סיפור בהמשכים נשק הימלטות - סיפור בהמשכים

[אוראל סולטן]

ואוו! כמה משועממים יש לנו (334 לבנתיים, למקרה ששאלתם).

לא האמנתי שכל כך הרבה יכנסו לאשכול: "פנטזיה? דרמה? אימה? אתם תחליטו!!!".
(רק לא הבנתי משהו אחד, למה מתוך כל אלו שצפו בדף, רק 44 ענו על הסקר?)

טוב, ועכשיו לענייננו.
אחרי שעות של נתינת אפשרות הצבעה - איזה סגנון סיפורים אתם הכי אוהבים- הגיע הסוף!!!

והנה התוצאות:

במקום השלישי - נמצאת הפנטזיה שכולנו אוהבים.

במקום השני - נמצא המתח המצמרר...

ובמקום הראשון...

מדע בדיוני!!!

כן כן, לא פחות ולא יותר, מדע בדיוני!

טוב, אז חיכיתם, ציפיתם המתנתם, רעננתם את הפרוג כל שתי דקות, עכשיו הגיע הרגע הגדול!

סיפור בהמשכים חדש!!!

 

[אוראל סולטן]

פרולוג

הוא אפור.
או שבכלל הוא ירוק?

הוא לא הספיק להכריע בשאלה הגורלית הזאת, מפני שמנורת החדר נכבתה לפתע.
הביט לעבר המנורה, מנסה להדליק אותה בעיניו.
לא נדלקת.
שרופה.

הוא ניסה לפקוד במחשבתו על המנורה להחליף את עצמה בחדשה.
לא עובד.
משהו לא מריח לו טוב. הוא לא יודע מה.
ואז הוא נזכר.

0.2 AEWS-DF.

קרן לייזר לבנה יצאה ממנו, מכוונת לעבר החלון.
הבזקי חשמל עברו במהירות בחדר מצדו האחד לצדו השני.
אש נדלקה, נוגעת בו, עוטפת אותו מכל כיוון, אופפת אותו בחבלי מוות, שורפת אותו.
האוויר יצא ממנו בכבדות, בשרו החל להתכלות.

הוא צריך להישאר בחיים בשביל בוקלי. גם בשביל עצמו.
ניסה להפעיל מתזי מים מהתקרה, אך במקום זאת, נשמע רעש עמום מרחוק.
עוד מנורה נשרפה, הפעם בסלון.

הוא נזכר בכלל 176 של ה Tarim-Bi.
כשהמנורה השלישית נשרפת, זה הסוף.

אין לו ברירה, הוא חייב להישרף, במקומה.
נתן לאש לעלות, להפוך אותו לאבק.
זה לא עזר.
המנורה השלישית נשרפה.

הוא החליט.

הוא ירוק.
ובשום פנים ואופן לא יהיה אפור, לא יתן לעצמו.

הבניין בער באש, קורס אל תוך עצמו.

פיצוץ מחריש אוזניים, בעוצמה שכמוה לא נשמעה מבריאת העולם, קרע את היקום לשניים.

או שאולי הוא גם היה קרוע לפני כן.

 

[אוראל סולטן]

נחמד, לא יצא לי משהו כ"כ (אלתור מהרגע להרגע).

 

[אוראל סולטן]

בסוף שמתי גם קצת פנטזיה.
יצא קצת כמו שיר... מה לעשות, אני יותר סגנון מתח(אימה)/פנטזיה/הומור, אבל תמיד טוב לנסות קצת דברים אחרים...
חכו להמשך...
הערות ו(בעיקר)הארות יתקבלו בברכה!
נ.ב: אני חייב לערוך את זה דחוף! מי שיכול לעזור בעצות משלו- בשמחה!

 

[אוראל סולטן]

שיפצתי טיפה את הסיפור, עכשיו הוא מעניין יותר (לדעתי לפחות...).

 

[אוראל סולטן]

#1

"איך עשית את זה, אידלס?", לארי הביט בו במבט חוקר שהצמית את כל ישותו, מצפה לתשובה.

"בינה מלאכותית, AI", ענה לו אידלס כשחיוך בלתי מוסתר של גאווה עולה על פניו.

"פחחח...", גיחך לארי, "מי משתמש היום עוד בענתיקה הזאת?!, חשבתי שזמנה עבר בעולם ממזמן...".

"אני משתמש בה, אם לא אכפת לך!", הביט אידלס לתוך עיני לארי בזעם, "ובמקרה שזה מעניין אותך, תדע שזוהי הגרסה המשוכללת ביותר שקימת כיום בשוק האם - ארים (מחשבי רובוט)".

"בינה מלאכותית זה כזה ישן", אמר לארי בזלזול, "עד שאפילו ממשקי "טו- פיליפס" החלודים משנים, יצאו לפני הגרסה המשוכללת שלך...".

""זה משנה משהו?", שאל אידלס, "כי לדעתי זה מצוין!".

"בוודאי שזה משנה, וגם אם לא, למה עשית את זה בעצמך, לא יכולת לבקש מוילאם?" הצביע לארי בידו על רובוט שעמד בצד.

"אתה יודע, רציתי לקבל מחמאה. משהו", גיחך אידלס.

"גם אם תדליק את הגז בבית תקבל מחמאה, במיוחד אם תכין גם אוכל לאשתך", אמר לארי.

נראה היה כי אידלס השתכנע, "נו, טוב, כבר עשיתי, מה אתה אומר, איזו תוכנה אתה ממליץ לי להוריד לשבב?".

טפיפות רגלים נשמעו מרחוק, צל ענק העיב עליהם, הם הסתכלו למעלה באימה.

זה כבר לא קרב.

זאת מלחמה.

קינג'ס פלור, אוקלהומה.

"הפוך".

"מה?!".

"ה...הפו...הפוך...", קולו גווע.

הוא מת.

הצהובים מתחילים להיכחד באיטיות.

עכשיו, נשארו רק עשרה צהובים אחרונים.

אבל הם לא ייכנעו. הם ילחמו. עד הסוף.

קרני לייזר ירוקות חתכו את האוויר, כעין זוהר צפוני קטן.

ומסוכן.

מאוד מסוכן.

הוא התקפל על מקומו, מגן על ראשו בידיו, מנסה להסתתר. להינצל.

זה לא עזר.

המקום עלה בלהבות.

עידן הצהובים נגמר.

עוד לפני שהתחיל.

 

[אוראל סולטן]

#2

2175, אפריקה, נמיביה, קולמנסקופ.

הגנים הלאומים שב"שפרגביט" היו שוממים באותו יום.

יחסית.

שני אנשים עמדו על המדרכה הנעה, מסתכלים אל האופק הרחוק. אל מה שהיה פעם מדבר.

"לא יאמן, איך המקום הזה השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו", אמר האיש הלבוש בחליפה אפורה-סגלגלה.

"כן", ענה לו האיש שלידו, הלבוש גם הוא בחליפה דומה, "העולם משתכלל מרגע לרגע, לא להאמין שפעם היה פה מכרה יהלומים נטוש".

"מי אמר שצריך להאמין?", שאל האיש הראשון בחיוך, "העיקר מה שיש פה עכשיו, זה מה שחשוב לנו. בעצם, מה שיהיה פה עוד מעט חשוב יותר".

"בהחלט", הנהן האיש השני בהסכמה, "כמה זמן אנחנו פה?", שאל לפתע.

"לא יודע, שעתיים, שלוש, מה זה משנה?" תמה האיש הראשון.

"לא, פשוט בחמש הרובוט שלי אמור להגיע", הסביר לו האיש השני.

"רגע!", נראה היה כי האיש הראשון נזכר במשהו, "למה אתה לא בודק בשבב מה השעה?!".

"למה אתה לא בודק?", החזיר לו האיש השני באותה מטבע.

"אני?", תמה האיש הראשון, "אני לא בודק כי...". לפתע, נתן האיש הראשון חבטת אגרוף אל תוך פרצופו של השני.

מעוצמת המכה והבהלה יחד, האיש השני התעלף.

הרובוט לא הגיע.

2100, ארה"ב, וושינגטון.

העולם כולו חגג את תחילת השנה הלועזית החדשה ביתר שאת - שנת 2100 למניינם,

שלטים גדולים בעלי הכיתוב "2100" נתלו, עשרות רבות של דגלים בעלי כיתוב זהה התנוססו להם על גבי כל בית ובית.

כל העולם שמח.

כמעט.

חדר חשוך ואפוף בעשן, בתוכו ישב איש לבוש שחורים.

אינט לבר.

כך קראו לאחוזה הקודרת ונטושה שבפאתי וושינגטון.


האיש חכך את ידיו זו בזו, וקם מהכיסא הקרוע עליו ישב.

הוא ירד מספר קומות למטה, נעצר ליד קיר, מגשש אותו, ועוצר בנקודה מסוימת, שם דפק בידו מספר פעמים.

הקיר זז.

פתח סתרים.

האיש נכנס אל הפתח. כשלפניו מתגלה מסדרון ארוך ופתלתל.

הוא צעד במסדרון, מגיע אל סופו, פותח דלת עבה במפתח שהוציא מכיסו.

מיטות.

עשרות רבות של מיטות היו שם.

הוא התקרב אל עבר המיטות, מביט עליהן. פרצופים מרגיעים של ילדים ישנים נראו מתחת לשמיכות.

ילד ראשון.

האיש הוציא מכיסו מזרק, אותו הזריק בעדינות למרפק הילד.

שיער הילד הפך משחור חזק וקצוץ לבלונדיני בהיר ומגודל פוני, תווי פניו ומבנה גופו השתנו.

זהו.

הוא בא להרים את הילד, אלא שאז נשמעו צעדים מרחוק.

האיש צפה מבעד לחלון החדר בעיניים טרוטות.

זה הם.

האיש עצם את עינו השמאלית, והסתכל בימנית על נחיר ימין.

זהו.

עכשיו "הם" לא יראו את האחוזה יותר.

לא סתם שמה השני של האחוזה היה "האחוזה הנעלמת"...

 

[אוראל סולטן]

יצא לי קצת דופליקטי... (מצטער, לא יכולתי שלא להכניס קצת מתח ופנטזיה , בסופו של דבר, הרי הם זכו במקום השני והשלישי...).

 

[פניני ריין]

וואו.
מהמם.
מדהים איך שמפרק לפרק הכתיבה משתבחת יותר ויותר.

וכדי לקיים את מצוות ביקורת יש לי כמה הערות מהסוג המעצבן:

פתח סתרים.

מיותר. אפשר להבין גם בלי זה.

האיש הוציא מכיסו מזרק, אותו הזריק בעדינות למרפק הילד.

איך הוא לא התעורר?

הוא בא להרים את הילד,

לא ביטוי עממי מדי?

פותח דלת עבה במפתח שהוציא מכיסו.

הבן אדם מסוגל להעלים חפצים מהראיה בתזוזת עיניים, אבל את הדלת פותח עם מפתח?

 

[פניני ריין]

ועוד...

שיער הילד הפך משחור חזק וקצוץ לבלונדיני בהיר ומגודל פוני, תווי פניו ומבנה גופו השתנו.

לא יותר הגיוני שייקח לו כמה שעות...?

לפתע, נתן האיש הראשון חבטת אגרוף אל תוך פרצופו של השני.

מעוצמת המכה והבהלה יחד, האיש השני התעלף.

אולי עדיף לתת להם שמות אחרים במקום 'האיש הראשון' ו'האיש השני'.
אפילו 'הראשון' ו'השני' עדיף יותר....

 

[אוראל סולטן]

מיותר. אפשר להבין גם בלי זה.

צודקת.

איך הוא לא התעורר?

לא יותר הגיוני שייקח לו כמה שעות...?

הבן אדם מסוגל להעלים חפצים מהראיה בתזוזת עיניים, אבל את הדלת פותח עם מפתח?

יש המשך לסיפור...

אולי עדיף לתת להם שמות אחרים במקום 'האיש הראשון' ו'האיש השני'.
אפילו 'הראשון' ו'השני' עדיף יותר....

ניסיתי, לא הצלחתי (זה לא זורם טוב בעלילה...), יש לך רעיונות למשהו במקום?

 

[אוראל סולטן]

#3

צקואר. מהז. נמגי. אויניך.

זהו?

הוא הפך את הדף לצד השני.

העל. בבח. גזבג. יטיק.

שמונה מילים, שנראים יותר כמו קשקוש בלתי מובן של מחשב, על דף צהוב ומפורר.

בשביל זה הוא הגיע עד לכאן?

בא להוציא את כל זעמו על הדף, אך אז נזכר.

יש לו משימה.

והוא צריך לבצע אותה.

למרות שפיענוח צפנים זה לא הקטע שלו בשלושים שנות חייו, הוא מאמין שיצליח למצוא היכן מסתתרת בשבב תוכנת פיענוח הצפנים.

לאחר כעשר שניות, תוכנת הפיענוח כבר שלחה לו למוח הודעה:

"מצטערים. לא נמצא פיענוח מותאם בכל שפות הצופן הקימות. עמכם הסליחה."

מצדו, הוא היה נשאר שקט ושלו, גם לנוכח הודעה מקוממת שכזו. אך זעמו גאה בו כעת ברמה מסוכנת.

הוא ניסה לעצור את כעסו בכוח, ללא הצלחה.

למה? למה זה קורה לי?

פניו החווירו, ונראה היה כי ניצוץ של הבנה הבליח במוחו.

זה האפורים.

רק הם יכולים לבצע דבר שכזה.

עליו להיזהר.

מעכשיו, הוא לנקר.

2100, פג'יס קוב, נובה סקוטיה, קנדה

"סוניל! קום!"

"קמתי, אמא!", הכריז בקול.

"כבר?", תמהה אמו של סוניל.

"כן, מה נראה לך אמא? שאני יתעורר מאוחר?!", כשאתה בכור בן 11, אין ברירה אחרת.

"טוב, תתארגן מהר, חמודי".

סוניל התלבש בזריזות, שם את תיק בית הספר על גבו, והתכונן לצאת מהחדר.

רגע לפני שהגיע לדלת, הרגיש דגדוג קטן באף.

הוא הולך להתעטש.

טוב מאוד, הוא קרא אתמול בספריה הממוחשבת שלו שאי אפשר להתעטש עם עיניים פקוחות. הוא ינסה להשאיר את העיניים פקוחות עכשיו, סתם כדי לבדוק אם הידיעה הזאת נכונה.

הגירוי התעצם יותר ויותר.

"האאאאטשוו", התעטש סוניל.

בעיניים פקוחות.

כנראה הידיעה הזאת לא הייתה כל כך נכונה, טוב לדעת.

לפתע, ללא שום התראה מוקדמת, הדלת נטרקה על פרצופו.

חושך.

גם החלון נסגר?

הוא ניסה לפתוח את הדלת בכוח, אך היא נשארה יציבה כעמוד בטון.

"אמא!!! אמא!!!", צרח סוניל, מקווה שאמו תשמע אותו מהסלון.

אין מענה.

"אמאאאאא!!!, בכה סוניל, דופק באגרופיו על הדלת.

אין תגובה.

לאחר כמה שעות בהם דפק על הדלת בעוז, הרגיש שכוחו הולך ואוזל.

הוא התיישב על הרצפה באפיסת כוחות, מבטו מושפל, דמעה חמה זולגת לו על לחיו.

אנחה כבדה יצאה מפיו.

לפתע, שמע זמזום דק בוקע ממקום בלתי ידוע.

הידיים.

עיניו הופנטו מאליהן אל האור הירוק שיצא מבין כפות ידיו, שהלך והתפשט אל עבר כל הגוף, אופף אותו במין הילה מוזרה. מכושפת.

אוירה מחשמלת נחכה באוויר.

 

[מנוחה כהן]

אני אוהבת את זה
פרוע ומשוגע ולא מובן עד הסוף- אבל כתיבה יפה מאד, סוחפת ומרתקת.
מחכה להמשך!

 

[תמרוז]

וירה מחשמלת נחכה באוויר.

נכחה.
הצבעתי בסקר (לא זוכרת מה) ואני רואה שיצא שווה!
המון מיסתורין.
מחכה להמשך

 

[אוראל סולטן]

#4

אולי היו אלו הפחדים, אולי המפתח.

הוא לעולם לא ידע.

זה הרגע.

הביט אל התקרה, יד גרומה ומפלצתית ירדה משם, פתוחה.

עלה על היד, נחוש, נשכב משל היה נתין כנוע המתחנן לפני אדונו לרחמים.

אבל הוא לא. לא ייכנע. ולא יתחנן. גם לפני אדוניו.

היד נסגרה, נוסקת אל הבלתי נודע.

זאת הייתה טעות.

אחרונה.

חובת ההוכחה עליו, וכל עוד הוא לא הגיע למקום בו הוא צריך להיות, לא יהיה לו שלמות עם עצמו.

וזה לא מציק לו.

כי גם ככה לא היה לו אף פעם.

השלמות היא דבר נצרך, ועם זאת כל כך נדוש, עד שאנשים לא שמים לב שהם לא שלמים בדברים הנכונים.

הוא לדוגמה, שם לב לזה.

אבל רק אצל אחרים.

אצלו אין דבר כזה שלמות.

הוא רובוט.

ולמרות זאת, לא יהיה שלם עם עצמו.

עד שיגיע.

איפשהו בעולם

אש שחורה על רקע לבן.

הסמל.

"הנה!", לחש בהתרגשות מהולה בחשש אל חברו, מצביע בידו על הסמל.

"הו!, תודה רבה!, סוף סוף אנחנו מוצאים את זה!", החבר התבונן בתוך האש השחורה, תוך כדי שדיבר.

קווי מתאר אפורים וחלושים של ספר.

זה כאן.

"רואה כמה אי אפשר לסמוך על רובוטים למיניהם?", צחקק הראשון, "מאג'לו, בוא לכאן",.

הרובוט הגיע אליהם בשניות ספורות, פותח בעבורם את דלת הברזל הכבידה, בעלת הסמל הפשוט.

זקן בודד, יושב על כורסא מרופטת ולבוש במין חליפה ירוקה - אפורה, המתין להם בפנים.

"שבו בנוח, אל תפחדו", אמר הזקן במאור פנים, והצביע על שני כיסאות מולו.

החברים התיישבו על הכיסאות הרעועים, והמתינו למוצא פיו של הזקן.

"קחו, תתכבדו" הזקן הוציא מכיסו כבאורך פלא שני סוכריות מציצה, "זה יעזור לכם להתרכז ולהישאר ערניים, יש לנו סיפור ארוך".

החברים לקחו את הסוכריות, "תודה", הודו לו שניהם בצוותא.

"טוב...", היה נראה כי הזקן מהורהר במעט, "אפשר להתחיל?".

הנהון שני ראשים, ענה לו שכן.

"אתם בוודאי יודעים", פתח הזקן, "שכל מי שמגיע לדרגת נרצ'ן אצל הבלאק -קולורסים, מקבל את הזכות להגיע אלי".

החברים הנהנו בשנית.

"אז דבר ראשון, ברכותי על הגעתכם לדרגה המכובדת הזאת".

הם השיבו לו בחיוך מסמיק.

"דבר שני, אני רוצה להתחיל עכשיו להסביר את הדבר שלשמו הגעתם לכאן, אבל בשביל זה אני צריך הקשבה מלאה. איך אמר המורה שלי בזמנו בכיתה: "שאלות בסוף השיעור" בדיוק, בלי שאלות עכשיו, אם אתם רוצים לשאול שאלות, זה רק כשאני יסיים, בסדר?!".

הם מצאו את עצמם מהנהנים שלישית לאותו לילה ארוך וסוער.

הזקן קם, ופנה לחדר צדדי ומוסתר מהעין.

לאחר דקה של המתנה, הוא חזר, מחזיק ספר דהוי וצהוב בידו.

שם הספר היה: "אגדת הלפברים".

פני החברים הפכו לבנות כסיד.

אז זה נכון.

 

[אתיס]

איזה אומץ, להבטיח סיפור וככה לכתוב
האמת, מעניין,כתוב טוב
אבל לא הבנתי כלום, עומס פרטים ובנתיים רק הבנתי שיש קבוצה של אפורים וצהובים ושזה בשנת 2100
אבל תמיד עדיף להעיז ולכתוב אז תמשיכו ובהצלחה

 

[אוראל סולטן]

תודה רבה לכולם!

נ.ב: גם אני חשבתי על זה שזה עומס פרטים, (מה לעשות, צריך להשאיר את הקוראים במתח, באתר זה לא כמו בספר, כאן צריך כל פעם להביא "יציאות" חדשות, כדי שהקוראים לא ישתעממו עד הפרק הבא... אבל) לכן בפרק הבא בעז"ה, נשתדל להוריד מעט מהעומס הקים (כלומר: לסגור כמה פינות בלתי מובנות, להמשיך את הסיפור בקצב של ספר- לא עובר בין נושא לנושא כ"כ מהר וכו').

בפרקים הבאים בעז"ה, כל הפרטים התמוהים יתבהרו. חכו בסבלנות...

 

[אוראל סולטן]

דרך אגב, הסיפור מתרחש בשנת 2175, מה שמופיע בתור 2100, זה קטעי "עבר".

ואם כבר, אני ממליץ לכל אחד (בפרט לאלה שהסתבכו עם הסיפור) לקרוא אותו עוד פעם.

מניסיון, זה יכול לתת לכם קצת סדר בפרטים המבולגנים במוח.

 

[רצתה]

וואו! אני אוהבת את זה!
שאפו על האומץ!

 

[אוראל סולטן]

עשיתם לי חשק עכשיו לכתוב פרק חמישי...

אבל כמו שכתבתי, בעז"ה הפרקים הבאים יהיו יותר מסודרים, מה שדורש "לשבת" יותר זמן על הסיפור.

מצד שני, אולי בגלל שזה יהיה יותר מסודר וברור בעז"ה, ייקח לי פחות זמן "לשבת" על זה.

רק ה' יודע...

נ.ב: שלא יהיה משתמע מכאן משהו שגוי, בעז"ה פרק 5 יועלה מחר.