיצד אתה יכול לפרוץ אל תוך קבוצת החיילים וכו' וכו', אבל תוך כדי מיה קינן משלבת באומנות את רגשותיו של איסתרק, ורגשותיו של דיזר שהוא כוזרי בליבו וזו הפקודה והרבה יותר קל לו להתנקש במלך של מדינה מאשר לחלץ ילד ובלה בלה בלה...
לסיכום: אני חושב שהכתיבה של מיה בסך הכל יכולה להיות קורס כתיבה מעולה וכתשובה ברורה לשאלה ששאלת. פשוט לשים לב מתי התרחקת יותר מדי מהדיאלוג ואז לסיים עם איזה משפט מחץ ולחזור לשיחה (גם אם כדי לחזור עוד רגע שוב לתיאור הסצנה...)

2. מהי המידה הנכונה של תיאור?

כנ"ל
נקודה נוספת: לשים לב לא ליצור דרמה במקום בו היא לא נצרכת ולא לתאר במילים יבשות/קצרות מדי סצנה שאמורה להיות דרמטית. אם מדובר בסצנה דרמטית אני חושב שמגיע לה את המקום שלה בנפרד. צריך שהקורא ישים לב שקרה כאן משהו ולא שזה ייבלע בתוך הפסקאות שהוא קרא קודם לכן.

3. עוד טיפים?...

עד כמה שעקבתי אחרי הסיפור בהמשכים שלך (מתחם F) ראיתי שאתה מקבל שם טיפים מעולים מהגולשים הבכירים ביותר בפורום...
מקווה שכיוונתי למה שכיוונת אתה, שיהיה לך המון בהצלחה

 

[יוסף יצחק פ.]

לסיכום: אני חושב שהכתיבה של מיה בסך הכל יכולה להיות קורס כתיבה מעולה וכתשובה ברורה לשאלה ששאלת. פשוט לשים לב מתי התרחקת יותר מדי מהדיאלוג ואז לסיים עם איזה משפט מחץ ולחזור לשיחה (גם אם כדי לחזור עוד רגע שוב לתיאור הסצנה...)

אני בד"כ נותן דיאלוג זורם, ואז מוסיף בסוף הציטוט: רגשות, מחשבות, תיאור של פעולה, (לפעמים) תיאור של סביבה. אבל יש לי את הפחד הזה שאולי זה קצת 'מלל', או אולי יותר מדי, אולי זה מפריע לקריאה הרציפה, ואולי זה יכול להיות 'אתנחתא' או הסבר נוסף.

 

[אתיס]

דיון ושאלה מעניינים למדי.
נראה לי שספר הכולל תאורים רבים במידה והם כתובים טוב (לדוג להי נאאר) מותאמים לציבור שאוהב ספרות כבדה יותר, כי לעיתים תאורים ארוכים ומורכבים עלולים להלאות..
אם נשים לב ספר עם הרבה מאוד דיאלוגים, הוא ספר יותר קליל, תקנו אותי, אם אתם חושבים אחרת (כמו ספרי ליבי קלין)
דיאלוגים גם לרוב מקלים על הבעת רגשות בסיפור (יותר קל לתאר דו שיח וממנו הקוראים מסיקים את הרגשות מאשר לתאר את המרחב, נקודת הזמן והדמויות. ולהצליח להעביר את רגשות הגיבורים- אם זאת, בעיני זו כתיבה יותר איכותית)

נקודה נוספת, דיאלוג הוא הפוגה לכותב ולקורא, ואני חושבת שהגזמה בדיאלוגים, (או ארוכים מידי) מורידים קצת את ערך ואיכות הסיפור.

 

[חגי שהם]

אני בד"כ נותן דיאלוג זורם, ואז מוסיף בסוף הציטוט: רגשות, מחשבות, תיאור של פעולה, (לפעמים) תיאור של סביבה. אבל יש לי את הפחד הזה שאולי זה קצת 'מלל', או אולי יותר מדי, אולי זה מפריע לקריאה הרציפה, ואולי זה יכול להיות 'אתנחתא' או הסבר נוסף.

הנקודות שציינתי בהודעה הקודמת הם הערות כלליות לכותב, אך בסופו של דבר ניתן לומר שכל מקרה נידון לגופו, לא?

 

[יוסף יצחק פ.]

דיון ושאלה מעניינים למדי.
נראה לי שספר הכולל תאורים רבים במידה והם כתובים טוב (לדוג להי נאאר) מותאמים לציבור שאוהב ספרות כבדה יותר, כי לעיתים תאורים ארוכים ומורכבים עלולים להלאות..
אם נשים לב ספר עם הרבה מאוד דיאלוגים, הוא ספר יותר קליל, תקנו אותי, אם אתם חושבים אחרת (כמו ספרי ליבי קלין)
דיאלוגים גם לרוב מקלים על הבעת רגשות בסיפור (יותר קל לתאר דו שיח וממנו הקוראים מסיקים את הרגשות מאשר לתאר את המרחב, נקודת הזמן והדמויות. ולהצליח להעביר את רגשות הגיבורים- אם זאת, בעיני זו כתיבה יותר איכותית)

אני מחפש את השילוב המנצח, מצד אחד לא טקסט מכביד, מצד שני לא יותר מדי 'אנטרים'.
אולי קהל הקוראים הוא זה שיכול לענות על כך.

 

[תמרוז]

אני מחפש את השילוב המנצח, מצד אחד לא טקסט מכביד, מצד שני לא יותר מדי 'אנטרים'.
אולי קהל הקוראים הוא זה שיכול לענות על כך.

אני חושבת שמה שהיה עד עכשיו, מעולה. לא כבד ולא קל.

 

[אתיס]

אני מחפש את השילוב המנצח, מצד אחד לא טקסט מכביד, מצד שני לא יותר מדי 'אנטרים'.
אולי קהל הקוראים הוא זה שיכול לענות על כך.

נראה לי צריך לשאול,
-מיהו קהל היעד שלכם?
- מה הסגנון כתיבה המועדף עליכם? היכן המרחב הבטוח? (מה יותר נכתב בקלות תאור/דיאלוג/גוף ראשון/גוף שלישי?)
ועם זאת לא להפריז מזה ומזה.

יש טעם בכל סגנון כתיבה, רוב הציבור היום אוהב ספרות קלילה, אותיות גדולות, שורות קצרות, רווחים, זה לא אומר שבגלל זה הספרות איכותית או טובה, היא מבוקשת ונקראת... אז אולי כדאי לשאול גם מה עדיף? רב מכר? או ספר שהוא אומנות ואיכות. (למעט מיה קינן האגדית שהצליחה לשלב את שניהם, וגם היא הרבה מאוד לא קראו את הסידרה של איסתרק)

 

[סיפור8]

בעז"ה


לדיאלוגים יש כלל חשוב מאד:
לשמור על מינון וסגנון ריאלי.
אנחנו מדברים הרבה פחות ממה שכתוב בחלק מהספרים.
לרוב, אירוע בחיינו לא מתבטא בתהליך של: משפט-תגובה-תגובה-תגובה-תגובה-תגובה-תגובה. לכן גם אסור שסצנה תתבטא בתהליך כזה. קודם כל- הסצנה צריכה להיכתב בהתאם למתרחש במציאות.
ויותר מזה: אפילו אם זה ממש סשן של דיאלוג כמו, לדוגמא, שיח מטפל-מטופל או פגישת שידוכין, השיח בתוך אירוע הוא רק היבט אחד של האירוע- מתוך שלל היבטים: מעשים, מחשבות, הבעות פנים וכדומה.

סצנה שכולה דיאלוגים היא סצנה עצלנית. גם מפני שהיא מעידה על כך שהסופר לא השקיע מאמץ במציאת הדרך הטובה ביותר לחולל את השינוי בסצנה (ודיאלוג הוא לא הדרך הטובה ביותר, הוא הדרך הבנאלית והחד מימדית ביותר), וגם מכיוון שהיא מעידה על כך שהסופר לא שקע בהוויה של הסצנה. במקום לראות אותה בעיני רוחו, לשקוע בה ולהרגיש אותה בתוכו, ואז להעביר לנו אותה באופן חי ואמיתי- הוא פשוט שיער מה דמות פלונית תאמר במצב הזה, ואיך הדמות השניה תגיב על האמירה הזו.

והנה דוגמא מסצנה שאני אוהבת:
נקח את הסצנה של השידוכין המוזרים של ליאה דיאלדיאן עם שלוואן: כל הסצנה הייתה יכולה להיגמר בדיאלוג של פאר עם האלמנה, אמה של ליאה: הצהרה של פאר-תגובה כעוסה של האלמנה-תגובה ממתנת של פאר-משפט מיואש של האלמנה-תגובה אוהדת של פאר וכולי, עד לסוף הטוב של טבעת וקידושין, מזל טוב. הדיאלוג כשלעצמו היה יכול ליצור את השינוי.
אלא שמיה בחרה שההתרחשות תהיה הרבה מעבר לדיאלוג. פאר מגיע עם חיילים, תושבי האחוזה ניצבים עם קלשונים, ליאה בורחת למרתף, טמיאל בוחרת תכשיטים, המשרתת המרשעת מתערבת, ליאה מגיחה מאובקת, קידושין חטופים ומזל טוב. העובדה שמיה לא הסתפקה בדיאלוג, אלא בחרה להביא את השינוי בהתרחשות מרתקת ומלאת גוונים, מעשיים ורגשיים, הפכה את הסצנה לבלתי נשכחת.

בהצלחה רבה!

 

[שמואל י]

זכור לי שיש נוסחה כלשהי על כמות הדיאלוגים... שליש שליש שליש או משהו כזה... מישהו זוכר?

אגב, אם השאלה היא בגלל מתחם F, אז לא ראיתי בעיה של חוסר/עודף דיאלוגים.

 

[ליאורהA]

שאלה מעניינת! היה כאן בעבר דיון דומה באשכול הזה:

דיון - חלוקת תוכן של סיפור.

מה היחס אצלכם בין שלושת המרכיבים-הצבעים של הסיפור, טקסט ספרותי: - דיאלוגים -מחשבות -נרטיב (תיאורים, פעולות) אצלי יש מלא דיאלוגים פחות תיאורים וממש מעט מחשבות, שמעתי שזה לא היחס הכי רצוי... מעניין אותי איך אתם כותבים, מהו היחס אצלכם. כלומר, אם נעבור ונצבע פיזית את כל הנרטיב בצהוב, דיאלוגים...

www.prog.co.il

מדובר שם גם על זה:

זכור לי שיש נוסחה כלשהי על כמות הדיאלוגים... שליש שליש שליש או משהו כזה... מישהו זוכר?

סצנה שכולה דיאלוגים היא סצנה עצלנית. גם מפני שהיא מעידה על כך שהסופר לא השקיע מאמץ במציאת הדרך הטובה ביותר לחולל את השינוי בסצנה (ודיאלוג הוא לא הדרך הטובה ביותר, הוא הדרך הבנאלית והחד מימדית ביותר), וגם מכיוון שהיא מעידה על כך שהסופר לא שקע בהוויה של הסצנה. במקום לראות אותה בעיני רוחו, לשקוע בה ולהרגיש אותה בתוכו, ואז להעביר לנו אותה באופן חי ואמיתי- הוא פשוט שיער מה דמות פלונית תאמר במצב הזה, ואיך הדמות השניה תגיב על האמירה הזו.

אפשר לטעון הפוך – מי שמעביר את רוב התחושות וההתרחשויות בעזרת תיאורים עושה זאת בדרך הפשוטה והמוכרת, ודווקא מי שמצליח להעביר המון סאבטקסט בשורה אחת של דיאלוג השקיע מאמץ למצוא דרך ייחודית ומגוונת לקדם את הסיפור שלו ולהכניס בו עומק.

 

[סיפור8]

להעביר המון סאבטקסט בשורה אחת של דיאלוג השקיע מאמץ למצוא דרך ייחודית ומגוונת לקדם את הסיפור שלו ולהכניס בו עומק.

שורה אחת זה מעולה

אני מדברת על תופעה שבה דיאלוג תופס יותר מדיי מקום, כדרך נוחה וקלה לפתח עלילה, לחולל שינוי או סתם להעביר עמוד. יש לי מספר דוגמאות לספרים שבהם זה מתרחש. מילא ספרים שבהם ישנן סצנות ספורות שהאירוע המחולל מתרחש באמצעות דיאלוג, אבל יש ספרים שמחליקים לבור של דיאלוגים מתמשכים, לעיתים עמודים שלמים, אחד אחרי השני.

 

[Talya kadosh]

אני חושבת שכמו בכל דבר אין תשובה חד משמעית. זה כל כך תלוי. תלוי ספר, סגנון, אופי, מסר.
באופן כללי אני פחות מתחברת לספרים שרובם מתבצעים דרך דיאלוגים, הם נותנים לי תחושה שאני מפספסת משהו בדרך, כאילו אני יורדת במדרגות ודילגתי על אחת מהן. זו הרגשה של החמצה, על כל פנים לדעתי, הספר היה יכול להיות כל כך הרבה יותר. מרגיש לי שדיאלוגים חסרי גבול מוזילים מהותית.

מתוך החוויה האישית שלי, כאחת שבעבר נהגה לכתוב בדיאלוגים על ימין ועל שמאל (לכל המתעניינים, עדיף שלא אדבר על זה). ולאט לאט אחרי שעברתי דרך ותהליך עם הכתיבה שלי נחשפתי לעולם התיאורים, אני מאמינה שהם יכולים להעניק לקורא עולם שלם בעל עומק ומימד לחוויה הרבה יותר נקיה ומהותית. בניגוד לדיאלוגים הם גורמים לך להרגיש שם, להיות ביחד עם העלילה והדמויות.

אם אסכם, אני מעדיפה להתייחס אל הדיאלוגים בכבוד הראוי להם (על פי דעתי האישית). דיאלוג טוב הוא דיאלוג מדויק, מכוון מטרה ושלא נועד כדי לעשות חיים קלים לכותב, אם כבר חיים קשים לדמות. (כדוגמת המילים הנפוצות והשנואות עלי שאוהבים לתקוע בכל שורה שנייה: בסדר, טוב, יופי, תודה. אה. אה. אה. ושוב אה). בסוף הכל עניין של מינון ושל הבנה מה מתאים לספר שלך. כי מה שמצוין עבור אלמוני גרוע עבור פלמוני וכו. עד כאן הגיגי על תיאורים דיאלוגים והסאבטקסט שכה חסר ביניהם.

 

[משולש ברמודה]

פעם הייתי יותר כותב תיאורים (כי אני מאוד אוהב את הצד ה'טכני' בכתיבה).

איך תיאורים זה צד טכני?

(כדוגמת המילים הנפוצות והשנואות עלי שאוהבים לתקוע בכל שורה שנייה: בסדר, טוב, יופי, תודה. אה. אה. אה. ושוב אה).

באמת שלא האמנתי שראיתי את זה שחור על גבי לבן אפרפר בספר, לא פעם אחת. לא פעמיים. שלוש וגם ארבע!
זה הולך ככה:
"הלו".
"מה נשמע?"
מצוין, איך אתה?"
"ב"ה, בסדר".
...המשך שיחה.
"טוב, נדבר".
"ביי".
אם הייתי פוגשת את העורך של הספר הזה, הייתי ממליצה לו בעדינות רבה לשקול מקצוע אחר.
על הסופר אני בכלל לא מדברת : )
זה בערך כמו לציין שהשמש זורחת בבוקר, ואז לחזור על זה חמש פעמים באוזני כל מי שמסכים לשמוע.

אני מסכימה עם דבריה של @סיפור8 - דיאלוג שאפשר להחליף אותו בפעולה כלשהי שתשקף את השינוי שבא להעביר הדיאלוג - הוא עצלני.

אבל גם דיאלוג הוא חלק מהסיפור, ואפילו אם העלילה כולה מתרחשת בראש של גיבור יחיד צריך אותו.
דרכו אנחנו משקפים שינויים בקרב הדמויות ודרכו אנחנו מקדמים את העלילה.
לא רק זה, אחת מהדרכים האינטליגנטיות להעביר אקספוזיציה היא דרך דיאלוג. אבל, וזה אבל חשוב - רק כשעשינו את כל ההכנות המתאימות לפני כדי שהקוראים שלנו ישתוקקו לקבל את פיסות המידע האלו. אחרת, זה יהיה פשוט משעמם.

אני יודע שיגידו את כלל הזהב, לתאר את מה שהדמות מרגישה על כל חושיה בסצנה ובלוקיישן (מקום), אבל
איך אני משלב את זה עם הדיאלוג?

אישית דיאלוגים הם בין החלקים האהובים עלי בכתיבה. נותנת כאן את הטיפים שלי, לי זה עוזר, יכול להיות שאחרים פחות יתחברו.

קודם כל לעובדות הידועות:

דיאלוג חייב סאבטקסט.
אם דמות א' אומרת משהו ודמות ב' עונה לה, ושתיהן, ירחם ה' : ) מתכוונת למה שהן אומרות ללא שום מניעים נסתרים, רבדים עמוקים או רמזים סודיים - הדיאלוג הזה הולך להיות משעמם עד דמעות, שבלוני עד כאב, ומוכר מאד.

דיאלוג חייב קונפליקט:
דמות א' לא יכולה לרצות משהו ודמות ב' פשוט תסכים איתה. ואם זה בכל אופן קורה, למה שזה יעניין את הקוראים כדי שנטרח לכתוב את זה?

עכשיו, איך התובנות האלו עוזרות לכתיבת תיאורים תוך כדי דיאלוגים?
התשובה היא POV - נקודת מבט.

דיאלוג נכתב מנקודת מבט של דמות אחת, אלא אם כן אתם כותבים בצורת 'מספר כל יודע' ואז יש לכם את החירות לשחק עם שתי נקודות מבט לפחות (אישית פחות מתחברת).

בכל אופן במה נקודת מבט עוזרת?

נקודת מבט אישית על הסביבה:
השמש זורחת בכל בוקר די דומה, גם הגשם יורד באותה צורה. אבל מצב הרוח שלנו, כלומר נקודת המבט האישית על מה שקורה לנו - משפיעה על איך אנחנו רואים את מה שקורה סביבנו.

אם דמות א' שמחה - השמש כנראה תזרח לה, אם היא עצובה - היא אולי דווקא תכאיב לעיניים שלה, אם היא ממש כואבת - היא אפילו תעלה בעיניה דמעות...
אם דמות ב' כועסת, היא תקשיב לרעש הגשם אחרת מאיך שהיא תשמע אותו אם היא מתגעגעת, ואם היא עייפה - המים והרטיבות כנראה יציקו לה מאד.

בעיני, חייבים לשלב כמה שיותר חושים דרך התיאורים: ראייה, ריח, שמיעה, אפשר גם זיכרון. אבל הכול חייב להתאים לתחושות האישיות של הדמות באותו הרגע, אחרת זה הופך להיות תיאור מצב טכני בלבד.

שפת גוף:
אם כתבנו את הדיאלוג מנקודת המבט של דמות א', אנחנו מרוויחים את היכולת לשקף את כל הפעולות של דמות ב' דרך העיניים של דמות א'. ולהפך.

זה טוב כי קיבלנו במתנה סאבטקסט: דמות א' מבינה את מה שדמות ב' לא תגיד בקול דרך שפת הגוף שלה.
הקוראים מבינים את זה מהעיניים של דמות א' על דמות ב'.
זה מרתק כי מתחת לשיחה הגלויה, הפשוטה אפילו - יש תחושות שכנראה סותרות לגמרי את השיחה החיצונית, ואנחנו מגלים אותן דרך התיאורים שבין המשפטים. (ואפשר גם דרך המשפטים עצמם, אבל זה כבר משהו אחר).

פעלים:
אין מה לעשות בדיאלוג חייבים פעלים. אמר, הסביר, הקשיב, ענה, שאל, לחש וכו' (או בהווה: מדבר, מסביר...)
אבל פעלים הם לא סתם מילים ריקות שדוחפים איפה שצריך, כדי למלא חללים ריקים ולהרכיב משפטים תקניים. גם להם יכולה להיות תוספת תיאורית לדיאלוג.

כשאני כותבת דיאלוג אני מנסה תמיד לחשוב באיזה טון הדמות הנוכחית הייתה אומרת את המשפט הזה, איך משתלב הצליל של הפועל יחד עם המשפט שהדמות אומרת? איזו תחושה הוא נותן לי? אולי לדמות א' מתאים ללחוש כזה משפט, אבל לדמות ב' מתאים יותר לצעוק אותו?

תואר הפועל: (במהירות, בקול, בשקט, באדישות, בציניות...)
בוא נגיד שכמעט תמיד הכי טוב להימנע מהם. עכשיו נוסיף שאין באמת אפשרות לעשות את זה, ולפעמים הם דווקא נותנים משמעות מוספת.
אבל כמעט ברוב המקרים הם גורעים מאד.
למה לכתוב 'בציניות' (שימוש עצלני), אם אפשר לחשוב איך הפנים של מישהו נראות כשהוא אומר משפט ציני (כן, זה יותר קשה) ופשוט לתאר אותן?
למה לכתוב את הביטוי הקלישאתי 'אמר באימה' (אממ, איך נראית אימה?) ולא לתאר את הפנים המזיעות/ידיים רועדות/עיניים גדולות מידי?
אולי במקום לכתוב 'בקור רוח' (וסליחה שאני אומרת, אבל כשאני נתקלת בצמד המילים הללו בטקסט - אוטומטית יורד לי מהכותב, זה עצלני מידי), אפשר לנסות לתאר את הפרצוף הקשוח/שפתיים מתוחות/עיניים קפואות?

בכללי, טיפ קטן: כל פעם שיש לכם חשק להשתמש בקלישאה, תנסו להבין מאיפה היא באה, ממש לדמיין אותה, ואז במקום לכתוב אותה - לנסות לדמיין איך נראה בעיניים שלכם האדם או החפץ שהקלישאה באה לתאר.
(דוגמאות לקלישאות: שמיים אדומים כדם, חיוור כקיר, שפתיו נוקשות, רעד כעלה נידף...)

 

[חגי שהם]

@משולש ברמודה כמו תמיד, מאוד כיף לקרוא את התגובות שלך לנושאים השונים. מחְכים מאוד.
רק:

דיאלוג נכתב מנקודת מבט של דמות אחת, אלא אם כן אתם כותבים בצורת 'מספר כל יודע' ואז יש לכם את החירות לשחק עם שתי נקודות מבט לפחות (אישית פחות מתחברת).

רציתי לציין שבעיני האומנות היא לדעת לבחור באיזה מקום מתאים יותר להיצמד לדמות ובאיזה מקום לדעת כל.
(בדרך כלל הרבה יותר מקצועי לכתוב כנצמד לדמות, אבל למשל, בסצנה ששני הדמויות נמצאות בחרדה מהמשפט הבא שעומד להיאמר ושתיהן חשובות לסצנה באותה מידה. זה שעומד לומר אותו במתח כיצד יגיב זה שמולו, וזה שמולו במתח ממה שעומד האיש לומר לו, יש לי סצנה בראש אבל היא מספר שעוד לא יצא (...) אני חושב שלגמרי יהיה נכון בסיטואציה כזו לכתוב ככל יודע.)

 

[משולש ברמודה]

רציתי לציין שבעיני האומנות היא לדעת לבחור באיזה מקום מתאים יותר להיצמד לדמות ובאיזה מקום לדעת כל.

אני קצת רואה במספר כל יודע סוג של שבירת קיר רביעי קטנה...
ברגע שאני מזדהה עם התחושות של דמות א' בסצנה ואז מקבלת את המחשבות הלא ידועות של דמות ב' דרך תיאוריו של הסופר - אני נזכרת שהוא קיים, וזה מוציא אותי קצת החוצה.
אבל זה לחלוטין עניין של טעם אישי, יש כאלו שמתחברים יותר לכתיבה בצורה הזאת.
אפשר גם לומר שזאת החלטה שתלויה בז'אנר.
בקומדיה למשל זה יוכל ללכת טוב, בטח אם רוצים לשבור קיר רביעי לחלוטין. הכותב מדבר ישירות עם הקוראים וצוחק איתם על הדמויות לדוג'...

 

[חגי שהם]

קודם כל זה כמובן עניין של טעם אישי.

בדרך כלל הרבה יותר מקצועי לכתוב כנצמד לדמות

אני אישית כותב 95 אחוז מהכתיבה בנצמד לדמות, הרבה יותר יפה ומחבר וכו' וכו', אבל לפעמים אין מנוס, ויותר נכון בעיני לכתוב כיודע כל...

 

[יוסף יצחק פ.]

אכן מספר יודע כל יותר נפוץ, ויש גם יתרון מסוים בלקרוא את התמונה הכללית ולנסות לחבר את הפאזל (ע"פ המניעים של כל דמות).
לכתוב מנקודת מבט של דמות אחת, זה יפה, אבל גם לזה יש חיסרון, מה גם שזה סוג כתיבה (נראה לי קצת מאתגר יותר ו)פחות נפוץ.

תודה רבה ל @משולש ברמודה , שהתשובות שלה הזכירו לי כמה דברים שלמדתי בעבר, וכנראה דורשים ריענון, אם אני לא זוכר אותם.
פעלים זה טוב. מקלישאות אני מנסה להימנע.
(אגב, אני מרגיש לפעמים שלא בנוח לכתוב רגש זהה אצל דמות אחרת (גם בדיאלוג), ויש לי את התחושה הזו של לחפש מילים נרדפות, כדי לגוון... או שאולי יש קוראים שלא ממש שמים לב לזה, וזה לא אכפת להם ?!)
אבל זה:

אם כתבנו את הדיאלוג מנקודת המבט של דמות א', אנחנו מרוויחים את היכולת לשקף את כל הפעולות של דמות ב' דרך העיניים של דמות א'. ולהפך.

קצת מתנגש עם מספר יודע כל.
כי אמנם יש דמות ספציפית שהיא זו שמתחילה לדבר, אז לכאורה השיחה 'דרך העיניים שלה'. אבל לא בדיוק.

כשאני כותבת דיאלוג אני מנסה תמיד לחשוב באיזה טון הדמות הנוכחית הייתה אומרת את המשפט הזה, איך משתלב הצליל של הפועל יחד עם המשפט שהדמות אומרת? איזו תחושה הוא נותן לי? אולי לדמות א' מתאים ללחוש כזה משפט, אבל לדמות ב' מתאים יותר לצעוק אותו?

זה בדיוק מה שאני עושה. אני ממש מדמיין כאילו אני שומע את הדמויות. אגב, זה מוביל אותי לרוב לשנות את התכנית המקורית שלי, כי 'הדמות אומרת משהו אחר', כי זה מתאים לה לומר את זה. הטקסט זועק מתוכה. והעלילה משתנה בהתאם.

בעיני, חייבים לשלב כמה שיותר חושים דרך התיאורים: ראייה, ריח, שמיעה, אפשר גם זיכרון. אבל הכול חייב להתאים לתחושות האישיות של הדמות באותו הרגע, אחרת זה הופך להיות תיאור מצב טכני בלבד.

העניין הוא, שלפעמים אני חושב המון זמן מה אני יכול להוסיף, בלי שזה יראה 'מאולץ'. כי לא תמיד יש מה לפרט.
זה כמו לעצור באמצע דיאלוג, ולהתחיל לתאר את מצב האגרטל בשידה המרוחקת מהדמויות לפרטי פרטים. אין הקשר, אבל דחפנו את התיאור, ואולי באמת קיבלנו יותר תמונת מצב מלאה על הסצנה, אבל זה לא ממש מועיל.

מה גם שחשוב לקדם את העלילה.