ביקורת ספרות אל חזור | מיה קינן

  • הוסף לסימניות
  • #1
ביקורת ספרות | אל חזור | מיה קינן

ז'אנר: מד"ב

מי אני ומה אני, שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של מיה קינן. אך מכיוון שהפורום פה פתוח, ואני אנונימית (יחסית), אז מקסימום תסקלו אותי: )
הערה: כשפתחתי את האתר להעלות את הביקורת גיליתי את הביקורת של @קפטן אמריקה . אין קשר.
העלילה

יוחנן זהבי, בחור מוצלח עם רקע מפוצלח, משפחה לא הכי, הרבה קולות מייאשים ברקע. בחור גאון, מלא אומץ ותושיה. בחור מושלם, כמו כל גיבוריה המושלמים של מיה קינן. מישהו אמר מהללאל?
דווקא הוא, מכל בחורי העולם מגיע למסע בזמן, בעקבות אירוע שארע לפני 50 שנה. תאמרו – היה לאנג'לו 50 שנה להירגע? פלאודה יגיד לכם, שהיה לו 50 שנה לתכנן נקמה. והנקמה אכן כואבת, כואבת מאוד.
מבחינת מבנה הסיפור, העלילה נמתחת מאוד על פני 770 עמודים. (מיה חב"דניקית?!) התוצאה היא ספר עבה, שמשמח אותנו למדי. אבל, לטעמי, הסיפור לא מחולק נכון ע"פ העמודים. לדוגמא, החלק של הצוענים, כל המסע הזה בתחילתו מסופר באריכות רבה מאוד, ובמחילה – די משעממת. ואילו, אחד מרגעי השיא של הספר, הרגע המרגש שבו יוחנן מוותר למויש על החזרה לעתיד – נכתב בחצי דף, בתמצתיות ובלי להתעמק. וזה חבל כ"כ. חיכינו הרבה לבחירה כזאת, נוסח ממלכה במבחן. בחירה אמיתית, שגורמת לגיבור לחשוב, להרהר, לבכות אפילו, לוותר באצילות, להתחרט אח"כ. כל מה שמיה כ"כ יודעת לעשות, והוכיחה לנו את היכולת הזאת בספרים הקודמים. חבל, פשוט חבל על הבזבוז של הקטע הזה.

מסע בזמן

ישנם שלוש סוגים של מסעות בזמן.

  • הנוסע יכול לראות את העבר, אך לא להיראות ולא להשפיע.
  • הנוסע יכול להשפיע על העבר, ולשנות את מהלך ההיסטוריה, כך שכשהוא חוזר להווה הוא רואה הווה שונה ממה שהוא עזב.
  • העבר – עבר. העבר "יודע" כביכול שבעתיד ייסעו אליו בזמן, ולכן המסע בזמן רק מאמת את ההווה, ולא משנה אותו.
מיה בחרה בסוג השלישי, ולדעתי זו הייתה בחירה שגויה, שכן היא לא הצליחה להסביר את המסע. סגרתי את הספר, וכמוני עוד כמה אנשים שדיברתי איתם, בהרגשה של "מה היא עובדת עלינו? אי אפשר בכלל לנסוע בזמן, פנטזנית" הכותבת לא הצליחה לשכנע אותנו שהמסע בזמן אכן הגיוני, בשונה מהסיפור המשובח של @mic003 , שם סגרתי את הסיפור בהרגשה של 'הצלחת לשכנע אותי, אפשר לנסוע בזמן'. וזה, לדעתי, הפספוס הגדול של הספר. הקטע של המסע בזמן פשוט לא יושב טוב על ההיגיון, ההסברים המפותלים על הכוס האדומה והחתול המוזר לא היו מובנים בכלל.
פרדוקס הביצה והתרנגולת קשה לי מאוד בספר הזה, מאוד מאוד. נראה שגם למיה עצמה זה לא היה ברור.



הכתיבה


האמת? בשבילה לבד היה כדאי לקנות את הספר. (78 ₪, לא לזלזל) הכתיבה היא הכתיבה של מיה, ולקרוא ספר של מיה זה קורס כתיבה בזעיר אנפין. אבל הפעם, היו כמה דברים שהפריעו לי בספר. הכתיבה בזמן הווה, גוף ראשון (ברב הקטעים). מרבית הספר נכתב מנקודת המבט של יוחנן, כמה קטעים מיצחק (סבא רבא של סבא רבא של יוחנן), קצת מחיים בנימין. התוצאה? קצת מייגעת. לעניות דעתי המאוד קטנה, כתיבה בגוף ראשון לא מתאימה לכ"כ הרבה גיבורים. במיוחד שבדמויות הפחות חשובות, כגון ההורים זהבי, ההורים ארנברג ועוד הכתיבה הייתה בגוף שלישי, כשהחלק שלהם בעלילה גדול יותר מהחלק של חיים בנימין לדוגמא.
אפרופו חיים בנימין, הנוכחות שלו בעלילה הייתה מוזרה מאוד. בתחילה כמה פרקים, באמצע, בסוף, גוף ראשון, שלישי, שני, לא אהבתי.

נקודה נוספת שהפריעה לי. בתחילת הסיפור ליוחנן יש את יוחנן הרע, זה שמייאש אותו ומפריע לו. פתאום, בבת אחת, הוא פשוט נעלם. זה מפריע מאוד, והשורה שמיה כתבה בסוף הספר, לגבי איך הדמות נעלמה- לא מצליחה ליישב אצלי את הנקודה הזאת.

מכירים את הסופרים שבטוחים שצריך להאכיל את הקוראים בכפית? שהקורא הממוצע לא יודע מימינו ומשמאלו במדע, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וצריך להסביר לו כל דבר?
גם קינן מכירה, אבל מהכיוון ההפוך. היא סומכת על האינטליגנציה של הקוראים מאוד, יש שיאמרו – יותר מדי. מלא מלא מלא מושגים מוזכרים בספר בעקיפין, מתוך הנחה שהקורא הנבון יודע ומכיר. למשל מאיץ חלקיקים, אבן החכמים, צייד מכשפות, ואפילו סיפורים כגון ייסורי המצפון של אלפרד נובל מוזכרים בספר בכמויות. זה טוב?
מצד אחד, מאוד. הקורא מרגיש חכם, מבין דבר מתוך דבר, יודע שהסופרת לא מזלזלת בו בכלל.
מצד שני, לא. לא כל קורא מכיר את כל המושגים האלו, וכשהוא צריך לגגל על כל דבר הוא מרגיש טיפש מאוד.
מה שבטוח – את חוכמתה של הסופרת זה מראה לנו...



סוף הסיפור מושלם יותר מדי, הפי הנד שמח מדי. לא אהבתי.

אסיים במשפט מוכר, שאיני בטוחה לגבי מקורו.

"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"

פסח כשר ושמח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת ספרותית מבחינתי זה להקיף ספר מכל כיוון לנתח ולהסביר מה יש בו ומה אין בו
אני מרגישה שאל חזור עוד לא קיבל ממני את מקסימום החשיבה אבל לא יכולתי שלא להגיב
קודם כל אני מתנגדת להחלטה שלמיה לא ברור המסע בזמן
נראה שהיא שילבה אותו בצורה מושכלת ויפה. אם כי אולי לא מספיק קוהרנטית מבחינה מדעית
אבל רוב הספר לא בא לתת מציאות מדעית בדיונית אלא כרגיל אצל מיה רקע אטרקטיבי לבחירות של גיבוריה
באחד מאלף כל המציאות הבדיונית בנויה ומורכבת מהמון טכנולוגיות חדשות ומגוונות שיוצרות עולם מדעי בדיוני
כאן השימוש הוא מאד ספציפי.
אגב השימוש בידע מוקדם של קהל הקוראים הוא נפלא . אינו סימן לטיפשות כלל משום צד, מקסימום בוסטר לאינטלגנציה. מוטב שכל הסופרים יעלו את הרמה, כמו רותי קפלר בשניה לפני האור ולא ההפך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביקורת ספרותית מבחינתי זה להקיף ספר מכל כיוון לנתח ולהסביר מה יש בו ומה אין בו
אני מרגישה שאל חזור עוד לא קיבל ממני את מקסימום החשיבה אבל לא יכולתי שלא להגיב
הי, לא נתתי פה סקירה. נתתי פה ביקורת על נקודות ספצפיות
קודם כל אני מתנגדת להחלטה שלמיה לא ברור המסע בזמן
נראה שהיא שילבה אותו בצורה מושכלת ויפה. אם כי אולי לא מספיק קוהרנטית מבחינה מדעית
אבל רוב הספר לא בא לתת מציאות מדעית בדיונית אלא כרגיל אצל מיה רקע אטרקטיבי לבחירות של גיבוריה
באחד מאלף כל המציאות הבדיונית בנויה ומורכבת מהמון טכנולוגיות חדשות ומגוונות שיוצרות עולם מדעי בדיוני
כאן השימוש הוא מאד ספציפי.
מסכימה איתך למחצה, מצד אחד היה יחסית ברור החוקים של המסע, אבל מצד שני כל התיאוריה איך המכונה עובדת לא ברורה בכלל.
אגב השימוש בידע מוקדם של קהל הקוראים הוא נפלא . אינו סימן לטיפשות כלל משום צד, מקסימום בוסטר לאינטלגנציה. מוטב שכל הסופרים יעלו את הרמה, כמו רותי קפלר בשניה לפני האור ולא ההפך.
מסכימה איתך לחלוטין!!! לי באופן אישי היה מעולה לקרוא את זה, כי ב"ה אני אינטלגנטית ולא נתקלתי במושגים שלא הכרתי. אבל דיברתי היום עם קבוצת בנות שקראו את הספר, ורובן לא הבינו חלק גדול מהאזכורים... וזה גרם להם להרגשה מטופשת ממילא
חלילה לא התכוונתי שהסופרת טיפשה, יס?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"
או שהתקופה שלנו היא אחת המשעממות בהיסטוריה, כך שאף אחד מהעתיד אינו מעוניין לבקר בה אף פעם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
עובדה שמיכאל חזר לעבר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
או שהתקופה שלנו היא אחת המשעממות בהיסטוריה, כך שאף אחד מהעתיד אינו מעוניין לבקר בה אף פעם.
זה לא רק התקופה שלנו אלא כל השנים שקדמו אלינו, כולל שנים מעניינות במיוחד כמו תקופת בית ראשון ושני וכד'. אם נוסעים בזמן היו מבקרים במהלך ההיסטוריה אז היה לפחות תיעוד אחד של התופעה.

בכלל גם אם היפותטית תהיה בעתיד מכונת זמן אז בשלב מסוים היא תהיה זמינה לכל דורש וכל זב חוטם יוכל להרשות לעצמו לנסוע בזמן ולקפוץ לאיזה צ'ונטיה בבני ברק של המאה ה21.
אם עד היום לא פגשנו נוסעים בזמן, אז כנראה שהם לא קיימים.

עם סייג אחד, יכול להיות שמסע בזמן דורש המון אנרגיה וככל שמגיעים אחורה יותר אז זקוקים ליותר אנרגיה ומן הסתם יש הגבלה לכמות האנרגיה שאפשר לייצר, ככה שיש הגבלה לכמות הזמן שאפשר לחזור אחורה (נניח 100 שנה)
לפי הספקולציה הזו העולם יפגוש נוסעים בזמן תקופה מסוימת לפני שימציאו אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אם הוא חוזר 400 שנה ע"מ להחביא את התיבה, זה אומר שלפני 400 שנה מישהו החביא את התיבה, אז הוא לא צריך לחזור בשביל לעשות את זה. יא?
(כמו שאוסביו או איך שלא יקראו לו סמך על האוויר שישים את הפתק לאחר מעשה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
זה לא רק התקופה שלנו אלא כל השנים שקדמו אלינו, כולל שנים מעניינות במיוחד כמו תקופת בית ראשון ושני וכד'. אם נוסעים בזמן היו מבקרים במהלך ההיסטוריה אז היה לפחות תיעוד אחד של התופעה.

בכלל גם אם היפותטית תהיה בעתיד מכונת זמן אז בשלב מסוים היא תהיה זמינה לכל דורש וכל זב חוטם יוכל להרשות לעצמו לנסוע בזמן ולקפוץ לאיזה צ'ונטיה בבני ברק של המאה ה21.
אם עד היום לא פגשנו נוסעים בזמן, אז כנראה שהם לא קיימים.

עם סייג אחד, יכול להיות שמסע בזמן דורש המון אנרגיה וככל שמגיעים אחורה יותר אז זקוקים ליותר אנרגיה ומן הסתם יש הגבלה לכמות האנרגיה שאפשר לייצר, ככה שיש הגבלה לכמות הזמן שאפשר לחזור אחורה (נניח 100 שנה)
לפי הספקולציה הזו העולם יפגוש נוסעים בזמן תקופה מסוימת לפני שימציאו אותה.
ב"ה

ואז, מה ימנע מהאנשים שחיים 100 שנה לפני המצאת המכונה, להמציא אותה בדורם? בהנחה שהם פוגשים את האנשים מהעבר ויכולים לדבר איתם. (מי שיישלח ראשון, מן הסתם יהיה מהמשוגעים לדבר, ואולי יוכל ללמד אותם על המכונה.)
בכל מקרה, אין דרך לחזור אחורה בזמן אז השאלה תישאר על כנה לפחות ל-200 שנה הקרובות. אחר כך, באלף השביעי, זה כבר לא יעניין אף אחד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אם הוא חוזר 400 שנה ע"מ להחביא את התיבה, זה אומר שלפני 400 שנה מישהו החביא את התיבה, אז הוא לא צריך לחזור בשביל לעשות את זה. יא?
(כמו שאוסביו או איך שלא יקראו לו סמך על האוויר שישים את הפתק לאחר מעשה...)
ב"ה

יפה. לפרדוקס הסבא אין הסבר ואין היתכנות, אלא רק במכונות שחוזרים בהם אחורה אבל לא ניתן לבצע שום פעולה בעבר. ואז זה לא מספיק מעניין..
דרך אגב, אני חושבת שהספר הראשון שדיבר על זה במגזר היה 'חבורת הממציאים', לא?
וזה דווקא היה סיפור ממש מתוק ופורץ דרך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ואז, מה ימנע מהאנשים שחיים 100 שנה לפני המצאת המכונה, להמציא אותה בדורם? בהנחה שהם פוגשים את האנשים מהעבר ויכולים לדבר איתם.
חזק!!!
דרך אגב, אני חושבת שהספר הראשון שדיבר על זה במגזר היה 'חבורת הממציאים', לא?
יש איזה קומיקס עם מכונת זמן (אבל הם לא יכולים לשנות כלום ע"מ לא ליצור פרדוקסים), אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
דוקא מרענן לקרוא סיפור שעוסק במסע בזמן שמתייחס למציאות הפשוטה - הטכנית - של המסע ולא לפרדוקסים הנגזרים ממנו.
מסכים מאד עם הביקורת לגבי חוסר הבהירות של המסע עצמו. אבל באין יכולת להשפיע על העבר אין סיפור, למרות שאז הפרדוקס צץ. מעניין באמת למה מיכאל לא ניסה פשוט ליישם את הפרדוקס ולבדוק מה קורה...
אני חושב גם שמיה קצת סותרת את עצמה במהלך הספר לגבי טיבה של החזרה בזמן, אבל לא נראה לי שזה המקום להעלות בו את הרהוריי.
יותר הפריעה לי העובדה שעצם החזרה מעלה שאלות קשות, ואולי עדיף פשוט לא להעלות נושאים מורכבים כאלו, עם כל הכבוד למשפטים בנוסח של 'אנחנו עושים את רצון ה' בלי לשאול שאלות'.
דבר נוסף שהפריע לי לאורך הספר, היא הסתירה בין התקופה, 400 שנה אחורה, לבין העברית המדוברת, העכשווית, המתגלגלת בין האנשים. נכון שלכתוב בשפת העבר זה קצת מטריח, אבל עדיין. ועוד יותר נכון לגבי אוסביו שבכל מקום שאינו מצליח להלחים איזה פסוק הוא הופך לדובר עברית מדוברת. והפסגה היא בעמוד שדקה אחרי שהוא אומר ליוחנן תרופות הוא מתבלבל בין תרופות לתרפים...
"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"
שוב, תקף רק לגבי סוג מסע כזה שיש באפשרותו להשפיע על מאורעות העבר. אולי ישנה היתכנות באופנים אחרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"
או שהם מסתובבים בינינו ועוד לא עשו דברים שיכריחו אותם לחשוף את זה...
אני אישית מכיר אחד או שתיים כאלו...;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
או שהם מסתובבים בינינו ועוד לא עשו דברים שיכריחו אותם לחשוף את זה...
אני אישית מכיר אחד או שתיים כאלו...;)
החטופים יחזרו בחיים? מתי כבר תיגמר המלחמה הארורה הזאת? תהיה מלחמת אזרחים? ביבי ילך לכלא? גולדקנוף יהיה ראש ממשלה? תהיה מדינה פלסטינית? אירלנד תהפוך לפקיסטן החדשה?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
זה לא רק התקופה שלנו אלא כל השנים שקדמו אלינו, כולל שנים מעניינות במיוחד כמו תקופת בית ראשון ושני וכד'. אם נוסעים בזמן היו מבקרים במהלך ההיסטוריה אז היה לפחות תיעוד אחד של התופעה.

בכלל גם אם היפותטית תהיה בעתיד מכונת זמן אז בשלב מסוים היא תהיה זמינה לכל דורש וכל זב חוטם יוכל להרשות לעצמו לנסוע בזמן ולקפוץ לאיזה צ'ונטיה בבני ברק של המאה ה21.
אם עד היום לא פגשנו נוסעים בזמן, אז כנראה שהם לא קיימים.

עם סייג אחד, יכול להיות שמסע בזמן דורש המון אנרגיה וככל שמגיעים אחורה יותר אז זקוקים ליותר אנרגיה ומן הסתם יש הגבלה לכמות האנרגיה שאפשר לייצר, ככה שיש הגבלה לכמות הזמן שאפשר לחזור אחורה (נניח 100 שנה)
לפי הספקולציה הזו העולם יפגוש נוסעים בזמן תקופה מסוימת לפני שימציאו אותה.
אלא אם כן, מסע בזמן יהיה אפשרי רק לעתיד ולא לעבר.
לדעתי, זה הפתרון האמין היחיד האפשרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
  • הוסף לסימניות
  • #18
אלא אם כן, מסע בזמן יהיה אפשרי רק לעתיד ולא לעבר.
לדעתי, זה הפתרון האמין היחיד האפשרי.
כלומר, מסע בכיוון אחד. מי ירצה לעשות את זה? הוא אפילו לא יוכל לחזור כדי לספר אז לעולם לא נדע אם המכונה באמת עובדת או שהיא פשוט מעלימה אנשים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
  • העבר – עבר. העבר "יודע" כביכול שבעתיד ייסעו אליו בזמן, ולכן המסע בזמן רק מאמת את ההווה, ולא משנה אותו.
מיה בחרה בסוג השלישי, ולדעתי זו הייתה בחירה שגויה, שכן היא לא הצליחה להסביר את המסע

אבל זה בסופו של דבר היה חלק מהמסר של הספר המדהים הזה
הרי למעלה בשמיים הכל ידוע ומכוון מראש
ובלי להיכנס לסוגיית הבחירה
עצם זה שפתאום מהמבט שלך אתה רואה איך זה שהכל נגזר וחתום
ולא משנה מה תעשה העתיד הרי ברור ומחוור לך
האמונה הזו, שמוארת כך ממבט אחר
זה מסר גדול שא"א להתעלם ממנו
והוא משמעותי.
סתם לגבי כל הדיון האם היא הצליחה לשכנע או לו, הוא נראה לי קצת מיותר.
כי זה אכן ספר
והוא בדיוני
ומה שהיא כן רצתה להשיג מכך, ברובו היא הצליחה. וזה מה שחשוב לענ"ד.
בכל אופן תודה על הביקורת היפה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה