ממש ממש אוהבת את הדמות!
את כותבת ממש טוב ומושך!
מחכה להמשך.
זה הזוי איך שמפרטים תחושות של אנשים.יש פה קטעים שאני צוחקת ממש כי זה היה אני לפני חצי שנה, וואלה!
וואי ין על החסידים שלנו! אבל לא מכירה מקרוב אנשים שסוגרים אחרי פגישה ראשונה, נורמלי זה שתים.
סיפור טוב! התחלתי לקרוא ושמחתי בכל סיום לראות שיש עוד פרק.
מקווה שתמשיכי... עדיף להגדיר כבר עכשיו נקודת סוף שתחתרי אליה כדי לא להשאיר אותנו במתח יותר מדי זמן.
פתחת כמה נושאים מעניינים כבר בתחילת הסיפור, מעניין לאן תיקחי אותם. ומעניין גם איך כל אחד קורא את הדמויות אחרת ומבין את מה שעומד מאחוריהן.
הדבר הראשון שקרה זה שהתחלתי לצחוק צחוק טיפשי וחסר שליטה. מזמינה את אבא לצאת במבט תמה וקצת מבוהל מהמטבח, ואת אמא וחני לרוץ מהחדר הפנימי ולשאול בלחץ אם הכל בסדר.
הדבר השני זה שנסיתי להגיד להם שאני לא צוחקת כי קרה משהו מצחיק אלא כי ככה. כי זה פשוט הזוי כל מה שהיה פה בשעות האחרונות.
אחר כך אבא ואמא אמרו שלום לחני והודו לה על הארוח ואז יצאנו מהבית ואבא אמר שאולי כדאי שנלך ככה ביחד לטיילת לדבר בנחת.
אז הלכנו לטיילת.
תמוז באשדוד זה חום שאין דברים כאלו אבל משום מה לא היה לי חם מדי, היה לי דווקא נעים.
כל מה שקרה בערב הזה היה נעים.
הרוח היתה כמו מאוורר עדין, ואנחנו הלכנו ביחד בטיילת. ושתקנו.
רק כשראיתי את אבא ואמא מסתכלים עלי קצת במתח הבנתי שהם בעצם מחכים שאני אדבר.
''שאלתם משהו שלא שמעתי?'' ניסיתי להבין אם אני עדיין מרחפת.
''לא'' אבא הולך לאט, עצרתי מדי פעם כדי להדביק את הקצב ''אנחנו פשוט מאוד מחכים לשמוע איך היה'' הזכיר בעדינות.
אה, נכון.
איך היה? ''היה... הממ.. נראה לי שהיה מאוד נחמד'' יש עוד משהו שצריך להגיד אחרי פגישות?
אבא ואמא עצרו ביחד, אמא בשביל להסתכל עלי בתמיהה ואבא כדי לשאול אותי ''נראה לך?'' העינים שלו היו מתפלאות. ''למה את לא בט-וחה שהיה נחמד?''
עצרתי גם, חצי מטר לפניהם. ''בטח שאני בטוחה,'' עניתי תוך כדי סיבוב ''אני מאוד נהנתי! הוא מאוד חמוד לדעתי''
אבא ואמא החליפו מבטים ''ו?'' זו הייתה אמא, קולה רך ''ויש לך מסקנות? את רוצה להמשיך? מעדיפה אולי לחשוב על זה לילה?''
עכשיו היה תורי להיעצר, ''לחשוב לילה על מה?'' לא הבנתי מה הם שואלים ולאיזה תשובות הם מחכים.
משהו גרד לי בנעל, חלצתי אותה כדי לנסות לשחרר משהו שחדר לי לשם.
''מתי הפגישה הבאה?'' פתאום נזכרתי לשאול, האמת שמבחינתי להיפגש עכשיו כבר עוד פעם
אבל לכאורה הנפשות הפועלות פחות יזרמו עם הרעיון שלי.
בנסיונות החילוץ שלי כנראה פספסתי משהו, כי כשהרמתי את עיני ההבעה המוחלטת ששכנה על פניהם של ההורים שלי היתה בין משועשעת, לבין גוערת ואולי גם קצת מרחמת.
''דבוירי!'' זה היה אבא. לא הרבה הוא מרים את הטון שלו. כנראה שהוא לא אהב שהורדתי נעל ברחוב.
אבא השתהה לרגע, כנראה התלבט איך להעיר לי ''אם נהנת בפגישה, וההתרשמות שלך היתה שהוא מתאים לשאיפות שלך, אז את צריכה להגיד לנו אם את רוצה להמשיך או לא!''
אה, הוא לא כעס על הנעל. רגע מה הוא אמר? ''מה זאת אומרת כן או לא?'' הייתי קצת בהלם.
''ברור שאנחנו מתארסים!'' קראתי קצת בקול ואז הנמכתי טון במהירות כשראיתי שתי בנות מהסמינר מתקרבות בהליכה נמרצת.
טוב יש לך כתיבה נורא חלקה וזורמת, אמרתי נקרא רק פרק אחד והגעתי מהר מידי לסוף האשכול : )
משהו אחד מפריע לי בפיתוח הדמויות: הן זורמות טוב מידי עם העלילה שלך... (אם אני מנחשת נכון את הכיוון).
מילא דבורה תמימה מאד מאד - זה האופי וזה מסתדר עם האפיון והרקע המשפחתי.
שלוימי הוא זה שהאופי שלו לא משתלב לי כל כך עם הרקע.
בחור חסידי ממשפחה שמורה זה דבר אחד. מניפולטיבי מקצוען בכזה גיל צעיר זה דבר אחר לגמרי.
בחור חסידי שמור מניפולטיבי מקצוען בפגישה (כנראה ראשונה בחייו) עם בת זוג מהמין השני... זה קצת איך לומר?
לא מסתדר לי בראש.
פיזרת יפה מאד את הדגלים האדומים בפגישה (ציטטתי כמה בולטים), אבל הייתי מציעה לך אם את מתכננת פגישה שנייה, להוריד קצת את הרמזים לאופי המניפולטיבי שלו. הוא לא מקצוען עם ניסיון חיים עשיר, הוא בחור צעיר בסיטואציה חדשה ואולי קצת מלחיצה. גם אם הוא ערמומי באופן כללי, הוא יותר מידי קורא אותה טוב והיא יותר מידי נופלת בקסמיו בשביל שזה יהיה אמין.
הוא המשיך, מדבר לאט ומסתכל לי עמוק בעינים ''אף אחד לא יכול לדעת מה טוב לך, חוץ ממי שמכיר אותך באמת, משהו שאכפת לו ממך.'' הבטתי בו מוקסמת, הוא אמר דברים כל כך נכונים, אף פעם לא אמרו לי דברים כאלו.
עוד הערה: בדרך כלל קשה לזהות אנשים מניפולטיביים כל כך מהר (כן, גם עם ניסיון), אצל שלוימי הדגלים האדומים זוהרים מידי מהר... תני לנו קצת יותר מורכבות: מצד אחד משפטים חשודים כאלו, מצד שני תראי כמה הוא באמת מקסים. לא רק לדבורה. אלא באופן כללי כבן אדם. (אולי נקודת מבט מהצד של שלוימי תעזור כאן).
גם לדעתי דבוירי מדי תמימה להיות בחורה פתוחה שעשתה שינוי ונפתחה בניגוד לכל המשפחה וההורים...
ההתנהגות שלה והמחשבות שלה כ״כ תמימות [ומתוקות]
אהה וכמובן - הסיפור מתוק כמוה, התמימות הזאת כ״כ יפה , כתובה בצורה פשוטה וזורמת שאופס אני בעמוד השלישי...
גם לדעתי דבוירי מדי תמימה להיות בחורה פתוחה שעשתה שינוי ונפתחה בניגוד לכל המשפחה וההורים...
ההתנהגות שלה והמחשבות שלה כ״כ תמימות [ומתוקות]
אהה וכמובן - הסיפור מתוק כמוה, התמימות הזאת כ״כ יפה , כתובה בצורה פשוטה וזורמת שאופס אני בעמוד השלישי...
מה פתאום לגלות ??
מחכים במתח לפרקים הבאים ...
אחר כך בסוף תוכלי לעשות הדרן ולהסביר /לנמק/ לפרט כל פרט ופרט עד לנבכי הנפש ופרוט המניעים/ הגיגים....
מה שכן, כתבנו את זה -כדי לכוון אותך אם את בטוח רוצה שככה הקוראים יבינו את הסיפור - האם הוא עדין נשמע לך הגיוני ? - או שתרצי לשנות/לדיק יותר בפרקים הבאים - ואם ככה בדיוק את אוהבת ורוצה אותו אז מצוין
אני לא מכירה את החברה החסידית מאד מקרוב ברמה של ניואנסים, אבל נשמע לי הגיוני שבחורה חסידית ממשפחה מאד שמורה, גם אם היא פתוחה הרבה יותר, אם זה שינוי טרי ואם היא לא באמת חשופה לעולם החיצוני, היא בטח עדיין מאד מאד תמימה. השינוי יתבטא יותר בלבוש ובדברים חיצוניים, וגם בסקרנות והתלהבות מודגשת.
בחברה הליטאית, בסמינרים, גם בנות מהמשפחות השמורות נחשפות קצת יותר למושגים מבחוץ, כי החברה יותר פתוחה.
כך נראה לי.
בסוף הפגישה השניה, אחרי ששלוימי סיפר לי הרבה סיפורים מרתקים על עצמו, ודיברנו על כמויות נושאים, הוא אמר שאולי עכשיו נספר על המשפחות שלנו, נכיר אותם קצת אחד לשני.
אין לי הרבה מה להגיד על המשפחה שלי, אבל חשבתי שזה נכון לספר באמת. כדי שנכיר.
''טוב, אז ככה'' ניסיתי לחשוב מאיפה להתחיל. ''בעצם אנחנו ארבעה ילדים במשפחה, לאהלה, שהיא למדה בכיתה של אסתי אחותך הבכורה'' התחלתי פשוט מההתחלה ''והיא נשואה לשרוליק טויב, מהחסידות שלכם. ויש להם שלושה ילדים.'' שלוימי הנהן, ראיתי שהוא נהנה מהידע שהפגנתי.
''...מתחתיה יש את דודי שלאשתו קוראים שורי, ויש להם תינוק פשושייי בן שנה, קוראים לו ארהלה.'' אני אוהבת את האחיינים שלי מאוד, אני יכולה לדבר עליהם שעות! שלוימי צחק צחוק קטן למראה ההתלהבות שלי.
''ואז יש אותי,'' שתינו חייכנו ''וזהו, אחרי יש את חיימק'ה בן שבע עשרה. הוא לומד באלעד''
שלוימי שאל אותי כמה שאלות והחמיא לי שאסתי אחותו אמרה שלאהלה באה ממשפחה מיוחדת.
ואז הוא התחיל לספר. האמת שקצת הסתחררתי מרוב אנשים, יש להם תשעה ילדים!
אחרי ששלוימי גמר לספר על כל המשפחה ואני פחדתי שהוא ישאל שאלות כי לא הצלחתי לאחוז בדיוק את כולם, הוא נעצר.
''האמת... ש..'' הוא נתקע פתאום, היה נראה כאילו הוא מתלבט אם להגיד לי משהו מסוים. ''האמת שזה לא תמיד... היה ככה, במשפחה שלנו'' הוא דיבר לאט, מתעכב על כל מילה, נוטע בין המילים נימה מסתורית.
מה? לא הבנתי כלום ''מה לא היה ככה?'' שאלתי. קיויתי שזו שאלה קשורה, כי לא הבנתי מה קרה פתאום ובמה הוא נזכר.
שלוימי הסתכל עלי, ונאנח. ''אני לא אוהב לדבר על זה, אבל היה לי פעם עוד אח. היינו עשרה ילדים''
הסתכלתי עליו בעניין, באותה הבעה מקשיבה. רק אחרי כמה שניות קלטתי מה הוא אומר ''רגע... מה? היה לך אח שנפטר??''
הוא הביט בי במבט ארוך ואז הנהן. ''כן, נפטר. הוא היה אחד מעלי. ביני לבין אסתי'' שלוימי עצם את עיניו ''הוא נפטר בגיל 6, אני הייתי בן 4.''
הסתכלתי עליו מבועתת, לא ידעתי מה לומר, אף פעם לא הכרתי מישהו שנפטר לו מישהו קרוב כל כך. תחושה מבוהלת עלתה לי בגרון. מוות זה מפחיד, להתגעגע למישהו שנפטר זה מפחיד עוד יותר. אמאלה!
''אתה...אה..אתה זוכר אותו?'' הרגשתי יובש צורב בפה, למה אנשים נפטרים??
שלוימי פקח את עיניו, מבטו היה נוגה מעט. ''לא,'' הוא ענה ''אני לא זוכר אותו בכלל. אני אפילו לא יודע איך הוא היה נראה'' הטון שלו היה מנותק קצת. כאילו הוא הרגיש חובה לספר לי על זה, אבל לא ממש רוצה לפרט עוד.
שתקנו עוד כמה שניות. ואז שלוימי חייך ואמר ''אבל הכל מאחורינו, ברוך השם. והחיים היפים ממש מעבר לפינה..'' ושנינו צחקנו צחוק ומשוחרר, הרגשתי הקלה לעבור נושא.
עדיין צחקתי כששמעתי פתאום את שלוימי שואל, קולו עליז.
״שאגת הארי״: המדריך המלא להערכת נזקים במבני מגורים ועסקים המציאות המורכבת של חודש מרץ 2026 מחייבת מומחיות מיוחדת בהערכת נזקי מלחמה ותשתיות. קורס שמאות רכוש בפרוג מעניק לכם את כל הידע הנדרש כדי להתמודד עם אתגרי השעה, משלבי הסריקה המקצועית ועד להגשת הדו״ח הסופי. בואו ללמוד מהמומחים הגדולים ביותר בתחום ולהבטיח לעצמכם עתיד מקצועי מבטיח בחזית העשייה המקצועית בציבור שלנו.
בפרק הזה אין התקדמות עדיין בהתרחשות, אין יש התקדמות משמעותית לחדי עין כדי להבין עוד מהלך באפיון הדמויות. להעלות עוד פרק היום? אתם בוחרים!
פרק ח
באותו יום התארסתי.
אחרי שהייתי בהלם, כי תמיד הייתי בטוחה שאני אעשה לפחות 6 פגישות לפני שאתארס ואחרי ששלוימי הסביר לי שאין צורך לעשות מדי הרבה פגישות, כי אנחנו נהנים וכיף לנו, וכבר עדיף להיפגש אחרי הארוסים ולדבר על דברים יותר מעניינים, פשוט התארסתי.
לא כל כך ידעתי מה לומר לו, כל החברות שלי נפגשו הכי הרבה שתי פגישות.
''זה לא מוזר שנפגש גם רק שתי פגישות?'' שאלתי אותו, בלב הרגשתי שבעצם הוא צודק, כי אנחנו מרגישים כבר מוכנים להתארס. אבל לא רציתי שיחשבו שאני אחת כזו, כמו כל החברות שלי.
שלוימי חשב לרגע, ואז אמר ''אני לא חושב שזה מוזר. ובנינו, ההורים שלנו ישמחו אם נסגור היום... וזה חשוב שהם ירגישו שיש להם השפעה עלינו.'' שלוימי הסתכל עלי, בוחן את התגובה שלי ואז מיהר להוסיף '' אבל כמובן שאם את מרגישה צורך לפגישה נוספת, אז אפשר לחכות ליום ראשון. כי ביום שישי ובמוצאי שבת אני לא אוכל להגיע, אני נוסע לשבת בצפת.''
לא ידעתי כל כך מה להחליט, לא רציתי לחכות עד יום ראשון, חשבתי להציע לשלוימי לוותר על הנסיעה לצפת, ולנסוע בזמן אחר. אבל לא העזתי. אז רק המשכתי עוד קצת להתלבט.
שלוימי היה נראה רגוע ולא לחוץ בכלל, הוא תופף עם אצבעותיו הארוכות על השולחן בקצב איטי. מביט בי במביט מכיל, ממתין לתגובה.
אחרי כמה רגעי שקט הוא אמר ''אני כמובן חושב שמומלץ לנו לסגור היום, להיות כבר אחרי החלטה וההודעה הרשמית'' הוא המשיך לתופף בקצב עדין ונעים לאוזן.
הקשבתי לו. ניסיתי לדמיין איך כל החברות שלי מגיבות על זה שהתארסתי וחייכתי לעצמי, משהו מרוגש מילא לי את הלב, הרגשתי שבעצם אני ממש רוצה להתארס, וכמה שיותר מהר.
''נכון, אתה צודק'' אמרתי לו. ''בא נסגור היום''
שלוימי חייך חיוך אלי חיוך מאושר, הוא היה נראה כל כך שמח, היתה שם תחושה מדהימה של חיבור.
בפרק הזה אין התקדמות עדיין בהתרחשות, אין יש התקדמות משמעותית לחדי עין כדי להבין עוד מהלך באפיון הדמויות. להעלות עוד פרק היום? אתם בוחרים!
פרק ח
באותו יום התארסתי.
אחרי שהייתי בהלם, כי תמיד הייתי בטוחה שאני אעשה לפחות 6 פגישות לפני שאתארס ואחרי ששלוימי הסביר לי שאין צורך לעשות מדי הרבה פגישות, כי אנחנו נהנים וכיף לנו, וכבר עדיף להיפגש אחרי הארוסים ולדבר על דברים יותר מעניינים, פשוט התארסתי.
לא כל כך ידעתי מה לומר לו, כל החברות שלי נפגשו הכי הרבה שתי פגישות.
''זה לא מוזר שנפגש גם רק שתי פגישות?'' שאלתי אותו, בלב הרגשתי שבעצם הוא צודק, כי אנחנו מרגישים כבר מוכנים להתארס. אבל לא רציתי שיחשבו שאני אחת כזו, כמו כל החברות שלי.
שלוימי חשב לרגע, ואז אמר ''אני לא חושב שזה מוזר. ובנינו, ההורים שלנו ישמחו אם נסגור היום... וזה חשוב שהם ירגישו שיש להם השפעה עלינו.'' שלוימי הסתכל עלי, בוחן את התגובה שלי ואז מיהר להוסיף '' אבל כמובן שאם את מרגישה צורך לפגישה נוספת, אז אפשר לחכות ליום ראשון. כי ביום שישי ובמוצאי שבת אני לא אוכל להגיע, אני נוסע לשבת בצפת.''
לא ידעתי כל כך מה להחליט, לא רציתי לחכות עד יום ראשון, חשבתי להציע לשלוימי לוותר על הנסיעה לצפת, ולנסוע בזמן אחר. אבל לא העזתי. אז רק המשכתי עוד קצת להתלבט.
שלוימי היה נראה רגוע ולא לחוץ בכלל, הוא תופף עם אצבעותיו הארוכות על השולחן בקצב איטי. מביט בי במביט מכיל, ממתין לתגובה.
אחרי כמה רגעי שקט הוא אמר ''אני כמובן חושב שמומלץ לנו לסגור היום, להיות כבר אחרי החלטה וההודעה הרשמית'' הוא המשיך לתופף בקצב עדין ונעים לאוזן.
הקשבתי לו. ניסיתי לדמיין איך כל החברות שלי מגיבות על זה שהתארסתי וחייכתי לעצמי, משהו מרוגש מילא לי את הלב, הרגשתי שבעצם אני ממש רוצה להתארס, וכמה שיותר מהר.
''נכון, אתה צודק'' אמרתי לו. ''בא נסגור היום''
שלוימי חייך חיוך אלי חיוך מאושר, הוא היה נראה כל כך שמח, היתה שם תחושה מדהימה של חיבור.
@בואו נעצב את זה ביחד
סיפור מרתק, קראתי בשלוק אחד ארוך...
אני אישית מאוד אוהב סיפורים בסגנון כזה וצר לי שבציבור שלנו אין הרבה ספרים כאלו..
אגב, למה לסיפור קוראים 'בית ספר גבוה למשפטים'?
הנושאים החמים
Reactions: זהבי ש., ספרות בנשמה, חיה1111 ועוד 23 משתמשים26 //