הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק א
בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
"הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
"צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.
מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
"משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
הוא פותח את הדלת.
שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
"אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
"תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
"זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.
"אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.
---
"הוא נעצר היום"
"שמעתי" יבש.
"תצטרך לחכות שישתחרר."
"חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"
"הוא רק בן 19" מתרה.
"הוא מתוחכם." החלטי.
ניתוק.
---
הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.
יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.
פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
"אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
"כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
"תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
"אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
"כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
"עלי"
במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
"כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
"יופי, מקום לימודים"
"אני לא לומד"
"שם אב"
"בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
"שם אם"
"יעל"
"במה עוסק האב?"
"אברך"
"מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
היסוס "מבלה"
"אה?"
אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
"בטוח?"
"לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.
החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
"מי זה?" שואל קול שני.
"לא יודע." תוהה.
אשמח לקבל ביקורת.
בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
"הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
"צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.
מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
"משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
הוא פותח את הדלת.
שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
"אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
"תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
"זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.
"אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.
---
"הוא נעצר היום"
"שמעתי" יבש.
"תצטרך לחכות שישתחרר."
"חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"
"הוא רק בן 19" מתרה.
"הוא מתוחכם." החלטי.
ניתוק.
---
הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.
יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.
פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
"אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
"כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
"תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
"אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
"כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
"עלי"
במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
"כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
"יופי, מקום לימודים"
"אני לא לומד"
"שם אב"
"בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
"שם אם"
"יעל"
"במה עוסק האב?"
"אברך"
"מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
היסוס "מבלה"
"אה?"
אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
"בטוח?"
"לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.
החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
"מי זה?" שואל קול שני.
"לא יודע." תוהה.
אשמח לקבל ביקורת.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //