הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
הבוקר שאחרי הרגיש מוזר. מוזר מדי בשביל להסביר את המיטה המסודרת של שירי.
מצמצה לקרן שמש שהתגנבה לחדר שלה, פסעה אל החדר של שירי. רק בשביל לוודא שהכל קרה באמת.
החדר היה ריק. הסדין מתוח. פירורי אבק הספיקו לאייש מקום על כיפת הפלסטיק של מנורת הלילה. לפני שבועיים שירי קראה לאורה ספרים בנושא הבית היהודי. אהבה לראות אותה רכונה אל המילים, לוגמת אושר.
הביטה בחדר הערום. הבינה שהכל קרה באמת. באמת הייתה חתונה בשבוע שעבר. באמת כולם שרו ורקדו ושמחו ושתו ואכלו. באמת היא פסעה עם שירי על השביל הלבן.
כל זה קרה באמת.
בפעם המי יודע כמה, פתחה את המגירה השלישית. הוציאה את המכתב של שירי. רפרפה על עשרים ושתיים שנים שהתקבצו לפתק אחד, ארוך.
"תודה על הכל, אימוש", כתבה לה שירי בכתב יד מסודר השמור רק לה. ולא יכלה להתעלם מהפרידה שנדבקה למילים הללו.
שירי היא בת. ותמשיך להיות כזו. לפני חופה ואחריה.
כעסה על עצמה בזמן שמחתה דמעות מול ציפורים מרחפות בשמים. ניסתה להילחם בגעגוע, אך ככל שהרהרה בו הוא רק התנפח בתוכה. המשיכה להיזכר בתמונות מהעבר: אמא ובת נשאבות לשיחת נפש ביוגרטיה: אמא ובת צוחקות בהליכה: אמא ובת קונות נדוניה לחתונה.
התמונה האחרונה הייתה שלה לבד: אמא מחכה לבת. מחכה לטלפון.
המשיכה בסדר יום שכפתה על עצמה. הלכה לעבודה, חזרה. העמידה סיר או שניים. הייתה עסוקה. והכי פנויה ביקום לשמוע את שירי.
ושירי לא התקשרה. גם לא ביום המחרת.
המתינה לערב. כל צלצול טלפון הניע מיתר בליבה. אף מספר לא היה מזוהה עם המספר של שירי.
וחיכתה לבוקר. ושוב הטלפון אכזב.
והמשיכה להיות אמא. המשיכה להתגעגע, המשיכה לאהוב.
- - - - -
זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".
עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".
הבוקר שאחרי הרגיש מוזר. מוזר מדי בשביל להסביר את המיטה המסודרת של שירי.
מצמצה לקרן שמש שהתגנבה לחדר שלה, פסעה אל החדר של שירי. רק בשביל לוודא שהכל קרה באמת.
החדר היה ריק. הסדין מתוח. פירורי אבק הספיקו לאייש מקום על כיפת הפלסטיק של מנורת הלילה. לפני שבועיים שירי קראה לאורה ספרים בנושא הבית היהודי. אהבה לראות אותה רכונה אל המילים, לוגמת אושר.
הביטה בחדר הערום. הבינה שהכל קרה באמת. באמת הייתה חתונה בשבוע שעבר. באמת כולם שרו ורקדו ושמחו ושתו ואכלו. באמת היא פסעה עם שירי על השביל הלבן.
כל זה קרה באמת.
בפעם המי יודע כמה, פתחה את המגירה השלישית. הוציאה את המכתב של שירי. רפרפה על עשרים ושתיים שנים שהתקבצו לפתק אחד, ארוך.
"תודה על הכל, אימוש", כתבה לה שירי בכתב יד מסודר השמור רק לה. ולא יכלה להתעלם מהפרידה שנדבקה למילים הללו.
שירי היא בת. ותמשיך להיות כזו. לפני חופה ואחריה.
כעסה על עצמה בזמן שמחתה דמעות מול ציפורים מרחפות בשמים. ניסתה להילחם בגעגוע, אך ככל שהרהרה בו הוא רק התנפח בתוכה. המשיכה להיזכר בתמונות מהעבר: אמא ובת נשאבות לשיחת נפש ביוגרטיה: אמא ובת צוחקות בהליכה: אמא ובת קונות נדוניה לחתונה.
התמונה האחרונה הייתה שלה לבד: אמא מחכה לבת. מחכה לטלפון.
המשיכה בסדר יום שכפתה על עצמה. הלכה לעבודה, חזרה. העמידה סיר או שניים. הייתה עסוקה. והכי פנויה ביקום לשמוע את שירי.
ושירי לא התקשרה. גם לא ביום המחרת.
המתינה לערב. כל צלצול טלפון הניע מיתר בליבה. אף מספר לא היה מזוהה עם המספר של שירי.
וחיכתה לבוקר. ושוב הטלפון אכזב.
והמשיכה להיות אמא. המשיכה להתגעגע, המשיכה לאהוב.
- - - - -
זה קרה בשש עשרים ותשע בערב. המחוג המהיר נע בין שתיים עשרה לשלוש בזמן שהטלפון צלצל. שירי הייתה על הקו, אמרה: "אימוש התגעגעתי".
עפעפה אל הרחוב שהתכסה בשמיכת עלטה. לא אמרה 'גם אני'. לא רצתה לשתף פעולה עם קלישאות. אמרה רק "שירי נכון שלא שכחת אותי? אני נשארת אמא. לתמיד".
נערך לאחרונה ב:
מסר זה לאו דווקא "נו נו נו" או "ככה צריך", זה כל תובנה שהכותב מבקש להעלות דרך הסיפור.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //