הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קטע מיוחד שפרץ ממני ללא כל הכנה.
אשמח מאוד לחוות דעתכם, אך הפעם, בניגוד די מוחץ לכל שאר הפעמים, אשמח להארות בלבד.
מאמינה שזו לא רק אני (וגם אם כן, לא נורא...) שיש לה כל מיני קטעים שהיא מעדיפה שיתייחסו אליהם בעדינות יתרה...
בקיצור, ממש מחכה לשמוע מה אתם חושבים.
ו.. לא לתלות ציפיות, אבל יש סיכוי לא קלוש שיהיה לזה המשך... תלוי קצת בכם
היא הייתה מיואשת.
מותשת מעצמה. מהמאבק היומיומי. הבלתי פוסק. של שליטה עצמית, שהיא אף פעם לא הצטיינה בה במיוחד.
היא ידעה שזה המסע שלה. וזו הדרך אותה עליה לעבור.
ולא פעם דמיינה את הבמות הגדולות עליהם תעמוד בעוד כמה שנים, ותרצה בפאתוס וברגש חם את סיפור חייה. ותוכל לעמוד שם ולהביט ישר בעיניים לכל אותן הנערות שנמצאות בדיוק או בערך במקום שלה, ולומר להן- זה יעבור. גם אני הייתי בתוך זה. ואולי אפילו יותר ממכן. אבל עכשיו בואו נדבר על איך יוצאים מזה. כי אפשר. כי את יכולה. כי את ראויה מספיק בשביל זה.
לא פעם היא דמיינה. ולעיתים נתן לה הדמיון כח, ולעיתים לא.
ובכן, באותו היום, לא ממש.
זה היה עוד אחד מימי החופש שניתן בתור חופשת הכנה לאחד מן המבחנים הגדולים. וחופש, בזאת היא הבחינה מזמן, לא עושה לה טוב.
ולא, לא משנה כמה עצות היא ניסתה, וכמה פתקי ממו קטנים שבראשם נכתב 'סדר יום ותכנון הספק לימודי בעזרת השם' היו פזורים על שולחנה, זה כמעט אף פעם לא עבד.
וגם באותו היום, זה לא.
---
לפעמים היא תהתה. איך היא בכלל הגיעה למצב הזה? איך זה קשור אליה? איך הכל התחיל?
והתמיהה הכי גדולה הייתה- האם היא בכלל מסוגלת לעשות משהו?
והסתבר שכן, יוכיח הלוח המקושט בעמל, שרק אלוקים יודע עד כמה היא דחתה את הכנתו, ועד כמה הייתה גאה בעצמה שהצליחה סופסוף לעשות זאת.
וזאת בלי בכלל שנדבר על הסיפוק הקטן, המתוק מתוק שעוד יום עבר, והיה וי בטבלה, ועל האכזבה ותחושת כישלון האישיות שהייתה אופפת אותה בכל פעם בה הסתמן עוד איקס במשבצת היומית.
אבל היום, ובכן עם כל חוסר הנעימות שבדבר, היום התכנסנו לכאן על מנת להעמיק מעט יותר בתחושת הכשלון, ומה שהוביל אליה.
ובכן, תחושת הכשלון הייתה צורבת. והכתה כל פעם מחדש בעת בה סיימה את עסקיה האפלים, ועטפה אותה באד מריר וערפילי.
היא חבטה בה שוב ושוב. לא בכח, אך כן בהתמדה. ועם הזמן כבר נוצר חדר מיוחד בליבה. חדר שאליו שאפה את כל התחושות המרירות, האפלות, המתוסכלות, ומה לא, ואכסנה אותן בתוכו.
ועם הזמן, כמו הרבה דברים שנטייתם להתפרץ אם לא יעצרו בעדם, ובחוזקה, גם קירות החדר ההוא, עמדו לקרוס, ולהציף איתם את כל כולה.
אשמח מאוד לחוות דעתכם, אך הפעם, בניגוד די מוחץ לכל שאר הפעמים, אשמח להארות בלבד.
מאמינה שזו לא רק אני (וגם אם כן, לא נורא...) שיש לה כל מיני קטעים שהיא מעדיפה שיתייחסו אליהם בעדינות יתרה...
בקיצור, ממש מחכה לשמוע מה אתם חושבים.
ו.. לא לתלות ציפיות, אבל יש סיכוי לא קלוש שיהיה לזה המשך... תלוי קצת בכם
היא הייתה מיואשת.
מותשת מעצמה. מהמאבק היומיומי. הבלתי פוסק. של שליטה עצמית, שהיא אף פעם לא הצטיינה בה במיוחד.
היא ידעה שזה המסע שלה. וזו הדרך אותה עליה לעבור.
ולא פעם דמיינה את הבמות הגדולות עליהם תעמוד בעוד כמה שנים, ותרצה בפאתוס וברגש חם את סיפור חייה. ותוכל לעמוד שם ולהביט ישר בעיניים לכל אותן הנערות שנמצאות בדיוק או בערך במקום שלה, ולומר להן- זה יעבור. גם אני הייתי בתוך זה. ואולי אפילו יותר ממכן. אבל עכשיו בואו נדבר על איך יוצאים מזה. כי אפשר. כי את יכולה. כי את ראויה מספיק בשביל זה.
לא פעם היא דמיינה. ולעיתים נתן לה הדמיון כח, ולעיתים לא.
ובכן, באותו היום, לא ממש.
זה היה עוד אחד מימי החופש שניתן בתור חופשת הכנה לאחד מן המבחנים הגדולים. וחופש, בזאת היא הבחינה מזמן, לא עושה לה טוב.
ולא, לא משנה כמה עצות היא ניסתה, וכמה פתקי ממו קטנים שבראשם נכתב 'סדר יום ותכנון הספק לימודי בעזרת השם' היו פזורים על שולחנה, זה כמעט אף פעם לא עבד.
וגם באותו היום, זה לא.
---
לפעמים היא תהתה. איך היא בכלל הגיעה למצב הזה? איך זה קשור אליה? איך הכל התחיל?
והתמיהה הכי גדולה הייתה- האם היא בכלל מסוגלת לעשות משהו?
והסתבר שכן, יוכיח הלוח המקושט בעמל, שרק אלוקים יודע עד כמה היא דחתה את הכנתו, ועד כמה הייתה גאה בעצמה שהצליחה סופסוף לעשות זאת.
וזאת בלי בכלל שנדבר על הסיפוק הקטן, המתוק מתוק שעוד יום עבר, והיה וי בטבלה, ועל האכזבה ותחושת כישלון האישיות שהייתה אופפת אותה בכל פעם בה הסתמן עוד איקס במשבצת היומית.
אבל היום, ובכן עם כל חוסר הנעימות שבדבר, היום התכנסנו לכאן על מנת להעמיק מעט יותר בתחושת הכשלון, ומה שהוביל אליה.
ובכן, תחושת הכשלון הייתה צורבת. והכתה כל פעם מחדש בעת בה סיימה את עסקיה האפלים, ועטפה אותה באד מריר וערפילי.
היא חבטה בה שוב ושוב. לא בכח, אך כן בהתמדה. ועם הזמן כבר נוצר חדר מיוחד בליבה. חדר שאליו שאפה את כל התחושות המרירות, האפלות, המתוסכלות, ומה לא, ואכסנה אותן בתוכו.
ועם הזמן, כמו הרבה דברים שנטייתם להתפרץ אם לא יעצרו בעדם, ובחוזקה, גם קירות החדר ההוא, עמדו לקרוס, ולהציף איתם את כל כולה.
