סיפור בהמשכים איל גלבוע~חרבות ברזל

  • הוסף לסימניות
  • #1
נשיקה אחרונה לשילה, נשיקה למזוזה, מבט אחרון לאפרת, ו...שוב המבט הזה.

"אפרת בניגוד להרבה פעמים אחרות, לא אני הבאתי את הסיפור הזה עלי" הוא נשען על המשקוף לרגע.

"אז למה אתה מדבר בנימה מתנצלת כזו?" אפרת העבירה יד על עיניה הטרוטות "לך כבר עם ישראל צריך אותך"

הוא פסע החוצה, סגר את הדלת מאחוריו, התחיל לפסוע לכיוון היציאה מהחצר בוחן אותה אולי לאחרונה בחייו, הוא שמע את שילה בוכה.

פסע פסיעה וספת לכיוון השער, אבל משהו נשבר בו, הלב לא נתן לו ללכת. הבן שלו בוכה, וזה אולי פעם אחרונה שהוא שומע את זה.

הוא הסתובב סיבוב מהיר, ורץ הביתה, הוא רק ירגיע אותו ויצא.

היד על הידית, והלב בבית. הטלפון מצלצל – אורי.

"אנסוור" הוא לחש לאוזניה.

"אייל אס או אס, יש לנו את נובמבר השחור"

סיבוב מהיר ודהירה לאופנוע הלב היה בבית, והמוח הלאה משם, אלף תרחישים רצו במוחו.

נובמבר השחור.

+++

"שלום אורי לאן אני?, הוא פתח את הדלת בלי לדפוק.

אורי הרים אליו עיניים שנראו כמו גוש שחור מעופל וענה בקול צרוד "חדר ישיבות ממתינים לך שם שבע חברה?"

"לא הגזמתם עם כמות?"

ארון הוריד עיניים ולא הגיב ומשוה נראה לו חשוד.

שבע חברה קשוחים הפנו ליו את מבטיהם באחת.

הוא נגש לראש השולחן והחל מיד לדבר.

"וצפי אל תל, היה איש צבא פוליטיקאי ירדני בולט כיהן במספר קדנציות כראש ממשלת ירדן, נרצח על ידי ארגון ספטמבר השחור, נובמבר השחור הוא אחד מהרוצחים, הכינוי הודבק לו משום שנעלם מיד לאחר האירוע בנובמבר וגם משום שלא ידוע שמו. רצח זה גרם לבעיות בהסכם השלום עם ישראל, האיש ידוע כאכזר מאוד, וראינו זאת גם בעת הרצח של וספי אל תל"/

"וספי או וצפי" שאל שחרחר אחד וקטע אותו מהדיבור הרציף.

"בלי קריאות ביניים, ושאלות טפשיות" עקד אותו איל בעיניו, "שגרם לו להיות ראוותני ומרושע, האיש אחרי שסיים עם הירדנים נגש לסגור עניין אעם ישראל, אחראי על פיגועים רבים, ביניהם הפיגוע בהר נוף, הפיגוע בכניסה לעימנואל, פיגוע הדריסה ברמות, פיצוץ קו האוטובוס ארבע מאות וחמש, וכעת היה קשור גם לעשירי בנובמבר, הוא המוח מאחורי הטירוף שהולך פה. הוא כתב את החוברת שהסבירה למחבלים כיצד להתעלל בגופות, לחטוף נשים ותינוקות, ועוד. הוא גם המציא את יכולת התקשורת עליה לא עלה אגף המודיעין שלנו."

שקט בקהל אף אחד לא דיבר ולא שאל.

"ואותו," הנמיך אייל את קולו, "אנחנו צריכים לתפוס חי".

"שאלות?"

"למה חי? המפקד" שאל בחור בהיר עיניים ושיער.

ארון נאנח לידו.

"לא הבנתי, הפילו לי פה חברה מצה"ל? הם לא כולם בעזה עכשיו?" זה מה שחסר לו.

"זה פעולה בשיתוף פעולה, הוראות מגבוה".

אשר יגורתי בא לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו! פרק מהמם. אתה מתכוון להמשיך?
כי אני מחכה לפרק הבא; )
שלום אורי לאן אני?, הוא פתח את הדלת בלי לדפוק.
גרשיים:)

וחסר קצת ניקוד.. 🙃

הפרק והעלילה מדהימים. מחכה לפרק הבא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אהבתי ממש!
למה אבל לנבא עוד שביעי באוקטובר ולהחליף לנובמבר?:(
לדעתי כדאי להדביק את העלילה על השביעי באוקטובר. כמו בספר דם קר, שבו העלילה מתערבבת עם המציאות.
הרי כמו שאין אורי שבתאי, אפשר להמציא עוד מוחמד דף, או לחילופין, לבצע חילוץ מדהים של שבוי מסווג...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אהבתי ממש!
למה אבל לנבא עוד שביעי באוקטובר ולהחליף לנובמבר?:(
לדעתי כדאי להדביק את העלילה על השביעי באוקטובר. כמו בספר דם קר, שבו העלילה מתערבבת עם המציאות.
הרי כמו שאין אורי שבתאי, אפשר להמציא עוד מוחמד דף, או לחילופין, לבצע חילוץ מדהים של שבוי מסווג...
זה היה טעות.
כי הכותרת זה על חרבות ברזל.
הם הולכים לתפוס אותו ממש עכשיו...
לצערי כבר א"א לערוך, אשנה אצלי.
תודה
שבוי מסווג..
תודה על הרעיונות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מחכה בכיליון עיניים להמשך!

***

גם אני לא כ"כ אהבתי את השינוי בתאריך (במיוחד לאור הכותרת), אבל ראיתי שכבר העירו...
אורי הרים אליו עיניים שנראו כמו גוש שחור מעופל וענה בקול צרוד "חדר ישיבות ממתינים לך שם שבע חברה?"
למה יש סימן שאלה?
ארון הוריד עיניים ולא הגיב ומשוה* נראה לו חשוד.
ארון או אורי?
מצד אחד בהקשר למשפט הקודם, זה נשמע אורי. מצד שני בהמשך גם השתמשת בשם (ההזוי...) הזה.
* משהו
האיש אחרי שסיים עם הירדנים נגש לסגור עניין אעם* ישראל
עם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כל כל הערות (לשיפור כמובן ;)) כבר העירו
אז לי נשאר רק לומר, שאת חייבת להמשיך את זה!!!
ממש מעניין מה יהיה בהמשך...
ןאהבתי את הרעיון!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הכל טעיות הקלדה, כתבתי הדבקתי פה, לא מוגהה כמו שכותבים.
ושאלה איך קוראים לגיס של איל החרדי מבני ברק?
לאשתו קוראים מירי, מה המשפחה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
עבר

"אפשר קפה פה ממשהו" שאל אייל בקול לאה מתוך ערמת ניירות גבוה.

ישיבת הבקרה שהתנהלה אותה עת בחדר ששל צבי היתה ארוכה ומעייפת.

כשלאחר דקה וחצי נחתה לידו כוס קפה רותח אייל התפלא. הוא הרים ראש לראות מי המגיש.

"תודה גיורא, אין עליך, איך הצלחת לקום מהכיסא?"

"לא אני הכנתי, רק הגשתי, יש פה סגן מזכיר חדש שיודע לפנק".

אייל לגם לגימה אחת, ונעצר.

"מה קרה אחי, לא טעים?" שאל גיורא.

"טעים מדי." איל הבט בקפה כבפלא השמיני, "מי אמרת הכין את הקפה".

"יהודה טויסיג, הוא בא לעזור למזכיר פה."

"איפה הוא?"

"מה קרה אייל הוא שם לך רעל?" התערב צבי בשיחה.

"אתה יודע מתי הייתי פה לאחרונה?" אייל קם עם הכוס קפה בידו.

"מה הקשר?" תמהה גיורא.

אייל לא ענה לו.

"לפני שמנה חודשים." הגיב לו צבי לאחר שניית מחשבה.

"וטויסיג הזה היה פה?"

"נכון" צבי אישר.

"וידעת שיש לו יכולת זיכרון הזויה?" איל יצא מהחדר כשבידו הכוס.

צבי וגיורא החליפו מבטים.

"הי יהודה" אייל נכנס בצעד גדול לחדר קטן.

ישב שם בחור חרדי עם חליפה עליו וכובע לידו על השולחן. אייל התיישב על הכיסא השני בחדר.

"אתה עובד פה?"

"אתה מפריע לי"

"זה לא יעשה לך בעיות בשידוכים לעבוד פה, ולא באיזה שטעלע?"

הבחור לא הגיב המשיך להתעסק בניירות על שולחנו.

"למה הגעת לעבוד פה, אם יש לך כל כך הרבה שכל?"

"אני צריך לשלם מזונות".

אייל הסתכל כמו מהצד על הבחור הצעיר שלידו, הוא היה נראה בן שש עשרה לכל היותר.

"בן כמה אתה?"

"אני לא חיב לענות לך על כל שאלה שאתה שואל אותי" הבחור התעורר פתאום.

"איך אתה זוכר איך אני אוהב את הקפה שלי?"

"לזה אתה קורא שכל?" הבחור פזל אליו, "הייתה פה לפני שמונה חודשים, בחדר שם. ואתה מגיע לפה מדי פעם, יש לך רכב משוריין, אקדח גלוק 19, ואתה אבא למספר ילדים בינהם ילד בן פחות משנה."

הבחור כמו הקריא ממקור לא ברור. "ואתה גם לא מי יודע מה מסמפת את גרינפלד"

אייל בחן אותו לרגע "מה עוד אתה יודע עלי?"

"אתה בוגר סיירת מטכ"ל, נפצעת ביד ימין שלך ואתה מסוג האנשים שהיה בחתונה שלו עם אקדח." הבחור פזל אליו בוחן אותו, והמשיך להתעסק עם הניירות.

אייל קם נשען אל המשקוף "ואיך אתה יודע את זה?"

"א אידישע קאפ"

"אפשר הסבר?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
@מ. ש
וואוו!!
פרק מעניין!!!
אהבתי שהכנסת את הבחור לסיפור, זה פשוט נשמע מעניין!!
אשמח לעוד קטעים שלו עם אייל.

"אתה בוגר סיירת מטכ"ל, נפצעת ביד ימין שלך ואתה מסוג האנשים שהיה בחתונה שלו עם אקדח." הבחור פזל אליו בוחן אותו, והמשיך להתעסק עם הניירות.
התכוונת לשייטת 13??
כי אייל לא היה בסיירת...
"מה קרה אחי, לא טעים?" שאל גיורא.
אהבתי שהכנסת את גיורא ג"כ לסיפור
"מה קרה אייל הוא שם לך רעל?" התערב צבי בשיחה.
צבי זה שם שהמצאת או שהיה קיים כזה שם בספר? אני כבר לא זוכרת...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
עבר

הפלאפון של הבחור החל לצלצל. והוא הרים.

"הלו?"

--

צלצול יפה."

---

"מה איתך?"

---

הבחור צחק לראשונה, והיה לו גומה חמודה.

"שידוך? לי? בן כמה אתה תזכיר לי?"

---

"תשלח לי רזומה מותק ככה דברים מתנהלים היום. תודה. ויום טוב."

סגר, נשען אחורה אל הכיסא וחייך.

"אח?" אייל חייך גם.

"כן, בן ארבע עשרה."

"הוא חמוד."

"כן."

"לא תסביר לי?"

"יש לך סיאנה שבע מקומות, לא מכיר רווק שמשתמש בזה, יש לך סלקל, יש לך שרירים של בוגר יחידה קרבית ואתה נראה בן אדם של טופ. היד שלך נראית כמו אחת שעברה משהו בחיים עם צלקות חבל על הזמן."

"הייתי בשייטת שלוש עשרה" איל חזר והתישב על הכיסא, "אבל אני ממש מקפיד בקשר לשרוולים"

"התכופפת לשרוך את השרוכים"

"ואתה הולך להיות פה עוזר טכני?"

איל יצא מהחדר, לא סוגר את הדלת אחריו.

הווה

"טויסיג, זה דחוף"

טויסיג לא הרים ראש מהמחשב שהריץ לו נתונים, וגם לא התיחס כל הדיבורים סביבו, הוא רק ישב ולעס בקצב כריות נוגט תלמה, כמו 'רק זה מה יש', טען צבי עצבני.

איל ישב, מסדר מולו מלא תמונות מודפסות בסדר לא ברור.

"זה לא כרונולוגי, כן?" צבי וידא.

"לא" איל המשיך לפרוס תמונות על השולחן משנה סדר מדי פעם.

אורי נכנס בצעד גדול לחדר הקטן.

הביט באיל טויסיג וצבי שהיו נראים כמו משהו שלא ישן יומיים.

"איל יש לך יומים, זוכר?" אורי נעצר לידו נשען על השולחן.

"זוכר", איל קם בתנופה מעיף את הכיסא אחורה, "החבר'ה באימונים, תגמרו כבר עם המודיעין, כי להגיד נובמבר השחור בעזה, זה נחמד, אני רוצה לדעת מה הלאה." ויצא.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים


את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.


פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".











@דודה , לבקשתך... ובשביל כל מי שהחמיא ועודד במהלכו של האתגר.

שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".


שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.


כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".


עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.


צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.


תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.


כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.


פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.


כבד
לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.


לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.


עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.


חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.


משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.


ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.


מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.


לפשל

הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.


מקושט

קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".


עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.


קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.


יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.


פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.


כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.


גחלילית
קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.


סוער, רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".


תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.


מסבך, מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".


בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.


שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.


שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".


ריק, פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".


פרס

קרני שמש חיוורות היכו בקרקע.
רחובות העיר הפולנית היו אפורים ועמוסי אנשים, בעיקר פליטים לבושי סחבות.
צעדתי יד ביד עם יוזף על המדרכה השבורה. מלפנינו האבא התווה את הדרך, הפנה מידי פעם מבט לוודא שאנחנו אכן אחריו.
שאלותיי על היעד נענו בשתיקה עד אז, וכבר כמעט התייאשתי מלנחש. הרחוב העמוס לא עורר את סקרנותי, אך גרם לי להרהורים שונים.
פולין אכן נראתה אומללה, שלא כמו תיאוריה בפי יוזף. לאחר שהגענו הנה הסביר לי זה שהעיר נהרסה במלחמה, אך הכפרים מן הסתם נותרו יפים.
גם כפריה של רוסיה נותרו יפים, אך השלטון היה קשה בכל מקום שהוא.
בנוסף, אבא רצה שאעבור את הגבול. הצטערתי שלא עברנו אותו יחד. אהבתי את בני המשפחה, אפילו את סטפן חיבבתי מעט, על אף כעסו ומריבותיי עימו.
הדרך התארכה וכוחותיי כמעט ותמו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי שוב, השתמשתי בפולנית אותה הקנה לי יוזף בעמל.
האבא הסתובב. "בואו, נשב על הספסל שם ונעשה הפסקה קצרה".
יוזף ואני מיהרנו אל הספסל הציבורי השבור, התיישבנו עליו. התנשפנו קצת.
"נו, אבא, תגיד לו כבר" יוזף תלה עיניים באביו, חשף בבקשתו שהוא עצמו כבר יודע.
הזדקפתי על הספסל, הרמתי את מבטי אל האבא שעמד מולנו. "לאן אנחנו הולכים?".
"היית ילד ממש טוב בנסיעה, יורי" אמר האבא בקול שקט, "התנהגת למופת ולא עוררת חשד כמעט בכלל. עזרת לנו הרבה ולא הפרעתי בכלל, מגיע לך פרס".
פרס?
הסמקתי קצת, נראה לי. "איזה פרס?".
"עוד תראה" האבא חייך, הושיט לנו ידיים. קמנו מן הספסל.
הרחובות נהיו קצת יותר ריקים, האבא ספר בקול את מספרי הבתים. "ארבעים ושתיים, ארבעים וארבע...".
יוזף ואני הדבקנו בקושי את צעדיו המהירים. אבל פתאום נעצרתי.
בקצה הרחוב עמד איש. לבושו היה כשל הפליטים הרבים שבעיר, וצעיף עבה הסתיר על חלקם התחתון של פניו.
האבא נעצר גם כן, וכך גם יוזף.
האיש התקרב אלינו.
באותו רגע כבר הייתי בטוח.
פרצתי בריצה מהירה לכיוונו, "אבא!".
הוא פרש מולי ידיים, עטף אותי בחיבוק.

(הקטעים פורסמו במסגרת האתגר 'נובמבר ספרותי', כאן בקהילה).

יצא קצת ארוך, בכל זאת 31 קטעים... מי שהגיע עד לפה- אשמח אם תיתן קצת ביקורת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה