בקשה שיר על תשעת הימים שפורסם כאן - יצירה של אחד המשתמשים

  • הוסף לסימניות
  • #1
מישהו מוצא את זה אולי?
שיר שהיה לו בסוף משהו של - אז אבא נכון שגם אם לא אבכה עכשיו אזכה להיגאל?!
בתשעת הימים עלה לכאן או באיזור הזה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הנה הטקסט, ומצורף קובץ השיר


- האם אזכה להיגאל -



הם אמרו לי להרגיש, להתאבל, ושאסור לי לעשות דברים שאני אוהב

ושאם אנ'לא אבכה עכשיו, אני אף פעם לא אזכה להיגאל



ולמה אנ’לא מבין שהיה לך פעם בית, ועכשיו אתה לבד ואין לנו שום טעם

ואיך אנ’לא מרגיש כבר שום כאב, ושהדור היום זה לא הדור של פעם



הם אמרו לי לעצור להתכנס, תבכה תתחבר אל העבר

אל האור הזך לפני שנים, אל השפע הגדול שאז נגמר



ולא רציתי להראות ולגלות ת'מחשבות שמתגנבות באפילה

שהלב שלי תמיד נשאר ריק ואנ'לא יודע כלום על להבין ולהרגיש ועל גלות וגאולה

......



ואיזה חום עכשיו ברחובות, ואם שאלת - רציתי רק מזגן וארטיק קר

ורק עכשיו שאסור לקנות פתאום עושים כאן הנחות, אולי נשאל רב אם זה מותר



ונמאס לי כבר מלחם וגבינה

בא לי רק לרקוד במסיבה, לשכוח להדחיק לרגע ת'תקופה

ולהדחיק את זה שעוד שנה נכשלתי לא הרגשתי התנתקתי

ולא כואב לי כלום זה כבר שנים ויש בצורת

ומה שמעניין אותי רק מה קורה עם המשכורת



ואם אמת אז אולי כדאי רק שתדע

שמרגיש לי קצת בודד מתחת לשמיכה

ואני נלחם על אותם דברים, כבר כל כך הרבה שנים והנפש שלי שבורה לרסיסים



ולכן אני מגיף את התריסים ואותך אני שואל

אבא, נכון שגם אם לא אבכה עכשיו אזכה להיגאל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הנה הטקסט, ומצורף קובץ השיר


- האם אזכה להיגאל -



הם אמרו לי להרגיש, להתאבל, ושאסור לי לעשות דברים שאני אוהב

ושאם אנ'לא אבכה עכשיו, אני אף פעם לא אזכה להיגאל



ולמה אנ’לא מבין שהיה לך פעם בית, ועכשיו אתה לבד ואין לנו שום טעם

ואיך אנ’לא מרגיש כבר שום כאב, ושהדור היום זה לא הדור של פעם



הם אמרו לי לעצור להתכנס, תבכה תתחבר אל העבר

אל האור הזך לפני שנים, אל השפע הגדול שאז נגמר



ולא רציתי להראות ולגלות ת'מחשבות שמתגנבות באפילה

שהלב שלי תמיד נשאר ריק ואנ'לא יודע כלום על להבין ולהרגיש ועל גלות וגאולה

......



ואיזה חום עכשיו ברחובות, ואם שאלת - רציתי רק מזגן וארטיק קר

ורק עכשיו שאסור לקנות פתאום עושים כאן הנחות, אולי נשאל רב אם זה מותר



ונמאס לי כבר מלחם וגבינה

בא לי רק לרקוד במסיבה, לשכוח להדחיק לרגע ת'תקופה

ולהדחיק את זה שעוד שנה נכשלתי לא הרגשתי התנתקתי

ולא כואב לי כלום זה כבר שנים ויש בצורת

ומה שמעניין אותי רק מה קורה עם המשכורת



ואם אמת אז אולי כדאי רק שתדע

שמרגיש לי קצת בודד מתחת לשמיכה

ואני נלחם על אותם דברים, כבר כל כך הרבה שנים והנפש שלי שבורה לרסיסים



ולכן אני מגיף את התריסים ואותך אני שואל

אבא, נכון שגם אם לא אבכה עכשיו אזכה להיגאל?
שיר מזעזע וריקני ולא לא בטוח שתגאל אולי תגעל כי חכמים לימדונו כל המתאבל על ירושליים זוכה ורואה בשמחתה א''א לעקור את התורה לטובת קשיים נפשיים ועוד למסד את זה בשיר לך לפסיכולוג שיעזור לך לא סתם חכמנו קבעו צעדים משמעותיים ואקטיבים לאבילות כדי שנזכר שנלמד שנחווה ואז נתאבל נבין קצת מה היה לנו ומה אין לנו ובעיקר מה יש לנו יש לנו צרות מלחמות אסונות שאין לנו מקדש וקורבנות לכפר אז יש לנו כ''כ הרבה קורבנות אילנו כהן אורים ותומים לדעת לקבל תשובות ובעיקר חסר לנו בהשראת השכינה ובגילוי כבוד ומלכות ה' זה קשה אבל נדרש ממנו לעבוד ולהתחבר די אם ההתיפיפות הזו זה נגד התורה ונגד דברי חכמים שיר שמגיע ממקומות לא טהורים ואסור לנו בשום אופן לחבק את זה חלילה לנו זה שיש אנשים שקשה להם זה לא פוטר אותם אדרבה נשקיע נעבוד נתחבר וכך ניגאל אמן
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
סלח לי טולדנו,
איך אתה מתאבל השבוע?
תגיד אם תקבל מחר דוח של 1,000 שקל + נקודות- מה תרגיש?
תזכור את צער השכינה והגלות או שתקלל את כל העולם.
זה לא התייפיות!! זה החיים שאנחנו חיים....
וכן יש בחיים הרבה קשיים... ואנחנו רוצים להתאבל על הגלות אבל אנחנו בגלות
ולפעמים מרוב שהיא קשה וכואבת אנחנו לא מצליחים לבכות על כלום חוץ מעל המצב שלנו!!!
כמו ילד קטן שנפלה לו הסוכריה וכל העולם שלו חרב!
אז מה תגיד לילד שהוא צבוע, לא מחובר- זה הכאב שלו!!
וכן זאת הגלות הקשה שמרוב קשיים לא יודעים איפה להניח את הראש...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
שיר מזעזע וריקני ולא לא בטוח שתגאל אולי תגעל כי חכמים לימדונו כל המתאבל על ירושליים זוכה ורואה בשמחתה א''א לעקור את התורה לטובת קשיים נפשיים ועוד למסד את זה בשיר לך לפסיכולוג שיעזור לך לא סתם חכמנו קבעו צעדים משמעותיים ואקטיבים לאבילות כדי שנזכר שנלמד שנחווה ואז נתאבל נבין קצת מה היה לנו ומה אין לנו ובעיקר מה יש לנו יש לנו צרות מלחמות אסונות שאין לנו מקדש וקורבנות לכפר אז יש לנו כ''כ הרבה קורבנות אילנו כהן אורים ותומים לדעת לקבל תשובות ובעיקר חסר לנו בהשראת השכינה ובגילוי כבוד ומלכות ה' זה קשה אבל נדרש ממנו לעבוד ולהתחבר די אם ההתיפיפות הזו זה נגד התורה ונגד דברי חכמים שיר שמגיע ממקומות לא טהורים ואסור לנו בשום אופן לחבק את זה חלילה לנו זה שיש אנשים שקשה להם זה לא פוטר אותם אדרבה נשקיע נעבוד נתחבר וכך ניגאל אמן
כל מילה!
שיר ריק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
דמגוגיה היא לא לענות לטענה הטענה היא שנכון זה קשה ויש אנשים שקשה להם אבל יש לנו תורה שלימדה אותנו לא כך והיא כנראה עדיין עדכנית ל2024 וצריך להתחבר לחורבן הבית וכן יש אנשים והמונים שלא פחות קשה להם ביום יום אבל בזמנים אלו משקיעים מעצמם להתחבר לחורבן בית המקדש וליצר לעצמם געגוע לימים גדולים ורוחניים ויש אנשים לעומת זאת שלא חלקם גם קשה להם לצום וחלקם קשה להם לשמור שבת וחלקם קשה להם לא לאכול מאכלות אסורות [קוראים להם חילונים] אותם אנשים הם מסכנים אמיתיים וללא ספק שאנשים שכן מתחברים לימים אלו הם שעושים רצון השם מספיק לנרמל את הלא נורמלים הם מסכנים אפשר לעזור להם להבין לליבם
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא הצלחתי למצוא בשיר הנ”ל קריאה לא לעשות כפי ההלכה,
כן הרגשתי שהשיר מדבר על רובד עמוק יותר, ובעצם מביא ביטוי כואב ובועט של תחושות אמיתיות ואנושיות. הרגשתי שהוא מדבר על תסכול מרגשות קטנוניים ואנושיים שבעצם משקפים את הניתוק הרגשי שלנו מול החורבן הגדול שקרה כאן.
והתובנה שצימררה אותי בעיקר, שהניתוק, הבדידות והחוסר התמידי שכל יהודי מרגיש תמיד - זה בדיוק המצוקה שלו, הוא הוא בעצמו הביטוי החי של שכינתא בגלותא.
ככה אני ראיתי את זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
שיר מזעזע וריקני ולא לא בטוח שתגאל אולי תגעל כי חכמים לימדונו כל המתאבל על ירושליים זוכה ורואה בשמחתה א''א לעקור את התורה לטובת קשיים נפשיים ועוד למסד את זה בשיר לך לפסיכולוג שיעזור לך לא סתם חכמנו קבעו צעדים משמעותיים ואקטיבים לאבילות כדי שנזכר שנלמד שנחווה ואז נתאבל נבין קצת מה היה לנו ומה אין לנו ובעיקר מה יש לנו יש לנו צרות מלחמות אסונות שאין לנו מקדש וקורבנות לכפר אז יש לנו כ''כ הרבה קורבנות אילנו כהן אורים ותומים לדעת לקבל תשובות ובעיקר חסר לנו בהשראת השכינה ובגילוי כבוד ומלכות ה' זה קשה אבל נדרש ממנו לעבוד ולהתחבר די אם ההתיפיפות הזו זה נגד התורה ונגד דברי חכמים שיר שמגיע ממקומות לא טהורים ואסור לנו בשום אופן לחבק את זה חלילה לנו זה שיש אנשים שקשה להם זה לא פוטר אותם אדרבה נשקיע נעבוד נתחבר וכך ניגאל אמן
כנראה שהכותב של השיר לא התכוון לאנשים ברמת צדיקות כמו שלך, אשריך אם אתה מצליח להתאבל באמת על החורבן.
לא חשבתי שיש מישהו שלא יודע את זה אבל תדע שלא כולם כמוך. יש אנשים (לא רעים בלל, יהודים טובים) שרוצים באמת להתאבל ולבכות על צער השכינה, אבל היצר הרע חזק, מה לעשות...
סליחה על ההתבטאות אבל זה די קטנוני לומר את מה שאתה אמרת. כן, כל אחד חי עם יצרים אחרים, עם מחשבות ורגשות, והכי חשוב, ניסיונות!! ואחד הניסיונות של הדור הזה הוא להרגיש באמת את הצער של השכינה,
אני לא אומרת שמה שהכותב מבטא השיר זה מה שכל אחד צריך להרגיש, אלא מה קורה בתכלס.
אני שמחה לשמוע שעוד יש היום אנשים שמצליחים לשלוט כל כך חזק על הרגשות והרצונות שלהם ומצליחים להתאבל באמת ולבכות את חורבן הבית. אני שמחה בשביל כל מי שלא זה הניסיון שלו בחיים.

ואם הבנתי נכון אז כוונת המשורר הייתה בדיוק אותו יהודי שמנסה להתחבר, להתגעגע. שמשקיע מאמצים כדי להיות טוב יותר, זה כלום בעיניך?? אם הוא לא הצליח אז אין משמעות למה שהוא מנסה לעשות?
והכי עצוב זה השאלה האחרונה, שמראה את הרצון הפנימי העמוק שלו...

לא יודעת מה אתכם, אני מאד התחברתי לשיר הזה, ולמה שהוא מבטא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אנו מבכים את החורבן של בית המקדש בכל דור ודור. אבדה עצמאותה של שארית ישראל ודם חסידיה ובניה נשפך כמים. בית מלכנו חרב, וחבל האצולה שלו נמכר בכנפות תבל לעבדות עולם, בתנאי השפלה וניצול, ללא מוצא ותקוה. מאז אותה שעה כל הצרות והמצוקות של עם ד' לדורותיו: הגירושים, הרציחות, המרות הדת, הפוגרומים והשואות למיניהן, גם האלמנות, השכול והיתמות, כולם תוצאות של אובדן הבית. החורבן המתמשך הינו אותו חורבן ישן של אותו יום כואב שבו איבד העם את מקדשו – בית תקוותו. נצטוונו להתאבל, לשבת על הארץ, להזיר את הגוף ואת הנפש מכל שמחה ועונג, כמו אותם גולי יהודה. הלכות ומגבלות נקבעו לימי האבל הללו והם: מיעוט שמחות, הימנעות מתספורת ורחיצה, מאכילת בשר ושתיית יין ועוד, אך הרגשת האבל, הצער והעצב שנתבקשנו לעורר בליבנו, נעדרת מאיתנו. במקום לצפות להיגאל מאסונות הגלות והחורבן, אנו מצפים לסיום ימי האבלות המכבידים עלינו... עיקר האבל - התעוררות הלב, חסרה! חובה עלינו לחפש את האבידה, להכיר את יקרותה ומעלתה. "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ב'). מי שאינו מבין איזו שמחה תבוא לעולם, אינו זוכה להתאבל. חיסרון האבלות בלב, הוא ממעכבי הגאולה! בבית המקדש יכלו להשיג יראת שמים חושית. זו היתה התכלית והמטרה של העלייה לרגל, כלשון הכתוב (דברים י"ד, כ"ג): "למען תלמד ליראה את ד'". עצם קיום בית המקדש בתפארתו, הביא גם כבוד לעם ישראל בעיני כל הגוים, כולם זכו להתעלות רוחנית. בית המקדש הוא מרכז העולם. במקום קודש הקדשים שבו, נמצאת אבן השתיה כמו שהודיעונו חז"ל (יומא נד:) אבן הייתה שם, ושתייה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם. בית המקדש, לבו של העולם, ממנו שואבים כל יושבי הארץ את חיותם. לכן, בעומדינו בתפילה נכוון את הלב, את שורש החיים שבאדם כנגד קודש הקדשים, שהוא שורש החיים של העולם כולו. על לב זה שאיבדנו אנו אבלים. "בשבתות היו ישראל עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבא יום השבת. וכן בראשי חדשים היו ישראל עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבאותה שעה נולדה הלבנה ומקדשים את החודש... ומכיוון שהיו עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, יודעים ששכינתו של הקב"ה שוכנת בו, ומיד היו כורעים ומשתחווים לפני אלוקיהם". את כל זאת איבדנו... מזמן החורבן נמנע מאיתנו לקיים מאה שבעים ואחת מצוות עשה ועוד מאה שבעים ואחת מצוות לא תעשה שהיו מקויימות בזמן בית המקדש. כאשר חסרות כה הרבה מצוות, ודאי שחסר הרבה בזיכוך הנפש. ועל חסר זה אנו בוכים. רק מי שכל תוכן חייו, פעולותיו ומעשיו מטרתם הרמת כבוד שמים - מסוגל להבין את כל זאת ולהצטער על העדר כבוד שמים בבריאה! בדמעות טמונה סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם עמוק, עד שמילים בלבד לא תוכלנה להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת. בית המקדש לא חרב ביום אחד. היה זה סופו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ המובטחת, נתקפו אבותינו בייאוש ובחוסר ביטחון באלוקים. כאשר הם שמעו שבארץ כנען מתגוררים ענקים גיבורים היושבים בערים בצורות. באותה שעה הם החליטו שהכיבוש הינו בלתי אפשרי. בליל תשעה באב של אותה שנה ישבו בני ישראל ובכו על מר גורלם. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הודאות שחדרה עמוק ללבם, וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים. גם לאחר דורות רבים, עדיין לא נתאחה הקרע. בנבכי הלב, במקום שקשה להיגיון ולמחשבה לחדור, המשיכה לשכון תולעת הספק, כאשר היא מכרסמת ללא הרף. אט אט נתן ספק זה את אותותיו גם בבחינה החיצונית. הפסלים שהחלו להופיע בבתי ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון, היו עדות לכך שהאמונה בא-ל אחד התערערה. חורבן בית המקדש לא היה עונש בלבד. מטרתו היתה לעורר את הלב שהפך לאדיש. הוא חשף את המצב לאשורו. הוא בא לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם אלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב שלכם. הבכייה משמשת כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר ואת הריחוק מבורא עולם. בכך נוטע הבכי מחדש את האמונה באלוקים. ואמנם, מיד לאחר תשעה באב מתחילה תקופת נחמה, תקופה בה קוראים אנו מדי שבת בשבתו פרקי נחמה מנבואת ישעיה, נביא הנחמה. באותה שעה, כאשר הלב יוצא מאדישותו, מתחדשת גם התקוה לבואה של הגאולה, תקוה חזקה שבכוחה לקרב את הגאולה למצפים לה ולמייחלים לבואה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
“שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו, י). מכאן אמרו חכמים: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה”.

[מדרש תנא דבי אליהו רבה, פרק כ”ח]
לא צריך ליפות ולא צריך להוסיף כלום מי שלא יכול לעשות את הנדרש מיהודי בימים אלו הוא מסכן הוא אנוס אבל לא יזכה לראות בשחתה של ירושליים מאוד כואב שיש המונים שלא מחוברים לתורה ולמצוות או לחלק מהם
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
השיר הזה נותן לגיטימציה לא לנסות להתחבר לאבלות.

מובן שקשה להתחבר, אבל זה ממש לא פוטר אותנו מלנסות,
חבל.

ואני נלחם על אותם דברים, כבר כל כך הרבה שנים והנפש שלי שבורה לרסיסים
המשפט הזה גורם לנו להזדהות עמוקה ולאמפתיה עם המשורר,
וכאן טמון המוקש!
צדק מי שאמר שזה שיר מצנן
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
נראה כאילו הכותב בעט ברגל גסה בכל מה שחז"ל אמרו לנו, אסור להתאבל, אסור לבכות...
ממש ממש לא!!
הוא בא לבטא כאב של ניסיון קשה, וזה הדרך שלו להתאבל.
רע לכם עם זה?
אתם מרגישים שאתם יותר נעלים מזה, וזה מצנן אתכם? פשוט תמשיכו הלאה לאשכול הבא.
ואגב... דמעות זה לא הדבר הכי חשוב פה, לבכות זה רק דרך אחת להביע צער...
הכי חשוב זה הנשמה. ואת הנשמה הכותב הביא איתו בכל שורה בשיר.

סתם מעניין, לא היה לכם אף פעם ניסיונות? כל מצווה אתם מקיימים עם כל השמחה (או העצב..) הדרושים?
אם כן אשמח לקבל ברכה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
נראה כאילו הכותב בעט ברגל גסה בכל מה שחז"ל אמרו לנו, אסור להתאבל, אסור לבכות...
ממש ממש לא!!
הוא בא לבטא כאב של ניסיון קשה, וזה הדרך שלו להתאבל.
רע לכם עם זה?
אתם מרגישים שאתם יותר נעלים מזה, וזה מצנן אתכם? פשוט תמשיכו הלאה לאשכול הבא.
ואגב... דמעות זה לא הדבר הכי חשוב פה, לבכות זה רק דרך אחת להביע צער...
הכי חשוב זה הנשמה. ואת הנשמה הכותב הביא איתו בכל שורה בשיר.

סתם מעניין, לא היה לכם אף פעם ניסיונות? כל מצווה אתם מקיימים עם כל השמחה (או העצב..) הדרושים?
אם כן אשמח לקבל ברכה...
התגובה שלי לא באה ח"ו מהתנשאות,
כי גם אני יכולה לחוות את אותן התחושות,
ובתחילה גם אני התחברתי חזק לשיר.
אבל במחשבה של "מה השיר עושה לי", ובטוחה שלא רק לי-
זה שאננות כזו.
זה פשוט להביא לקדמת הבמה את "נכון אני בסדר אפילו שאני לא ממש?"
את זה שכל אחד יעשה חשבון אישי בינו לבין עצמו.
אבל לעשות את זה פופולרי וקביל,
זה ממש ממש יכול לעשות נזק וד"ל
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
האמת היא שאני נפעמת ממכם, נפעמת ומקנאה עד שאול!!! חשבתי שזה דבר שקשה לכולם, להתחבר באמת לצער העמוק, ולהצליח להביע אותו חיצונית. איך אתם מצליחים להכניס את הכאב הזה לתוך שק הכאב הפרטי שלכם? איך אתם מצליחים להרגיש כאילו לכם אין בית? אתם מצליחים גם להרגיש ככה כאב של מישהו אחר?
במלחמה כאב לי הלב על זוועות ששמעתי, כאב לי פיזית. אבל כשקיבלתי מכה ביד- לא חשבתי על כלום חוץ מכמה כואב לי עכשיו. אפילו שלאנשים אחרים כואב יותר. זה גרם לי לרחם עליהם, להתפלל. אבל זה לא הרגיע לי את הכאב ביד.
אני מתביישת לומר, אבל ברור לי השנה יהיה לי יותר קל להתחבר, השנה אין שאלות למה צריך לצום כשחומה נפרצת.
עצוב לי בתשעה באב. אני באמת כואבת את הגלות כמה שאני מצליחה, מתפללת לגאולה, אבל עדיין כואבת לי המכה ביד!! כואבת מאד, וקשה להתנתק מהכאב הפרטי הזה, המוחשי. ולהתחבר לדבר עצוב מאד שקרה לפני הרבה זמן, להתחבר כשאני לא מצליחה להבין מה יהיה כשהדבר הזה יחזור.

ידעתם שבמקור הצו לא לשמוע מוזיקה חל על כל השנה בגלל חורבן הבית? אבל חז"ל יודעים כמה זה קשה, יודעים שזה לא אפשרי, אז הגבילו את זה לשלושת השבועות. אני לא המצאתי את הניסיון הזה, ברור לי שאנשים מבינים שזה קשה להצטער על דבר שאני לא הכרתי, ראו ערך המשל של הילד בבור.
אז באמת הניסיון הוא להתעלות מעל חוסר ההבנה. לכאוב בלי להבין. להרגיש כאב שאי אפשר להרגיש. אני מקווה שעוד לפני שאני אצליח להתחבר לזה באמת תבוא הגאולה ותגאל אותנו מכל הבלבול הזה.

אגב, מצורת הכתיבה נראה כי הוא כותב את זה ממבט של ילד.
איך ילד רואה את התקופה הזו, כאילו השיר הזה נכתב ממבט של ילד אבל מיועד למבוגר.
אני לא מבינה איך הצלחתם להבין מהשיר את מה שהבנתם... אני רואה בשיר הזה אחד שמנסה בכל הכוח להביע חיצונית את הצער שלו.
אדם ששואל- נכון שאתה רואה את מה שאני מרגיש בלב? את מה שאני מנסה להרגיש?
נכון שאתה לא כמו אנשים שבטוחים אם לא בכיתי בליל תשעה באב, אז אני אדיש?


אבל עדיין, הדברים שכתבו פה מאד יפים ומחזקים בשביל השכל, אבל לא בשביל הרגש...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
סלח לי טולדנו,
איך אתה מתאבל השבוע?
תגיד אם תקבל מחר דוח של 1,000 שקל + נקודות- מה תרגיש?
תזכור את צער השכינה והגלות או שתקלל את כל העולם.
זה לא התייפיות!! זה החיים שאנחנו חיים....
וכן יש בחיים הרבה קשיים... ואנחנו רוצים להתאבל על הגלות אבל אנחנו בגלות
ולפעמים מרוב שהיא קשה וכואבת אנחנו לא מצליחים לבכות על כלום חוץ מעל המצב שלנו!!!
כמו ילד קטן שנפלה לו הסוכריה וכל העולם שלו חרב!
אז מה תגיד לילד שהוא צבוע, לא מחובר- זה הכאב שלו!!
וכן זאת הגלות הקשה שמרוב קשיים לא יודעים איפה להניח את הראש...
ידועים דברי אני לא זוכר מי
שלמרות שכתוב בשו"ע שראוי לכל יהודי יר"ש להתאבל וכו'
מי שלא הגיע לדרגה הזאת
הפתרון בשבילו הוא להתאבל על זה שהוא לא מצליח להתאבל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.
שיתוף - לביקורת ים סוער
"לא יכול להיות! לא יכול להיות שדוד אֶלֶן נעלם!"
זעק פַסֵר בן החמש ורקע ברגלו בעצבנות
"הוא הבטיח לי אגוזים מסוכרים!"
חִשְׁבֶר ניסה להרגיע את בנו הזועף
אך לא מצה מילים,
"דוד אלן הוא..." ניסה להתחיל
"דוד אלן הוא מה," זעק פסר בשנית,
"הוא מתחבא ממני כי אין לו אגוזים מסוכרים?"
"דוד אלן באמת נעלם",
חשבר לא מצא איך להסביר לילדו
שדודו מת.
"הוא לא מתחבא ממך."
פסר לא נרגע,
"איך נעלם, איך, לאן הוא הלך?"
חשבר איך להרגיע את בנו,
אז הוא בחר בדרך שגם תרגיע את עצמו.
"רוצה שנלך לחוף, לצוף על המים?" אמר לבנו.
"לא, לא רוצה!" פסר התחיל להשתולל
"לאיפה הוא הלך, אבא, לאיפה הוא הלך?"
פסר הפיל עוד כיסא.
חישבר החליט להגיד את האמת.
"הוא עכשיו משמים מותק." אמר.
"אז אנחנו הולכים עכשיו לשמים
לדוד אלן שיביא לי אגוזים מסוכרים"
פסר החליט על מטרה אחד, ולא להרפות ממנה.
חשבר החליט גם הוא להשאר על אותו קו.
"אז שנצא לצוף?"
"ככה דוד אלן הגיע לשמים?"
שאל פסר בתמימות, אך מתוך רוגז.
"מה? כשיש גלים גדולים גדולים
אז הם מביאים אותך לשמים?"
'הוא לא יודע עד כמה הוא צודק, פסר'
הרהר חשבר 'הוא לא יודע שבדיוק כך,
אלן הלך אל הים ולא חזר משם, וכנראה מת.
מת, איזה מילה גסה'
"אאאבא!" פסר משח בשרוולו.
"כן, אפשר לומר"
חשבר אמר תוך כדי התנערות מהמחשבות.
"אז בא נלך עכשיו לחוף!"


§•צ¦×•§

חשבר נזכר, תוך כדי ציפה,
בשיר של משורר הידוע, ששמע פעם.
"פרידה, סיום, גמר.

לא נראה אותו מחר."
העצב מתחיל להכנס, לתפוס את המקום.
"סוף ערוד, שממון"
'רק שאחרי שערוד נגמר,
יכולים לבוא אחריו עוד אלפי ערודים,
ואלן, לא יחזור, נשאר רק שממון'
"האם המוות, חידלון?"
חשבר מצא את עצמו שר, ושואל.
"האם המוות, חידלון?"
"קשה להכיל,

אני רץ מקיר אל קיר"
הדמעות מתחילות להיווצר,
חשבר מוצא את ליבו סוער בים רגוע.
"לפני יומיים פה היה,

עלה לו השמימה"
'אוי, למה, למה אלן היה צריך,
למה אלן היה צריך לטבוע?'
"לא ידעתי שזה מפגש אחרון,
'גם אני לא'
ושישוב רק בארון"
'אך אלן לא זכה לשוב,
ולהיקבר במקום מולדתו'
"פרידה קשה, מכאוב"
סוף בית.
הדמעות כבר יורדות מאליהן,
משום אלן.
"אנ לא יכול להמשיך,
ועכשיו גם חשבר
הוא לא נגמר, התהליך"
לא נגמר, כי סיפור חייו נגמר.
"שנפרדים ממישהוא, זה קשה,
אבל לאט הלב נרגע, כמו אולשה"

המלך בסטיאן אוֹלְשֶׁה, שכל ימיו היה רגוע.
אבל כאן פורץ הגעגוע.
"אבל כשפתאום נעלם,
בלי להתריע מוקדם."

'זה נכון, אין דומה פרידה בידיעה,
לידיעה פתאומית, שהוא לא יחזור.'
"הלב בוכה, דמעות רבות כמו חול,
יותר אי אפשר לצאת במחול"

'איך אפשר בכלל לצאת במחול,
כשאלן לא פה.'
"דמעות, עצבות בלי סוף,
דמעות רבות כמו מים בחוף"

גם חשבר בוכה,
דמעות, מים בחוף.
"אבל הים ממשיך, מהסער יורד."
'באמת צריך להירגע, אחרי שפורקים,
גם אחרי סערה, הים בסוף נרגע.'
"מזכיר לנו מישהוא שממנו אי אפשר להיפרד."
בסוף נרגעים, ואם מתבוננים,
נשארת רק מילה אחת,
אלוקים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה