דרוש מידע קשב וריכוז במבוגרים- כל מה שחשוב לדעת ...

[smart guy]

בתור מאובחן קשב וריכוז וגם נשוי ומהיכרות של עוד כמה ,אני יכול לומר בוודאות שקש"ר מאתגר מאוד את חיי הנישואין

 

[אפרת2]

לעניות דעתי- לא רואה דרך שבה בעית קשב יכולה לאתגר זוגיות ככל ומודעים אליה - אם כבר ההיפך.
חיים בעולם המודרני התובעני על כל דרישותיו יכולים ליצר קשיים ריגשיים משמעותיים - והם בהחלט יכולים לאתגר זוגיות

וודאי שיכולה, ואכמ"ל.

 

[הקטן שבאריות]

וודאי שיכולה, ואכמ"ל.

דבר עם יועצים זוגיים כמה בעיות זה עלול לגרום...

בתור מאובחן קשב וריכוז וגם נשוי ומהיכרות של עוד כמה ,אני יכול לומר בוודאות שקש"ר מאתגר מאוד את חיי הנישואין

אני לרגע לא מתווכח לרגע עם השורה הסופית וגם אני בעצמי כתבתי -
"חיים בעולם המודרני התובעני על כל דרישותיו יכולים ליצר קשיים ריגשיים משמעותיים - והם בהחלט יכולים לאתגר זוגיות"
אני שואל - כי באמת אין לי ידע בנושא-
האם הפרעת הקשב היא זו שגורמת לקשיים באופן ישיר - או שחוסר ההכרה בה והקבלה שלה (וממילא הקשיים הרגשיים סביבה) הם אלו שגורמים לקשיים?
פשוט זה ממש שני דברים שונים לחלוטין.
להבדיל נשאל האם נכות פיזית גורמת לקשיים בזוגיות או שמא היחס אליה (תיסכול, מבט של הנכה על עצמו כנחות ח"ו, או יותר גרוע מבט כזה של בן הזוג) הוא זה שעלול לגרום לקשיים...
מה שטענתי הוא שעצם ההפרעה אני לא מצליח למצוא באיזה אופן יגרום לקשיים?
אדרבה - אשמח אם תרחיבו מנקודת מבטכם איפה זה גורם קשיים?

 

[הקטן שבאריות]

ואכמ"ל

אלכאאכ?
אם לא כאן אז איפה כן?
אלא א"כ אלו נושאים שאכמ"ל

 

[smart guy]

אני לרגע לא מתווכח לרגע עם השורה הסופית וגם אני בעצמי כתבתי -
"חיים בעולם המודרני התובעני על כל דרישותיו יכולים ליצר קשיים ריגשיים משמעותיים - והם בהחלט יכולים לאתגר זוגיות"
אני שואל - כי באמת אין לי ידע בנושא-
האם הפרעת הקשב היא זו שגורמת לקשיים באופן ישיר - או שחוסר ההכרה בה והקבלה שלה (וממילא הקשיים הרגשיים סביבה) הם אלו שגורמים לקשיים?
פשוט זה ממש שני דברים שונים לחלוטין
להבדיל נשאל האם נכות פיזית גורמת לקשיים בזוגיות או שמא היחס אליה (תיסכול מבט של הנכה על עצמו כנחות ח"ו או יותר גרוע מבט כזה של בן הזוג) הוא זה שעלול לגרום לקשיים..
מה שטענתי הוא שעצם ההפרעה אני לא מצליח למצוא באיזה אופן יגרום לקשיים?
אדרבה - אשמח אם תרחיבו מנקודת מבטכם איפה זה גורם קשיים?

בתור אחד שחקר את הנושא הרבה , צריך להבין שקש"ר זה לא הבעיה עצמה אלא סימפטום,בדר"כ לבעיה מתווסף שלל בעיות נוספות כגון אי דחיית סיפוקים ,אימפולסיביות פיזית ומחשבתית, בעיות רגשיות,וכדומה...
כל זה תורם ביחד לבעיות בזוגיות....

 

[אפרת2]

אם לא כאן אז איפה כן?
אלא א"כ אלו נושאים שאכמ"ל

בדיוק.

 

[הקטן שבאריות]

בתור אחד שחקר את הנושא הרבה , צריך להבין שקש"ר זה לא הבעיה עצמה אלא סימפטום,בדר"כ לבעיה מתווסף שלל בעיות נוספות כגון אי דחיית סיפוקים ,אימפולסיביות פיזית ומחשבתית, בעיות רגשיות,וכדומה...
כל זה תורם ביחד לבעיות בזוגיות....

מה???
אתה בעצם מגדיר שבעיה רגשית היא המקור ונוסף לה אי דחיית סיפוקים ואז בתוצאה שלה נוצרת הפרעת קשר נוירולוגית?
הקש"ר הוא רק סיפטום ואם רק נטפל בבעיה הנפשית ובדחיית הסיפוקים פתרנו את בעיית הקש"ר?
הבנתי נכון?

 

[smart guy]

המקור לבעיה הוא בעיה בתהליך יצור הדופמין במוח ,לכן הסיכוי לבעלי קש"ר להתמכר לדברים הוא גדול יותר,
הבעיות הרגשיות הם כתוצאה של אימפולסיביות וכן היפראקטיביות מה שגורר בעיות חברתיות ,וכן תגיות שליליות שגורמות לילד לדוגמה להרגיש דחוי...

 

[אפרת2]

ברמה הבסיסית, בזוגיות, בני זוג ללא ADHD רוצים שהבית יתנהל כשורה, שדברים יקרו, שיקשיבו להם, שהם לא יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שעושים/אומרים משהו. וכו'.
כל עניין שקשור לזוגיות עלול להיות מאתגר יותר כשאחד מבני הזוג הינו ADHD.
בהתייחס לכל המרכיבים האפשריים כמובן, קשיי קשב, אימפולסיביות-היפראקטיביות והכל ביחד.
הפרעת הקשב על שלוחותיה עלולה כמובן לייצר קשיים רגשיים, מעבר לטכניים, כל עוד אינה מטופלת, והבעיות בזוגיות עלולות להחריף...

 

[רצוא ושוב]

@הקטן שבאריות:
האמת היא שאין דבר בעולם שמייצר בעיות, מלבד חוסר הכרה וקבלה של המציאות באשר היא.
אבל-
אני שמח בשבילך שאתה חי בעולם אוטופי שבו יש הכרה וקבלה של: איבוד חפצים/חוסר שיתוף/דברים שנראים כמו חוסר אכפתיות/קימה מאוחרת/פתיל קצר/דחיינות/רגישות לרעש/משימות מותחלות וזנוחות/משימות שלא מותחלות
ומן הצד השני יש קבלה של:
פרטנר /ית שלא שמע/ה על חיזוק חיובי
כשלונות כמשוב בלבד
ממש מעין עולם הבא
לא התכוננתי לכל הנאום הזה...
חיפשתי יועץ, זהו.

 

[הקטן שבאריות]

ברמה הבסיסית, בזוגיות, בני זוג ללא ADHD רוצים שהבית יתנהל כשורה, שדברים יקרו, שיקשיבו להם, שהם לא יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שעושים/אומרים משהו. וכו'.
כל עניין שקשור לזוגיות עלול להיות מאתגר יותר כשאחד מבני הזוג הינו ADHD.
בהתייחס לכל המרכיבים האפשריים כמובן, קשיי קשב, אימפולסיביות-היפראקטיביות והכל ביחד.
הפרעת הקשב על שלוחותיה עלולה כמובן לייצר קשיים רגשיים, מעבר לטכניים, כל עוד אינה מטופלת, והבעיות בזוגיות עלולות להחרי

@הקטן שבאריות:
האמת היא שאין דבר בעולם שמייצר בעיות, מלבד חוסר הכרה וקבלה של המציאות באשר היא.
אבל-
אני שמח בשבילך שאתה חי בעולם אוטופי שבו יש הכרה וקבלה של: איבוד חפצים/חוסר שיתוף/דברים שנראים כמו חוסר אכפתיות/קימה מאוחרת/פתיל קצר/דחיינות/רגישות לרעש/משימות מותחלות וזנוחות/משימות שלא מותחלות
ומן הצד השני יש קבלה של:
פרטנר /ית שלא שמע/ה על חיזוק חיובי
כשלונות כמשוב בלבד
ממש מעין עולם הבא
לא התכוננתי לכל הנאום הזה...
חיפשתי יועץ, זהו.

אני ממש לא חי בעולם אוטופי. אבל לחשוב שבחוץ אצל ה"נורמלים" יש יקום מקביל שבו הכל אוטופי, גם חוטא לאמת. לא כל הבעיות מקורם רק בקש"ר
אם תדקדק בדברי אני לרגע לא מתכחש לקשיים למיניהם את חלקם הגדול חויתי אותם עד כאב ועדיין חווה - סה"כ אני טוען שחשוב מאוד להבדיל ולהבין את שורש הקושי.
יש הבדל בין מה שנובע ישירות מההפרעה לבין תוצאות נסיבתיות.
אימפולסיביות והיפראקטיבויות הם קודם כל תכונות אישיות שבפני עצמם הם לא אמורות להוות בעיה בזוגיות.
בדיוק כמו תכונות אישיות אחרות כאיטיות, הססנות, רצינות, שיסריות, צוליות, עקשנות, סרבנות, כבדות או קלילות.
בזוגיות צריך התאמה מי שמתאים מתאים ומי שלא לא. יש מי שיתחבר לתכונה מסוימת והאחר פחות.
אמנם זה נכון שהיפראקטיביות אבל בעיקר אימפולסיביות עלולות להתפרש בצורה מזיקה ולהראות כפגיעה, אדישות, זלזול, והתעלמות אבל זוהי בדיוק תוצאה לא ישירה, שברגע שיש הבנה למצב והכלה שלו - האוזן קולטת אותו אחרת לגמרי - וזה לענ"ד לא אוטופיה כי אני לא מתכוון להכלה של עלבון וכו' וכו' אלא הבנה ופירוש נכון ואמיתי של הדברים..
אני לא מדבר באויר - ברור לי שיש דברים שהפריעו בעבר לאשתי יותר מהיום ואחרי האבחון וההבנה וקריאת חומרים בעניין גרמו לה לקרוא אותי קצת אחרת ולהבין את המשמעות.
שונה מזה קשיים רגשיים שבאמת יכולים להביא למצב שפוגע בליבת הזוגיות.
מקוה שהובנתי..

 

[אפרת2]

אני ממש לא חי בעולם אוטופי. אבל לחשוב שבחוץ אצל ה"נורמלים" יש יקום מקביל שבו הכל אוטופי, גם חוטא לאמת. לא כל הבעיות מקורם רק בקש"ר
אם תדקדק בדברי אני לרגע לא מתכחש לקשיים למיניהם את חלקם הגדול חויתי אותם עד כאב ועדיין חווה - סה"כ אני טוען שחשוב מאוד להבדיל ולהבין את שורש הקושי.
יש הבדל בין מה שנובע ישירות מההפרעה לבין תוצאות נסיבתיות.
אימפולסיביות והיפראקטיבויות הם קודם כל תכונות אישיות שבפני עצמם הם לא אמורות להוות בעיה בזוגיות.
בדיוק כמו תכונות אישיות אחרות כאיטיות, הססנות, רצינות, שיסריות, צוליות, עקשנות, סרבנות, כבדות או קלילות.
בזוגיות צריך התאמה מי שמתאים מתאים ומי שלא לא. יש מי שיתחבר לתכונה מסוימת והאחר פחות.
אמנם זה נכון שהיפראקטיביות אבל בעיקר אימפולסיביות עלולות להתפרש בצורה מזיקה ולהראות כפגיעה, אדישות, זלזול, והתעלמות אבל זוהי בדיוק תוצאה לא ישירה, שברגע שיש הבנה למצב והכלה שלו - האוזן קולטת אותו אחרת לגמרי - וזה לענ"ד לא אוטופיה כי אני לא מתכוון להכלה של עלבון וכו' וכו' אלא הבנה ופירוש נכון ואמיתי של הדברים..
אני לא מדבר באויר - ברור לי שיש דברים שהפריעו בעבר לאשתי יותר מהיום ואחרי האבחון וההבנה וקריאת חומרים בעניין גרמו לה לקרוא אותי קצת אחרת ולהבין את המשמעות.
שונה מזה קשיים רגשיים שבאמת יכולים להביא למצב שפוגע בליבת הזוגיות.
מקוה שהובנתי..

בהנחה שהפרעת הקשב אינה מטופלת. [כי אם היא מטופלת או ישנה הבנה והכלה - הכל טוב יותר.] -
ראשית, בעולם ה'מקצועי' נהוג לשייך כל קושי להפרעת הקשב, רק במידה והבנאדם מאובחן ככזה.
שנית, הכל ענין של עוצמה ומינון. ישנם הרבה אחוזים באוכלוסיה שסובלים במידה מסויימת מכל תכונה שהיא, או מהיפראקטיביות, אבל זה עדיין לא הופך אותם להיפרים ברמה של 'הפרעה'. אלא רק כשזה נוכח בעוצמה רבה ובמינון יתר. איך יודעים מתי? כשזה מפריע ברמה של נזק לאדם בעצמו, בלימודים, בהגשמה, בזוגיות, בחברה, וכו. וכן מתי שמפריע לסביבה ברמה של מסוכנות, אי רצינות וכו'.
כנ"ל גם אימפולסיביות.
ספציפית לגבי אימפולסיביות אצל מאובחנים ככאלה - אוהו זה יכול לחבל בזוגיות, הרבה לפני שבכלל מפרשים אותה. זה עלול להוביל למשברים בהורות. עלול לייצר קונפליקטים. עלול להעמיד את נושא ההורות בסימן שאלה, כשכל אחד מושך לצד שלו, והילדים סובלים. אימפולסיביים הם לא אנשים שקטים בד"כ...
ובזוגיות - תאר לעצמך ארוע משפחתי ועמד לי משהו על הלשון שלא יכולתי לעצור, לא הצלחתי לחנוק! צעקתי לבעלי ממרחק של 10 מטר כי ככה בא לי, כי באמת באמת לא יכולתי לשתוק, והפדיחה נוראית. הוא כבר מכיר את הנפשות הפועלות, אבל הסביבה לא. ומה יגידו....
בעולם הפתוח יותר, נמצא שבני אדם מאובחנים ADHD נמשכים לבני זוג כאלה, כי הם משדרים על אותו גל, כי הם מבינים מצוין זו את זה, גם אם הם לא יודעים מה מקור המשיכה. וזו עובדה.
בני זוג שאינם סובלים מהפרעת קשב ונישאים ל'מופרעים', נתקלים במצבים מוזרים ו/או שאינם מוכרים להם משום כיוון.
למשל, דחיינות כרונית [כמה שנים אפשר לבקש שתתפרי לי כפתור?]. אי עמידה בזמנים [מה כ"כ קשה להתחיל להתארגן רבע שעה קודם?]. חוסר ניהול תקין של ענייני הבית והילדים [הילדים מאחרים לבי"ס כמעט מדי יום]. שכחה מוגזמת של מה שנאמר או מה שהובטח [את לא זוכרת שאמרת אתמול שתקבעי לי תור?]. שכחה בכלל [אופססס, שכחתי. היום, היום. מבטיחה]. חוסר יכולת להתרכז בהקשבה [אההה אההה. רגע, על מה הוא דיבר בכלל?]. גרדת עד זוב דם מקולות של לעיסה [אאוץ' די! די! אני לא צריכה לשמוע מהחדר הסמוך שאתה אוכל עכשיו!] , למשל. חוסר סבלנות [שורה תחתונה?] פתיל קצר [בוםםםם!!!]
להמשיך?
מצבים כאלו ואחרים מתפרשים כפגיעה, לפני הכל. לשני הכיוונים!
ואז נוצרים היבטים רגשיים בעייתיים, ואולי אף כאלה שסחבנו איתנו משנים עברו, ומדי פעם הכל מתפרץ. דאון. עצבנות. ריחוק. חיפוש אלטרנטיבות. ועוד.
מצב רגשי מורכב יכול לנבוע מאי הבנה. מאי יכולת לפתח קשרים חברתיים. מכעס. מהערות חוזרות ונשנות. מהבעה של חוסר שביעות רצון מאיתנו. מכשלונות חוזרים שוב ושוב, ושוב ושוב. ושוב...

זוגיות תקינה לא יכולה להתפתח בכזה מצב בלי הבנה, הכלה, סבלנות ו - - צחוק.

אבל לא חכמה לדרוש מהצד השני לשתוק אחרי כל מאורע קטן כגדול.
מה שנדרש זה כמובן לאבחן ולטפל, ואפשר גם להתאמן - כלי נהדר ליצור חיווטים חדשים במח.

בנימה אישית, חייבת להגיד:
ADHD זו לא מחלה. ואנשים ש'סובלים' מההפרעה נמצאו כמוכשרים במיוחד עם שלל תכונות מיוחדות שאין בנמצא להרבה.
במשך כל השנים, כשקלטנו שמשהו לא בסדר איתנו, פיתחנו כ"כ הרבה פיצויים ויכולות גאוניות כדי להראות 'תקינים', או כדי לחפות על הפשלות שעשינו.
הפיצויים האלה הפכו לחלק מאיתנו. ואלו ילכו איתנו לנצח.
זה כריזמה. זה כושר ניהול. זה יכולת הבעה. זה חוש הומור. זה יכולת נתינה. זה רגישות לזולת. וכו וכו.
הכלים האלה מופעלים במינון מדוייק גם בזוגיות שלנו.
ובהמצא שהצד הנגדי 'פתוח', תתפתח זוגיות הרבה יותר צבעונית ומהממת. וחיובית, כמובן.

 

[smart guy]

בהנחה שהפרעת הקשב אינה מטופלת. [כי אם היא מטופלת או ישנה הבנה והכלה - הכל טוב יותר.] -
ראשית, בעולם ה'מקצועי' נהוג לשייך כל קושי להפרעת הקשב, רק במידה והבנאדם מאובחן ככזה.
שנית, הכל ענין של עוצמה ומינון. ישנם הרבה אחוזים באוכלוסיה שסובלים במידה מסויימת מכל תכונה שהיא, או מהיפראקטיביות, אבל זה עדיין לא הופך אותם להיפרים ברמה של 'הפרעה'. אלא רק כשזה נוכח בעוצמה רבה ובמינון יתר. איך יודעים מתי? כשזה מפריע ברמה של נזק לאדם בעצמו, בלימודים, בהגשמה, בזוגיות, בחברה, וכו. וכן מתי שמפריע לסביבה ברמה של מסוכנות, אי רצינות וכו'.
כנ"ל גם אימפולסיביות.
ספציפית לגבי אימפולסיביות אצל מאובחנים ככאלה - אוהו זה יכול לחבל בזוגיות, הרבה לפני שבכלל מפרשים אותה. זה עלול להוביל למשברים בהורות. עלול לייצר קונפליקטים. עלול להעמיד את נושא ההורות בסימן שאלה, כשכל אחד מושך לצד שלו, והילדים סובלים. אימפולסיביים הם לא אנשים שקטים בד"כ...
ובזוגיות - תאר לעצמך ארוע משפחתי ועמד לי משהו על הלשון שלא יכולתי לעצור, לא הצלחתי לחנוק! צעקתי לבעלי ממרחק של 10 מטר כי ככה בא לי, כי באמת באמת לא יכולתי לשתוק, והפדיחה נוראית. הוא כבר מכיר את הנפשות הפועלות, אבל הסביבה לא. ומה יגידו....
בעולם הפתוח יותר, נמצא שבני אדם מאובחנים ADHD נמשכים לבני זוג כאלה, כי הם משדרים על אותו גל, כי הם מבינים מצוין זו את זה, גם אם הם לא יודעים מה מקור המשיכה. וזו עובדה.
בני זוג שאינם סובלים מהפרעת קשב ונישאים ל'מופרעים', נתקלים במצבים מוזרים ו/או שאינם מוכרים להם משום כיוון.
למשל, דחיינות כרונית [כמה שנים אפשר לבקש שתתפרי לי כפתור?]. אי עמידה בזמנים [מה כ"כ קשה להתחיל להתארגן רבע שעה קודם?]. חוסר ניהול תקין של ענייני הבית והילדים [הילדים מאחרים לבי"ס כמעט מדי יום]. שכחה מוגזמת של מה שנאמר או מה שהובטח [את לא זוכרת שאמרת אתמול שתקבעי לי תור?]. שכחה בכלל [אופססס, שכחתי. היום, היום. מבטיחה]. חוסר יכולת להתרכז בהקשבה [אההה אההה. רגע, על מה הוא דיבר בכלל?]. גרדת עד זוב דם מקולות של לעיסה [אאוץ' די! די! אני לא צריכה לשמוע מהחדר הסמוך שאתה אוכל עכשיו!] , למשל. חוסר סבלנות [שורה תחתונה?] פתיל קצר [בוםםםם!!!]
להמשיך?
מצבים כאלו ואחרים מתפרשים כפגיעה, לפני הכל. לשני הכיוונים!
ואז נוצרים היבטים רגשיים בעייתיים, ואולי אף כאלה שסחבנו איתנו משנים עברו, ומדי פעם הכל מתפרץ. דאון. עצבנות. ריחוק. חיפוש אלטרנטיבות. ועוד.
מצב רגשי מורכב יכול לנבוע מאי הבנה. מאי יכולת לפתח קשרים חברתיים. מכעס. מהערות חוזרות ונשנות. מהבעה של חוסר שביעות רצון מאיתנו. מכשלונות חוזרים שוב ושוב, ושוב ושוב. ושוב...

זוגיות תקינה לא יכולה להתפתח בכזה מצב בלי הבנה, הכלה, סבלנות ו - - צחוק.

אבל לא חכמה לדרוש מהצד השני לשתוק אחרי כל מאורע קטן כגדול.
מה שנדרש זה כמובן לאבחן ולטפל, ואפשר גם להתאמן - כלי נהדר ליצור חיווטים חדשים במח.

בנימה אישית, חייבת להגיד:
ADHD זו לא מחלה. ואנשים ש'סובלים' מההפרעה נמצאו כמוכשרים במיוחד עם שלל תכונות מיוחדות שאין בנמצא להרבה.
במשך כל השנים, כשקלטנו שמשהו לא בסדר איתנו, פיתחנו כ"כ הרבה פיצויים ויכולות גאוניות כדי להראות 'תקינים', או כדי לחפות על הפשלות שעשינו.
הפיצויים האלה הפכו לחלק מאיתנו. ואלו ילכו איתנו לנצח.
זה כריזמה. זה כושר ניהול. זה יכולת הבעה. זה חוש הומור. זה יכולת נתינה. זה רגישות לזולת. וכו וכו.
הכלים האלה מופעלים במינון מדוייק גם בזוגיות שלנו.
ובהמצא שהצד הנגדי 'פתוח', תתפתח זוגיות הרבה יותר צבעונית ומהממת. וחיובית, כמובן.

מתחבר לכל מילה...

 

[הקטן שבאריות]

מתחבר לכל מילה...

גם אני מצטרף להנ"ל.
החכמתי - הדברים כאילו היו ברורים לי אבל סידרת אותם בבהירות.
תכלס' ישכמ"ל!

רק שאלה קטנה

ADHD זו לא מחלה. ואנשים ש'סובלים' מההפרעה נמצאו כמוכשרים במיוחד עם שלל תכונות מיוחדות שאין בנמצא להרבה.

שמתי לב שההודעות המשובחות יותר כאן בפורום יוצאות דווקא בשעות שבהם הכימקלים כבר עברו לעולם שכולו טוב.
אתם מזדהים עם זה?
(באופו כללי - לא תמיד ברור מי כאן מטופל ומי מטפל.... (אולי נבקש מההנהלה אפשרות להוספת תגית כזו בפרופיל בצד כמו ADD וויואנס 70 מ"ג או ADHD ריטלין LA60 או עזר כנגד-אטומיק 30 ))

 

[יהודי-פשוט]

כל כך הרבה מלל
תכלס אני מחפש מאבחן למבוגרים
אבל לא מישהו שייקח את השאלון
(עכשיו תיאור חי של חוויה)
טוב אז לפי השאלון יש לך הפרעה משמעותית וניכרת
טוב אני רושם לך...
אלא
מישהו שיבדוק מה טוב לי
ואיך אני נהנה מהתרופה
ולא ההפרעה שלי

 

[אפרת2]

תכלס' ישכמ"ל!

בצעד אימפולסיבי לגמרי כתבתי אכמ"ל.
במחשבה שניה, ישכמ"ל, חוץ מעל מה שלא...

שמתי לב שההודעות המשובחות יותר כאן בפורום יוצאות דווקא בשעות שבהם הכימקלים כבר עברו לעולם שכולו טוב.
אתם מזדהים עם זה?

הנחה חלקית גם הכימיקלים הטבעיים אינם נוכחים בהכרח בשעת ליל.
רגשות הפרידה נדירים בעוצמתם בכל מקרה...

(באופו כללי - לא תמיד ברור מי כאן מטופל ומי מטפל.... (אולי נבקש מההנהלה אפשרות להוספת תגית כזו בפרופיל בצד כמו ADD וויואנס 70 מ"ג או ADHD ריטלין LA60 או עזר כנגד-אטומיק 30 ))

נתון מעניין וחשוב בהחלט.

 

[יהודי-פשוט]

תכלס אני מחפש מאבחן למבוגרים

דיי
מישהו??
יש המלצה על אבחון למבוגרים?
בבקשה
@adhd גאה
@אפרת2

 

[אחד1]

דיי
מישהו??
יש המלצה על אבחון למבוגרים?
בבקשה

עזר מציון המליצו לי פעם על:

אלי היימן, פסיכיאטר
037361593
אבי ויצמן
0527676567
מרק וייזר
0336105981
בלי אחריות, גם לא על הטלפונים.
חבר טוב שלי מספר נפלאות על בועז רפפורט

 

[בחורציק עם ADHD]

שלום לכולם. קפצתי לביקור. ולפני שאתם מעיפים אותי חזרה לשטייגען - אני רוצה לציין שאני עכשיו בריבאונד של החיים. אני חושב שהיום במעריב כל המתפללים - מאות בחורים, אגב - התפללו לכיווני. לא כי אני עבודה-זרה חלילה וחס, אלא כי כל כך הרגישו את הנוכחות שלי והייתי מרתק כך שכולם חטפו הפרעת קש"ר מהמעריב. אולי כדאי שמישהו ייגש שוב להוציא את כולם יד"ח - חזרת הש"ץ למעריב. רעיון. לא? נקודה למחשבה.
ובכן, קבלו אותי בהבנה, אני יודע בערך מה אני רוצה לכתוב פה - אבל אני לא יודע אם אצליח להעביר את זה במילים. בכל אופן במקרים כאלו - כשאני קורא אחר כך את מה שאני עצמי כתבתי, ונחרד ממש, אני מתנחם במחשבה שזכור לי שכשכתבתי את זה - אני כן הבנתי מה אני רוצה לומר. אז לא נורא אם לא הצלחתי להסביר את זה...

לעניינינו - קודם התייחסויות לכמה דברים שראיתי פה ועולים לי כרגע בראש -
א.
כל אדם נולד 'חייב' הרבה דברים. חייב אוכל, חייב שתיה. חייב שינה.
כל אדם נולד 'לא חייב' הרבה דברים. לא חייב אלכוהול, לא חייב סיגריות, לא חייב אמפטמינים.
להביא את עצמך למצב של 'חייב אמפטמינים' = 'להתמכר' לאמפטמינים.
האם לכן לא לָקַחַת? ממש לא בהכרח... ['התמכרות' זה סתם מילה עם קונוטציה שלילית. עזוב אותה, תתמקד בנתונים היבשים נטו]
תברר אצל איש מקצוע שמיושב בדעתו 3 דברים:
1. כמה מינון, ובאיזה רציפות, מביא להתמכרות. [אם בכלל... עכ"פ זכור לי שיום אחד בשבוע כבר מספיק. אבל תברר אצל איש מקצוע]
2. מה קורה אם מתמכרים לזה. [כלום? יש חשש לדחף להעלאת המינון? וכו' - תפוס את הרעיון]
3. כמה זמן לוקח להשתחרר מההתמכרות. [יום ישנוניות? שלושה ימים עצבניים? שנה? וכו' - תפוס את הרעיון]
כשיש לך את כל הנתונים, אם הם בר-הכי, תעשה שאלת רב. אלו הנתונים נגד, ומצד ראשון את הנתונים בעד, וקבל דעת תורה. [להערכתי הלא מקצועית - איש מקצוע יבטל את החששות... אבל תשאל מישהו מקצועי]

ב.
לא רוצה להעלות נשכחות, אבל אטנט וויואנס קשורים לנפש בדיוק כמו שכוס קפה קשורה לנפש. ואני לא נכנס עכשיו לדיון האם לכן כן-או-לא, אלא רק מתעניין האם יש מישהו - גם אחד שמתנגד לכל חיסון שהוא - שחוטף התקף זיכוי הרבים כשרואה אנשים טועים שרח"ל שותים קפה.

הרב @פופצ' , התיאור שלך כל-כך מזכיר לי את עצמי. אני בחורצ'יק אמנם, אבל -
גם אני "הייתי בטוח שזה בסה"כ יצר הרע ובגלל שאני לא מספיק שקוע בלימוד ויש לי דברים אחרים בראש שיותר מעניינים אותי אני לא מצליח להתרכז". הופס, טעות, אני לא חשבתי בכלל שאני לא מצליח להתרכז. אני הייתי בטוח שאני תקין ונורמלי לגמרי, ורק לא הייתי מרוצה מעצמי ש"אני לא מספיק שקוע בלימוד ויש לי דברים אחרים בראש שיותר מעניינים אותי".
הייתי בטוח שכשמדברים על 'עמל התורה' - על זה בדיוק מדברים. הסתכלתי ברחמים על האלו שאין להם טעם בלימוד [כי 'עיון' אצלי היה גישמאק אדיר. 'בקיאות' - בסדר, נראה לי. קצת 'עמל התורה' אבל בסדר.. לזה נולדנו.]
סיימתי יותר מחצי ש"ס [ונעצרתי איפשהו בתחילת הישיב"ק, כשהתחילו 'סדרים' שהייתי צריך להתאים את עצמי אליהם].
במבט לאחור - שיעור א' ישי"ק היה פצצה, כי ישבתי בספסל הראשון, מול הר"מ בדיוק, הוא דיבר בהתלהבות - עם כל הרמ"ח ושס"ה. הרגשתי שהוא מדבר ישירות איתי. הייתי תוקף בשאלות חזקות אחת-אחת [באימפולסיביות אדירה, שאחרי שנים כששמעתי הקלטה ישנה של השיעור - התפדחתי ברמות. לא ידעתי שהייתי עד כדי כך אימפולסיבי. לא נתתי לו דקה לדבר...]
שיעור ב' ישי"ק היה על הפנים. ישבתי בספסל שנמצא בצד של הר"מ - ולא מולו. איפשהו באמצע. הר"מ היה לא ממש מרתק ולא ממש מסודר ובהיר. וכל השנה הייתי איתו בכאסח - לא ידעתי ממש למה. רק זוכר שמאד מאד מאד הפריע לי שהוא לא ברור ומסודר. [כמעט עברתי שיעור באמצע השנה, בסוף השתכנעתי לשתוק ולהמתין לסוף השנה].
שיעור ג' ישי"ק התחיל פצצה - כמה מעניין, בספסל הראשון. מול הר"מ בדיוק. הוא דיבר רגוע - אבל ברור. בהיר. מסודר. תענוג. ואז פתאום כמה חכמים התלוננו על זה שלא הוגן שהמקומות כל הזמן אותו דבר, והוחלט שכל שבוע - אאל"ט - עוברים ספסל אחד אחורה. וכאן התחיל להיווצר פיצוץ, ואז היתה תקופה של איזה גל קורונה ועברו למקום אחר, וכמובן - איכשהו - אני מוצא את עצמי בספסל הראשון, מול הר"מ... [רק עכשיו אני אוחז עד כמה זה שקוף... אבל תמיד חשבתי שזה פשוט יותר נחמד לי. אולי קצת פינוק...]
ואז... בקיצור, אפשר לסכם את זה שאם נכנסתי לשיעור זה היה נראה לי רק כשאני יושב מול הר"מ, ומשתתף פעיל.

אני רוצה לכתוב כאן כמה נקודות על אדם בדיוני כלשהו, ומי שמאובחן קש"ר שמזדהה - שיגיב [על כל נקודה בפני עצמה]:
1. מוצא את עצמו יושב בסדרים [אולי גם בשיעורים] בד"כ בספסל שמאחוריו נמצא הקיר,
או שלצידו הקיר,
או גם מאחוריו וגם לצידו = פינה.
2. כשלומד בחברותא - אתה זה שקורא.
3. לעיתים קרובות כשלומד בחברותא, בעיקר כשנמצא במקום עם עוד הרבה אנשים, מוצא את עצמך עומד - מסובב, הפוך מהספסל, עם הפנים לחברותא שיושב - ומדבר, ובלי לשים לב אתה מעיף מבטים לכל עבר. תוך-כדי-דיבור. אתה אולי לא שם לב, אבל אחרים רואים שאתה ערני לכל מה שקורה מסביב תוך כדי הלימוד.
4. כשלומד לבד;
או שאתה לומד - ואז היד שלך בינתיים מתעסקת באובססיביות עם העט, עם דף, עם טישיו, עם הפוני [למי שיש, רח"ל] או השיער, או כל משהו כזה. וגם מעיף מבטים מהירים מאד לעבר כל מי שעובר בסביבה, בלי לשים לב בכלל לזה.
או שאתה יושב ליד הגמרא, ובוהה בה או באוויר, וחולם על לא יודע מה.
או שאתה מוצא את עצמך יוצא - ונכנס - ויוצא - ונכנס [אחי אתה כבר עם 7 כוסות מים. תרגע.]
5. כשלומד, יוצא הרבה לדקה, עושה איזה סיבוב בחוץ - בד"כ עם תירוץ כלשהו. באמת לקחתי שניה טישיו. אבל בלי איזה תכלית מוגדרת. סוג של יוצא, סיבוב, חוזר. לומד כמה דקות, יוצא, סיבוב, חוזר.
6. מעדיף לשמוע את השיעור מוקלט אחר כך באוזניות ולכתוב בו-זמנית - מאשר להיות בו פיזית.
7. כשרוצה לחשוב על יותר מסברא אחת גרידא [נניח לבנות איזה מהלך], בד"כ עושה את זה כשאתה לבד, עם עט ודף.
8. כשכותב שיעור שאתה נמצא בו [ובפרט אם שואלים בו שאלות תוכ"ד], הדף מתחיל ברור, בכתב קטן ומסודר, ולאט לאט גדל ומתבלגן, ונהיה כתוב ב'קודים', ונהיים חסרים קטעים ושורות, והיכנשהו הפסקת לכתוב.
9. שואל בשיעור שאלות, טובות אפילו, אבל כשמישהו שואל אותך "אז מה הוא אמר שהרעק"א סובר, זה קנין ממון או קנין איסור?" אתה מגמגם משהו שלא ממש אחזת את הנקודה הזו. ובקיצור - ה'פרטים' שבשיעור, היו נחמדים. השיעור כמכלול - חתיכת בלאגן.
10. מבט ערני. נכנס למקום - מבט ימינה, מבט שמאלה, קולט את התמונת מצב בשניות. הליכה קצת מעניינת. לפעמים מהירה. אולי קצת קופצנית.
11. הולך בדרך - חייב נגן עם מוזיקה או משהו, או מישהו לדבר איתו. אין מצב שהולך, לבד, בלי לעשות כלום.
12. אין מצב שיושב באמצע ספסל. בין בלימוד, בין בתפילה. רק במעבר.
13. מתפלל במניין הכי מהיר [אלא אם כן יש איזה משהו חווייתי במניין הספיציפי שלו]
14. מתאמץ מאד לא לעשות 'עושה שלום' אם יש מישהו שמתפלל מאחוריו. וכשמצליח - בד"כ בינתיים בודק את כל הסביבה, ואת הכיסים, ואת השעון. וכן אם עושה עושה שלום לפני שהחזן התחיל חזרת הש"ץ - בד"כ לא מצליח לחכות במקום שכלו פסיעותיו עד שהחזן יגיע לקדושה או יתחיל קדיש [במעריב. וכשמצליח - קורה לפעמים שרק כשהחזן כבר לקראת סוף הקדיש נזכר לחזור למקומו]
נגמרה לי הסבלנות לעכשיו...

"אני בחור טוב, לומד, אז למה - ריבונו של עולם - מעניין אותי / אני מבין ב... כל כך הרבה נושאים שהם לא קשורים לתורה???". מוכר?
[בקיצור, למה אני לא שקוע בלימוד?]

מישהו כאן הצליח אי-פעם לחשוב בלימוד - משהו מוגדר ובמודע - בדרך, ברחוב, בלי כדור?

עצה ממש ממש לא... ואני ממש לא אומר לעשות זאת בפועל [אני כן עשיתי כך...] אבל ברעיון, הדרך הכי טובה זה פשוט לקחת אטנט 10 מ"ג פעם אחת לפני הסדר, ולבדוק אם היה שינוי. [הענין הוא שבנאדם שנולד כזה - לא מכיר מציאות אחרת. אני בפעם הראשונה שלקחתי, יצאתי בהלם שעד עכשיו פשוט 'גררתי משאית בעליה' = השקעתי ים אנרגיה בכל סֵדר מחדש]
את המומחה - לדעתי - צריך רק אחרי שאתה כבר מבין בבירור שאתה שונה מכולם, ואז זקוק ל- א. אבחנה מבדלת [ו @הקטן שבאריות יסביר מה זה. אין לי גרם סבלנות לכלום]. ב. התאמה של הכדור.
את הדבר הנ"ל - אם מישהו עושה זה על אחריותו האישית בלבד. אני מזהיר מראש.

תכל'ס לדבר שבשבילו נכנסתי לכאן עכשיו -
מי שיש לו עצה מועילה לקום בזמן בבוקר - אנא ואנא שיכתוב.
ב"ה יש לי מחייב להגיע בזמן לסֵדר. אבל כרגע השחרית שלי מקווצת בין השעה של הקימה לשעה של הסֵדר - וה' ישמור איך זה נראה.
הבעיה היא א. אני לא עם השפעה של כדור. ב. השכל - והשליטה העצמית שלי - עדיין ישנוניים למדי...
אנא. הבו לי עצות.
אני חושב שזה הדבר הכי קריטי אצלי כרגע בעבודת האלול. תבורכו מן השמיים.


נ.ב. אני לא יודע מה כתבתי כאן בהודעה. אני רואה מטושטש... [לא קשור לעיניים...]. אז אם יש הערות וכו' - אנא תדונו אותי לכף זכות. בתודה מראש...

 

[פופצ']

הרב @פופצ' , התיאור שלך כל-כך מזכיר לי את עצמי. אני בחורצ'יק אמנם, אבל -
גם אני "הייתי בטוח שזה בסה"כ יצר הרע ובגלל שאני לא מספיק שקוע בלימוד ויש לי דברים אחרים בראש שיותר מעניינים אותי אני לא מצליח להתרכז". הופס, טעות, אני לא חשבתי בכלל שאני לא מצליח להתרכז. אני הייתי בטוח שאני תקין ונורמלי לגמרי, ורק לא הייתי מרוצה מעצמי ש"אני לא מספיק שקוע בלימוד ויש לי דברים אחרים בראש שיותר מעניינים אותי".
הייתי בטוח שכשמדברים על 'עמל התורה' - על זה בדיוק מדברים. הסתכלתי ברחמים על האלו שאין להם טעם בלימוד [כי 'עיון' אצלי היה גישמאק אדיר. 'בקיאות' - בסדר, נראה לי. קצת 'עמל התורה' אבל בסדר.. לזה נולדנו.]
סיימתי יותר מחצי ש"ס [ונעצרתי איפשהו בתחילת הישיב"ק, כשהתחילו 'סדרים' שהייתי צריך להתאים את עצמי אליהם].
במבט לאחור - שיעור א' ישי"ק היה פצצה, כי ישבתי בספסל הראשון, מול הר"מ בדיוק, הוא דיבר בהתלהבות - עם כל הרמ"ח ושס"ה. הרגשתי שהוא מדבר ישירות איתי. הייתי תוקף בשאלות חזקות אחת-אחת [באימפולסיביות אדירה, שאחרי שנים כששמעתי הקלטה ישנה של השיעור - התפדחתי ברמות. לא ידעתי שהייתי עד כדי כך אימפולסיבי. לא נתתי לו דקה לדבר...]
שיעור ב' ישי"ק היה על הפנים. ישבתי בספסל שנמצא בצד של הר"מ - ולא מולו. איפשהו באמצע. הר"מ היה לא ממש מרתק ולא ממש מסודר ובהיר. וכל השנה הייתי איתו בכאסח - לא ידעתי ממש למה. רק זוכר שמאד מאד מאד הפריע לי שהוא לא ברור ומסודר. [כמעט עברתי שיעור באמצע השנה, בסוף השתכנעתי לשתוק ולהמתין לסוף השנה].
שיעור ג' ישי"ק התחיל פצצה - כמה מעניין, בספסל הראשון. מול הר"מ בדיוק. הוא דיבר רגוע - אבל ברור. בהיר. מסודר. תענוג. ואז פתאום כמה חכמים התלוננו על זה שלא הוגן שהמקומות כל הזמן אותו דבר, והוחלט שכל שבוע - אאל"ט - עוברים ספסל אחד אחורה. וכאן התחיל להיווצר פיצוץ, ואז היתה תקופה של איזה גל קורונה ועברו למקום אחר, וכמובן - איכשהו - אני מוצא את עצמי בספסל הראשון, מול הר"מ... [רק עכשיו אני אוחז עד כמה זה שקוף... אבל תמיד חשבתי שזה פשוט יותר נחמד לי. אולי קצת פינוק...]
ואז... בקיצור, אפשר לסכם את זה שאם נכנסתי לשיעור זה היה נראה לי רק כשאני יושב מול הר"מ, ומשתתף פעיל.

וואי וואי
האנרגיות שלך צועקות מתוך המקלדת
הלואי שהיו לי אפילו רבע מהם.
עודדת אותי
אני לא ADHD אלא אולי ADD ולכן אני יכול להזדהות רק עם חלק מהדברים שכתבת, החלק השני אצלי הוא בדיוק הפוך,
בא נעבור אחד אחד

1. מוצא את עצמו יושב בסדרים [אולי גם בשיעורים] בד"כ בספסל שמאחוריו נמצא הקיר,
או שלצידו הקיר,
או גם מאחוריו וגם לצידו = פינה.

לא מכיר תופעה כזאת

2. כשלומד בחברותא - אתה זה שקורא.

הפוך בדיוק- זאת אומרת ודאי שכשאני קורא אני יותר מתרכז, אבל אין לי מטיבציה לקרוא (עצלנות/ADD, לא סגור על זה).

3. לעיתים קרובות כשלומד בחברותא, בעיקר כשנמצא במקום עם עוד הרבה אנשים, מוצא את עצמך עומד - מסובב, הפוך מהספסל, עם הפנים לחברותא שיושב - ומדבר, ובלי לשים לב אתה מעיף מבטים לכל עבר. תוך-כדי-דיבור. אתה אולי לא שם לב, אבל אחרים רואים שאתה ערני לכל מה שקורה מסביב תוך כדי הלימוד.

פחות... בוהה בנקודה מסוימת בחברותא או בגמרא ומרחף בראש.

4. כשלומד לבד;
או שאתה לומד - ואז היד שלך בינתיים מתעסקת באובססיביות עם העט, עם דף, עם טישיו, עם הפוני [למי שיש, רח"ל] או השיער, או כל משהו כזה. וגם מעיף מבטים מהירים מאד לעבר כל מי שעובר בסביבה, בלי לשים לב בכלל לזה.

לא

או שאתה יושב ליד הגמרא, ובוהה בה או באוויר, וחולם על לא יודע מה.

בול

5. כשלומד, יוצא הרבה לדקה, עושה איזה סיבוב בחוץ - בד"כ עם תירוץ כלשהו. באמת לקחתי שניה טישיו. אבל בלי איזה תכלית מוגדרת. סוג של יוצא, סיבוב, חוזר. לומד כמה דקות, יוצא, סיבוב, חוזר.

קורה לא כזה הרבה פעמים אבל קורה, אגב כשזה עם חברותא זה הרבה יותר

6. מעדיף לשמוע את השיעור מוקלט אחר כך באוזניות ולכתוב בו-זמנית - מאשר להיות בו פיזית.

מעדיף לא להיות בשניהם

7. כשרוצה לחשוב על יותר מסברא אחת גרידא [נניח לבנות איזה מהלך], בד"כ עושה את זה כשאתה לבד, עם עט ודף.

לא מחייב, יכול להיות שהמהלכים היפים יוצאים יותר לבד

8. כשכותב שיעור שאתה נמצא בו [ובפרט אם שואלים בו שאלות תוכ"ד], הדף מתחיל ברור, בכתב קטן ומסודר, ולאט לאט גדל ומתבלגן, ונהיה כתוב ב'קודים', ונהיים חסרים קטעים ושורות, והיכנשהו הפסקת לכתוב.

כבר הרבה שנים לא כתבתי שיעור, אבל כן, זכור מהישיבה

9. שואל בשיעור שאלות, טובות אפילו, אבל כשמישהו שואל אותך "אז מה הוא אמר שהרעק"א סובר, זה קנין ממון או קנין איסור?" אתה מגמגם משהו שלא ממש אחזת את הנקודה הזו. ובקיצור - ה'פרטים' שבשיעור, היו נחמדים. השיעור כמכלול - חתיכת בלאגן.

בול

10. מבט ערני. נכנס למקום - מבט ימינה, מבט שמאלה, קולט את התמונת מצב בשניות. הליכה קצת מעניינת. לפעמים מהירה. אולי קצת קופצנית.

לא. ADD בלי H

11. הולך בדרך - חייב נגן עם מוזיקה או משהו, או מישהו לדבר איתו. אין מצב שהולך, לבד, בלי לעשות כלום

הפוך בדיוק נהנה מהשקט, מעדיף ללכת לבד, אלא אם כן אשתי או חבר ממש טוב שיש שפה משותפת, אם לא מתקשה לתקשר זמן ארוך עם אדם אחד

11. הולך בדרך - חייב נגן עם מוזיקה או משהו, או מישהו לדבר איתו. אין מצב שהולך, לבד, בלי לעשות כלום.
12. אין מצב שיושב באמצע ספסל. בין בלימוד, בין בתפילה. רק במעבר.
13. מתפלל במניין הכי מהיר [אלא אם כן יש איזה משהו חווייתי במניין הספיציפי שלו]
14. מתאמץ מאד לא לעשות 'עושה שלום' אם יש מישהו שמתפלל מאחוריו. וכשמצליח - בד"כ בינתיים בודק את כל הסביבה, ואת הכיסים, ואת השעון. וכן אם עושה עושה שלום לפני שהחזן התחיל חזרת הש"ץ - בד"כ לא מצליח לחכות במקום שכלו פסיעותיו עד שהחזן יגיע לקדושה או יתחיל קדיש [במעריב. וכשמצליח - קורה לפעמים שרק כשהחזן כבר לקראת סוף הקדיש נזכר לחזור למקומו]

לא, כנ"ל

"אני בחור טוב, לומד, אז למה - ריבונו של עולם - מעניין אותי / אני מבין ב... כל כך הרבה נושאים שהם לא קשורים לתורה???". מוכר?
[בקיצור, למה אני לא שקוע בלימוד?]

כן. מאז שאני לא בחור, בתור בחור דוקא מאוד אחזתי מעצמי.

אבל ברעיון, הדרך הכי טובה זה פשוט לקחת אטנט 10 מ"ג פעם אחת

איך משיגים?

נו, אז מישהו מסכים לאבחן אותי כבר?