דרוש מידע בעקבות האסון היום עם הילדה שנשכחה ברכב

[זבנג]

שימו את הפלאפון שלכם ליד הילד
(אפשר לתת לו לשחק עם זה כשזה נעול, אם אין חשש לשבירה ע"י זריקה...)
את זה בטוח לא שוכחים...

 

[12HAVA]

פיתוח פשוט של סימון נוכחות ע"י הגננות או המלווים שישלח הודעת קולית לאמהות המתריעה על ילד שלא הגיע.
זה החלום שלי.
משהו שלא יטריח גננות (מניחה שסימון וי פשוט על גבי טאבלט הוא לא טרחה גדולה, אם יכנס לנוהל)
שיחות טלפוניות ולא משנה ממי למי הרבה יותר מטרידות, בעיניי.
למיטיבי לכת - בהודעה הקולית האם תוכל לסמן אם הילד סתם מאחר (ואז תקבל שוב הודעה אחרי זמן מה) או לא יגיע כלל (הפסקת התרעה לאותו היום)
ולוואי ולא יקרו עוד אסונות שכאלה.

גאוני

 

[oritdi]

הילדים שלי היו במעון עץ הדעת בבית שמש,
יש שם מערכת שנקראת "מוגנים בגנים"
כל בוקר בכניסה למעון צריך לדווח נוכחות.. בקליק.. ממש פשוט, כל ההורים מדווחים,
אם לא דיווחתי עד השעה תשע,
קיבלתי שיחה "ילדכם טרם הגיע אל הגן, אם ילדכם בגן, לחצו 1"
ואם לא לחצתי, או לא עניתי.. אחרי עשר דקות שוב שיחה כזאת

בעיניי זה מושלם!
כמה פעמים שבעלי לא לחץ נוכחות בכניסה לכיתה, קיבלתי טלפון, ומיד בררתי את העיניין איתו

אפשר לדבר עם מנהלות של גנים ומעונות

 

[oritdi]

פיתוח פשוט של סימון נוכחות ע"י הגננות או המלווים שישלח הודעת קולית לאמהות המתריעה על ילד שלא הגיע.
זה החלום שלי.
משהו שלא יטריח גננות (מניחה שסימון וי פשוט על גבי טאבלט הוא לא טרחה גדולה, אם יכנס לנוהל)
שיחות טלפוניות ולא משנה ממי למי הרבה יותר מטרידות, בעיניי.
למיטיבי לכת - בהודעה הקולית האם תוכל לסמן אם הילד סתם מאחר (ואז תקבל שוב הודעה אחרי זמן מה) או לא יגיע כלל (הפסקת התרעה לאותו היום)
ולוואי ולא יקרו עוד אסונות שכאלה.

יש כזאת,

נקראת מוגנים בגנים

כמו שפירטתי למעלה,

טאבלט בכניסה לכיתה במעון, לוחצים על השם של הילד - ואישור

פשוט, קל, ובטוחה שמונע אסון.

 

[12HAVA]

יש כזאת,

נקראת מוגנים בגנים

כמו שפירטתי למעלה,

טאבלט בכניסה לכיתה במעון, לוחצים על השם של הילד - ואישור

פשוט, קל, ובטוחה שמונע אסון.

אז צריך לקדם חוק בכנסת שזה יהיה חובה בכל מעון וגן

למי פונים? למישהו יש רעיון?

 

[F.M]

תקשיבו אני מכירה טאבלט מיוחד ששמים בכניסה לגן \ מעון
כל הורה שמגיע צריך לחתום שהילד הגיע
אחרי השעה 9 ילד שלא הגיע ההורה מקבל הודעה לנייד \ הודעה קולית

 

[קצרה]

אין מה לנסות לחפש מתחת לבלטות מה יוכל לעזור.
הרי הנושא הזה נטחן עד דק כל קיץ בנסיבות מחרידות ל''ע
כל הנושא הזה הוא שמיימי וצריך הרבה תפילות וס''ד.
זה הרי לא הגיוני שהורה שוכח את הילד (שזה הדבר הכי יקר בשבילו)
הרי לא תשכח מעטפה עם 30,000$ במכולת על הדלפק, נכון???

ומכאן המסקנא שהדבר היחיד והחשוב זה באמת להתפלל על זה כל אחד בנפרד שזה לא יקרה לו.

אתה יודע מי הכי בסיכון שזה יקרה לו?
מי שחושב שהרי מעטפה של 30 אלף דולר לא שוכחים
אז איך ילד כן?!

מי שמבין שהדבר הזה במפתיע קורה כל שנה כמה פעמים
ולהורים מסורים ביותר
לא חושב שלו זה לא יכול לקרות
והפחד מפחית את הסיכון שזה ח"ו יקרה לו----

 

[BMW :)]

שמעתי לאחרונה על כמה מקרים של שכחה ל"ע, שדווקא לא הסתיימו באסון... ב"ה. (אגב להורים הכי טובים, משקיעים, מתפקדים... יכול לקרות לכל אחד!!!)
המשותף לכולם- היתה כאן חריגה מהשגרה.
ילד שלא הגיע כמה ימים ברצף וביום שחזר- ההורה כבר התרגל שהוא יוצא בלעדיו... או כמו מקרים רבים שקרו בזמני חופש ערבי חגים וכו' כך שלהורה לא היה את ההרגל הקבוע ואת האחריות.
מה שאומר- שאין אפשרות לסמוך על בדיקת נוכחות בגן. להיפך, אם ילד לא נמצא ברצף כמה ימים- הגננת לא תתקשר שוב כדי לשמוע שהמשפחה עדיין נופשת/ הילד עדיין במחלה, והעניין שבדיוק אז הסיכוי גבוה יותר שישכח!!!

הפתרון ההגיוני הוא לכאורה מערכת ברכב, שתדע לזהות אם הנהג יצא, התינוק נשאר, המזגן כבוי והטמפרטורה בפנים חמה- ולשלוח התראות לנהג- באפליקציה או שיחה לבעלי טלפון כשר.
רק שצריך לפתח אותה, להתקין בכל הרכבים, ולהכניס לחוק... (בקטנה

מה מבין האופציות שקימות היום בשוק הכי קרובה לזה? לא מצפצפת כל סיום נסיעה (ההרגל גורם לחוסר התיחסות...) ולא כשההורה בפנים/ הילד בחוץ/ האוטו עדיין פועל וכו?

 

[הללו]

אז צריך לקדם חוק בכנסת שזה יהיה חובה בכל מעון וגן

למי פונים? למישהו יש רעיון?

ואני אוסיף, שחובה גם בבית הספר.
יומן המורה בו מסמנת נוכחות יכול להיות טאבלט כנ"ל.
חוסר סימון בכל שיעור ישלח שיחה לאם עם אפשרות השתקת התראות כנ"ל.
הלוואי!

בגנים - יש גננת שאפשר לבדוק שהילדים הגיעו, גם במעונות ומטפלות יש טלפון.
אבל בנות בית ספר / ילדי חידר - שולחים את הילדים בשמונה בבוקר, ועד שובם הביתה אין כל דרך לדעת שהם הגיעו והכל בסדר.
אמנם הסכון עליו נפתח האשכול פחות קשור לגילאים האלו, אבל הרבה בעיות אחרות זה יכול לפתור.

 

[oshraka]

ואני אוסיף, שחובה גם בבית הספר.
יומן המורה בו מסמנת נוכחות יכול להיות טאבלט כנ"ל.
חוסר סימון בכל שיעור ישלח שיחה לאם עם אפשרות השתקת התראות כנ"ל.
הלוואי!

בגנים - יש גננת שאפשר לבדוק שהילדים הגיעו, גם במעונות ומטפלות יש טלפון.
אבל בנות בית ספר / ילדי חידר - שולחים את הילדים בשמונה בבוקר, ועד שובם הביתה אין כל דרך לדעת שהם הגיעו והכל בסדר.
אמנם הסכון עליו נפתח האשכול פחות קשור לגילאים האלו, אבל הרבה בעיות אחרות זה יכול לפתור.

גזירת שמים !! שאין אנחנו מבינים מה ולמה רק שהכל מדוייק ולטובה
ה' ייתן להם כח ונחמה
אגב , לא בטוחה שמערכת התראה עד 9 בבוקר תעזור , ביום חם האסון יכול לקרות בדק' ..

 

[שרה UI/UX]

קראתי בדיוק הסבר של ד"ר עופר מונר, ד"ר לפסיכולוגיה קוגנטיבית, שמסביר מדעית איך זה קורה להורים הכי טובים:

כמו בכל שנה, חוזרים הימים החמים, וכמו בכל שנה ישנה סכנה גדולה בלשכוח את היקר מכל ברכב. אני מפרסם את הפוסט הזה כל פעם מחדש על מנת לעורר מודעות.
חברים יקרים,
למי שלא מכיר אותי, אני ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית, מומחה להנדסת גורמי אנוש ולממשקי משתמש. הדוקטורט שלי עסק בהפניית קשב.
מקרים של שכחת ילדים ברכבים קורים ויקרו. זו תוצאה בלתי נמנעת כמעט של האופן שבו עובד הזיכרון האנושי ומנגנון הקשב האנושי.
חשוב להבין שמנגנוני קשב וזיכרון הם מנגנונים המשותפים לכולנו ללא הבדלי דת, גזע, מין או תרבות.
מה שקורה בשכחה בעצם הוא ששתי "פגימויות", בזיכרון ובקשב משתפות פעולה וגורמות ליום שהוא לא רגיל (יום שבו אתם או מישהו אחר, מחוץ לשגרה, אחראי לקחת את הילד) להראות רגיל לחלוטין. המוח שלנו מופצץ כל היום בגירויים ואין לנו יכולת להתמודד עם העומס הרב הזה. בגלל זה, המוח מחפש כל הזמן להפחית עומס ואז הוא "נדבק" לתבניות שהוא כבר מכיר – למשל, הדרך הרגילה לעבודה (בלי לעבור בגן). מה שקורה הוא שהקשב מוסט (ע"י גירוי פנימי כמו מחשבות, או חיצוני כמו שיחת טלפון) ואז המוח עובר למצב של "יום רגיל" – הדרך הרגילה לעבודה, אין ילדים באוטו, רדיו על התחנה המוכרת. לא מדובר למעשה ב"שכחה" אלא בהסטת קשב. חשוב לזכור שבמרבית מקרי השיכחה באוטו (לפי מחקרים בארה"ב), השיכחה התרחשה ע"י אדם שלא הוא המטפל הרגיל, ז"א שהייתה איזושהי סטייה מהשיגרה.
השכחה או הזיכרון משחקים פה תפקיד בכך שהזיכרון שלנו הוא זיכרון סיפורי, למעשה, אנחנו זוכרים את מה ש"מתיישב" עם עיבוד המידע שלנו. המוח שלנו מספר לעצמו סיפורים וזה מה שהוא זוכר בסופו של דבר.
אבל הסיפור פה הוא לא הזיכרון, הוא הקשב, אז אני לא ארחיב על זה.
הזכרתי את הזיכרון רק כי כולם משוכנעים שיש פה שיכחה וזה לא עניין של שכחה, זה יותר עניין של הסטה קשבית.
אז מה חשוב? חשוב לזכור שזה יכול לקרות לכולנו. להורה הכי אחראי והכי אוהב בעולם זה יכול לקרות. זה הכי חשוב וזה למעשה המנגנון הכי חזק נגד התופעה. ברגע שאני אומר "הורה לא אחראי", איך אפשר לשכוח ילד", אני למעשה אומר "לי זה בחיים לא יכול לקרות". אנחנו אומרים את הדברים האלו כדי להרחיק את עצמינו מהזוועה הזו, לא להיות חלק ממנה, לחשוב שזה רחוק מאיתנו. וזה בדיוק בדיוק הבור שאליו "נופל" הקשב שלנו, כי אם זה לא יכול לקרות לנו, אז אנחנו מרוכזים, ואוהבים. אבל האמת היא שהקשב לא עובד ככה, לא אכפת לו אם אנחנו אוהבים או לא. הקשב מסנן גירויים כל הזמן על מנת להיות יעיל יותר, אין לו סנטימנטים למה מסונן ומה לא.
אז מה עושים?
הכי הכי חשוב זה להגיד לעצמך: "זה יכול לקרות גם לי !!"וגם לאישה, וגם לסבתא וגם לכולם.
מה עוד עושים?
העצה עם הטלפון היא נחמדה אבל גם טלפונים שוכחים, פשוט אנחנו שוכחים ששכחנו אותם (לא קורה עם ילדים לצערנו). גם העצות הטכנולוגיות טובות, אבל קשורות בעלויות והיתכנויות כאלו ואחרות.
עצה שלי
העצה שלי נוגעת לאופן שבו עובד המוח. כיוון שבדר"כ מדובר ביום לא רגיל, בואו נוסיף ליום הלא רגיל הזה עוד משתנה, אבל הפעם, כזה שקשה להתעלם ממנו.
**שימו לגו (או כל דבר מציק אחר) בתוך הנעל **
או כל דבר קטן אחר ככה שכל פעם שתדרכו על הנעל תרגישו כאב קטן, ואז תגידו "בואנה, למה כואב לי? אה, כי הילד באוטו". זה יקרה גם בכל לחיצה על הגז או על הברקס, לא רק ביציאה מהאוטו (ששם הכאב הוא הכי חזק). ברגע שעושים את זה, אין מצב לשכוח כי יש תזכורת תמידית. אפשר כמובן להוציא את הלגו ברגע ששמתם את הילד בגן.
לגבי הטיפ, זה החלק הכי פחות חשוב בכל הפוסט - ה"טריק" הכי טוב הוא להבין שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, כן, גם לך.
זה למעשה המנגנון הכי חשוב נגד התופעה, עצם הידיעה המתמדת שאנחנו מועדים לפורענות, מקטינה את הסיכון.
שיעבור קיץ נעים וחמים לכולנו.
(ושתפו...שנוכל להגיע ואולי אולי...למנוע).

 

[יוסייוסייוס]

הבעיה היא כשאדם מקבל טלפון מפתיע מסעיר ומרגש ושוכח את הילד.
אדם שמקבל הודעה מהבנק שחוזר לו צ'ק, הוא נסער ומתחיל לחפש הלוואה.

לכן כנראה צריך להניח בתיק של הילד משהו מאוד חשוב, שאם הוא ישאר שם [עם הילד] אז תיזכר מיד כשתתחיל את עיסוקי היום.
לדוגמא
את המפתח של המשרד

אפשר גם הפוך
להניח את התיק של הילד בתוך התיק שלך.
אם תפתח את התיק שלך ותמצא שם את התיק של הילד אז תיזכר בו.

אפשר להניח את האוכל שלך בתוך התיק של הילד.
כך אם לא תמצא את האוכל תיזכר בילד [הבעיה שלפעמים יעבור זמן עד שתהיה רעב].

אפשר להניח את הארנק בתיק של הילד.

והעיקר
להתפלל שלא יקרו אסונות

 

[יוסייוסייוס]

קראתי בדיוק הסבר של ד"ר עופר מונר, ד"ר לפסיכולוגיה קוגנטיבית, שמסביר מדעית איך זה קורה להורים הכי טובים:

כמו בכל שנה, חוזרים הימים החמים, וכמו בכל שנה ישנה סכנה גדולה בלשכוח את היקר מכל ברכב. אני מפרסם את הפוסט הזה כל פעם מחדש על מנת לעורר מודעות.
חברים יקרים,
למי שלא מכיר אותי, אני ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית, מומחה להנדסת גורמי אנוש ולממשקי משתמש. הדוקטורט שלי עסק בהפניית קשב.
מקרים של שכחת ילדים ברכבים קורים ויקרו. זו תוצאה בלתי נמנעת כמעט של האופן שבו עובד הזיכרון האנושי ומנגנון הקשב האנושי.
חשוב להבין שמנגנוני קשב וזיכרון הם מנגנונים המשותפים לכולנו ללא הבדלי דת, גזע, מין או תרבות.
מה שקורה בשכחה בעצם הוא ששתי "פגימויות", בזיכרון ובקשב משתפות פעולה וגורמות ליום שהוא לא רגיל (יום שבו אתם או מישהו אחר, מחוץ לשגרה, אחראי לקחת את הילד) להראות רגיל לחלוטין. המוח שלנו מופצץ כל היום בגירויים ואין לנו יכולת להתמודד עם העומס הרב הזה. בגלל זה, המוח מחפש כל הזמן להפחית עומס ואז הוא "נדבק" לתבניות שהוא כבר מכיר – למשל, הדרך הרגילה לעבודה (בלי לעבור בגן). מה שקורה הוא שהקשב מוסט (ע"י גירוי פנימי כמו מחשבות, או חיצוני כמו שיחת טלפון) ואז המוח עובר למצב של "יום רגיל" – הדרך הרגילה לעבודה, אין ילדים באוטו, רדיו על התחנה המוכרת. לא מדובר למעשה ב"שכחה" אלא בהסטת קשב. חשוב לזכור שבמרבית מקרי השיכחה באוטו (לפי מחקרים בארה"ב), השיכחה התרחשה ע"י אדם שלא הוא המטפל הרגיל, ז"א שהייתה איזושהי סטייה מהשיגרה.
השכחה או הזיכרון משחקים פה תפקיד בכך שהזיכרון שלנו הוא זיכרון סיפורי, למעשה, אנחנו זוכרים את מה ש"מתיישב" עם עיבוד המידע שלנו. המוח שלנו מספר לעצמו סיפורים וזה מה שהוא זוכר בסופו של דבר.
אבל הסיפור פה הוא לא הזיכרון, הוא הקשב, אז אני לא ארחיב על זה.
הזכרתי את הזיכרון רק כי כולם משוכנעים שיש פה שיכחה וזה לא עניין של שכחה, זה יותר עניין של הסטה קשבית.
אז מה חשוב? חשוב לזכור שזה יכול לקרות לכולנו. להורה הכי אחראי והכי אוהב בעולם זה יכול לקרות. זה הכי חשוב וזה למעשה המנגנון הכי חזק נגד התופעה. ברגע שאני אומר "הורה לא אחראי", איך אפשר לשכוח ילד", אני למעשה אומר "לי זה בחיים לא יכול לקרות". אנחנו אומרים את הדברים האלו כדי להרחיק את עצמינו מהזוועה הזו, לא להיות חלק ממנה, לחשוב שזה רחוק מאיתנו. וזה בדיוק בדיוק הבור שאליו "נופל" הקשב שלנו, כי אם זה לא יכול לקרות לנו, אז אנחנו מרוכזים, ואוהבים. אבל האמת היא שהקשב לא עובד ככה, לא אכפת לו אם אנחנו אוהבים או לא. הקשב מסנן גירויים כל הזמן על מנת להיות יעיל יותר, אין לו סנטימנטים למה מסונן ומה לא.
אז מה עושים?
הכי הכי חשוב זה להגיד לעצמך: "זה יכול לקרות גם לי !!"וגם לאישה, וגם לסבתא וגם לכולם.
מה עוד עושים?
העצה עם הטלפון היא נחמדה אבל גם טלפונים שוכחים, פשוט אנחנו שוכחים ששכחנו אותם (לא קורה עם ילדים לצערנו). גם העצות הטכנולוגיות טובות, אבל קשורות בעלויות והיתכנויות כאלו ואחרות.
עצה שלי
העצה שלי נוגעת לאופן שבו עובד המוח. כיוון שבדר"כ מדובר ביום לא רגיל, בואו נוסיף ליום הלא רגיל הזה עוד משתנה, אבל הפעם, כזה שקשה להתעלם ממנו.
**שימו לגו (או כל דבר מציק אחר) בתוך הנעל **
או כל דבר קטן אחר ככה שכל פעם שתדרכו על הנעל תרגישו כאב קטן, ואז תגידו "בואנה, למה כואב לי? אה, כי הילד באוטו". זה יקרה גם בכל לחיצה על הגז או על הברקס, לא רק ביציאה מהאוטו (ששם הכאב הוא הכי חזק). ברגע שעושים את זה, אין מצב לשכוח כי יש תזכורת תמידית. אפשר כמובן להוציא את הלגו ברגע ששמתם את הילד בגן.
לגבי הטיפ, זה החלק הכי פחות חשוב בכל הפוסט - ה"טריק" הכי טוב הוא להבין שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, כן, גם לך.
זה למעשה המנגנון הכי חשוב נגד התופעה, עצם הידיעה המתמדת שאנחנו מועדים לפורענות, מקטינה את הסיכון.
שיעבור קיץ נעים וחמים לכולנו.
(ושתפו...שנוכל להגיע ואולי אולי...למנוע).

אז אולי אפשר רעיון פשוט
אם הבעיה היא ביום שאינו רגיל ולכן השכחה.
להשמיע מנגינה/רדיו לא מוכרים ולא רגילים.

 

[ילילי]

קרה לי לפני כמה חודשים שהתינוק שלי היה חולה ונשאר איתי בבית.
ואני עובדת מהבית.
בשלב מסויים התינוק נרדם וישן במיטה שלו בחדר אחר וישן שעתיים פלוס.

בינתיים ניצלתי את הזמן ושקעתי בעבודה. כרגיל.
ואז הייתה אזעקה ורצתי למקום אחר בבית קצת יותר מוגן...
ורק אחרי שזה נגמר נזכרתי שהתינוק שלי בבית ושכחתי מזה ולא לקחתי אותו איתי! הייתי בהלם מעצמי.

ואז הבנתי שכל אחד יכול לשכוח ילד. למרבה הזעזוע.
בדיוק כמו שכתבו כאן בכתבה של ההסטת קשב.