סיפור בהמשכים נעים להכיר, אני אף אחד.

[מיהי]

קצת אחרי ההתחלה: אש​

בבית האפור, בקצה הרחוב, גרו שלושה דיירים.
אף אחד, שום דבר, וכלום.
איש לא הכיר אותם ולא התעניין, עד שיום אחד לוהט במיוחד פרצה שריפה בבית האפור.
האש השתוללה והעשן היתמר.
אף אחד ברח דרך הדלת,
שום דבר זינק מהחלון,
וכלום פרץ מתוך הארובה.
מפויחים עמדו שלושתם, דוממים, מול הבית הבוער.

***

אף אחד יושב על הארץ הרטובה והבוצית, ועיניו צורבות כאשר הוא בוהה בשרידים השרופים של ביתו האהוב.

מה יעשה? הוא ממצמץ בעייפות ובעצב. לאן יפנה? הם השקיעו בו כל כך הרבה, וכעת, מאומה לא נותרה ממנו. רק גוש שחור ומכוער, וריח חזק של שריפה, שגם הוא יתנדף תוך כמה ימים.

קולות ויכוח סוערים נשמעים מחצר הבית, ואף אחד מסב את ראשו לעברם של שום דבר וכלום ידידיו, הנשענים בצד השביל על גזע מפויח ומדיינים בלהט ובלחיים סמוקות.

הם שוב רבים, הוא נאנח, וחש בודד מתמיד.

שוטרים רבים מתרוצצים סביבם, מתחקרים, מצלמים, אוספים ראיות. נראה כאילו כל העיר קמה על רגליה ושפכה את תושביה אל חצר הבית שלהם, לחזות באסון הכבד. הסקרנים מילאו כל פינה נראית לעין, אך אף לא אחד מהם ניגש אליו, אל אף אחד.

כמובן, כמו תמיד,

שקוף.

קול חריקה מקפיץ אותו מהרהוריו הנוגים, והדממה מלאת היראה שנופלת ברחוב מספרת לאף אחד מי הגיע לבקר - וזאת הסיבה שהוא ממהר לעמוד ולנסות לנער את בגדיו הפשוטים מהבוץ והאבק, כשפסיעות כבדות מהדהדות בחצר הגדולה.

"שוטרים!" קצין הביטחון צועד בין הקהל הרב במבט שחצני. הוא מצליף עם אצבעו באוויר, ושניים ממלוויו ניגשים ללא אומר ודברים לאף אחד הנדהם, ואוזקים אותו בנוקשות.

"מה זה? למה?" הוא לוחש, וחש במתכת הקרירה חובקת את ידיו בשתלטנות.

"הי, מה אתם עושים?!" נזעק כלום כששוטר נועל על ידו את אזיק. "עזבו אותי!"

"למה אתם אוזקים אותם?" שום דבר מתפרץ ומושך בכתפו של הגבר המוצק האוחז בזרועותיו של כלום.

הבריון מתבונן בו רגע קט, ומאותת בעיניו לשותפו. הם לופתים את ידיו של שום דבר ומצמידים אותן זו לזו.

"רגע - מה - גם אני?! " שום דבר מנסה להתנער, וקולו מטפס לצעקות מבוהלות "זה הבית שלנו שנשרף! תמצאו את הפושע! למה אתם - תעזבו אותי - הי - לא לניידת -מה זה - השתגעתם לגמרי -"

שום דבר וכלום נדחפים בגסות לניידת המהבהבת משני צידיו של אף אחד, והדלתות נטרקת אחריהם. לרגע הם דוממים, מתבוננים זה על זה. במשנהו כלום ושום דבר עטים על החלונות הפתוחים.

"מה קורה פה? אני דורש הסבר!" כלום צועק לקהל שבחוץ, ושום דבר תופס בידית ומושך אותה בפראות "תפתחו לנו את הדלת!! הי!! מישהו!! הצילו!!"

 

[מיהי]

משתפת אתכם בסיפור קצר בהמשכים.
אשמח לקבל ביקורת!

מאחר וזאת הפעם הראשונה - אני לא ממש יודעת מה האורך שנעים לקרוא אונליין בפרק, ברגע הראשון העליתי את הפרק השלם - שהוא ארוך יותר, אך הוא הרגיש לי מדי ארוך, ולכן חתכתי אותו. אני מתכוונת להעלות את ההמשך הקצר שלו בימים הקרובים. אשמח לשמוע חוות דעת בעניין. (האם הוא באמת ארוך \ לא וכדו')

 

[אחת כזאתי;)]

וואוו. אהבתי בהחלט!
כתיבה יפה, מהפנטת ומסקרנת.
לדעתי, כן היית יכולה להכניס גם את ההמשך הקצר, מכיון שהפרק כתוב ומוגש בצורה כל כך נעימה וכייפית לקריאה! והפרק עצמו אינו מידי ארוך כרגע..
נראה שזה הולך להיות ׳סיפור בהמשכים׳ מהמם ומרתק במיוחד!
מחכה להמשך

 

[אוראל סולטן]

סיפור וואו, דבר שכיף לקרוא.

למה סיפור קצר? רוצים ארוך! עד שיש כזה דבר שונה (לטובה) בנופנו?


נ.ב:
זה מבוסס על החידה הזאת?

"בבית אחד גרו אף אחד, שום דבר, וכלום.
יום אחד פרצה שריפה בבית.
אף אחד ברח דרך הדלת, שום דבר זינק מהחלון, וכלום פרץ מתוך הארובה".

מי נשאר בבית?...

 

[מיהי]

וואוו. אהבתי בהחלט!
כתיבה יפה, מהפנטת ומסקרנת.
לדעתי, כן היית יכולה להכניס גם את ההמשך הקצר, מכיון שהפרק כתוב ומוגש בצורה כל כך נעימה וכייפית לקריאה! והפרק עצמו אינו מידי ארוך כרגע..
נראה שזה הולך להיות ׳סיפור בהמשכים׳ מהמם ומרתק במיוחד!
מחכה להמשך

סיפור וואו, דבר שכיף לקרוא.

למה סיפור קצר? רוצים ארוך! עד שיש כזה דבר שונה (לטובה) בנופנו?

תודה רבה!
בע"ה אעלה מחר קטע המשך לפרק הראשון.

נ.ב:
זה מבוסס על החידה הזאת?

"בבית אחד גרו אף אחד, שום דבר, וכלום.
יום אחד פרצה שריפה בבית.
אף אחד ברח דרך הדלת, שום דבר זינק מהחלון, וכלום פרץ מתוך הארובה".

מי נשאר בבית?...

ברור...

 

[yael305]

קצת אחרי ההתחלה: אש​

בבית האפור, בקצה הרחוב, גרו שלושה דיירים.
אף אחד, שום דבר, וכלום.
איש לא הכיר אותם ולא התעניין, עד שיום אחד לוהט במיוחד פרצה שריפה בבית האפור.
האש השתוללה והעשן היתמר.
אף אחד ברח דרך הדלת,
שום דבר זינק מהחלון,
וכלום פרץ מתוך הארובה.
מפויחים עמדו שלושתם, דוממים, מול הבית הבוער.

***

אף אחד יושב על הארץ הרטובה והבוצית, ועיניו צורבות כאשר הוא בוהה בשרידים השרופים של ביתו האהוב.

מה יעשה? הוא ממצמץ בעייפות ובעצב. לאן יפנה? הם השקיעו בו כל כך הרבה, וכעת, מאומה לא נותרה ממנו. רק גוש שחור ומכוער, וריח חזק של שריפה, שגם הוא יתנדף תוך כמה ימים.

קולות ויכוח סוערים נשמעים מחצר הבית, ואף אחד מסב את ראשו לעברם של שום דבר וכלום ידידיו, הנשענים בצד השביל על גזע מפויח ומדיינים בלהט ובלחיים סמוקות.

הם שוב רבים, הוא נאנח, וחש בודד מתמיד.

שוטרים רבים מתרוצצים סביבם, מתחקרים, מצלמים, אוספים ראיות. נראה כאילו כל העיר קמה על רגליה ושפכה את תושביה אל חצר הבית שלהם, לחזות באסון הכבד. הסקרנים מילאו כל פינה נראית לעין, אך אף לא אחד מהם ניגש אליו, אל אף אחד.

כמובן, כמו תמיד,

שקוף.

קול חריקה מקפיץ אותו מהרהוריו הנוגים, והדממה מלאת היראה שנופלת ברחוב מספרת לאף אחד מי הגיע לבקר - וזאת הסיבה שהוא ממהר לעמוד ולנסות לנער את בגדיו הפשוטים מהבוץ והאבק, כשפסיעות כבדות מהדהדות בחצר הגדולה.

"שוטרים!" קצין הביטחון צועד בין הקהל הרב במבט שחצני. הוא מצליף עם אצבעו באוויר, ושניים ממלוויו ניגשים ללא אומר ודברים לאף אחד הנדהם, ואוזקים אותו בנוקשות.

"מה זה? למה?" הוא לוחש, וחש במתכת הקרירה חובקת את ידיו בשתלטנות.

"הי, מה אתם עושים?!" נזעק כלום כששוטר נועל על ידו את אזיק. "עזבו אותי!"

"למה אתם אוזקים אותם?" שום דבר מתפרץ ומושך בכתפו של הגבר המוצק האוחז בזרועותיו של כלום.

הבריון מתבונן בו רגע קט, ומאותת בעיניו לשותפו. הם לופתים את ידיו של שום דבר ומצמידים אותן זו לזו.

"רגע - מה - גם אני?! " שום דבר מנסה להתנער, וקולו מטפס לצעקות מבוהלות "זה הבית שלנו שנשרף! תמצאו את הפושע! למה אתם - תעזבו אותי - הי - לא לניידת -מה זה - השתגעתם לגמרי -"

שום דבר וכלום נדחפים בגסות לניידת המהבהבת משני צידיו של אף אחד, והדלתות נטרקת אחריהם. לרגע הם דוממים, מתבוננים זה על זה. במשנהו כלום ושום דבר עטים על החלונות הפתוחים.

"מה קורה פה? אני דורש הסבר!" כלום צועק לקהל שבחוץ, ושום דבר תופס בידית ומושך אותה בפראות "תפתחו לנו את הדלת!! הי!! מישהו!! הצילו!!"

מהמם, כתוב טוב!
אני חושבת שזה אורך בסדר, אבל אפשר גם קצת יותר ארוך, אחרי שיעלה ההמשך נראה אם זה מידי ארוך..

 

[מיהי]

2. המשך של "קצת אחרי ההתחלה: אש"

שום דבר וכלום נדחפים בגסות לניידת המהבהבת משני צידיו של אף אחד, והדלתות נטרקת אחריהם. לרגע הם דוממים, מתבוננים זה על זה. במשנהו כלום ושום דבר עטים על החלונות הפתוחים.

"מה קורה פה? אני דורש הסבר!" כלום צועק לקהל שבחוץ, ושום דבר תופס בידית ומושך אותה בפראות "תפתחו לנו את הדלת!! הי!! מישהו!! הצילו!!"


כחכוח עז מנסר לפתע את זעקותיהם, ואף אחד מצטנף לו במושבו האמצעי והצר, פניו שקופות מתמיד.

אף שמנמן ושפם שחור ורוטט מציצים מהמושב הקדמי. וכלום משתנק ומשתתק.

"אתם הרי יודעים את האמת.".

ראשו של הקצין חודר אל תא הנוסעים פנימה. שום דבר נרתע לאחור וקומץ את אגרופיו.

הקצין מעביר את מבטו על פניהם, כמנסה לחדור למחשבות שמאחורי העיניים המתרוצצות.

הוא נאנח בתיאטרליות ומביט לאחור, לעבר הבית השרוף.

"כל הראיות מוכיחות שהשריפה פרצה מבפנים." אומר בנימה הרת גורל, ואף אחד חושב שהוא ממש מעצבן עם כל הדרמה. "מה שאומר - מישהו מכם הצית את האש." וואו. גאון.

הוא נועץ בהם שוב את מבטו ושפמו מזדקר: "וזה מפליא, ומוזר מאד. אנחנו ממש מעונינים לגלות את הפושע, אתם וודאי מבינים."

"אבל זה אף אחד!" מתפרץ שום דבר.

אף אחד מביט בו בתדהמה, "אני?!" הוא חש את פניו מאדימות. "שום דבר, הקצין! הוא מדבר שטויות!".

"אפ'חד, הירגע" כלום נועץ את מרפקו בשכנו, "הוא התכוון לשום דבר, לא אליך." ומיד שום דבר גוהר מעבר אף אחד לכיוונו של כלום,

"כלום, אתה - אתה - " צועק בכעס "אתה כל כך אפס!!" הוא מניף את אגרופיו האזוקים.

ובליל של קולות וצעקות כמעט ופורץ, כשצעקה חדה מחשמלת את האוויר: "דממה!".

שלושתם נאלמים דום, ומפנים את מבטם אל הקצין, שמשפשף את רקתו ונאנח.

"תנו לחוקרים שלי לעשות את העבודה, ולמען השם, הפסיקו לריב!".

הם סוגרים את פיהם בנקישת שיניים שקטה ואחידה. הקצין ממלמל משהו כמו "איך לכל הרוחות הם הסתדרו יחד בבית אחד?" ויוצא מהניידת, לכיוון רכבו שלו.

הוא מעיף מבט אחרון, ומספיק להבחין כי שלושת הדיירים מחליפים מבטים רבי משמעות. ובעוד גבתו נזקפת בתמיהה, הניידת מפליגה בדרכה לתחנת המשטרה.

 

[אחת כזאתי;)]

רעיון מגניב ויצרתי במיוחד!
קראתי ונהנתי מאד!
מחכה להמשך

אגב, אני חושבת שזה כן היה יכול להיכנס לפרק הקודם, כי בתור פרק לעצמו, זה קצר מידי..
בכל אופן, אהבתי את זה.

 

[מיהי]

3. תחנת המשטרה

הדלת המסורגת נטרקת בזעם, לאחריה קול שקשוק מפתחות וצעדים מתרחקים.

כנראה שום דבר חזר מהחקירה. אף אחד מזדקף, הנה זה בא, הוא אומר לעצמו, וסופר בליבו עד שלוש -
אחד... שתיים... שלוש!

צחוק אדיר פורץ מתאו של שום דבר.

"הא הא הא! זה היה ענק! ענק!!" שום דבר מתמוגג, נשנק, נרגע לרגע ואז שוב צוחק וצוחק וצוחק.

אף אחד לא מתאפק וחיוך קטן פוצע את שפתיו.

"איך היה, שומדה?" גם כלום נשמע עליז.

"אוי, היה טוב. הם משתגעים, מאבדים את שפיותם." הוא מצחקק לו חרש.

"שומדה, אתה פשוט גאון." אומר כלום בהערצה עמוקה, ואף אחד, שתאו ממוקם בגבם של תאי חבריו, יכול רק לנחש ששומדבר מגלגל את עיניו ונושף בשקט אנחה שכולה בוז. כמובן שהוא צודק.

"אח, אתה כל כך כלומניק. כל אחד היה חושב על רעיון פשוט שכזה." שומדבר מתנשא כרגיל, וכלום שותק.

עם הרעיונות שלו, היה יכול להיות לשם דבר, מהרהר אף אחד. אך בחירותיו הובילו אותו לריקנות, לאפסיות, ולשום דבר אחד גדול.

הוא מתיישב על קצה המזרן המלוכלך שעל הרצפה, ומשעין את ראשו על כפות ידיו. מה הוא עושה פה. מה.

"אתם חושבים ש..." אף אחד לוחש אליהם בקול צרוד. "שבאמת... שהעיתונות בחוץ כותבת עלינו?"

דממה משיבה לו, וקול נחירה קלוש. נו באמת! היה צריך לנחש.

חריקה מצמררת נשמעת. אוף. עכשיו אני. הוא נעמד ומחליק את בגדיו בידיו.

שוטר צעיר ונעים סבר מוביל אותו אל חדר החקירות הלבן, ולמול האור ממצמץ אליו בהפתעה.

"אתה - שקוף!" אומר השוטר ותהייתו עמוקה.

"אה - כן, שלושים ותשעה אחוזים אם נדייק." אף אחד מרגיש חשוף והוא משפיל לרגע את עיניו.

"וואו" השוטר לוטש מבטים.

"מפתיע ששמת לב" הוא מוצא סוף סוף את לשונו "כי - ובכן, שקוף זה לא דבר שרואים במיוחד."

מעולם, מעולם ואף פעם, איש לא שאל אותו על מראהו המוזר. כשהיה ילד רך ותמים, מלא אמון בעולם שסביבו, נרתעו ממנו. לעגו לו, ונידו אותו. מאז תמיד נבלע בצללים, ואף הם - היו כהים ממנו, חזקים, ונוכחים.

"איך עשית את זה לעצמך?!" השוטר סובב אותו, ובוחן את שנשקף אליו מצידו האחר בתדהמה.

אולי די, אף אחד כמעט צועק, ידיו כמו משתלבות מעצמן והוא מתכווץ במקומו.

הו, סוף כל סוף החוקר נזכר להגיע.

אוי לא, מזל ביש. לפי איך שהוא נראה זה כנראה "השוטר הרע".

"מה אתה עושה?!" הוא נוהם על השוטר הצעיר, שמחוויר וכמעט שנעשה שקוף כמותי.

"מדבר עם עצור לפני חקירה?! השתגעת?!" רסיסי רוק ניתזים מפיו. "אני באופן אישי אדאג לכך שתקבל הערה בתיק האישי!!"

"תודה, זה כבר באמת נעשה בלתי נסבל." אף אחד מחייך חיוך עקום, כשהשוטר הצעיר בורח מן החדר בריצה, ומוחה את הרוק מפניו.

"שתוק!!" - כמובן - "אל תדבר בלי רשות!!"

"בסדר -" הוא מאשר, אך למול פניו הזועמות של החוקר הוא ממלמל בחיפזון "אה גם זה לא - אוקיי - טוב - שותק, שותק." והוא רוכס עם אצבעותיו את שפתיו ומרים את כפות ידיו בהכנעה.

הם מתישבים.

חקירה זה דבר מייגע, במיוחד אם ההורים שלך ושל חבריך הם אנשים יצירתיים למדי, ואם החוקר החליט רק לרפרף על התיק לפני החקירה.

וזה נשמע בערך כך:

- "אז אתה אף אחד, נכון?"

- "תלוי למה אתה מתכוון, אבל כן, זהו שמי."

- "מי הם שותפיך לדירה?"

- "שום דבר וכלום."

- "אל תתחכם."

- "אני לא, אילו השמות שלהם."

- "ביום השריפה, הצלחתם להימלט. מי ברח דרך הדלת האחורית?"

- "אף אחד."

- "מה לקחת איתך?"

- "לא לקחתי איתי כלום, פשוט ברחתי כל עוד רוחי בי."

- "אם ככה, מאיפה כלום ברח?"

- "לא יודע, לא הייתי איתו."

- "כלום בעצמו אמר שהוא ברח איתך. ודרך החלון."

- "מה פתאום, ברחתי לבדי מהדלת הראשית."

- "אתה עושה ממני צחוק? לפני רגע אמרת שנמלטת מהדלת האחורית!"

- "אני?! לא, אדוני החוקר, אמרתי שאף אחד - אה - כלומר, שום דבר, אני מתכוון, איש לא ברח משם!"

- "יש לי הקלטה שלך מודה בפה מלא שברחת דרך הדלת האחורית. השוטרים שלנו מצאו ראיות שהמצית נמלט דרך המטבח - ומשם מהדלת האחורית."

החוקר רוכן אליו בחיוך ארסי ומנצח.

"אתה מואשם בהצתה, גרימת נזק והרס לרכוש הפרט ולציבור, לזיהום אווירה של העיר הנהדרת שלנו, ועוד כל הקשקשת שהתובע רשם בכתב האישום."

בום. השמים נופלים. את זה הוא לא תכנן!

"אני לא אשם! אתה לא הבנת אותי נכון!".

ערפל מכסה את מוחו של אף אחד, כשהוא מובל במסדרונות הצרים והקרים ורגליו הרועדות כושלות במדרגות מטה מטה.

הוא מועד ונופל, וידיו האזוקות אל מאחורי גבו מונעות ממנו לבלום את החבטה. מישהו תומך בו והוא נעמד בשנית על רגליו, מורד עוד ועוד אל מתחת לאדמה, ואז נזרק אחר כבוד לתא קטן ומצחין.

ולפני שדלת המתכת אי שם מעליו נטרקת ואוטמת כל קרן אור אפשרית, הוא מספיק להבחין בשוטר ההוא, הצעיר, מביט בו במבט רציני. מאשים.

 

[מיהי]

אשמח לקבל ביקורת : )

 

[מיהי]

האמת שאת הסיפור הזה התחלתי לכתוב כשהחידה המעצבנת הזאת, חסרת התשובה, גרמה לי לתסכול עמוק.
החלטתי לשים לזה סוף ולצאת בחקירה מה בדיוק קרה שם,
למה שאף אחד, כלום ושופ דבר יגורו בבית אחד?
מה זה השמות האלה בכלל?
ומי הדליק את האש?
ומכאן נולד הסיפור...

זאת הפעם הראשונה שאני מעזה לכתוב סיפור בהמשכים, אשמח לשמוע ביקורת, כדי לדעת במה אוכל להשתפר ומה לתקן... (אחרי, זאת הסיבה שאני כותבת פה את הסיפור: ) )

 

[אוראל סולטן]

בעיקרון יש לחידה הזאת מספר תשובת, הנה כמה מהם (באדיבות האינטרנט והAI):

הבית נותר ריק מאנשים; שום בן אדם לא היה בבית; הבית נשאר בבית; אף אחד לא נשאר בבית; האש והעשן נשארו בבית; הצל של החפצים בבית והחפצים עצמם נשארו בבית; האבק נשאר בבית.

ומה שבטוח לנו שנשאר בבית:

הסודות שלו...

 

[מיהי]

4. שום כלום.

אף אחד מנער את כפות ידיו ששוחררו, ממצמץ בעיניו, ואט אט מסתגל אל החושך.

"אף אחד? זה אתה?" נשמע קול מוכר.

אף אחד מתנשף בהקלה. "כלום, אתה פה, אני לא לבד!"

"ברור שאתה לא 'לבד', אתה אף אחד..." קולו המגחך של שום דבר מהדהד במרתף האפלולי, ואף אחד מצליח בקושי להבחין בצלליותיהם המתקרבות בגמלוניות, ואז מועדות זו על זו.

"אחח"

"כלום, באמת!"

"תוריד את הרגל שלך ממני."

"זאת הרגל שלך!"

"אה נכון, אני לא רואה כלום בחושך הזה."

"מה הקשר לראות?! אדיוט!"

"למה אתם פה?" אף אחד לא מבין.

"מה זאת אומרת," כלום מתנשף במאמץ.

"הם לא אמרו לך ש... איה! מה יש לך, שומדה??" הוא נאנק, ואף אחד לא מצליח לפענח את הלחישה ששום דבר מסנן.

"הם כמעט עלו עלינו." אומר זה האחרון. "אבל החזקנו מעמד, ובסוף נזרקנו לפה."

אף אחד נאנח ביאוש, ומסרק באצבעותיו את בלוריתו המתולתלת. "זהו, המצב אבוד. הם מאשימים אותי, החוקר החליט שאני האשם בשריפה."

דממה משתררת, שום דבר מתחיל לומר דבר מה ומשתתק, ואז מהמהם לעצמו בשביעות רצון.

"זה טוב מאד, מצוין אפילו. אף אחד," הוא פונה אליו בחדות. "מה יש לך להפסיד?"

"להפסיד מה?" אף אחד נדרך.

"תודה באשמה, קח אותה עליך. אתה בכל מקרה אף אחד. איש לא מכיר אותך וגם לא מתעניין. אין לך חברים, ואתה לא שווה יותר מגרגר אבק לעולם. כלום ואני אמנם חסרי כל, אבל עכשיו סוף כל סוף נקבל פיצויים, והרבה. נשקם את עצמינו. העיתונות מכירה אותנו עכשיו, אחרי השריפה. לנו יש מה לחפש בחוץ, לך - לא."

אף אחד חש נשימתו נעתקת, את דמו נשפך מפניו, מזרועותיו וממוחו אל תוך ליבו שנעשה לפתע כבד ככדור פלדה.

"כלום," קולו יוצא צרוד ומעוות, הוא מכחכח ומקווה שמה שהוא תופס זוהי כתפו של כלום, מטלטל אותה.

"כלום! תתערב, שומדה התחרפן! אנחנו יחד, אנחנו שלישיה, היינו בזה יחד מההתחלה," הוא מעביר לשון על שפתיים יבשות. ביננו. שום דבר מסוגל להכל. מושחת מיסודו.

"שמע אפ'חד, בלי להעליב, אבל באמת שאין לך מה להפסיד. אין לך אף אחד. אף אחד!"

"יש לי אתכם!!" הוא מזדעק "חשבתי שיש לי אתכם!" הם שותקים, והוא מוחה את הזיעה ממצחו, "אני טעיתי? כלום, אל תצטרף אליו, יש לך לב טוב, תקשיב לו!" אף אחד מתחנן.

"אז יש לי לב טוב! אז מה!" כלום מתקשח.

"דבר אחד גיליתי בחיים האמיתיים. עם לב טוב לא מגיעים לשום מקום. יודע כמה קשה זה להיות כלומניק? אפס?" קולו מטפס לצעקה. כמו מוגלה שפורצת מפצע שורף, כך בוקעות המילים ממעמקי ליבו. "אין בי כלום, לא כשרונות, לא תחביבים, אני חסר גוון וייחודיות. כלומניק נולדתי וכלומניק אשאר."

"אתה יודע כמו מה אתה נשמע?" אף אחד מנסה להשתלט על הרעד שבידיו. הוא נלחם עכשיו, אסור לו להיכנע. "כמו תקליט שבור של שום דבר. תפסיק להאמין לו! מה תרוויח מזה?!"

"תרוויח יותר משתקשיב לאפרוחון הרכרוכי הזה." שום דבר מתערב. "רוצה לחיות טוב? רוצה לבלות, לאכול, להנות?"

כלום מתנשף במרץ, ואף אחד מתפלל שהוא לא יתחיל לבכות עכשיו.

"לא תגיע לזה בחיים" ממשיך שומדבר בנימתו הארסית. " כל דבר שאתה נוגע בו נהרס, נכחד, נשרף."

"נכון" כלום מסכים ומושך באפו. אז הוא כן בוכה בסוף, אף אחד משעין את ראשו על ידיו, מיואש.

"אף אחד אוהב אותנו עם הלב החם והרחב שלו," הוא מנגן את המילים האחרונות בצורה מעצבנת, "והוא יודה באשמה, אנחנו נקבל פיצויים שיסדרו אותנו לכל החיים. מה טוב ומה נעים."

"אתה יודע מה הבעיה שלך?" אף אחד, לחייו בוערות מזעם ועלבון, הודף את שום דבר המגודל. ומתקרב לכלום.

"הבעיה שלך היא שאתה משתבלל בעצמך, אתה לא מצליח לצאת מהקונכיה הזאת שנקראת אתה. 'תרחמו עלי, אני כלומניק'! אוי אוי אוי! שובה לב! כמה פעמים בחיים שלך יכולת לבחור אחרת? למצוא את מה שכן יש בך, לפתח ולהצמיח! לי הוא קורא רכיכה? תסתכל על עצמך. משתבלל."

המילה מהדהדת עוד רגעים ספורים באוויר, "אתה בעצמך!" כלום מוצא את לשונו.

אף אחד חד מחשבה, ומסמיק כשמבין את כוונתו של עמיתו. "זה לא אותו דבר."

"הא, באמת?!" הוא מלגלג.

"הא, באמת!" מחזיר לו בתקיפות.

"לי באמת אין אף אחד. אני בודד. אפילו שני שותפי לדירה שראיתי בהם ידידים בוגדים בי, ושוברים את האמון שהעזתי סוף כל סוף לתת באי - מי." הוא מטיח.

"ושוב אנחנו חוזרים לנקודה בה התחלנו," שום דבר זחוח, דבריו מחליקים במתינות נחשית.

"אנחנו לא חוזרים אליה" אף אחד מתקפד. "שלושתינו אשמים באותה המידה! כלום, אתה תמים אם אתה חושב שהוא ינהג איתך בהגינות."

"אני לא הדלקתי את האש." מילותיו הקרירות של שום דבר מאמתות את השערתו.

"שום דבר," כלום פתאום מבין שהוא עלול להינטש מאחור, "זה היה הרעיון שלך. אנחנו רק ביצענו."

שום דבר צוחק.

"רק ביצעתם, חה!" הוא בז להם. "כלום, עליך אני חס. אבל אף אחד, אפ'חד ידידי. תן לנו לצאת. ממילא אתה לבד. כמו שאמרת, חוץ מעצמך אין לך ידיד בעולם." אף אחד מתכווץ ואז פתאום מחשבה בהירה מהדהדת בין עיניו.

האמת, שאור חזק מציף את המרתף כולו ושלושתם ממצמצים בהפתעה ובבהלה, מסנוורים.

"השיטות שלי תמיד עובדות." החוקר הטוב והחוקר הרע מחליקים כיפים,

וקצין הביטחון מדליק סיגריה ובוהה בהם באכזבה.

"כדאי לכם לנסות להסתדר, שתצליחו לשלם יחד את הפיצויים לכל מי שגרמתם לו נזק עם השטויות שלכם."

הקצין מפטיר שעה שהם עוזבים את המרתף, ועכשיו באמת, ומשאירים אחריהם אור צהוב וחלש, שמטיל צללים מאיימים על פניהם של שלושת הנאשמים.

 

[מיהי]

ניסיתי לערוך את הטקסט בצורה שונה - בלי כל הרווחים,
אני מסתפקת מה הכי נוח לקרוא על מסך - עם הרווחים (כמו פרקים קודמים) או ככה?
לי עצמי בהתחלה היה מוזר הקטע עם השורות הריקות, אבל תכלס זה מסדר בעיניים.
(יש לי העתק של הפרק הזה מרווח יותר, ויש מצב שאחליף אותו, רק תגידו.)


וכמו תמיד - אשמח לביקורת.

נ.ב. שבוע הבא אי"ה פרק סיום.

 

[מקליד...]

4. שום כלום.

אף אחד מנער את כפות ידיו ששוחררו, ממצמץ בעיניו, ואט אט מסתגל אל החושך.
"אף אחד? זה אתה?" נשמע קול מוכר.
אף אחד מתנשף בהקלה. "כלום, אתה פה, אני לא לבד!"
"ברור שאתה לא 'לבד', אתה אף אחד..." קולו המגחך של שום דבר מהדהד במרתף האפלולי, ואף אחד מצליח בקושי להבחין בצלליותיהם המתקרבות בגמלוניות, ואז מועדות זו על זו.
"אחח"
"כלום, באמת!"
"תוריד את הרגל שלך ממני."
"זאת הרגל שלך!"
"אה נכון, אני לא רואה כלום בחושך הזה."
"מה הקשר לראות?! אדיוט!"
"למה אתם פה?" אף אחד לא מבין.
"מה זאת אומרת," כלום מתנשף במאמץ.
"הם לא אמרו לך ש... איה! מה יש לך, שומדה??" הוא נאנק, ואף אחד לא מצליח לפענח את הלחישה ששום דבר מסנן.
"הם כמעט עלו עלינו." אומר זה האחרון. "אבל החזקנו מעמד, ובסוף נזרקנו לפה."
אף אחד נאנח ביאוש, ומסרק באצבעותיו את בלוריתו המתולתלת. "זהו, המצב אבוד. הם מאשימים אותי, החוקר החליט שאני האשם בשריפה."
דממה משתררת, שום דבר מתחיל לומר דבר מה ומשתתק, ואז מהמהם לעצמו בשביעות רצון.
"זה טוב מאד, מצוין אפילו. אף אחד," הוא פונה אליו בחדות. "מה יש לך להפסיד?"
"להפסיד מה?" אף אחד נדרך.
"תודה באשמה, קח אותה עליך. אתה בכל מקרה אף אחד. איש לא מכיר אותך וגם לא מתעניין. אין לך חברים, ואתה לא שווה יותר מגרגר אבק לעולם. כלום ואני אמנם חסרי כל, אבל עכשיו סוף כל סוף נקבל פיצויים, והרבה. נשקם את עצמינו. העיתונות מכירה אותנו עכשיו, אחרי השריפה. לנו יש מה לחפש בחוץ, לך - לא."
אף אחד חש נשימתו נעתקת, את דמו נשפך מפניו, מזרועותיו וממוחו אל תוך ליבו שנעשה לפתע כבד ככדור פלדה.
"כלום," קולו יוצא צרוד ומעוות, הוא מכחכח ומקווה שמה שהוא תופס זוהי כתפו של כלום, מטלטל אותה.
"כלום! תתערב, שומדה התחרפן! אנחנו יחד, אנחנו שלישיה, היינו בזה יחד מההתחלה," הוא מעביר לשון על שפתיים יבשות. ביננו. שום דבר מסוגל להכל. מושחת מיסודו.
"שמע אפ'חד, בלי להעליב, אבל באמת שאין לך מה להפסיד. אין לך אף אחד. אף אחד!"
"יש לי אתכם!!" הוא מזדעק "חשבתי שיש לי אתכם!" הם שותקים, והוא מוחה את הזיעה ממצחו, "אני טעיתי? כלום, אל תצטרף אליו, יש לך לב טוב, תקשיב לו!" אף אחד מתחנן.
"אז יש לי לב טוב! אז מה!" כלום מתקשח.
"דבר אחד גיליתי בחיים האמיתיים. עם לב טוב לא מגיעים לשום מקום. יודע כמה קשה זה להיות כלומניק? אפס?" קולו מטפס לצעקה. כמו מוגלה שפורצת מפצע שורף, כך בוקעות המילים ממעמקי ליבו. "אין בי כלום, לא כשרונות, לא תחביבים, אני חסר גוון וייחודיות. כלומניק נולדתי וכלומניק אשאר."
"אתה יודע כמו מה אתה נשמע?" אף אחד מנסה להשתלט על הרעד שבידיו. הוא נלחם עכשיו, אסור לו להיכנע. "כמו תקליט שבור של שום דבר. תפסיק להאמין לו! מה תרוויח מזה?!"
"תרוויח יותר משתקשיב לאפרוחון הרכרוכי הזה." שום דבר מתערב. "רוצה לחיות טוב? רוצה לבלות, לאכול, להנות?"
כלום מתנשף במרץ, ואף אחד מתפלל שהוא לא יתחיל לבכות עכשיו.
"לא תגיע לזה בחיים" ממשיך שומדבר בנימתו הארסית. " כל דבר שאתה נוגע בו נהרס, נכחד, נשרף."
"נכון" כלום מסכים ומושך באפו. אז הוא כן בוכה בסוף, אף אחד משעין את ראשו על ידיו, מיואש.
"אף אחד אוהב אותנו עם הלב החם והרחב שלו," הוא מנגן את המילים האחרונות בצורה מעצבנת, "והוא יודה באשמה, אנחנו נקבל פיצויים שיסדרו אותנו לכל החיים. מה טוב ומה נעים."
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" אף אחד, לחייו בוערות מזעם ועלבון, הודף את שום דבר המגודל. ומתקרב לכלום.
"הבעיה שלך היא שאתה משתבלל בעצמך, אתה לא מצליח לצאת מהקונכיה הזאת שנקראת אתה. 'תרחמו עלי, אני כלומניק'! אוי אוי אוי! שובה לב! כמה פעמים בחיים שלך יכולת לבחור אחרת? למצוא את מה שכן יש בך, לפתח ולהצמיח! לי הוא קורא רכיכה? תסתכל על עצמך. משתבלל."
המילה מהדהדת עוד רגעים ספורים באוויר, "אתה בעצמך!" כלום מוצא את לשונו.
אף אחד חד מחשבה, ומסמיק כשמבין את כוונתו של עמיתו. "זה לא אותו דבר."
"הא, באמת?!" הוא מלגלג.
"הא, באמת!" מחזיר לו בתקיפות.
"לי באמת אין אף אחד. אני בודד. אפילו שני שותפי לדירה שראיתי בהם ידידים בוגדים בי, ושוברים את האמון שהעזתי סוף כל סוף לתת באי - מי." הוא מטיח.
"ושוב אנחנו חוזרים לנקודה בה התחלנו," שום דבר זחוח, דבריו מחליקים במתינות נחשית.
"אנחנו לא חוזרים אליה" אף אחד מתקפד. "שלושתינו אשמים באותה המידה! כלום, אתה תמים אם אתה חושב שהוא ינהג איתך בהגינות."
"אני לא הדלקתי את האש." מילותיו הקרירות של שום דבר מאמתות את השערתו.
"שום דבר," כלום פתאום מבין שהוא עלול להינטש מאחור, "זה היה הרעיון שלך. אנחנו רק ביצענו."
שום דבר צוחק.
"רק ביצעתם, חה!" הוא בז להם. "כלום, עליך אני חס. אבל אף אחד, אפ'חד ידידי. תן לנו לצאת. ממילא אתה לבד. כמו שאמרת, חוץ מעצמך אין לך ידיד בעולם." אף אחד מתכווץ ואז פתאום מחשבה בהירה מהדהדת בין עיניו.

האמת, שאור חזק מציף את המרתף כולו ושלושתם ממצמצים בהפתעה ובבהלה, מסנוורים.
"השיטות שלי תמיד עובדות." החוקר הטוב והחוקר הרע מחליקים כיפים,
וקצין הביטחון מדליק סיגריה ובוהה בהם באכזבה.
"כדאי לכם לנסות להסתדר, שתצליחו לשלם יחד את הפיצויים לכל מי שגרמתם לו נזק עם השטויות שלכם."
הקצין מפטיר שעה שהם עוזבים את המרתף, ועכשיו באמת, ומשאירים אחריהם אור צהוב וחלש, שמטיל צללים מאיימים על פניהם של שלושת הנאשמים.

מדהים. נהנה מכל רגע.
לדעתי צורת הקריאה ברווחים נוחה יותר, אבל לא קריטי.
מקווה שתמשכו את זה יותר, אני ממש עומד להתגעגע אליהם

 

[מיהי]

4. שום כלום.

...

מרווח לרווחתכם...

 

[yael305]

נ.ב. שבוע הבא אי"ה פרק סיום.

 

[מיהי]

אה כן, זה בכוונה כדי שתהיו במתח.
(וגם @מקליד... רצה שנמשוך את זה יותר כלשונו)


סתם, היה לי עמוס...
תודה על התזכורת, אעלה בהקדם האפשרי.

 

[yael305]

אה כן, זה בכוונה כדי שתהיו במתח.

סתם, היה לי עמוס...
תודה על התזכורת, אעלה בהקדם האפשרי.

נרגעתי..
מחכים.

 

[מיהי]

טם טדה דם! - הפרק האחרון

5. סוף גנב לצליה.

אף אחד מתנודד, המום מהמחשבה שמפעפעת בו, מזרימה בו גלים – גלים של שלווה, כמו מים קרים ביום מהביל.

אין מה להגיד, שום דבר באמת גאון.

איך לא חשב על זה קודם?

הוא ממצמץ, מוסח, ומסתכל על שום דבר וכלום שעומדים תחת פתח האוורור שפעור בתקרה.

"אתם לא באמת מתכוונים לברוח, נכון?" הוא שואל, מהופנט עדיין להרהורים שבמוחו.

"למה לא?" תוהה שום דבר. "זה רק תא מעצר, אנחנו לא בכלא רציני. כלומר, עדיין לא."

כלום מהנהן בהכנעה.

"אבל... גרמנו נזק! מי בדיוק ישלם עליו?!" הוא מתפלא בקול.

השניים מחליפים מבטים מיואשים מעט.

"העולם הסתדר מצוין בלעדינו עד עכשיו." שום דבר מסנן, ומסייע לכלום לעלות לפתח האוורור בעזרת סולם גנבים וקפיצה מרשימה של כלום.

אחר, הוא מתקרב לאף אחד, מבטו אכפתי וכנה.

"אפ'חד, בוא איתנו, זאת ההזדמנות האחרונה שלך. אם תישלח לכלא - תימחק, והפעם באופן סופי."

שפתיו של אף אחד מתעקלות כירח חסר.

הוא מתיישב לאיטו על הרצפה המטונפת.

מגחך בקול, משלב זרועות מאחורי ראשו, נשען לאחור, ומתחיל לשרוק מנגינה עליזה.

הוא שומע את כלום מאיץ בשומדה.

לא מענין אותו בכלל איך הם נעלמים במבואות האוורור.

הוא רק יושב – שוכב שם, רגוע ושליו יותר מאי פעם, ושורק.

בסוף אלומה של אור מציפה אותו, והוא נעמד בכבוד לקראת הקצין.

מבחין בעיניו של הקצין שבמבט קצר מרפרף על פני התא.

"דרך האוורור" מפטיר אף אחד.

"בנאלים." עונה הקצין. "אני אמור להגיד עכשיו שאתה טיפש שלא ברחת איתם?"

"אולי. אבל בכל מקרה תתפסו אותם, והם עומדים לצאת לוזרים."

"כבר תפסנו."

"זריזים!" מפרגן אף אחד. "ודבר שני, כי אנחנו באמת אשמים. ואני רוצה לשאת בתוצאות. לשלם פיצויים למי שמגיע, לא רוצה להפוך לשום – כלום."

"אתה מבין שזה לא רק כסף" הקצין בוחן אותו במבט רציני.

אף אחד מהנהן.

"אולי עכשיו, כשאין לך מה להפסיד, תגיד לי כבר - למה בכלל עשיתם את זה? להצית את הבית שלכם! מי שמע על דבר כזה! ואתם אנשים מהוגנים ללא רבב... פתאום מרימים עליכם את כל התקשורת!"

"נו, בדיוק בשביל זה." אפ'חד מחייך וגומה נחרצת בלחיו. הקצין מבחין בצבע האנושי ששולט יותר ויותר בפניו של הצעיר ומצמצם את עיניו בתמיהה.

"היינו שכוחים, מנודים, רחוקים, אף אחד לא הכיר בנו. היינו כלום, שום דבר בשביל הסביבה.
לא משנה מה עשינו, תמיד נשארנו חסרי ערך. שום דבר חש תמיד ריקני ומשעמם. כלום היה ועדיין אפס מאופס. אותי לא רואים. האמנו שאם נקים מהומה יכירו בנו – אבל בסוף הכל הסתבך."

הקצין פותח את פיו, הבעת פניו מרוככת ואולי אף מעט חברית, אך שוטרים שפורצים פנימה קוטעים אותו ומסבירים כי הוחלט לקחת את שלושת הפושעים – פושעים! – ישירות לבית הכלא הממלכתי.

אף אחד חושב לעצמו שאולי לעולם לא ידע מה רצה לומר לו הקצין בשעה בה הוא מוכנס לבנין האבן.

והוא ממשיך להרהר בעת שלובש את המדים המכוערים.

"חוץ מעצמך אין לך אף אחד."

כך הטיח בו שומדבר.

הוא כל כך צדק שזה כואב.

נכון, אני אף אחד.

אין לי ידיד ומכר, אני בודד, אין בי אמון באיש,
ולפעמים כשאני רוצה להיעלם – אני מבין שזה בעצם כבר קרה.

אבל למעשה...

כל הזמן הזה היה לי את עצמי,

ועצמי הוא לא רע בתור חבר, כך לפחות אני חושב.

כל כך הרבה שנים חשבתי שאני לבד,

והיום אני יודע.

אולי אני אף אחד בעיני כולם,

אבל בעיני עצמי,

אני כל העולם.

וזה כל מה שאני מבקש.