הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #101
פרק י"א
(חלק 1)
טבריה. ביתם של משפחת 'צבי'.
דלת תא המטען של הרכב הייתה מורמת למעלה, ליטל הרימה את המזוודה הכחולה והכבדה והעמיסה אותה לתא המטען, הרכב נטה מעט למטה מהמשקל שהחל להצטבר עליו, והנה עומר שלה פותח את הדלת, לא עד הסוף, הוא משתחל דרך החלק הצר שנפתח וסוגר את הדלת בטריקה חלשה.
בעלה מגיע מאחוריה עם תיק התפילין והטלית, והוא מניח אותו ליד המזוודה, היא מביטה לו בעיניים, העצב שבעיניה ניכר גם בעיניו.
"זה בשביל עומר, תזכרי", הוא אומר לה, ופונה לקחת את שאר המזוודות והחפצים.
"אני יודעת", היא אומרת אך משהו בתוך הנפש שלה מנסה להילחם עד לרגע האחרון, "אתה בטוח שלא כדאי לאשפז אותו ב'פוריה'?".
"ומה בדיוק יצא מזה?", הוא משחזר את השיחה שלהם מאתמול בלילה, "הרופאים ייבדקו אותו, יגידו שהכול בסדר, יגידו שזה יעבור, ואולי יתנו לו משהו נגד דיכאון".
היא הביטה על עומר שלה, יושב לו במושב הרכב ובוהה, מנענע את רגלו הימנית בעצבנות, ניכר שהוא משתעמם. היא לוקחת מזוודה נוספת ומעמיסה לרכב, לאחר מכן היא סוגרת את תא המטען. "תעשו לי טובה ותחזרו מהר", היא מבקשת למרות שהיא יודעת שזה לא תלוי בהם.
"אם ה' ירצה, אני גם לא שמח שהוא הולך להיות שם, זה לא מקום שכל נער מתבגר ישמח לבלות בו, אבל זה המקום שאני חושב שיעזור לו לצאת מזה בהקדם".
"מה בכלל אמרת שיש לו?", היא נשענה על הרכב ושילווה ידיים.
הוא נאנח. "יש לו את הנגיף שסיפרתי לך עליו, אבל אני יוכל לאמת את זה רק במעבדה שלי, הנה, זה עוד משהו ששום רופא בשום מרכז רפואי יוכל להגיד לך".
"למה?".
"אולי כי אף אחד לא יודע על הנגיף הזה כלום, ואני מזכיר לך שאני מפר סוד מדינה בכך ששיתפתי אותך במידע הזה".
"כן, אני הבטחתי לשמור על סודיות", היא נזכרת.
"יופי. אני מתפלל שה' יעזור ואני אגלה שהאבחנה שלי שגויה, ועומר בסך הכול חווה איזשהו משבר, ולא מתמודד עם נגיף מהמתוחכמים ביותר שפותחו", הוא נאנח ומתחיל לצעוד לכיוון תא הנהג.
"יש בכלל תרופה נגד הנגיף הזה?", היא החליטה לשאול בעודה מתקדמת לכיוון הבית.
שתיקה מבשרת רעות הייתה הדבר היחיד שהיא שמעה.
"אין נגד הנגיף הזה תרופה?", הדאגה מתחילה לחלחל בה הרבה יותר מבעבר.
"אין עדיין", הוא אומר לה, "אבל זה לא אומר שלא יהיה בכלל, גם לקורונה פיתחו חיסון", הוא מיהר להרגיע אותה.
"טוב, שה' ישמור עליכם", היא המשיכה לצעוד לעבר הבית, אך אז הסתובב שוב לעברו. "החזרת לעומר את הסמארטפון שלו, הוא נראה ממש משועמם, חבל שהוא יפריע לכם...", בסתר ליבה היא רוצה דרך ליצור עם בנה יחידה קשר יומיומי.
"אמרתי לו שזה ביקור שלי ושלו בלבד, ללא טכנולוגיה, וממילא אין באיזור קליטה או רשת אלחוטית", הוא שמר על פרצוף חתום ומיהר להיכנס לרכב לא לפני שאמר לה, "להתראות".
"כן, שמתי לב", היא אמרה בציניות ונכנסה לביתם שהפך שקט למדי בחודש האחרון.
"אבא, משעמם לי", עומר הרעיד את רגליו בעצבנות, גם מבלי שהוא היה מודיע זאת אביו היה מבחין בכך, "אני יכול לשחק בסמארטפון שלך בינתיים?".
"אני לא הבאתי את המכשיר שלי, ואתה יודע שהוא לצרכי עבודה בלבד", אביו אמר מבלי להפנות אליו מבט, מבטו התרכז ברכב השחור שמלפניו ובתנועה החולפת, ויתכן והוא העדיף שלא להיתקל בעיניו של בנו. "אנחנו בקרוב נגיע לעבודה שלי, שם בטוח יהיה לך מעניין", הוא לא היה בטוח במה שהוא אומר, אבל אין ספק שלשהות שם כמה ימים עדיף על נסיעה ברכב שבה אין חוסר תנועה.
"אבא, אני עדיין מרגיש חולשה", צבי העיף מבט למראה הפנורמית וראה את בנו שוכב על שלושת המושבים האחוריים, החגורה עדיין הייתה מחוברת אך לא הייתה כפי שהרלב"ד מורים לחגור חגורת בטיחות.
"אני יודע, חמוד שלי", הוא ידע בתוך תוכו שאין לו איך להועיל, "כשנגיע לשם תאכל צהריים, יש שם גם מכונת חטיפים, אני אתן לך כסף ותוכל לקנות שם מה שתרצה", הנדיבות שאביו גילה חרף דעותיו הידועות נגד ממתקים עדיין לא גורמת לו לחוש בטוב, והוא נשאר שוכב על הרכב. צבי מצדו השתדל לנסוע כמה שיותר מהר. הוא הרגיש שהוא במרוץ נגד השעון, אף על פי שלא קהל ולא שופטים ניצבו בצדי הדרך, ולגבי מתחרים ופרס למנצח, הוא היה מעדיף לשמוע על מתחרה אחר ולוותר על הפרס, אבל הוא לא שמע על אדם שכזה.
אף אחד לא שמע. אף אחד לא יודע.
(חלק 1)
טבריה. ביתם של משפחת 'צבי'.
דלת תא המטען של הרכב הייתה מורמת למעלה, ליטל הרימה את המזוודה הכחולה והכבדה והעמיסה אותה לתא המטען, הרכב נטה מעט למטה מהמשקל שהחל להצטבר עליו, והנה עומר שלה פותח את הדלת, לא עד הסוף, הוא משתחל דרך החלק הצר שנפתח וסוגר את הדלת בטריקה חלשה.
בעלה מגיע מאחוריה עם תיק התפילין והטלית, והוא מניח אותו ליד המזוודה, היא מביטה לו בעיניים, העצב שבעיניה ניכר גם בעיניו.
"זה בשביל עומר, תזכרי", הוא אומר לה, ופונה לקחת את שאר המזוודות והחפצים.
"אני יודעת", היא אומרת אך משהו בתוך הנפש שלה מנסה להילחם עד לרגע האחרון, "אתה בטוח שלא כדאי לאשפז אותו ב'פוריה'?".
"ומה בדיוק יצא מזה?", הוא משחזר את השיחה שלהם מאתמול בלילה, "הרופאים ייבדקו אותו, יגידו שהכול בסדר, יגידו שזה יעבור, ואולי יתנו לו משהו נגד דיכאון".
היא הביטה על עומר שלה, יושב לו במושב הרכב ובוהה, מנענע את רגלו הימנית בעצבנות, ניכר שהוא משתעמם. היא לוקחת מזוודה נוספת ומעמיסה לרכב, לאחר מכן היא סוגרת את תא המטען. "תעשו לי טובה ותחזרו מהר", היא מבקשת למרות שהיא יודעת שזה לא תלוי בהם.
"אם ה' ירצה, אני גם לא שמח שהוא הולך להיות שם, זה לא מקום שכל נער מתבגר ישמח לבלות בו, אבל זה המקום שאני חושב שיעזור לו לצאת מזה בהקדם".
"מה בכלל אמרת שיש לו?", היא נשענה על הרכב ושילווה ידיים.
הוא נאנח. "יש לו את הנגיף שסיפרתי לך עליו, אבל אני יוכל לאמת את זה רק במעבדה שלי, הנה, זה עוד משהו ששום רופא בשום מרכז רפואי יוכל להגיד לך".
"למה?".
"אולי כי אף אחד לא יודע על הנגיף הזה כלום, ואני מזכיר לך שאני מפר סוד מדינה בכך ששיתפתי אותך במידע הזה".
"כן, אני הבטחתי לשמור על סודיות", היא נזכרת.
"יופי. אני מתפלל שה' יעזור ואני אגלה שהאבחנה שלי שגויה, ועומר בסך הכול חווה איזשהו משבר, ולא מתמודד עם נגיף מהמתוחכמים ביותר שפותחו", הוא נאנח ומתחיל לצעוד לכיוון תא הנהג.
"יש בכלל תרופה נגד הנגיף הזה?", היא החליטה לשאול בעודה מתקדמת לכיוון הבית.
שתיקה מבשרת רעות הייתה הדבר היחיד שהיא שמעה.
"אין נגד הנגיף הזה תרופה?", הדאגה מתחילה לחלחל בה הרבה יותר מבעבר.
"אין עדיין", הוא אומר לה, "אבל זה לא אומר שלא יהיה בכלל, גם לקורונה פיתחו חיסון", הוא מיהר להרגיע אותה.
"טוב, שה' ישמור עליכם", היא המשיכה לצעוד לעבר הבית, אך אז הסתובב שוב לעברו. "החזרת לעומר את הסמארטפון שלו, הוא נראה ממש משועמם, חבל שהוא יפריע לכם...", בסתר ליבה היא רוצה דרך ליצור עם בנה יחידה קשר יומיומי.
"אמרתי לו שזה ביקור שלי ושלו בלבד, ללא טכנולוגיה, וממילא אין באיזור קליטה או רשת אלחוטית", הוא שמר על פרצוף חתום ומיהר להיכנס לרכב לא לפני שאמר לה, "להתראות".
"כן, שמתי לב", היא אמרה בציניות ונכנסה לביתם שהפך שקט למדי בחודש האחרון.
"אבא, משעמם לי", עומר הרעיד את רגליו בעצבנות, גם מבלי שהוא היה מודיע זאת אביו היה מבחין בכך, "אני יכול לשחק בסמארטפון שלך בינתיים?".
"אני לא הבאתי את המכשיר שלי, ואתה יודע שהוא לצרכי עבודה בלבד", אביו אמר מבלי להפנות אליו מבט, מבטו התרכז ברכב השחור שמלפניו ובתנועה החולפת, ויתכן והוא העדיף שלא להיתקל בעיניו של בנו. "אנחנו בקרוב נגיע לעבודה שלי, שם בטוח יהיה לך מעניין", הוא לא היה בטוח במה שהוא אומר, אבל אין ספק שלשהות שם כמה ימים עדיף על נסיעה ברכב שבה אין חוסר תנועה.
"אבא, אני עדיין מרגיש חולשה", צבי העיף מבט למראה הפנורמית וראה את בנו שוכב על שלושת המושבים האחוריים, החגורה עדיין הייתה מחוברת אך לא הייתה כפי שהרלב"ד מורים לחגור חגורת בטיחות.
"אני יודע, חמוד שלי", הוא ידע בתוך תוכו שאין לו איך להועיל, "כשנגיע לשם תאכל צהריים, יש שם גם מכונת חטיפים, אני אתן לך כסף ותוכל לקנות שם מה שתרצה", הנדיבות שאביו גילה חרף דעותיו הידועות נגד ממתקים עדיין לא גורמת לו לחוש בטוב, והוא נשאר שוכב על הרכב. צבי מצדו השתדל לנסוע כמה שיותר מהר. הוא הרגיש שהוא במרוץ נגד השעון, אף על פי שלא קהל ולא שופטים ניצבו בצדי הדרך, ולגבי מתחרים ופרס למנצח, הוא היה מעדיף לשמוע על מתחרה אחר ולוותר על הפרס, אבל הוא לא שמע על אדם שכזה.
אף אחד לא שמע. אף אחד לא יודע.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //