הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קראתי השבוע את סדרת "אמון", חוי בר.
סדרת מותחנים מסוגת פעולה.
הסדרה כוללת שלושה ספרים, המכילים את השורש א.מ.ן בשמם: מבחן נאמנות, אמון בלתי מסויג, משבר אמון.
אני מזהירה מראש, זאת ביקורת נשכנית מאוד, ורעה מאוד. ראו הוזהרתם!
מושגים להבנת הרקע:
יחידה 0: יחידה ששרוליק הקים, מורכבת מאנשי צה"ל, מוסד ושב"כ, ועומדת ישירות תחת ראש הממשלה.
כשל בהולכה עצבית: בעיה רפואית שיש לשרוליק, חומרים מסוימים לא נספגים טוב בגוף ובכל תרופה המכילה חומרים אלו הוא מקבל פי 10. לשרוליק יש שבבים בגוף, שמעבירים נתונים על הספיגה למכשיר הפלפון שלו.
ו—קדימה לביקורת.
עלילה
שרוליק לוין, יוצא בשאלה מבני ברק, העומד בראשות יחידה אפס, מתמודד עם כמה פרשיות סבוכות המטרידות את מדינת ישראל. בדרך הוא בוס מאפיה, רופא צבאי בנייבי סילס, נגן נבל ועוד כהנה וכהנה.
לשלושת הספרים יש בעיה זהה: העלילה מתחילה מהאמצע, הקורא הממוצע לא מבין כלום. למה שרוליק לחוץ? מה קרה? מי זה אחמד? מה הקטע הזה אומר בעצם? קוראים ספר שלם בלי להבין דבר!
רק בסוף הספר הכל מובן, דבר בעייתי מאוד, כי לקורא ההיפראקטיבי הממוצע אין סבלנות לחכות ספר שלם להבין מה הוא קורא. בכנות? זה היה מעצבן מאוד.
נקודה נוספת בעלילה שהפריע לי, העבר והווה מעורבבים בניהם מאוד מאוד, קשה לעקוב אחרי התאריכים ולקלוט מה קורה לפני מה ולמה.
כתיבה
כתיבה יפה מאוד, ממגנטת וסוחפת. בקטנה, ניכר שהספר הראשון נכתב בגיל 17, חסר בו בשלות מסוימת שהגיל מקנה.
קטע בן שלוש עמודים של דיאלוג בלבד, ללא שום מילה נוספת? (כולל בלי שמות הדוברים!) מבחינתי זה לא קביל, אולי זה נכון ספרותית, אין לי מושג. בתור קוראת – זה מייגע, זה מעצבן, זה משעמם.
הרבה תיאורים כמו "חייך במאור פנים" "נדהם עד עמקי נשמתו" "קולו ההמום" אל תכתבי לנו את זה, תני לנו להרגיש את זה לבד...
באופן כללי הסדרה עמוסה בדיאלוגים, עמוסה מאוד מאוד מאוד. זה יפה, זה שנון, אבל עובר לחלוטין את גבול הטעם הטוב. הייתי מקצצת בחצי לפחות.
רוחניות
את מה שאני עומדת לכתוב עכשיו אני חושבת איך לנסח בצורה זהירה.
הסדרה לוקה בבעיה רוחנית עמוקה ביותר, בעיקר הספר הראשון, וזה גרוע ביותר.
שרוליק, כמו כל גיבורי האקשן בז'אנר בציבור שלנו, הוא חזק, אתלטי, ציני ומעצבן.
אבל, בשונה מהגיבור המוכר יותר בסדרה מקבילה, המוסריות שלו קטנה מאוד עד בלתי קיימת בכלל. הוא נהנה מרוע, אין לו טיפת נקיפת מצפון מלחקור אזרח חף בפשע באמצעים מחמירים. היחס שלו ליהדות מזלזל ביותר, בעיקר לפני שהתחזק אבל גם אחרי. האינטרס היחיד שלו הוא הוא בעצמו, לא ערבות יהודית, לא מסירות למדינה, אפילו לא חוש צדק מפותח. נטו מה יעשה טוב יותר לשרוליק לוין.
משפטים ספציפיים שצרמו לי מאוד:
"וואו, מזמן לא חיללתי שבת ככה" (באדישות ובצחוק קל)
"שרוליק צחק, שמחה לא הייתה בקולו, הייתה שם ציניות ואכזריות מה" (כשהוא מתעמת עם הוריו שקיבלו אותו בלי תנאים חזרה)
"אני מתחיל לחשוב שהנישואים מבוימים" (על האירוסין של שרוליק לנועה)
"כמו תמיד, כשיצא לפעולות, הוא השאיר את המצפון בבית" (שרוליק לפני פעולה)
ועוד כהנה וכהנה משפטים, שאין לי את הספרים לידי לצטט אותם וגם אין עניין.
בכלל, השפה והסיטואציות לא מתאימות במיוחד לספר חרדי. אני לא מעוניינת לקרוא איך הכלב של הגיבור מלקק לו את הפנים, וגם לא שהוא אוהב סטייק בגבינה. אה, אפילו שהוא אוהב הוא לא אוכל. כל הכבוד באמת.
אני גם לא רוצה לקרוא שהוא נותן הסכמה לנישואין לבחורה גויה, ואז מתחרט. פשוט לא.
רק אחרי שקראתי את הסדרה הזאת הבנתי למה חשוב כל כך שלגיבור תהיה דמות תורנית שתכוון אותו בדרך. גם אם הוא משומה אומר בדיוק את מה שמתאים לעלילה ולרצון הסופרת. זה מכניס הרבה הרבה יהדות לסיפור, ובסוף זה חובה בספרות שלנו.
גיבור
שרוליק, בשונה מכמה גיבורי על, הוא לא כל יכול. בכלל לא. הוא הרי נפצע קשה! ואפילו הרופא אומר שהוא לא יכול ללכת! אלא ששרוליק מיד קם מהמיטה והולך. בלתי אפשרי רפואי? הצחקתם אותי, בשביל זה הוא שרוליק לוין.
זה מגרד, זה מעצבן.
אפילו על הבעיה בהבנת הגמרא הוא מצליח להתגבר, כי אחרת איך יעשו לו סיום מסכת?
ללכת עוד צעד קדימה?
לא אהבתי את שרוליק. למעשה, אפילו שנאתי אותו. לא היה לי שום רצון שהעלילה תלך בדרך שתתאים לו ותעשה לו טוב, רציתי שהספר יהיה כמה שיותר מעניין, אפילו במחיר ששרוליק ימות.
וספר שהקורא לא מתחבר לגיבור – הוא ספר עם בעיה ספרותית, אין מה לעשות.
אמינות
בגדול, הסדרה די אמינה, ניכר שנערך תחקיר יסודי מאוד. פחות אהבתי את ההמצאה של יחידת אפס והכשל בהולכה עצבית, אבל זה באמת כבר טעם אישי.
שורה תחתונה?
נהניתי מהקריאה. לחובבי הז'אנר.
סדרת מותחנים מסוגת פעולה.
הסדרה כוללת שלושה ספרים, המכילים את השורש א.מ.ן בשמם: מבחן נאמנות, אמון בלתי מסויג, משבר אמון.
אני מזהירה מראש, זאת ביקורת נשכנית מאוד, ורעה מאוד. ראו הוזהרתם!
מושגים להבנת הרקע:
יחידה 0: יחידה ששרוליק הקים, מורכבת מאנשי צה"ל, מוסד ושב"כ, ועומדת ישירות תחת ראש הממשלה.
כשל בהולכה עצבית: בעיה רפואית שיש לשרוליק, חומרים מסוימים לא נספגים טוב בגוף ובכל תרופה המכילה חומרים אלו הוא מקבל פי 10. לשרוליק יש שבבים בגוף, שמעבירים נתונים על הספיגה למכשיר הפלפון שלו.
ו—קדימה לביקורת.
עלילה
שרוליק לוין, יוצא בשאלה מבני ברק, העומד בראשות יחידה אפס, מתמודד עם כמה פרשיות סבוכות המטרידות את מדינת ישראל. בדרך הוא בוס מאפיה, רופא צבאי בנייבי סילס, נגן נבל ועוד כהנה וכהנה.
לשלושת הספרים יש בעיה זהה: העלילה מתחילה מהאמצע, הקורא הממוצע לא מבין כלום. למה שרוליק לחוץ? מה קרה? מי זה אחמד? מה הקטע הזה אומר בעצם? קוראים ספר שלם בלי להבין דבר!
רק בסוף הספר הכל מובן, דבר בעייתי מאוד, כי לקורא ההיפראקטיבי הממוצע אין סבלנות לחכות ספר שלם להבין מה הוא קורא. בכנות? זה היה מעצבן מאוד.
נקודה נוספת בעלילה שהפריע לי, העבר והווה מעורבבים בניהם מאוד מאוד, קשה לעקוב אחרי התאריכים ולקלוט מה קורה לפני מה ולמה.
כתיבה
כתיבה יפה מאוד, ממגנטת וסוחפת. בקטנה, ניכר שהספר הראשון נכתב בגיל 17, חסר בו בשלות מסוימת שהגיל מקנה.
קטע בן שלוש עמודים של דיאלוג בלבד, ללא שום מילה נוספת? (כולל בלי שמות הדוברים!) מבחינתי זה לא קביל, אולי זה נכון ספרותית, אין לי מושג. בתור קוראת – זה מייגע, זה מעצבן, זה משעמם.
הרבה תיאורים כמו "חייך במאור פנים" "נדהם עד עמקי נשמתו" "קולו ההמום" אל תכתבי לנו את זה, תני לנו להרגיש את זה לבד...
באופן כללי הסדרה עמוסה בדיאלוגים, עמוסה מאוד מאוד מאוד. זה יפה, זה שנון, אבל עובר לחלוטין את גבול הטעם הטוב. הייתי מקצצת בחצי לפחות.
רוחניות
את מה שאני עומדת לכתוב עכשיו אני חושבת איך לנסח בצורה זהירה.
הסדרה לוקה בבעיה רוחנית עמוקה ביותר, בעיקר הספר הראשון, וזה גרוע ביותר.
שרוליק, כמו כל גיבורי האקשן בז'אנר בציבור שלנו, הוא חזק, אתלטי, ציני ומעצבן.
אבל, בשונה מהגיבור המוכר יותר בסדרה מקבילה, המוסריות שלו קטנה מאוד עד בלתי קיימת בכלל. הוא נהנה מרוע, אין לו טיפת נקיפת מצפון מלחקור אזרח חף בפשע באמצעים מחמירים. היחס שלו ליהדות מזלזל ביותר, בעיקר לפני שהתחזק אבל גם אחרי. האינטרס היחיד שלו הוא הוא בעצמו, לא ערבות יהודית, לא מסירות למדינה, אפילו לא חוש צדק מפותח. נטו מה יעשה טוב יותר לשרוליק לוין.
משפטים ספציפיים שצרמו לי מאוד:
"וואו, מזמן לא חיללתי שבת ככה" (באדישות ובצחוק קל)
"שרוליק צחק, שמחה לא הייתה בקולו, הייתה שם ציניות ואכזריות מה" (כשהוא מתעמת עם הוריו שקיבלו אותו בלי תנאים חזרה)
"אני מתחיל לחשוב שהנישואים מבוימים" (על האירוסין של שרוליק לנועה)
"כמו תמיד, כשיצא לפעולות, הוא השאיר את המצפון בבית" (שרוליק לפני פעולה)
ועוד כהנה וכהנה משפטים, שאין לי את הספרים לידי לצטט אותם וגם אין עניין.
בכלל, השפה והסיטואציות לא מתאימות במיוחד לספר חרדי. אני לא מעוניינת לקרוא איך הכלב של הגיבור מלקק לו את הפנים, וגם לא שהוא אוהב סטייק בגבינה. אה, אפילו שהוא אוהב הוא לא אוכל. כל הכבוד באמת.
אני גם לא רוצה לקרוא שהוא נותן הסכמה לנישואין לבחורה גויה, ואז מתחרט. פשוט לא.
רק אחרי שקראתי את הסדרה הזאת הבנתי למה חשוב כל כך שלגיבור תהיה דמות תורנית שתכוון אותו בדרך. גם אם הוא משומה אומר בדיוק את מה שמתאים לעלילה ולרצון הסופרת. זה מכניס הרבה הרבה יהדות לסיפור, ובסוף זה חובה בספרות שלנו.
גיבור
שרוליק, בשונה מכמה גיבורי על, הוא לא כל יכול. בכלל לא. הוא הרי נפצע קשה! ואפילו הרופא אומר שהוא לא יכול ללכת! אלא ששרוליק מיד קם מהמיטה והולך. בלתי אפשרי רפואי? הצחקתם אותי, בשביל זה הוא שרוליק לוין.
זה מגרד, זה מעצבן.
אפילו על הבעיה בהבנת הגמרא הוא מצליח להתגבר, כי אחרת איך יעשו לו סיום מסכת?
ללכת עוד צעד קדימה?
לא אהבתי את שרוליק. למעשה, אפילו שנאתי אותו. לא היה לי שום רצון שהעלילה תלך בדרך שתתאים לו ותעשה לו טוב, רציתי שהספר יהיה כמה שיותר מעניין, אפילו במחיר ששרוליק ימות.
וספר שהקורא לא מתחבר לגיבור – הוא ספר עם בעיה ספרותית, אין מה לעשות.
אמינות
בגדול, הסדרה די אמינה, ניכר שנערך תחקיר יסודי מאוד. פחות אהבתי את ההמצאה של יחידת אפס והכשל בהולכה עצבית, אבל זה באמת כבר טעם אישי.
שורה תחתונה?
נהניתי מהקריאה. לחובבי הז'אנר.
)
