סיפור בהמשכים סודות מן החדר

איזה אפיון מדהים של אפרת! היא כל כך בנויה לי בראש, אני יכולה לצפות מראש את התגובות שלה ויחד עם זה הכתיבה כל כך מיוחדת שהייתי מרותקת לקרוא כל מילה למרות שהיה די צפוי.
רק אל תתני לה להתחתן בסוף עם הגרוש הזה! בבקשה! היא עברה מספיק!
 
איזה אפיון מדהים של אפרת! היא כל כך בנויה לי בראש, אני יכולה לצפות מראש את התגובות שלה ויחד עם זה הכתיבה כל כך מיוחדת שהייתי מרותקת לקרוא כל מילה למרות שהיה די צפוי.
תודה. מסקרן אותי מה היה צפוי מראש: שההצעה שהרב יציע תהיה הצעה לא ממש מעולה או שהוא יציע לה גרוש בן 32...?
 
תודה. מסקרן אותי מה היה צפוי מראש: שההצעה שהרב יציע תהיה הצעה לא ממש מעולה או שהוא יציע לה גרוש בן 32...?
אני התכוונתי ספציפית לאפיון הדמות של אפרת, התכוונתי שאחרי כל כך הרבה זמן שליוינו את אפרת, התגובה שלה צפויה מראש: הקושי שלה לומר לרב שהיא לא רוצה, הצורך בקבלת מחמאות מהסביבה גם במחיר אישי כבד, התחושות הקשות אחר כך.
חוסר בשלות רגשית, חוסר יציבות, חוסר ביטחון.
לגבי מה שאת שואלת, בודאי שהרב יציע לה הצעה לא קונבנציונלית, זה גם צפוי וזה חלק מהקונספט של המקום הזה שבו היא נמצאת. אז כן, גם זה היה צפוי.
 
סוף סוף אני יכולה להגיב כאן(:
אני קוראת את הסיפור כבר תקופה ארוכה,
ומה שאני חיבת לומר לך שהוא ממש נוגע ללב,
יש לי חברה שמתאימה אחד על אחד עם תחילת הסיפור,
שכמעט וחשבתי שכתבת עליה.
וריגש אותי ברמות בצורת כתיבה שלך.
ותמשיכי מחכה לעוד...

אגב עם חשבתן שמה שתואר על הסגירות וההסתכלות של המשפחה זה הגזמה ואין משפחות כאלה,
אז צר לי לאכזב אתכן שיש בתים הרבה יותר גרועים, ואת הבית שלה הייתי מגדירה כ-6 מיתוך 10.
 
וואו @הודיה לוי איזה סיפורררר
קראתי אותו ברתק!!!
כתיבה מושכת ומרתקת בטירוף!
מחכה בקוצר רוחחח להמשך!!!
 
סוף סוף אני יכולה להגיב כאן(:
אני קוראת את הסיפור כבר תקופה ארוכה,
ומה שאני חיבת לומר לך שהוא ממש נוגע ללב,
יש לי חברה שמתאימה אחד על אחד עם תחילת הסיפור,
שכמעט וחשבתי שכתבת עליה.
וריגש אותי ברמות בצורת כתיבה שלך.
ותמשיכי מחכה לעוד...

אגב עם חשבתן שמה שתואר על הסגירות וההסתכלות של המשפחה זה הגזמה ואין משפחות כאלה,
אז צר לי לאכזב אתכן שיש בתים הרבה יותר גרועים, ואת הבית שלה הייתי מגדירה כ-6 מיתוך 10.
וואו @הודיה לוי איזה סיפורררר
קראתי אותו ברתק!!!
כתיבה מושכת ומרתקת בטירוף!
מחכה בקוצר רוחחח להמשך!!!
תודה :)

לצערי לא הייתה לי השראה בתקופה האחרונה, ונאלצתי לעשות הפסקה קטנה. אבל מקווה לעלות היום בעז"ה קטע באשכול נפרד. זה לא המשך ישיר של הסיפור אבל קטע מתוך חייה של אפרת.
 
פרק כ"ט/ מראה מראה שעל הקיר, מי הכי טיפשה בעיר?


עמדתי מול הראי, לבושה בשמלת הקטיפה הסגולה שהשאילה לי רחל תהילה. גם תיק האיפור שהיה פתוח על שידת העץ לא היה שייך לי.

מרחתי שכבת מייק -אפ דקה על נמשי, עיניים בצבע ירוק זית הביטו בי במבט מלא אכזבה.

"לא יכולתי לעשות שום דבר", עניתי להן בשעה שהברשתי את שערותיי לאחור.

'אולי כן?', הצטרפו הגבות. גם הן מחאו על ההחלטה שלי. התכווצו בהבעה של חוסר שביעות רצון, ביקשו תשובות.

"אין לי אף אחד", השבתי גם להם. אין לי אף אחד בעולם שיתנגד לטעויות שלי, ימחק אותם. אין לי אף אחד שיעזור לי בבחירות שלי, יחבק אותם. אין לי אף אחד. פשוט אין. אז בבקשה אל תערערו על ההחלטות שלי".

שתיקה השיבה לי. השפתיים רעדו.

העברתי סירוק אחרון על שערותיי ויצאתי אל הפגישה.


***

חיכיתי רבע שעה ואיש לא הגיע. רק אחרי שכמעט פקעה סבלנותי ראיתי דמות ארוכה מתקרבת לעברי.

בלורית בהירה הסתירה את גבותיו. משקפי פלסטיק גדולות היו תלויות על קצה אפו. נעלי הבלנסטון התקרבו לעברי בצעדים מהירים. לא יכולתי שלא להבחין בציציות הארוכות שהתבדרו ברוח וכמעט עקפו את ברכיו.

"היי, נעים מאוד. ציון אפרים. ממש מתנצל על האיחור".

"אפרת", מרחתי חיוך מאולץ על פני.

"שם יפה", הוא חייך בחזרה. ונראה היה שאמר זאת רק בשל העובדה שלא היה לו משהו טוב יותר לומר.

"אז איפה את רוצה לשבת?", שאל. עינו פזלו לספסל היחיד שעמד מיותם מולנו.

"אפשר כאן", הצבעתי על הספסל המדובר.

צעדנו לעברו באיטיות והתיישבנו בריחוק ניכר אחד מהשני.

"שמעתי עליך דברים נפלאים מהרב", הוא פתח את השיחה במשפט שלא ציפית לו.

חייכתי, נבוכה. לא מצאתי מה לומר. למען האמת לא היה בי את הכוח לחשוב על המילים המתאימות.

הוא נשך את שפתיו. נראה היה שהוא חושב לאן כדאי להניע את השיחה: "אני חייב לרב את החיים שלי", אמר לבסוף

"כל מה שיש לי זה רק בזכותו. הוא זה שאסף אותי מהרחוב והרים אותי מעפר ומאשפות. אין ספק, זכית במורה דרך

נהדר".

עכשיו היה תורי להגיב, לאשר. לשבח גם כן את הרב. אבל שוב מצאתי את עצמי שותקת ומהנהנת ביובש.

"רוצה לספר לי קצת על עצמך?", הוא שאל בקול שקט.

"קוראים לי אפרת. אני בת תשע עשרה וחצי. גדלתי בבית חרדי בבני ברק. עזבתי את הבית לפני כמעט חצי שנה, ומאז אני נודדת".

יכולתי להמשיך לדבר, היה כל כך הרבה מה לפרוק, לפרק. בכל זאת בחרתי לשתוק. היה לי קשה לתת כרטיס כניסה לעולמי הפרטי לאדם זר ולמספר מילים קפואות שהוחלפו ביננו.

נראה היה שהוא מבין את הרמז. הוא המשיך לספר על עצמו. סיפר על הישיבות שהיה בהם. על הר"מים והמשגיחים. דיבר בעיקר על הרב. על פעילות החסד שלו בארץ ובעולם. על הישיבה שפתוחה לכל נפש בלי תנאים והגבלות: "הבית לכל הנשמות".



ציון המשיך לדבר ואני המשכתי לשתוק. טבעתי בעולמות שאין בהם. לא תורה ולא חסד. רק אני מול עצמי ומול שתיקותיי.

חיכיתי שתסתיים הפגישה, שאקום ואתנער. הרגשתי זרה בשמלת הקטיפה הסגולה. גם החיוך המתמשך ומסכת האיפור היו זרים לי. לא ידעתי למה אני כאן. חגיגית ואחרת. לא שייכת. אפילו לא לעצמי.

* * *

"היה נחמד מאד", סיכם ציון בסיום הפגישה.
חיוך זעיר התנגן על שפתיי כשהרהרתי בעובדה: היה לך בהחלט נחמד עם עצמך. כי אני, לא באמת הייתי כאן.

ציון פנה לימין. אני לשמאל. לא רציתי לחזור לפנימייה. לא יכולתי.

ידעתי שאצטרך לספק תשובות ברורות. לאם הבית, לרב, לבנות הפנימיה. כולם ישאלו מה היה. ואיך. לאן ממשיכים
מכאן.

ואני לא יודעת, אבא, אני לא יודעת. אין לי די תשובות לעצמי ואיך אוכל לחלק אותם לאחרים?



לא פניתי לשביל המוביל אל הפנימייה. ממש מולי נשקפו שדות פתוחים. צעדתי באיטיות לעברם. לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.

"אז מה יהיה הסוף?", שאלתי את השמים. "לו רק יכולתי לברוח לאיזשהו מקום, להישאר בו. אולי הייתי עושה זאת. אבל למה אי אפשר לברוח מעצמי? למה אין מישהו שיבחר במקומי. למה? זאת רק אני שאצטרך לתת את התשובות עכשיו. אתה שומע?? רק אני!! ואני לא יודעת מה לומר. ל- א י- ו -ד – ע - ת!!

צעקתי. אפילו ההד שלי לא חזר. הקול שלי נבלע בין השדות. ברקע היה רחש קל של צרצרים.

השמים שתקו. עשבים נעו באיטיות ימין ושמאל. ירח וכוכבים השקיפו עלי, מפזרים עלי אבק של קסם שלא יכולתי לטעום ממנו. ושוב היינו רק אנחנו. אני השמים והטבע. והכל היה שקט כל כך כמו ביום הראשון לבריאת העולם.

צפצוף זעיר של שעון היד שלי הפר את הדממה וסימן לי שהגיעה שעה עגולה - חצות לילה.

התיישבתי על חומה נמוכה שהקיפה את השדות הפתוחות וחיבקתי את ברכיי. שולי שמלתי עפו ברוח.

"יודע מה?", הרמתי עיניים לשמים. רוח קרה הכתה בפניי. "לא יודעת מה יהיה הסוף, אפילו לא מה יהיה מחר. אבל היום אני בוחרת שלא לבחור. היום אני לא חוזרת לפנימייה".

הרוח שרקה פתאום, כמו מערערת על החלטתי. אבל אני לא התרגשתי. שילבתי את שתי זרועות ידי מאחורי צווארי והנחתי את ראשי על חומת האבן הישנה. לא פחדתי משום דבר. הכרתי כבר את הרחוב. גם הוא הכיר אותי.
 
נערך לאחרונה ב:
מחכה לפרק חדש😪
בקשתך נתקבלה ונקלטה בהצלחה במערכת : ) אבל למה סמיילי עצוב??;)

ועכשיו ברצינות - לא רציתי לקטוע את הרצף של הסיפור ולכתוב שם אז כותבת כאן שתגובות הערות וכו' וכו' יתקבלו בברכה...
 
