שיתוף - לביקורת חורבן. ה'תשפ"ד

  • הוסף לסימניות
  • #1


תפילת ערבית הסתיימה
התיישבתי על הרצפה, ככה אמרו לי...

שתיתי מספיק, נשנשתי 2 קילו ענבים והשנה הוספתי לתפריט - דיאטת קפאין, מה שאומר ששבוע ימים אני בלי קפה בבוקר

התיישבתי על הרצפה מוכן נפשית לקראת היום הזה שנפל עלי באמצע ההכנות לחופשה שגם ככה השנה תלויה ועומדת...
לידי ברצפה היה זרוק המצב רוח שלי עייף ומצוברח
תחושה לא נעימה אפפה אותי

התחלתי להרגיש רעב רק מלחשוב על עוד כמה שעות יוצא הצום...
הרמתי את העיניים אל השעון בפעם הראשונה מתוך 500...
הצום רק התחיל והשעון כבר החל להאט את הקצב, בכוונה...

האנשים סביבי הסתדרו עם כריות ושרפרפים, הגדיל לעשות המפונק של הבית כנסת שארגן לעצמו פינה יפה בסגנון מזרחי, לו ולחמשת בניו כן ירבו...
ניסיתי להתמקם בזווית הישיבה שזכורה לי משנה שעברה כהכי פחות מציקה, זה לא הלך...

עוד כמה מבטים סביבי...
מישהו תקע את מבטו על הגרביים שלי, כנראה הבחירה שלי בגרביים כתומות לא ממש מתאימה ליום כזה...

והנה זה מתחיל...
איכה ישבה בדד...

אני קורא וקורא וקורא...

מבקש מהעין שתזיל - ולו דמעה אחת... ממתין בשתיקה לכאב שיפלח את הלב
מנסה להרגיש אם לשוני טועמת את הטעם המריר של הלענה
בודק עם עצמי אם משהו מהלב שלי נהפך בקרבי?
אם חל שינוי כל שהוא בתחושת הבטן שלי, במעיים... בכבד...

כלום!

אני לא מרגיש כלום!

חוץ מתחושת גודש בקיבה שתתחלף אט אט ברעב וצמא, אני לא מרגיש כלום!

אני ממשיך לדפדף בין קינות, אינספור מילים גדולות מאותיות מלאות בכאב –
מספרות על חלל עצום שנפער, על אסון שקרה אי שם... לפני 1954 שנים

ועמוק בפנים אני לא מתבייש לשאול את עצמי -
מה רוצים ממני?
מה עשיתי שככה מגיע לי?
מה אני קשור לחורבן הנוראי הזה שקרה בגלל קמצא ובר קמצא...

מה אני צריך להבין שאני לא מבין?

אני לא מבין, אבל אני ממשיך לשבת על הרצפה
מנסה למנוע מהתוכניות לנופש לשטוף לי את הראש, מתעקש להתחבר לסיפור הכואב על מה שהיה ואיננו עוד...

אני מנסה ואני לא מצליח!

אני עדיין על הרצפה, מיואש מהניסיונות הפתטיים שלי להבין מה זה בית מקדש
מיואש מהלב הקפוא שלא מצליח להינמס מהסיפור המוכר על עשרה הרוגי מלכות

ופתאום אני מרגיש את החורבן מכה בי בעוצמה -

מסכן שכמוך!

לא רק בית מקדש אין לך

גם תשעה באב אין לך!

חורבן. ה'תשפ"ד
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אוי טאטע
הדורות הקודמים עוד ידעו למה להתגעגע, על מה לכאוב. וגם, הם לא היו מוצפים כמונו בכל כך הרבה שטויות שמבלבלות את השכל הישר ומכסות על הרגש.
אנחנו נולדנו לתוך החושך ורגילים שזו הנורמה, שזו כמות האור.
וגם, הכל מסביבנו רועש וגועש, תופס את העין והלב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לא זוכרת באיזה שם של גדול בישראל אומרים את זה ואת הניסוח המדויק
אבל לפחות נבכה על זה שאנחנו לא יודעים על מה לבכות
בעוונותינו הרבים הגענו למצב שאנחנו צריכים לבכות על זה שאנחנו לא בוכים על זה שאנחנו לא בוכים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הכי כואב שיש
😢😢
הכתיבה נוגעת
גורמת לי להיכנס לסיטואציה עמוק
חורבן.
תשפד.
מגלה אותו.
במילים שלך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת טובעת
למרות שלא נאמר בה כל דבר חדש, ואף לא חידוד מועיל אחד, ישיבת הצוות במערכת העיתון מתקיימת מדי שנה בתקופה שלפני תשעת הימים.
העורך הראשי מקשקש משהו על רוח הימים ומשמעותם העמוקה. דבריו היו יכולים לנגוע בנפש ובעמקי הלב, אילולא הניתוק הרגשי המופגן שבו הם נאמרים – הפה מדקלם, והעיניים בלפטופ, קוראות את תוצאות החיפוש בצ'אטGPT: "תכתוב לי דברי פתיחה לעורך עיתון בישיבת צוות לקראת תשעת הימים".

לבסוף מגיעה השורה המעשית: "בימים האלה, עקב האיסור באכילת בשר, נצמצם את המדור הקולינרי לטובת מאמרים בנושאי חורבן הבית".

אלא שהפעם, עורך מדור הקולינריה החדש, מר מתרחצי בצנעתי, חרד"ק משהו, התקומם מול ההחלטה.

"לא יקום ולא יהיה", הצהיר. "מתכוני הדגים נדחקים הצדה כל השנה, זה הזמן שלהם לזהור", מילותיו מנסות לפלס את דרכן בין מפלי הרוק הנובעים מהבלוטות.
"הכנתי מנות מפוארות שלא מביישות את מנות הבשר הנחשבות ביותר, ואני אגיש אותן, או שאגיש את התפטרותי", הטיל את הפצצה.

העורך הראשי זע באי נוחות על כיסאו, עוקר את עיניו הנדהמות מהלפטופ ונועץ אותן בשף המרייר.
"אתם יודעים מה קורה במסעדה שלי מדי שנה בתשעת הימים?", שאל בצנעתי רטורית, ופצח במונולוג קולינרי מבעיר תיאבון:
"פסטיבל דגים מטורף. קחו לדוגמה את אחת ממנות הדגל שלי: דג דניס טרי, צרוב על הגריל, מוגש על קרם אפונה קטיפתי וחלק, לצד ברוקולי ושום קונפי, בצלצלי שלוט מקורמלים, וירקות שורש שרופים בטבון".

יושבי החדר מהופנטים. מרוב גירוי, גם עציץ הנוי שבמרכז השולחן נראה להם טעים פתאום.
והשף אינו מרפה וממשיך בתיאור החושני:
"אפילו הדג ששוכב בצלחת, מפולט, ללא עצמות, סנפירים ורוח חיים, חוזר לשחות מרוב התלהבות".
עכשיו גם השבעים שבחדר הפכו רעבים. יוחאי מהגרפיקה, שנשאב לגמרי להפנוט, נצפה לועס את הנייד שלו.

העורך הראשי מנסה להחזיר אליו את השליטה. הוא מתחיל לענות משהו, אבל מתקשה נוכח הידבקותו בריור של השף. להסתכל על מתרחצי בזמן שהוא מדבר על אוכל מרגיש כמו אדם צם שנקלע לחנות חמוצים, ואז כמו צינור אש שיצא משליטה.

"ומה עם תשעת הימים, קצת לחוש את צער השכינה?", זהו סגנו של העורך שלוקח פיקוד.

"דווקא בגלל שזה תשעת הימים, ויש ריח דגים חריף בכל העיר, נכון להתאים את התפריט לריח של הסועדים", התעקש השף להישאר בנימוקים הקולינריים, על חשבון אלה המהותיים.

"ומה עם צער השכינה?", הדהד העורך הראשי את דברי סגנו ביתר תקיפות.

"ההפך. התפריט הזה עושה את רצון הבורא", ענה מתרחצי בביטחון נועז, ומיהר להסביר:
"תארו לכם שיום אחד בא המשיח, ודורשים מאיתנו להכין את סעודת הלווייתן. לך תתמודד עכשיו קולינרית עם דג בגודל של בריטניה.
אם כך, רצון הבורא הוא שנתאמן קודם על דגים קטנים וחמודים ונתחים דקים, כדי שנגיע מוכנים ללווייתן ברגע האמת".

הרב שלמה-יוחנן פרינדלר, מהוועד הרוחני של העיתון, שישב שם כל הזמן כמו סיר על האש, הגיע עכשיו לרתיחה.

הוא קם ממקומו, שלף את חגורתו ממכנסיו והצליף בשף כמה מכות הגונות.

"מה אתה רוצה ממני?", זעק המוכה בקול רעש גדול.

הרב השלים עוד כמה הצלפות, ואז ענה:
"הגיהנום שמצפה לך כל כך עשיר בטעמים, שאולי כדאי שנתחיל לאמן אותך כבר מעכשיו בטעימות מקדימות".
3:00
אני מתעורר לקול מצהלות השלישייה שחזרה מהבייביסיטר. זהו. ביי ביי כרית.
לוקח את השלישיה, הולך למטבח. פותח מקרר. שלוש סנדוויצ'ים. גבינה. אמא שלהם בעבודה.
יושב, מיואש מהחיים, מנסה ללמוד משהו. אפס. עובר לסלון. הריח עד שם. עד הונולולו.
עובר למרפסת שירות, חוזר משם אחרי דקה, נכנס למטבח. השלישיה מתגלגלת מצחוק. לא מבין.
"מה קרה?"
"יש לך אטב כביסה באף", מודיע לי נחרצות ארי.
"אה, כן, זה... יש לי הרחבות, משהו. לא משנה. תאכלו מהר, צריך לסדר פה".
אני מתחמק מהשאלות הבאות שהיו נוחתות עלי, מוצא מפלט בספה.
4:00
דווקא היום. בפעם השלישית הם רוצים עוד. האטב כבר לא עוזר. מכין מהר עוד, בורח לחדר. מאין יבוא עזרי.
עזרי מגיע אחרי עשר דקות. אמא שלהם. אני שומע אותה נכנסת למטבח, מטר צעקות ורעש חשוד שגורם לי להבין שאני צריך לנגב עכשו גבינה מהרצפה. קשים חייו של יהודי. מקרא מלא הוא, בזעת אפך לא תאכל.
עכשו אני כבר נזהר לנשום נכון. מתחפר בכרית, אבל נראה שהיא מיצתה. מעניין למה אי אפשר לעשות את הצד הראשון של הכרית מאותו חומר קריר שעושים ממנו את הצד ההפוך. מנסה להיזכר בדברים שמחים, סגולה בדוקה להירדמות על בטן מקרקרת.
אבל בטעות חשבתי על חנוכה שבעבר הקרוב, וזה מזכיר לי סופגניה. עברתי למאכלי חלב, וזה הזכיר לי את הלחם, הגבינה, והאטב שמונח שוב על משכבו בסלסלה ליד חבלי הכביסה. הנה אלו חבלי משיח.
5:00
כבר עשר דקות יושב ומצפה לו, משיח או חמש דקות שיחלפו, המוקדם מביניהם.
הדלת נפרצת בברוטליות ששוברת מיגרנות. אחד מהשלישיה. "אמא קוראת לך. היא הכינה את האוכל של סוף הצום".
מה סוף הצום. מי אתה שתבין בזה, מר ילד בן שבע שצם שעה. לך תבין.
נכנס למטבח. יש שם בורקסים, רוגלך פיציות ועוד כמה מרעין כלל וכלל לא בישין. כל בני הבית צופים בי, אבל אני לא שולח יד לאף אחת מהקופסאות. אני הולך למקרר, פותח מקפיא ושולף משם קופסא כלשהי.
בשקט בשקט אני מורח גבינה על שני פרוסות לחם, נוטל ידיים. שילכו הבורקסים.
לחם עם גבינה כרגע עדיף משמונה ימים של סופגניות לפני שבוע.
מקווה שהזדהיתם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה