סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[נ. גל]

אחר כך שמתי לב לגומי, האמת, ותהיתי אם הוא אמור להיות קיים, אבל לא ידעתי איך להחליף אותו, וכן רציתי משפט כזה, שיבהיר את העניין. (כל מי שלא הבין- הכל טוב. במהלך ההמשך תבינו הכל) אם יש לך מה להציע לי כתחליף- אני יותר מאשמח.

ביטוי קיים הוא "זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי", מהמדרש. אותו ניתן להרחיב לכדי כ"ככל שתזרוק את המקל גבוה יותר, הוא יפול מהר יותר ארצה."
אבל עם זריקה לאוויר אין את האופציה שהמקל יתקע באוויר ללא יכולת ליפול.
לכן אולי הייתי הולכת על עץ שניתן לכופף (כמו בסיפור עם דוד המלך ושר צבאו), ואומרת: "ככל שתכפוף את קומתו של עץ נמוך יותר, היא תעלה מעלה בעוצמה גדולה יותר ובמהירות גדולה יותר. אך יש להיזהר שלא תשבור את גזעו."

מה שיותר מתאים לך למשמעות הנדרשת...

 

[yael305]

תודה לכולם על ההערות והמשובים.

למען האמת, שמתי לב לזה בעצמי. האמת היא שכתבתי את הפרולוג יחסית מהר, ולא התעמקתי בו. כתבתי מה שזרם לי וזהו.
אחר כך שמתי לב לגומי, האמת, ותהיתי אם הוא אמור להיות קיים, אבל לא ידעתי איך להחליף אותו, וכן רציתי משפט כזה, שיבהיר את העניין. (כל מי שלא הבין- הכל טוב. במהלך ההמשך תבינו הכל) אם יש לך מה להציע לי כתחליף- אני יותר מאשמח.
שאר התיקונים וההערות אתקן אצלי, ותודה לכולם.
בנוגע לאורך, מכיוון שיש לי כבר כמה וכמה פרקים גמורים, ובנוסף זה אורך הפרקים שאני רגילה לכתוב- יש לי שתי אפשרויות:
או שאחלק כל פרק לשתיים ואעלה אותם כשני פרקים נפרדים, או שאעלה כל פרק כשתי תגובות, אחת אחרי השנייה.
לשיקול דעתכם...

לדעתי כשתי תגובות רצופות

 

[שירת הכוכבים]

פרק 3
העלים התעופפו על פני הקרקע.
הרוח שרקה בקול רעש, עד כי היה נשמע שלהקה שלימה של אַדְאוּזִים חולפת ברחובות.
הדמויות שחלפו ברחובות לא היו רבות כלל, וכולן היו עטופות במעילים עבים ובביגוד חם מכף רגל ועד ראש.
לעומת הכפור השורר ברחובות, החום בבתים היה מורגש בוודאי.
האח בסלון דלק, והנרות הקטנים הנוספים שהיו פזורים פה ושם היוו תאורה וחימום בו זמנית.
חדר המבוא הקטן, זה הסמוך לדלת, היה מאויש באותם רגעים. שני בחורים צעירים עמדו שם, סמוך לדלת הסגורה, המפרידה בין הבית המחומם והמוסק היטב, לבין הרחוב הקפוא, שהשלג כבר נערם בו לכמה סנטימטרים.
דָארְגְמִיאֵל עטה את הכפפות בתנועות איטיות, מביט באדי הכפור העולים מן השלג שבחוץ.
"יכול להיות שתכף יירד שוב שלג" אֶנְמִיג הביט בו בדאגה, "אתה בטוח שאתה רוצה לצאת? רק אנשים שחייבים לצאת יוצאים בקור העז הזה".
"ואני חייב לצאת" הגיב דָארְגְמִיאֵל בשלוותו הרגילה, "אני אהיה בסדר, אֶנְמִיג. אתה לא צריך לדאוג לי".
"זה מסוכן, לצאת ככה בימים האלו" אֶנְמִיג עוד חשש, "ועם כל הכבוד- גם אם לעצמך אתה לא דואג, חשוב על שִׁילְאָה ואַבִיאֵל!".
"ואני לתומי חשבתי שאתה דואג לי" אמר דָארְגְמִיאֵל בבדיחות, על אף שכאב מילא את ליבו.
"אני דואג לך מאוד" אֶנְמִיג המשיך להביט בו, מבעו מלא כנות, "אבל אם מעצמך לא אכפת לך- אולי מאשתך ומהבן שלך יהיה לך אכפת".
"אכפת לי מאוד, משלושתנו" ענה לו דָארְגְמִיאֵל ברצינות, "ואתה, גיסי היקר, יכול להירגע. לא יקרה לי דבר ואחזור לשלום".
"אני אתפלל עליך כאן".
"אני שמח לשמוע" דָארְגְמִיאֵל הבזיק אליו חיוך, כפתר את הכפתור האחרון במעילו העבה, ויצא מן הבית המחומם אל הקור העז שבחוץ.
אֶנְמִיג אינו מבין.
ולמה שיבין? יש לו אבא וגם אמא, סבים וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות, בני דודים, אישה, ואפילו שני גיסים ושלושה אחיינים.
לשְׁרָגְאֵל אין כלום.
הוא אפילו לא יודע את מוצאו. אסופי.
האם אי מי יכול בכלל להעלות על דעתו מה זה אומר, ומה זה כולל??
דָארְגְמִיאֵל הניח שלא. לא הרבה אנשים, לכל הפחות. בטח לא אֶנְמִיג, גיסו הצעיר והחששן. הוא אומנם נחמד, אבל לא נוטה לדאוג לאנשים שהוא אינו מכיר.
הוא ננער.
למרבה הפלא, מרוב מחשבות והרהורים הדרך הרגישה לו קצרה, והקור- לא הציק לו בכלל.

 

[שירת הכוכבים]

דָארְגְמִיאֵל נכנס אל הלובי של בית המרפא.
מכיוון שביקר במקום כבר מספר פעמים, הוא לא הצטרך לשאול אי מי היכן חדרו של שְׁרָגְאֵל. הוא זכר לבד.
שְׁרָגְאֵל אכן שכב שם. עיניו עצומות, פניו חיוורות. חולה אַפְּשׁוֹצֵאִיט.
"שְׁרָגְאֵל" לחש דָארְגְמִיאֵל, לא רוצה להעיר את חברו באם הוא ישן.
"דָארְגְמִיאֵל!" עיניו של הבחור נפקחו, והתכלת שלהן נראה שקוף. "שוב הגעת. אני לא יודע כיצד להודות לך. אם אקום מפה מתישהו, זה יהיה בזכותך".
"אתה מגזים" דָארְגְמִיאֵל התאמץ לחייך, "בשני הדברים. אני לא עושה כל כך הרבה, ואתה אכן תקום מכאן, בלי 'אם'".
"אתה אופטימי מדי" שְׁרָגְאֵל עצם את עיניו בחולשה, "ולא יודע לקבל מחמאות. אתה מחייה אותי, דָארְגְמִיאֵל. הגיע הזמן שתודה בכך".
"הרופאים הם אלו שמטפלים בך" המשיך דָארְגְמִיאֵל להתעקש, "לא אני".
שְׁרָגְאֵל פקח את עיניו בשנית, מחייך. "אתה תמים, דָארְגְמִיאֵל. הרופאים לא עושים כלום. אין בידם לעשות דבר".
"למה אתה מתכוון?" עיניו של דָארְגְמִיאֵל נפערו בחרדה, "זה בגלל שלא משלמים להם? אני אשלם!".
"יש לי מספיק כסף, דָארְגְמִיאֵל" שְׁרָגְאֵל עצוב, "ואגב, בצוואה שלי הורשתי אותו לך. אבל הכסף אינו העניין, דָארְגְמִי. אין בידיים של הרופאים תרופה למחלתי".
"אבל למה?" קולו של דָארְגְמִיאֵל עולה, נואש. "האם אין תרופה לאַפְּשׁוֹצֵאִיט? זכרתי שכן!".
"יש תרופה" עיניו של שְׁרָגְאֵל נעצמו שוב, "עזוב, דָארְגְמִיאֵל, זה סתם עצוב מדי".
"אם יש תרופה, אסור להתייאש" דָארְגְמִיאֵל נסער, "למה הרופאים לא נותנים לך אותה?".
"היא לא ברשותם" מלמל שְׁרָגְאֵל בעיניים עצומות, "וצריך הרבה מאמץ להשיג אותה. מי שיש לו משפחה- היא בדרך כלל דואגת לו, אבל מי שאין לו, שוכב על מיטת בית המרפא עד יומו האחרון".
"תפסיק לדבר ככה" נרעד דָארְגְמִיאֵל, "אני אשיג בשבילך את התרופה. מה צריך לעשות?".
שְׁרָגְאֵל צחק צחוק רפה, עיניו עדיין עצומות. "צריך לערוך מסע להר הלבן, דָארְגְמִיאֵל. מסתובבת שם חיה בשם רוּזִיל. אם שוחטים אותה, שואבים את הדם שלה ומערבבים אותו עם קצת מהחול של ההר, נוצר נוזל שאותו צריך למרוח. ואני לא מסכים לך לצאת להר הלבן, דָארְגְמִיאֵל, יש לך אישה וילד".
"ולך אין אף אחד..." דמעות בעיניו של דָארְגְמִיאֵל, והוא משפיל את ראשו. "זה לא יכול להיות, שְׁרָגְאֵל! לא ייתכן שכל חייך יהיו מקשה אחת של סלע אטום, בלי שום סיכוי לשינוי. אני לא מוכן לתת לזה לקרות".
"ואתה מצליח, דָארְגְמִי" כשעיניו עודן עצומות חייך שְׁרָגְאֵל חיוך אחרון, "המסת את הסלע והפכת את חיי לטובים יותר, חבר".
"שְׁרָגְאֵל?" דָארְגְמִיאֵל נלחץ, דבר מה בפניו של חברו הטוב בישר לו רעות, וקולו עלה ממילה למילה: "שְׁרָגְאֵל, אתה איתי? אתה עדיין איתי? שְׁרָגְאֵל, תסמן לי שאתה איתי! אני מבקש! רופאים!!!".
את המילה האחרונה הוא צרח ממש, ואל החדר נכנסו בבהלה מספר רופאים.
הבעת אחד מהם, רופא צעיר שפגש בו מספר פעמים, הייתה משתתפת, "אין מה לעשות, בחור. מחלתו של חברך הייתה קשה מדי".
דָארְגְמִיאֵל נענע את זרועו של חברו, "שְׁרָגְאֵל, שְׁרָגְאֵל! אתה לא יכול ללכת, אל תשאיר אותי לבד!".
עפעפיו של שְׁרָגְאֵל נעו, חושפים את תכלת עיניו שנראתה צלולה ועמומה בו זמנית. היה ניכר שהוא אינו רואה אותם, ודי היה נראה שהוא לא מודע למתרחש סביבו.
אבל קולו היה צלול כשאמר: "אַפְּטוּהוּ נַאשְׁט אָסְרֵבִּינוֹ, אַנְטְרִיאֵל".
"מה?" דָארְגְמִיאֵל גהר מעל גופו של חברו, כשידו האוחזת בזרועו של זה מרגישה את הדופק החלש, "חזור שוב. אַפְּטוּהוּ מה?".
אבל עיניו של שְׁרָגְאֵל נעצמו בפעם האחרונה, ואצבעותיו של דָארְגְמִיאֵל כבר לא חשו בדופק.
ככה עוזבים את העולם.
דָארְגְמִיאֵל נחת על כסאו, המום.
האומנם?! ככה עוזבים את העולם?!
כשכל הרצונות שלך, השאיפות שלך, התכנונים שלך- נמוגים לכל רוח? כשעוד לא הספקת לעשות דבר? כשאתה לא מותיר אחריך שום מורשת, שום המשך ושום דבר אחר, מלבד לב אחד שבור?
הדמעות, שעוד קודם לכן עמדו בעיניו, נעו.
ושתיים מהן גלשו במורד לחייו של בן השמונה עשרה הנואש. אף אחד, מעולם, לא זעק את זעקתו של שְׁרָגְאֵל. את זעקתו שלו עצמו. את זעקתם של כל האסופים באשר הם.
האם זו המורשת שהותיר לו שְׁרָגְאֵל? לפעול למענם של היתומים חסרי הזהות?
הוא לא שמע דבר מן המרחש סביבו. שמיעתו כאילו נמחקה, או שמא האוזניים פסקו מלהעביר את שדרן אל המוח. ואולי היה זה המוח שסירב לתרגם את האותות שקיבל לכדי משהו ממשי.
דָארְגְמִיאֵל הוסיף לשבת על הכיסא, דומם.
הרופאים רצו לתקשר איתו. הביאו לו כוס מים, וניסו לדבר איתו.
אבל עיניו של דָארְגְמִיאֵל רק הביטו על הסדין הלבן האחוז בידו של אחד הרופאים, שכיסה בעזרתו את גופתו הדוממת של מי שפעם היה, ואיננו עוד.

....
ביקורת...

 

[שירת הכוכבים]

שלחתי בשתי תגובות, יש שיפור?

 

[yael305]

שלחתי בשתי תגובות, יש שיפור?

כן, הרבה יותר נוח לקריאה!
והסיפור יפה ועצוב
כתיבה זורמת!
ממש נכנסתי לרגשות של דארגמיאל ככה כותבים?

 

[נ. גל]

סמוך לדלת הסגורה, המפרידה בין הבית המחומם והמוסק היטב, לבין הרחוב הקפוא, שהשלג כבר נערם בו לכמה סנטימטרים.

הערה טכנית:
במקומות בהם יורד שלג באופן תדיר, לפני היציאה מהבית יש מבואה. כמו חדר מדריגות או לובי קטן. כדי ליצור חלל שהקור יכנס אליו כשיוצאים או נכנסים, ולא ישר לתוך הבית המוסק.
כלומר - אין דלת סגורה אחת אלא 2.

הדמעות, שעוד קודם לכן עמדו בעיניו, נעו.

וואו, משפט אדיר.

פרק מצוין, נהנתי לקרוא מאוד.

 

[CN]

ב"ה

ברוכה הבאה, שירת הכוכבים!
הסיפור נראה מבטיח.
מיד בהתחלה הוא כבר מציג לנו דמויות מורכבות ואירועים דרמטיים,
והכתיבה טובה.
באיזשהו מקום יש קצת הרגשה של כתיבה לא אותנטית, או קצת ניסיון חיקוי, של קינן וספיר ביחד. (הבזיק חיוך..)
עוד משהו ששמתי לב אליו וגם העירו בתגובות קודמות, צריך להחליט על משלב לשוני ולהיצמד אליו. מגעיל, למשל, זו מילה שהרגישה מאוד מאוד לא תואמת לסיפור.
העניין השלישי - זמנים. האם הסיפור כתוב בלשון עבר? כי יש כמה זליגות שמציקות בשטף הקריאה.
ואחרון חביב, יש לי תהיה על הבחירה לפתוח את הסיפור בצורה שפתחת.
לקחת רגעי מוות ואיתם להתחיל, זה דבר שצריך לחשוב עליו ממש ממש טוב. מוות הוא לא דבר פשוט, הוא איזשהו שיא. בדר"כ משתמשים בו בשביל לייצר נקודת מפנה אצל הגיבורים. הוא מטלטל, הוא משמעותי, לא 'מבזבזים' אותו לחינם. כאן הוא מגיע, להרגשתי, קצת מהר מידי. עוד לפני שהכרנו את שתי הדמויות, לפני שהתחברנו, לפני שכאבנו.. זה יכול להיות פרק סוחט דמעות, אם התחברנו לפניו למאבקים של האסופי, אם התחברנו לבדידות, לכאב, לניסיונות לקום ולהאבק בתנאי חייו, ולראות אותו נתקל שוב ושוב במחסומים האלו, ובסוף הוא מת.. (כמובן, כמו שכבר היה פה בדיונים קודמים, רק אם המוות הזה משרת מטרה ספרותית ברורה) פשוט לחוות את הסיפור שלו. ואז האבל עליו - היה בו משמעות, הוא היה נוגע בנו. עכשיו, כשאנחנו בקושי מכירים, זה 'התבזבז'. וזה ממש חבל, כי זה כתוב ממש ממש טוב.
בהצלחה!
מחכים להמשך.

 

[שירת הכוכבים]

תודה לכולם על ההערות וההארות, וסליחה על האיחור בתגובה...
בנוגע למשלב הלשוני, נראה שאני באמת צריכה לשים לב לדברים כאלו כשאני כותבת... ולא לסמוך על הכתיבה הזורמת שלי.

האם הסיפור כתוב בלשון עבר? כי יש כמה זליגות שמציקות בשטף הקריאה

זה סגנון הכתיבה שלי. הכל בעבר, מלבד המחשבות של הגיבור שמזווית המבט שלו נכתב הקטע. כלומר,

הוא אינו מכיר

אֶנְמִיג אינו מבין

זה המחשבות שלהם, בעצם. זו הצורה שבה, לרוב, אני מביאה את המחשבות של הגיבורים.
מבחינתי זה היה די ברור שמדובר במחשבות שלהם, אבל כנראה זה לא כל כך...
במקום להכניס את המחשבות לגרשיים 'ככה', אני פשוט כותבת בגוף שלישי בזמן הווה.
בנוגע למוות, אני אישית לא אוהבת לחבר את הקוראים לדמות שאני מתכוונת להרוג.
שרגאל מצד עצמו לא חשוב לסיפור, וכדי להבין את גודל השבר של שרגאל אפשר גם לכתוב את זכרונותיו ממנו, מה שאני אכן עושה ועוד אעשה במהלך הסיפור.

 

[שירת הכוכבים]

פרק 4
מהי כוחה של בחירה?
סַאנְדְמִיאֵל אינו יודע. הוא רק יודע שיש לה כוח, ושהוא יזדקק לו בהמשך. הוא צריך לבחור.
פשוט לבחור.
לבחור בין חייה של אימו, לחייו שלו.
'די, מספיק לעשות את הדברים דרמטיים ממה שהם' נזף סַאנְדְמִיאֵל בעצמו.
המסע אל עמק השְׁחוֹר הוא אומנם מפחיד, ולפי כל האגדות והסיפורים- גם מסוכן מאוד, אבל אם לא יביא לאימו את התרופה- מותה יהיה וודאי. כך, לפחות, אמר הרופא.
"זה קורה המון פעמים" אוּלִיאֵל, חברו, עמד מולו כשרגלו נשענת אחורנית על סלע. "החיים פה לא הכי טובים, סַאנְדְמִיאֵל.
אבא שלי אמר לי, שרק בשנה שעברה נפטרו במאהל שלנו עשרה אנשים ממחלות כאלו, ובמאהלים כולם נפטרו בסך הכל בשנה שעברה תשעים וחמישה אנשים מן המחלות הללו. יש שש מחלות, וכולן נוראיות וחשוכות מרפא".
"יש להן מרפא!" סַאנְדְמִיאֵל ננער באחת, קולו חד. "אל תאמר כך, אוּלִיאֵל".
"רק רציתי להסביר לך את עובדות החיים" התגונן אוּלִיאֵל. "בממוצע, נפטרים בשנה כשמונים גברים ונשים משש המחלות, וכעשרה תינוקות וילדים. רק במאהלים הדרומיים, כן? אין מה לעשות עם המספרים האלו, סַאנְדְמִיאֵל".
"די עם הדיבורים האלו" סַאנְדְמִיאֵל חיוור, "אוּלִיאֵל, מי לימד אותך את כל הדברים האלו? מספיק. אני לא מוכן שאמא שלי תצטרף לשמונים הנפטרים. אלו לא סטטיסטיקות, זו אמא שלי, ואלו החיים שלה. שלנו".
אוּלִיאֵל שתק רגע ארוך. "אני מבין את המצב. זה כואב, באמת. אבל אתה לא אמור למסור את חייך-".
"אוּלִיאֵל, אמרתי די" סַאנְדְמִיאֵל נחוש, "אתה לא מבין? גם אבא שלי כבר נפטר. ועכשיו אמא שלי? צר לי, אבל אני לא מתכוון להפקיר את חייה".
"זו לא אחריותך" קולו של אוּלִיאֵל יבש כשהוא מציין עובדות, "זו אחריותו של אלוקים".
"וגם כשאצא אל עמק השְׁחוֹר תהיה זו אחריותו של אלוקים" סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו, מקבל החלטה. "אוּלִיאֵל, אמא שלי לא תצטרף לסטטיסטיקה, וגם אני לא. אני אצא אל עמק השְׁחור, ואחזור עם התרופה. אתה עוד תראה".
אוּלִיאֵל החוויר. "זו התאבדות, סַאנְדְמִיאֵל!".
"זו לא" סַאנְדְמִיאֵל חיוור גם הוא, אבל הוא עודנו נחוש. "עוד תראה שאחזור בחיים".
"יש לך אחריות" אוּלִיאֵל ניסה לנער אותו מכיוון אחר, "יש לך אישה וילד. ויש לך גם אח קטן שאתה הוא האחראי עליו!".
אצבעות ידו השמאלית של סַאנְדְמִיאֵל התהדקו על פרק ידו הימנית. הבחירה, מסתבר, אינה רק פעם אחת. צריך להמשיך ולבחור. למרות שהשכל צועק, הלב משתולל והאנשים תוהים.
קולה של האמת נמוך, אבל הוא אינו חירש. הוא ילך עם האמת שלו, והאלוקים יהיה בעזרו.

....

 

[שירת הכוכבים]

האדמה רעדה תחת הפרסות.
הסְקִיטוֹ דהר קדימה במהירות עצומה, ולרוכבו לא נותר אלה לאחוז במושכות ולכוון את הבהמה בעת הצורך.
הפעם הוא משך ימינה.
גלימתו התנופפה ברוח העזה, והאוויר שרק נעשה קר יותר ויותר בכל רגע שחלף- גרם לשפתיו של הרוכב להתהדק, ולליבו לייחל לקצת חום ושקט.
אבל המשימה שהוטלה על כתפו הייתה הרת גורל.
'העולם בסכנה' לחש אליו מי ששלח אותו, ועיניו הבוערות נתנו לו חיזוק רגע לפני שעלה על הסְקִיטוֹ השחור. 'אתה חייב לעזור ולהציל אותו'.
מכיוון שהוא הוכן למשימות מעין אלו מהיום בו דרך על מפתן בית האבן- הוא לא הופתע כלל.
גם כשנודע לו על היעד, יעד שמניד מיתר בליבו של רוב בני האנוש, גם אלו שלא נמנים בין הפחדנים. מיתר כלשהו, הגורם לאנשים להתרחק משם ככל האפשר.
אל המקום המפחיד והמסוכן הזה נסובו פעמיו, והוא צלח את דרכו.
זכרו של בעל הגלימה הלבנה שהגיש לו את מבוקשו בפנים חתומות עלה במוחו. מה טוב שלא היה זקוק לחיה המוגנת, זה וודאי היה מסבך את דרכו עוד יותר.
הנה, הוא מתקרב אל מקום יישוב. הוא חושב שזהו, בעיר הזו נמצא בית המרפא המהווה את יעדו הנוכחי והסופי.
הוא התרגל כבר לדהירה המהירה של הסְקִיטוֹ, אבל האיגרת האחרונה שקיבל הבהירה לו שהמצב חמור.
'הזדרז' הוא יכול היה לשמוע את קולו של המשלח מהדהד אליו מן השממה וההרים שסביבו, 'בטרם יהיה מאוחר מדי'.
והוא הזדרז. ככל יכולתו הוא הזדרז.
ובכל זאת היה זה מאוחר מדי.
הדם המדולל והמעורבב טמון בכד אטום שבתרמילו, וסמוך אליו איגרת המציגה אותו כשליחו של עשיר נדיב ששמע על הנער המסכן והיתום.
הוא נמצא כבר בתוך העיר, והסְקִיטוֹ הואט רק במקצת. חיים של נער אחד, שנמצא תחת אחריותו הבלעדית, נמצאים בסכנה. הוא חייב למהר.
בית המרפא לפניו.
הוא גלש מן הסְקִיטוֹ בתנועה אחת, ואפילו לא טרח לקשור את הבהמה היקרה. הוא התפרץ אל תוך הבניין עם תרמילו, "רופאים! מהר!".
רופא אחד נתן בו מבט עייף, "מה קרה? יש מישהו חולה או פצוע בחוץ?".
"לא, אבל יש בפנים" השליח לחוץ, "יש ביכולתי לעזור לאחד החולים שלכם".
"הזדרז, אדוני" הרופא נתן בו מבט עצוב, "כי מצב רוחנו לא נוטה לטובה היום. אחד החולים עזב את עולמנו לפני מספר דקות".
השליח נדם. לא. זה לא יכול להיות. האם זה הנער שלו?
"הבאתי תרופה" הוא לחש, כבר לא בטוח בעצמו כמו קודם. "דם של רוּזִיל".
הרופא השפיל את מבטו בכאב. "עבור הנער המסכן? לא, אדוני. אני מצטער. אבל הנער המסכן כבר איננו. הגעת רגע אחד מאוחר מדי".
"האם הנער עודנו כאן?" המילים האחרונות רק הגבירו את תחושת ההחמצה של השליח.
"בחדר המתים" הרופא מצמץ בחוסר הבנה, "אולי אפילו גם זה לא. זה קרה לפני רגע בודד".
"ניסיתם לעשות החייאה? משהו?" השליח התקדם לעבר החדרים, והרופא מיהר אחריו.
"הוא איננו, אדוני. אני מצטער. אבל מי אתה? חשבתי שהנער יתום!" קולו של הרופא תמה עד מאוד.
השליח הגיע עד חדרו של הנער החולה, מבלי לשאול איש היכן החדר. הוא נכנס פנימה, והביט בנוכחים. שני רופאים, גופה מכוסה סדין לבן, ובחור כבן שמונה עשרה שממרר בבכי ולא נענה לשום דבר מדבריהם של הרופאים, המשדלים אותו לשתות, לקום ולהתאושש.
השליח הסיט את הסדין מראשו של הנער, "זה לא הגיוני" הוא מלמל, החזיר את הסדין למקומו והביט בנער הבוכה. "אתה היית כאן?".
קולו החד והתקיף גרם לנער לעצור את בכיו ולהביט בו בתמיהה מהולה בכאב. "הייתי כאן. דיברתי איתו. פתאום היה נראה שהוא מאבד קשר, והוא הפסיק להגיב לי".
"ואחרי שהוא הפסיק להגיב לך?" השליח לחוץ.
הנער שתק לרגע ארוך. "הוא אמר כמה מילים" אמר לבסוף, "לא הבנתי אותן. אבל אני חושב שהמילה האחרונה הייתה שם של מישהו".
שם של מישהו. בכאב נשך השליח את שפתיו, והניע בראשו. "אַנְטְרִיאֵל?" הוא שאל בלחש, "זה היה השם?".
עיניו של הנער גדלו. "איך אתה יודע?".
השליח נאנח, ואחר ניער את ראשו. "ומי אתה, בעצם?" הוא התעניין, בעיקר בשביל להסיט מעצמו את העניין. "ידיד? שכן?".
"חבר" הדגיש הנער, "חבר טוב. הוא החבר הכי טוב שלי. היה" את המילה האחרונה הוא הגה בכאב עצור, והשליח עצם את עיניו.
"איך קוראים לך?".
הנער היסס לרגע. "דָארְגְמִיאֵל".
לשמע השם פקח השליח באחת את עיניו. "דָארְגְמִיאֵל?" הוא לא הצליח להסתיר את הפתעתו.
"כן" הנער נתן בו מבט חשדן, "למה אתה שואל, בכלל? מי אתה? מאיפה אתה מכיר את שְׁרָגְאֵל?".
השליח עיקם את שפתיו. "אני צריך ללכת" הוא לחש, ויצא במהירות מן החדר.
הרופא יצא בעקבותיו, אבל כבר לא הצליח להשיג אותו.
תוך רגע קט כבר ישב השליח על גבו של הסְקִיטוֹ שלו, דוהר בחזרה על בית האבן הלבן. הפעם, משימתו לא הושלמה. ההפך.

....

ביקורת...

 

[נ. גל]

ולרוכבו לא נותר אלה לאחוז במושכות

אלא

אל המקום המפחיד והמסוכן הזה נסובו פעמיו, והוא צלח את דרכו.

המשפט הזה גרם לי לתחושה שהמטרה היא למתוח את עצביי ולא לספר מה חושב גיבור הקטע.
זה לא נעים יתר על המידה, במיוחד שניתן היה לתת שם כלשהוא שיהיה הגיוני יותר להכניס ברצף המחשבות ומצד שני לא יגלה כלום (אם את לא רוצה לגלות).
כך או כך, מפה היה קשה יותר לעקוב אחרי הרצף, לפחות לי, עד סוף הפרק.

 

[שירת הכוכבים]

אלא

אופס... אני אתקן

כך או כך, מפה היה קשה יותר לעקוב אחרי הרצף, לפחות לי, עד סוף הפרק.

כלומר? זה היה קטע לא ברור מספיק?
האמת שהתלבטתי אם לצרף את הקטע הזה לקטעים הכתובים באלכסון- שאלו קטעים שנכתבים על זירה ספציפית שכל מה שקורה בה, לפחות בהתחלה, מאוד מעורפל.
התלבטתי בגלל שהדמות היא אותה דמות של רוב הקטעים ההם, אבל הקטע היה נראה לי ברור יותר משום מה...

 

[שירת הכוכבים]

פרק 5
קול ההמייה התמידי כבש את ליבם של כל אלו שנכסנו בשערי בית האבן.
אלו שהגיעו בפעם הראשונה תמיד עמדו משתאים זמן ארוך, בפעם השנייה התקצר הזמן ובפעם השלישית ההתפעמות לא בוטאה באמצעים דרמטיים מדי.
אנשים מתרגלים לאט, אבל גם אלו שנמצאים בין שוכניו של בית האבן הלבן, כאשר הם חוזרים אליו לאחר מסע קצר, עומדים לרגע ונושמים את האוויר השונה, האחר, של האולם הגדול.
הוא עמד שם רגע ארוך, כמעט כאילו הגיע לכאן בפעם הראשונה.
אבל לא הייתה זו התפעמות או השתאות, היה זה געגוע. כבר תקופה שהוא בדרכים, כבר תקופה שהוא לא היה כאן. ועכשיו הוא הגיע.
מישהו נקש קלות על כתפו. הוא הסתובב.
"בחדר" הבד כיסה את רוב פניו של האיש, ורק עיניו החומות והזכות הביטו בו בדרישה. "מחכים לך".
מחכים?
ראשו של אליאב נע מעט לעבר הדלת, למיטב ידיעתו בדרך כלל מדובר בממתין אחד בלבד. האם אירע דבר מה, מלבד מה שהוא יודע עליו?
בעל הפנים המכוסות המשיך לעמוד, עיניו עודן נעוצות באליאב בדרישה.
אליאב הנהן, והחל פוסע לעבר החדר הקטן.
איש השקט אכן המתין לו שם, לצידו אדם נוסף.
אליאב הכיר אותו חלקית. הוא זיהה אותו בתור אחד מוותיקי המקום, הוא חושב שהוא וותיק בערך כמוהו, לכאורה מעט יותר. אבל הוא לא מכיר אותו בשמו, והוא לא חושב שאי פעם הוא החליף איתו יותר מכמה מילים.
הגיוני. השוכנים בבית הזה לא נוהגים להחליף ביניהם יותר מכמה מילים.
"שב" מילותיו של איש השקט מדודות, כמו תמיד. "האיגרת הגיעה לפניך".
"הנחתי כך" אליאב התיישב באיטיות על הכיסא הנוסף בחדר, לא מלכסן אפילו מבט קצר לעבר האדם המוכר- לא מוכר. "האם עליי למלא דיווח?".
"דיווחים צריך למלא" הסכים עימו השקט בקול נמוך, "וזה ברור לכולם. קראתי לך בשל עניין אחר".
אליאב נע מעט על כיסאו. "עניין אחר?".
"חברו של נערך" איש השקט רכן מעט קדימה, "אתה מבין על מה אני מדבר?".
ההקלה הציפה את אליאב בגלים. אז זה הסיפור. "הנחתי שהוא קשור אלינו" הודה. "אתה האחראי עליו?" הוא הפנה את מבטו לעבר התלמיד הוותיק.
התלמיד הנהן באיטיות, "דן".
ההזדהות בשם הפתיעה את אליאב, שלא ציפה להיכרות. "אליאב".
"אני יודע" דן העניק לו חיוך יבש, "נמסר לי כבר".
אליאב חש עצמו נבוך. לא רק שהוא הגיע לכאן השני, אלא דן הזה יודע הרבה יותר דברים ממנו. למה הוא ממודר?
"אתה לא ממודר" איש השקט נעץ בו את עיניו החודרות, "הגעת רק עכשיו, ואילו דן כבר היה כאן. זה הכל. אתם צריכים לעבוד ביחד, ולא לכעוס אחד על השני".
כל אחת ממילותיו של איש השקט הייתה מוזרה יותר מהשנייה, אבל דבר ראשון הבחין אליאב במטען הקשה שהכילה איתה המילה 'לכעוס', ונסוג מעט אחורנית. "אני לא יודע לכעוס".
"לא צריך לדעת לכעוס" איש השקט הניד בראשו, "אבל לא זה העניין, אליאב".
הפנייה הישירה בשמו הרגיעה אותו מעט. "במה אנחנו צריכים לעבוד?" קולו מעט פגוע, "המשימה הקודמת שלי נגמרה גרוע".
"אתה לא הראשון" איש השקט הביט בו בנזיפה, "ובכל מקרה, אתה לא אמור להתייאש".
להתייאש? הוא לא מכיר את המילה הזו. אליאב טלטל את ראשו בחוסר הבנה, "אדוני-". הוא לא הכיר את המילה, אבל המטען שהיא נשאה איתה בלבל אותו.
"להתייאש זה מה שהתכוונת לעשות עכשיו" איש השקט הניח את ידיו על השולחן, מבטו שקט. "אליאב, דן כבר יסביר לך את הפרטים. עליך להבין, הנער שלך היה הראשון. נערו של דן הוא הבא בתור".

....

 

[שירת הכוכבים]

השבילים במאהל סלולים ברובם, וגם אלו שאינם- נוחים יחסית להליכה.
הבעיה מתחילה כשמתרחקים מהמאהל, ופונים ללכת למקום אחר. המאהל הסמוך, למשל.
סַאנְדְמִיאֵל הוציא בפעם העשירית, בערך, אבן קטנה מנעלו. אם היה מדובר באבנים בלבד- היה מסתדר. אבל הדרך מפרכת גם כך.
לעלות על ההר, ולרדת למטה. לפנות שמאלה בעיקול, לחצות את החורשה בשביל סלול למחצה ולהיזהר לא לעצבן אף חיה כשהחורשה מתחברת בקצַה ליער.
הדרך, כשעושים אותה לבד, מרגיזה ומעצבנת.
במיוחד לו, שזוכר את כל הפעמים היפות בהן עשה את הדרך הזו ביחד עם אבא.
אמא בדרך כלל נשארה במאהל שבו הם מתגוררים, אֶלְאוֹנָה שנאה את הדרך הזו, ומָאנְרִיאֵל תמיד היה קטן מדי בשביל להצטרף ללא אמא.
כך שאת הדרך, כמעט תמיד הם ביצעו ביחד, ובלי אף אחד אחר.
אח, אבא...
סַאנְדְמִיאֵל פסע בתוך החורשה, שומר על עצמו בתוך הדרך המוכרת. הפעם האחרונה שהלך פה עם אבא הייתה חצי שנה לפני פטירתו של זה האחרון, כשהוא עצמו היה בן גילו של מָאנְרִיאֵל, בערך. אולי בעצם קטן יותר.
העצים הצלו עליו, והשמש נראתה אך בקושי מבעד לענפים מלאי העלים, שנמצאים בשפע ביער אליו הוא נכנס רגע קודם לכן.
עוד מעט, עוד מעט הוא יגיע למאהל.
ואז?
הבעה מרירה עלתה על פניו של סַאנְדְמִיאֵל. הוא אפילו לא יודע מה בדיוק הוא רוצה להגיד לצְפַנְאֵל, וככה הוא הולך...
ואם צְפַנְאֵל לא יסכים?
ובכן, הוא יצטרך לחשוב על אפשרות אחרת. אבל... איזו עוד אפשרות יש לו?
טוב, יש את אֶלְאוֹנָה. אבל הוא מעדיף שלא לחשוב על האפשרות הזו, בינתיים.
"הי" פנים אטומות נגלו אליו לפתע מעבר לאחד העצים, וצייד שקשת ארוכה תלויה על גבו נטל חץ מן אשפת החיצים שלו. "מי אתה? מה מעשיך כאן?".
במין הלם קלט סַאנְדְמִיאֵל, רגע לפני שהיה זה מאוחר מדי, שהחץ מיועד אליו. "שמי סַאנְדְמִיאֵל, אני בנו של עַדְרִיאֵל בן מָאנְרִיאֵל, זכרונו לברכה. אני רוצה לדבר עם אחיי".
"צְפַנְאֵל? מֶתָנְאֵל?" זווית החץ ירדה מעט, אך מבטו של הצייד נותר חשדן. "ומי ערב לי בכלל שאתה אכן סַאנְדְמִיאֵל, בנו האָכְטוּמְנִי של עַדְרִיאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ?".
הכינוי אָכְטוּמְנִי, אותו לא שמע זמן רב, גרם לסַאנְדְמִיאֵל לזקוף את קומתו. "קרא לאחד מאחיי, והם יידעו לזהות אותי".
רגע לאחר שאמר זאת, ניקר בו הספק.
הוא לא ראה את שני אחיו מהיום בו הוכרזו נישואיו עם אַנְאוֹטָה, וזה היה לפני שלוש שנים, כשהיה בן חמש עשרה. האם יזהו השניים את אחיהם הקטן בגבר הצעיר שהגיע אליהם?
אבל זה היה מאוחר מדי לחשוב על כך, כי הצייד כבר נתן אות.
ובאותו רגע תפסו בו שני ציידים נוספים, והחלו לגרור אותו לעבר המאהל.

....

כמו תמיד, אשמח לביקורת...

 

[אוראל סולטן]

ממה שהספקתי לרפרף, סיפור נהדר.

העלילה- מקסימה.

השמות- הזכירו לי טיפה את עִיסְבָּלְאָן הזכור לטוב...

הכתיבה- יפה ומשובחת (ועוד יחסית לפעם ראשונה אז בכלל...).

 

[שירת הכוכבים]

פרק 6
הקרקע הייתה מלאה ענפים דקיקים.
רגליו של סַאנְדְמִיאֵל נגררו עליהם, משתפשפות בקרקע.
"מה? מה אתם עושים?" הוא נבעת, מנסה להשתחרר מאחיזתם של השניים.
"אנחנו לוקחים אותך לאוהלו של המנהיג" הגיב הצייד הראשון, "אם צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל לא יזהו אותך- נגזור עליך מוות כדין מתחזה, ואם הם כן יזהו אותך- נתבע אותך למשפט".
"משפט?" סַאנְדְמִיאֵל השתולל בידיהם של שני הציידים החסונים. "על מה ולמה? לא עשיתי כלום!".
"הרי לך" הצייד חייך חיוך ניצחון, "אם היית סַאנְדְמִיאֵל- היית יודע מה עשית. והאמת- סַאנְדְמִיאֵל האמיתי וודאי היה מעדיף שלא להגיע לכאן".
"אבל למה?" צעק סַאנְדְמִיאֵל, "אני לא מבין על מה אתם מדברים!".
"טוב, טוב" הצייד גיחך, "הנה הגענו למאהל. חברים, לאוהל המנהיג!".
ההשפלה הציקה לסַאנְדְמִיאֵל יותר מהלפיתה העזה. ילדים רבים עצרו בסמוך, מביטים בו בסקרנות, ונשים נתנו בידיהם של הילדים ביצים חיות.
לאחר הביצה הראשונה, שנחתה על רגלו של סַאנְדְמִיאֵל ההמום, עצר הצייד הראשון, הבעתו חמורה.
"אתם בכלל לא יודעים מיהו" נזף בילדים הנרגשים. "ולמען האמת- גם אנחנו לא יודעים מי הוא בדיוק. תפסיקו להפריע, ותקראו לצְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ לאוהלו של המנהיג".
הילדים פרצו בריצה, וליבו של סַאנְדְמִיאֵל הלם. אלוקים, אלוקים, הוא בכלל לא יודע מה רוצים ממנו. המחליפים אותו במישהו אחר?
יריעת בד הוסטה. אוהלו של המנהיג.
הוא נזרק פנימה, ואחר הציידים קשר אותו בחבל עבה.
"מי זה?" המנהיג נתן מבט חד בסַאנְדְמִיאֵל.
"הוא טוען שהוא סַאנְדְמִיאֵל בן עַדְרִיאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ" הצייד התנשף, משום מה. "אם הוא מתחזה- נהרוג אותו, ואם הוא לא- נערוך לו משפט".
"סַאנְדְמִיאֵל?" המנהיג נתן בו מבט עצוב, "מדוע הגעת לכאן?".
סַאנְדְמִיאֵל העדיף לשתוק.
דמות ניתזה לתוך האוהל במהירות, ומבטה הפך המום. "סַאנְד-" הוא עצר, והשתתק בבהלה.
"זה בסדר, מֶתָנְאֵל" סַאנְדְמִיאֵל השפיל את מבטו, "טוב שזיהית אותי. אם לא היית נוקב בשמי, הם היו הורגים אותי כמתחזה".
"מתחזה?" בן התשע עשרה הביט בו בחוסר הבנה, "אתה רוצה להגיד שהזדהית בשמך, סַאנְדְמִיאֵל? אבל למה?".
"אני באמת לא מבין מה אתם רוצים ממני" דמעות עלו בעיניו של סַאנְדְמִיאֵל, "לא עשיתי לכם כלום. למה משפט? למה הם לא האמינו לי שאני סַאנְדְמִיאֵל?".
"כי אם היה לך שכל, לא היית מגיע לכאן" מֶתָנְאֵל התקרב לעברו פסיעה אחת, "עצוב לגלות שלאחי הצעיר אין שכל".
המנהיג הניח יש באיטיות על זרועו של מֶתָנְאֵל, "לאחיך יש שכל, מֶתָנְאֵל. הייתה לו סיבה טובה להגיע לכאן. סַאנְדְמִיאֵל" הוא פנה לבחור ההלום שיושב כבול על המחצלת, "למה הגעת הנה?".
"רציתי לדבר עם צְפַנְאֵל" ראשו של סַאנְדְמִיאֵל כואב, "כבר שלוש שנים שלא דיברנו, ואני באמת לא יודע למה".
"אתה באמת לא יודע למה?" קולו של מֶתָנְאֵל מלא לעג, "סַאנְדְמִיאֵל, באמת. תודה בכך שהדבר הטיפשי שעשית בכל ימי חייך היה להגיע לכאן עכשיו".
"ואילו אני מניח שהדבר הטיפשי ביותר שהוא עשה היה כשהוא העדיף לשאת את הנערה ההיא לאישה" הניד המנהיג בראשו.
"מה יש לכם נגד אַנְאוֹטָה?" סַאנְדְמִיאֵל בהה בהם, "מה הבעיה בה?" ולמה, למען ה', אכפת להם מי האישה אליה הוא נשוי? הוא בכלל לא שייך למאהל שלהם!
"אין שום בעיה בה" המנהיג נאנח, "הבעיה הייתה שלקחת אותה לאישה. אתה באמת לא מבין, סַאנְדְמִיאֵל?".
"לא" ענה סַאנְדְמִיאֵל בתהייה.
יריעת הבד נעה מלפניו, וגבר כבן עשרים ושתיים נכנס פנימה. הוא הביט הישר אליו, וכיסה את פיו בכף ידו.

 

[שירת הכוכבים]

אדוני המנהיג" קולו של צְפַנְאֵל חנוק, "אני מבקש ממך, אל תעשה לו כלום. זה אני שאשם. מה שתחליטו לעשות לו, תעשו לי. הוא לא אשם בכלום".
הנוכחים כולם, כולל המנהיג, מֶתָנְאֵל וסַאנְדְמִיאֵל, בהו בו בחוסר הבנה.
"אתה- צְפַנְאֵל, מה עשית?" מֶתָנְאֵל התאושש הראשון.
"אני לא אמרתי לו בכלל" צְפַנְאֵל רעד על מקומו, "בכלל. הוא לא יודע כלום. דחיתי את זה ודחיתי את זה... ואז הוא הכריז על הנישואים עם אַנְאוֹטָה, ולא ידעתי מה לעשות".
"למה לא אמרת לו?" המנהיג נעץ בו מבט קשה.
"כי הוא היה רק ילד... וחשבתי שזה גם ככה לא דחוף. לא העליתי על דעתי שהוא ימצא אישה אחרת מהר כל כך!" צְפַנְאֵל השפיל את מבטו.
אחרת. המילה התנגנה שוב ושוב במוחו של סַאנְדְמִיאֵל, אישה אחרת! האם... לא, זה לא ייתכן. למנהיג המאהל יש בת צעירה, יחידה, שצעירה מאַנְאוֹטָה בשנה. בת חמש עשרה... אבל זה לא ייתכן.
"כן, סַאנְדְמִיאֵל" צְפַנְאֵל קרא את ההבנה בפניו של אחיו, "כשהיית בן עשר כרת אבא עם המנהיג ברית. היית אמור לקחת את מִילְאַנָה, ביתו של המנהיג, לאישה".
"לכן כעסתם עליי?" סַאנְדְמִיאֵל רעד, "צְפַנְאֵל, למה לא סיפרת לי?".
"חיכיתי שתעבורנה שלוש שנים מהחתונה" צְפַנְאֵל עצוב, "שתישא אותה לכל הפחות כאישה שנייה".
"זה יוצא עוד שנה" הגיב סַאנְדְמִיאֵל, המום, "עד אז חשבת להישאר איתי ברוגז?".
צְפַנְאֵל נתן בו מבט מתנצל. "באמת סליחה, סַאנְדְמִיאֵל. לא חשבתי שזה יפריע לך כל כך. בטח שלא חשבתי שתגיע לכאן...".
"גם אני לא חשבתי שאגיע לכאן" סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו, "לא אחרי שגם לחתונה עצמה לא הגעתם. אבל הייתי מוכרח".
"למה?" צְפַנְאֵל הביט בו, "מה קרה, סַאנְדְמִיאֵל? למה באמת הגעת?".
"אמא שלי חולה" סַאנְדְמִיאֵל השתדל להתעלם מהחבל שעדיין כבל אותו, "הרופא אמר שהדרך היחידה שהיא תירפא זה אם אני אביא לה את עשב הפֵּדֶארוֹל, שצומח בעמק השְחור".
"עמק השְחור?" מֶתָנְאֵל הביט בו ביראה, "ואתה תיסע לשם, בשביל אמא שלך?".
סַאנְדְמִיאֵל נאנח. "אין לי יותר מדי ברירות. אם אני לא רוצה שהיא תמות, עליי לצאת לשם בזמן הקרוב. אבל מילא התינוק שלי- אותו אני יכול להשאיר לבד עם אַנְאוֹטָה, אבל מָאנְרִיאֵל...".
"מָאנְרִיאֵל" צְפַנְאֵל חזר על השם, "כמעט אף פעם לא ראיתי אותו".
"הוא ילד חמוד" סַאנְדְמִיאֵל התמקד בדוגמא שעל המחצלת, "כבר בן אחת עשרה. ואני לא יכול להשאיר אותו לבד".
"אני חושב שאתה יכול להביא אותו לכאן" צְפַנְאֵל דיבר לאט, "למרות שאני לא בטוח שאמא שלי תאהב את הרעיון. אתה יודע שהיא התחתנה בשנית, נכון?".
סַאְנְדְמִיאֵל הרים את מבטו. "אני יודע. אבל... זה לא שיש לי ברירה".
"מָאנְרִיאֵל הוא גם אח שלנו" אמר מֶתָנְאֵל במעשיות, "אתה יכול להביא אותו לכאן".
המנהיג כחכח בגרונו. הם הביטו אליו.
המנהיג הביט אל תוך עיניו החומות של סַאנְדְמִיאֵל, "רק בכל אופן- עדיף שלפני שתלך להביא אותו הנה נכריז על נישואיך".
על נישואיו?
סַאנְדְמִיאֵל התחמק ממבטו של המנהיג, "אני אעדיף לדבר איתה קודם. וגם עם אַנְאוֹטָה".
"לדבר עם מִילְאַנָה אתה יכול ממש עכשיו" בעיניו של המנהיג רכות, "וכשתחזור הנה עם אחיך, מחר או מחרתיים, נכריז על הנישואים".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאט.
מסתבר שהמנהיג שם עליו את עינו עוד כשהיה ילד, ואם אבא הסכים לכך... כנראה שהם באמת מתאימים.
"בסדר" הוא אמר, מתרומם מן המחצלת. הציידים, ששתקו במשך כל הזמן הזה, שחררו את הכבלים.
ולעת ערב הוא כבר עמד בחזרה ביער.
הוא עומד להינשא לאישה נוספת. בעוד שנה. אלוקים, הוא אף פעם לא חשב שזה יקרה לו.

....

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת.
בעיקר על:
1. האישה השנייה שסאנדמיאל אמור לשאת. זה מרגיש משונה, מוזר והזוי- או סביר והגיוני?
2. הילדים שזרקו עליו ביצים- נראה מעושה או טבעי? רציתי בעיקר להוסיף לאווירה ולהבהיר את הרוח הכללית במאהל כלפי פשעים. זה מוסיף או סתם טפשי?
ו- כמובן כל ביקורת שהיא תתקבל בברכה

 

[אליהו פ]

אשמח לביקורת.
בעיקר על:
1. האישה השנייה שסאנדמיאל אמור לשאת. זה מרגיש משונה, מוזר והזוי- או סביר והגיוני?
2. הילדים שזרקו עליו ביצים- נראה מעושה או טבעי? רציתי בעיקר להוסיף לאווירה ולהבהיר את הרוח הכללית במאהל כלפי פשעים. זה מוסיף או סתם טפשי?
ו- כמובן כל ביקורת שהיא תתקבל בברכה

1. זה נשמע לי דווקא משתלב טבעי שסאנדמיאל לוקח אשה שנייה, כי זה נראה שזה המנהג הרגיל בזמנם, כמו שאביו לקח 2 נשים (אימו של סאנדמיאל ואימם של מתנאל וצפנאל. ואם כך זה הגיוני. חוץ מהקטע שמכריחים אותו עכשיו לקחת אישה שנייה, ועוד לפני שהוא ראה אותה הוא כבר מסכים להתחייב.
2. זה נראה טבעי שזרקו עליו חפצים.
אבל קצת פחות טבעי שהחפצים הם ביצים, שברוב התקופות הקדמוניות זה היה אוכל יקר יחסית.
וכן שהאימהות שלהם הביאו להם לזרוק את זה...
חוץ מההערות האלו, הסיפור נראה מושלם וזה מאוד מהנה לקרוא אותו!
אני מחכה כבר לפרק הבא...