פרק כ"ט/ מראה מראה שעל הקיר, מי הכי טיפשה בעיר?


עמדתי מול הראי, לבושה בשמלת הקטיפה הסגולה שהשאילה לי רחל תהילה. גם תיק האיפור שהיה פתוח על שידת העץ לא היה שייך לי.

מרחתי שכבת מייק-אפ דקה על נמשי, עיניים בצבע ירוק זית הביטו בי במבט מלא אכזבה.

"לא יכולתי לעשות שום דבר", עניתי להן בשעה שהברשתי את שערותיי לאחור.

'אולי כן?', הצטרפו הגבות. גם הן מחאו על ההחלטה שלי. התכווצו בהבעה של חוסר שביעות רצון, ביקשו תשובות.

"אין לי אף אחד", השבתי גם להם. אין לי אף אחד בעולם שיתנגד לטעויות שלי, ימחק אותם. אין לי אף אחד שיעזור לי בבחירות שלי, יחבק אותם. אין לי אף אחד. פשוט אין. אז בבקשה אל תערערו על ההחלטות שלי".

שתיקה השיבה לי. השפתיים רעדו.

העברתי סירוק אחרון על שערותיי ויצאתי אל הפגישה.


***

חיכיתי רבע שעה ואיש לא הגיע. רק אחרי שכמעט פקעה סבלנותי ראיתי דמות ארוכה מתקרבת לעברי.

בלורית בהירה הסתירה את גבותיו. משקפי פלסטיק גדולות היו תלויות על קצה אפו. נעלי הבלנסטון התקרבו לעברי בצעדים מהירים. לא יכולתי שלא להבחין בציציות הארוכות שהתבדרו ברוח וכמעט עקפו את ברכיו.

"היי, נעים מאוד. ציון אפרים. ממש מתנצל על האיחור".

"אפרת", מרחתי חיוך מאולץ על פני.

"שם יפה", הוא חייך בחזרה. ונראה היה שאמר זאת רק בשל העובדה שלא היה לו משהו טוב יותר לומר.

"אז איפה את רוצה לשבת?", שאל. עינו פזלו לספסל היחיד שעמד מיותם מולנו.

"אפשר כאן", הצבעתי על הספסל המדובר. צעדנו לעברו והתיישבנו בריחוק ניכר אחד מהשני.

"שמעתי עליך דברים נפלאים מהרב", הוא פתח את השיחה במשפט שלא ציפית לו.

חייכתי, נבוכה. לא מצאתי מה לומר. למען האמת לא היה בי את הכוח לחשוב על המילים הנכונות.

הוא נשך את שפתיו. נראה היה שהוא חושב לאן כדאי להניע את השיחה: "אני חייב לרב את החיים שלי", אמר לבסוף

"כל מה שיש לי זה רק בזכותו. הוא זה שאסף אותי מהרחוב והרים אותי מעפר ומאשפות. אין ספק, זכית במורה דרך

נהדר".

עכשיו היה תורי להגיב, לאשר. לשבח גם כן את הרב. אבל שוב מצאתי את עצמי שותקת ומהנהנת ביובש.

"רוצה לספר לי קצת על עצמך?", הוא שאל בקול שקט.

"קוראים לי אפרת. אני בת תשע עשרה וחצי. גדלתי בבית חרדי בבני ברק. עזבתי את הבית לפני כמעט חצי שנה, ומאז אני נודדת".

יכולתי להמשיך לדבר, היה כל כך הרבה מה לפרוק, לפרק. בכל זאת בחרתי לשתוק. היה לי קשה לתת כרטיס כניסה לעולמי הפרטי לאדם זר ולמספר מילים שהוחלפו ביננו.

נראה היה שהוא מבין את הרמז. הוא המשיך לספר על עצמו. סיפר על הישיבות שהיה בהם. על הר"מים והמשגיחים. דיבר בעיקר על הרב. על פעילות החסד שלו בארץ ובעולם. על הישיבה שפתוחה לכל נפש בלי תנאים והגבלות: "הבית לכל הנשמות".

ציון המשיך לדבר ואני המשכתי לשתוק. טבעתי בעולמות שאין בהם. לא תורה ולא חסד. רק אני מול עצמי ומול שתיקותיי.

חיכיתי שתסתיים הפגישה, שאקום ואתנער. הרגשתי זרה בשמלת הקטיפה הסגולה. גם החיוך המתמשך ומסכת האיפור היו זרים לי. לא ידעתי למה אני כאן. חגיגית ואחרת. לא שייכת. אפילו לא לעצמי.



"היה נחמד מאד", סיכם ציון בסיום הפגישה.
חיוך זעיר התנגן על שפתיי כשהרהרתי בעובדה: היה לך בהחלט נחמד עם עצמך. כי אני, לא באמת הייתי כאן.

ציון פנה לימין. אני לשמאל. לא רציתי לחזור לפנימייה. לא יכולתי.

ידעתי שאצטרך לספק תשובות ברורות. לאם הבית, לרב, לבנות הפנימיה. כולם ישאלו מה היה. ואיך. לאן ממשיכים

מכאן.

ואני לא יודעת, אבא, אני לא יודעת. אין לי די תשובות לעצמי ואיך אוכל לחלק אותם לאחרים?



לא פניתי לשביל המוביל אל הפנימיה. ממש מולי נשקפו שדות פתוחים. צעדתי באיטיות לעברם. לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.

"אז מה יהיה הסוף?", שאלתי את השמים. "לו רק יכולתי לברוח לאיזשהו מקום, להישאר בו. אולי הייתי עושה זאת. אבל למה אי אפשר לברוח מעצמי? למה אין מישהו שיבחר במקומי. למה? זאת רק אני שאצטרך לתת את התשובות עכשיו. אתה שומע?? רק אני!! ואני לא יודעת מה לומר. ל- א י- ו -ד – ע - ת.

צעקתי. אפילו ההד שלי לא חזר. הקול שלי נבלע בין השדות. ברקע היה רחש קל של צרצרים.

השמים שתקו. עשבים נעו באיטיות ימין ושמאל. ירח וכוכבים השקיפו עלי, מפזרים עלי אבק של קסם שלא יכולתי לטעום ממנו. ושוב היינו רק אנחנו. אני השמים והטבע. והכל היה שקט כל כך כמו ביום הראשון לבריאת העולם.

צפצוף זעיר של שעון היד שלי הפר את הדממה וסימן לי שהגיעה שעה עגולה. חצות לילה.

התיישבתי על חומה נמוכה שהקיפה את השדות הפתוחות וחיבקתי את ברכיי. שולי שמלתי עפו ברוח.

"יודע מה?", הרמתי עיניים לשמים. רוח קרה הכתה בפניי. "לא יודעת מה יהיה הסוף, אפילו לא מה יהיה מחר. אבל היום אני בוחרת שלא לבחור. היום אני לא חוזרת לפנימייה".

הרוח שרקה פתאום, כמו מערערת על החלטתי. אבל אני לא התרגשתי. שילבתי את שתי זרועות ידי מאחורי צווארי והנחתי את ראשי על חומת האבן הישנה. לא פחדתי משום דבר. הכרתי כבר את הרחוב. גם הוא הכיר אותי.
וואו פרק מהמם...
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,
כאב לי עליה ברמות.
מחכה לפרק הבא!
 
וואו, מיוחד!
(טוב, כרגיל).
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-
לא מייחסת חשיבות לנייד שרטט בתיק העור שהיה תלוי על כתפי.
גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?
 
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-

גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?
אני מסכימה.
הכונה הייתה שהיא קלטה שמשהו שם לא בסדר!
וזה כבר תחילת דרך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה