שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

אז הצטרפתי לפני כמה ימים בעיקרון בשביל לשפר את הכתיבה שלי פעם הייתי כותבת המון ונטשתי את זה עכשיו אני מנסה לחזור לכתוב אז אשמח לתגובות

הוא ישב באולם מהופנט, צלילי המנגינה סוחפים אותו, הוא מאזין למילים הן זרות לו, לפתע הוא מתחלחל "זה אתה יהודה המתמיד הגדול של הישיבה שיושב כאן? שמאזין למילים הללו? אך התדרדרת כל כך?" מעט מן החרטה נכנסת ללבו אך בהינף יד הוא מסלק אותה, הרי הוא הגיע לכאן ליהנות מה פתאום באות לו המחשבות הללו, עד שהצליח להתחמק מן הישיבה ללא שיבינו את כוונותיו הוא לא יכול להפסיד זאת, כמה טוב לו שהשכיל למצוא חבר כמו ארי הרי רק בזכותו הוא כאן.
*****
"אפרת, יהודה לא בישיבה"

"מה זאת אומרת לא בישיבה, אז איפה הוא? הוא אמור להיות עכשיו אחרי סדר שלישי, לא?"

"אחרי מה ששמעתי פה אני לא חושב שהייתי צריך לקנות לו את מתנת היומולדת ולבוא אליו"

"שמעון, אל תלחיץ אותי מה הוא עשה? אני לא יכולה להיות במתח"
*****
"נו יהודה איך היה?"

"נהניתי של החיים"

"ראית איזה חבר אני, דואג לך להופעות שלא היית חולם להגיע אליהם אי פעם"

"אין עליך ארי, לא יודע איך זכיתי בחבר כמוך"
*****
הם עולים במדרגות הישיבה, השעה מאוחרת, הישיבה כבר שקטה, כל הבחורים נמצאים בחדריהם מתארגנים לשינה, כל רצונם עכשיו הוא לישון, הם מותשים מהנסיעות ומההופעה, הם מגיעים לדלת חדרם מתנשפים, קשה לעלות ארבע קומות במיוחד שאתה מותש כל כך, קולות נשמעים מחדרם ואור בוקע ממנו, הם מסתכלים אחד על השני בבהלה, אף אחד לא אמור להיות כרגע בחדר זה רק הם ושמואל שנשאר בבית היום.

החרדה מטפסת לליבם והם נכנסים אל החדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ברוכים הבאים לקהילה! ובקשר לקטע --

יפה. מסקרן איך ההורים והבחורים הגיבו, זה קטע שמצריך המשך...
מה שכן יש מקומות שחסר פיסוק, וזה קצת מפריע. יש כמה מקומות שהייתי מפסקת אחרת, אבל חלק זה עניין של טעם אישי.
זה אתה יהודה המתמיד הגדול של הישיבה שיושב כאן? שמאזין למילים הללו? אך התדרדרת כל כך?"
אני הייתי כותבת ככה: "זה אתה יהודה - המתמיד הגדול של הישיבה, שיושב כאן? שמאזין למילים הללו.. איך התדרדת כל כך?"
מעט מן החרטה נכנסת ללבו אך בהינף יד הוא מסלק אותה, הרי הוא הגיע לכאן ליהנות מה פתאום באות לו המחשבות הללו, עד שהצליח ..
מעט מין החרטה נכנסת לליבו, אך בהינף יד הוא מסלק אותה. הרי הוא הגיע לכאן ליהנות - מה פתאום באות לא המחשבות הללו? עד שהצליח וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה על התגובה האמת שבפיסוק אני גרועה וזה ידוע לי
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה על התגובה האמת שבפיסוק אני גרועה וזה ידוע לי
המטרה של הקהילה היא בניית המקצועיות, כך לדעתי לפחות.
אם לוקחים את זה למקום בונה - ידיעת החולשה היא דבר נפלא.

אגב, העצה הכי פשוטה לפיסוק: לקרוא את המשפט, בראש או בפה. זה עוזר ומאמן.

בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה אני באמת אנסה להשתפר בזה
 
  • תודה
Reactions: RU1

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אני במהלך של כתיבת חוברת המיועדת לבחורים צעירים שלא מוצאים את עצמם כל כך בין כותלי הישיבה. המטרה: להעביר את הבחור תהליך שבו יגלה הבחור שגם לו יש כוחות וכשרונות, גם אם הוא לא אובחן רשמית כעילוי. ואני מזמין אותך בחור יקר לגלות את "העילוי שבך"

אני משתף כאן את סיפור הפתיח של הפרק הראשון, אשמח לקבל תגובות הערות והארות.


אני שמוליק בחור ישיבה כמוך, מאז שאני מכיר את עצמי הייתי אוהב לעשות הרבה דברים, אבל ללמוד זה לא אחד מהם עברתי את המסלול הלימודים הרגיל עד שהגעתי אל הישיבה

אז חלה תפנית בחיי, הורי רצו שאכנס לישיבה מצוינת כמו כל שאר אחי, ישיבה כזו שמתקבלים מתוך עשרות או אפילו מאות נבחנים רק בחורים בודדים והתחננו אלי שהעשה מאמצים לעבור את המבחנים וכן הם יעשו מאמצים רבים מצדם.

בגלל הקשרים הטובים של אבי עם הנהלת הישיבה, הוא הצליח לשלב אותי בישיבה יוקרתית ל"צעירים מצוינים", למרות שלא ידעתי מה מקומי שם. עם הזמן גיליתי שיש עוד בחורים כמוני, שלא מתחברים ללימוד, ונמצאים בישיבה מסיבות שונות ומשונות. וכך יצרנו חבורה של בחורים שנמצאים בישיבה מסיבות שונות אבל אין להם כל שייכות לעולם הלימוד.

באחד הימים, כשהגשתי את המבחן השבועי למגיד שיעור כרגיל, שהשאלה היחידה שעניתי עלה היא שם התלמיד. הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "היום בארבע תיגש לחדרו של ראש הישיבה." הבנתי מיד - המחליף רוצה "לנקות" את הישיבה מבחורים כמוני. החיוך של המגיד שיעור רק חיזק את התחושה הזו.

בשעה ארבע הגעתי לחדרו של ראש הישיבה, מלא חששות לגבי העתיד ומה אספר להוריי. רגע האמת הגיע, והייתי בטוח שאמצא את עצמי מחוץ לישיבה ואצטרך לחפש ישיבה חדשה. כשנכנסתי, הופתעתי לראות את חבריי יושבים שם, מה שהקל עלי מעט.

המתח היה כבד, וכל אחד שקע במחשבותיו. לאחר עיכוב קל, ראש הישיבה נכנס, קמנו לכבודו, והוא התיישב. כולנו המתנו בדריכות לשמוע את דבריו.

"אספתי אתכם פה כדי לומר לכם משהוא חשוב מאוד", פתח ראש הישיבה את דבריו, הישיבה שלנו כמו שאתם יודעים, כשמה כן היא ישיבה לצעירים מצטיינים, והיא מיועדת רק לבחורים העונים על ההגדרה הזו. ולא סתם בחרתי אתכם מתוך מאות הבחורים בישיבה וכינסתי אתכם פה. אבקש מכם להיות קשובים היטב אלי מספר דקות.

ראש הישיבה חילק לכולנו דפים ועטים, חשבתי לעצמי כנראה זה מבחן חוזר הראש ישיבה רוצה בכל זאת לתת לנו עוד הזדמנות, אבל כשהפכתי את דף המבחן ראיתי דף חלק שהכותרת שלו הייתה, "אני לא יכול"

הראש ישיבה ביקש מאתנו שכל אחד יכתוב בצורה ברורה ומפורטת את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות, כל הדברים שהוא לא יוצלח בהם, אל תחסכו במילים ובדיו, פשוט תכתבו הכל ביקש ראש הישיבה.

ראש הישיבה יצא מהחדר והבטיח שיחזור בעוד כמה דקות, ברגעים אלה הרגשתי שכאן פתאום נפתח לי הלב, וכתבתי את כל האני לא יכול שלי, "אני לא יכול לשבת בשיעור בשקט וללמוד" "אני לא יכול להבין את החומר היטב הוא קשה מידי עבורי" ועוד כהנה וכהנה עד שהדף התמלא. כך גם חברי כולם היו מרוכזים היטב במשימה ומלאו את הדף במרץ.

כעבור כעשרים דקות חזר הראש ישיבה ואמר לנו, "אני מאוד מצטער, אבל אני צריך ללכת להלוויה לא רחוק מכאן, ואני רוצה שתבואו איתי, תקפלו את הדפים שכתבתם ותשמרו אותם אצלכם בכיס, תתארגנו מהר אני מחכה לכם בשער היציאה"

רגע לפני שיצאנו להלוויה, ראש הישיבה ביקש משתי בחורים ללכת ולהביא עיטי חפירה ושתי שקי חול, באותו רגע נבהלתי, וכך החלו התלחשויות בין הבחורים, האם אנחנו הולכים לעבוד כאנשי חברה קדישא, האם אנחנו הולכים לקבור את המת?, הסקנו שכנראה מדובר במת מצוה יהודי ערירי שהראש ישיבה מכיר, ושאין מי שיקבור אותו חוץ מאתנו.

הגענו אל בית הקברות שהיה במרחק של כעשרים דקות הליכה מהישיבה, המשכנו ללכת בין המצבות עד שהגענו למקום שומם. ראש הישיבה אמר "הגענו למקום תניחו את שקי החול בצד ותתחילו לחפור את הקבר" לבנתיים הוא הוציא מכיסו גארטל וחגר אותו על מותניו, הרגשות שלי היו מעורבים באותה עת, מצד אחד הרגשתי תחושה של שליחות - לקבור מת מצוה, ומצד שני הייתי עצוב ומפוחד - בכל זאת לא התעסקתי אף פעם עם מתים...

"זהו מספיק, הבור מספיק עמוק" אמר ראש הישיבה, עמדנו כולנו נרגשים מסביב הקבר שזה עתה חפרנו, ואז החל ראש הישיבה בדברי הספד, "הוא ליוה אותנו שנים רבות, בימים ובלילות, הוא היה ממש חלק מאתנו בשר מבשרינו, והיום זה יומו האחרון" "אנחנו נפרדים ממך ברגעים אלו ומשאירים אותך כאן בקבר מעתה ועד עולם" כולנו התחלנו לבכות במקהלה, עין לא נותרה יבשה באותם רגעים, כולנו היינו נרגשים מדברי ההספד שהשמיע ראש הישיבה, עד שלא שמנו לב שבכלל אין שום מת בסביבה...

"זה רגע האמת" אמר ראש הישיבה, הוציאו את הדפים שכתבתם זה עתה מהכיס והשליכו אותם אל תוך הקבר, כולנו עשינו זאת כל אחד מאתנו השליך את דף האני לא יכול האישי שלו לקבר. ראש הישיבה המשיך את דברי ההספד שלו והבכיות שלנו התעצמו יותר ויותר, הרגשתי כאילו באמת אני נפרד מכל הקשיים שלי ומקבל חיים חדשים, אני פשוט אדם חדש. סגרנו את הגולל על "המת" תוך כדי שאנו ממשיכים ובוכים מעומק הלב ספק אם הבכי היה מהפרידה מהעבר, או מזה שאנו עומדים להתחיל חיים חדשים.

אמרו חז"ל גזירה על המת שמשתכח מן הלב, אמר ראש הישיבה, וכך גם "המת" הזה לא קיים אצלכם יותר, במקומו נכיר ונשתמש באחיו "האני יכול", מהיום כל אחד מכם יכול לעשות הכל, ואני מאמין אישית בכוח וביכולות של כל אחד ואחד מכם.

אנו עדיין עומדים ליד הקבר הטרי, ותוך כדי שראש הישיבה מוציא מתיקו כמה חוברות ומחלק לנו, הוא עומד ומכריז לנו, כל אחד מאתנו קיבל אוצר יקר, ארמון ענק המלא בכל טוב, בארמון הזה יש הכל, יש בו את כישרונות נדירים, יש בו הצלחות, כל מה שתצטרכו לעשות כדי להיכנס אל תוך הארמון, זה להשיג את המפתח, לפתוח את הדלת ופשוט להיכנס לתוך הארמון. אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך משיגים את המפתח?



אחד המפתחות אל שערי הארמון הזה הוא בידכם, ברגעים אלו ממש אתם אוחזים בו, דעו לכם החוברת שבידכם, נכתבה בהשקעה רבה ומרכזת בתוכה חומר רב וכלים מעשיים, שאם תשתמשו בהם תוכלו לגלות את העילוי שנמצא בכל אחד מכם. סיכם ראש הישיבה את דבריו.



באותם רגעים הרגשתי הרגשה עילאית כאילו עולם חדש נפתח בפניי, קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים, ומאותו הזמן באמת התחלתי לעמול ולהשקיע ביישום הכלים הנפלאים שלמדתי בחוברת הזו, וכעבור זמן לא רב באמת התגשמה נבואתו של ראש הישיבה, ונחשבתי לאחד מהעילויים הגדולים בישיבה.

הייתי מחלק את החיים שלי לשני חלקים, יש את החיים עד אותו היום שנחשפתי אל החוברת הזו, ויש את החיים שאחרי שנחשפתי לחוברת. החוברת הזו פשוט שינתה לי את החיים, כמובן הצלחתי נזקפת גם לזכותו של ראש הישיבה המסור והמיוחד, שלא אשכח אותו עוד שנים רבות.

וזהו. זה היה הצעד הראשון שלי - להשאיר מאחור את כל מה שמונע ממני להצליח






Q רגע של מחשבה R
עכשיו, רגע לפני שנתקדם, צריך להבין משהו חשוב: המחשבות שלנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו, הם כל מה שחשוב. איך אנחנו רואים את הלימודים, את הסוגיות, את הכישלונות – זה מה שיקבע אם נצליח או לא. זה לא מספיק לעבוד קשה ולהתאמץ – אם בראש אתה לא מאמין שאתה יכול להצליח, כל העבודה המצוינת שלך לא תעזור.

השיעור הזה בא ללמד אותך משהו מאוד פשוט: היכולת לשנות את המחשבות שלך. כשאתה מאמין שאתה לא יכול ללמוד, כשאתה תמיד חושב שאתה לא מצליח - אתה עושה את עצמך כישלון, ואז זה באמת קורה. אבל אם תדע לשנות את הדפוסים האלה, תוכל להתמודד עם הכל. כל כישלון יהפוך להזדמנות.

הכל מתחיל בתהליך שיכול להיות שונה בשביל כל אחד, אבל בסופו של דבר – כולם יכולים להצליח אם הם רק יידעו איך לשנות את המחשבה.
כמו קנדלברת כסף בורקת ביום היוולדה. כמו עדשת משקפיים במפגש ראשון עם עין עייפה. כך נוצץ רכבו של שכני, מוטי האובססיבי. הוא שומר עליו כעל בבת עינו.
הוא לא רכב חדש; לאחרונה מלאו לו 17 שנים, אבל הוא נוצץ עד כדי סינוור ועקירת עין – תרתי משמע. אוי לו ל"נהג חדש", כי ישרוט שריטה ברכבו חביבו, גם אם בתום לב.

עד כמה מוטי אובססיבי?
ילדיו נדרשים לחלוץ נעליים בכל פעם שהם נכנסים לרכב.
בתי הספר לא כל כך התחברו לרעיון של תלמידים יחפים במסדרונותיהם. אך מוטי לא ויתר. בסוף הוא מצא להם בית ספר אחד שהסכים.
אז נכון שהוא רחוק. בנגב. ונכון שהכיתה היא אוהל, ושהמורה ורוב התלמידים דוברים ערבית בניב בדואי כבד. אבל הרכב שמור מכל משמר.

פעם הוא נתקע עם רכבו בכביש ירושלים–תל אביב. הוא עצר בצד הדרך והזמין גרר. בנו בן ה־7 היה אתו. הגורר הודיע לו שהוא לא יכול לפנות את רכבו יחד אתו, כי אין לו מקום בגרר גם לאבא וגם לילד.
האב המסור הזדעק; ברור שלא אשאיר אותו לבד. את הרכב, כמובן. הילד כבר יסתדר.

שכן נוסף יש לי, ארי שמו. גם הוא עם תסביכי רכב לא פשוטים, מסוג מעט שונה.
לאחרונה הוא רכש את הרכב הכי מפוצץ בקטלוג.

למרות שלשני שכניי יש תחביב משותף, הם מעולם לא היו קרובים כמו אותו בוקר. מוטי סובב את ההגה בחדות במטרה לחנות מאחורי רכבו של ארי; ידיו לא היו מכוילות באותו בוקר, והוא שרט את רכבו של ארי לכל אורכו.

תקוותו של מוטי שארי לא ברכב התעלפה כשקלטה את ארי מבצבץ מהחלון הכהה.
מוטי, שעל דבר כזה היה שורט את השורט – שריטה תחת שריטה – החל לחשב את אורך השריטות שהוא עומד לספוג בגופו עכשיו.
הוא בחן שוב ושוב את אורכן של השריטות ברכב, מול אורך גופו. כשהבין שהשריטות על הרכב ארוכות יותר מגופו, הניח שארי ייבחן אופציה של שתי וערב, או לחילופין זגזג, בשם הסימטריה הקדושה.
פתאום הוא נזכר שארי הוא שוחט בכיר. משמע, שציפורניו די מגודלות כנדרש בהלכה. עכשיו נוסף לממד האורך של השריטות גם ממד של עומק לא מבוטל.

ליבו הלם בפראות כאשר דלת רכב השרד של הנפגע נפתחה.
ארי חיבק אותו חזק־חזק. מבחינת מוטי זוהי פעולת הכנה מתבקשת לשריטה הגונה. אבל אז הוא הרגיש את הנשיקה הרטובה וראה את החיוך המשתפך מפניו של שכנו.

"אני חב לך תודה ענקית", הפתיע ארי.
"הייתי בדרך לשדה לחפש מגרפה חדה. רציתי לשרוט את רכבי כדי לא לנקר עיניים. אמנם רציתי את הנוחות של הרכב, אבל לא את הקנאה שהיא מייצרת, ואתה עכשיו חסכת לי עבודה רבה".

מוטי לא האמין למשמע אוזניו. הוא יצא מהתאונה הכמעט קטלנית הזאת ללא שריטה.
הוא שחרר אנחת רווחה ארוכה והתפנה להתאבל על השריטות שנוצרו גם ברכב שלו.
בכה, השתולל וכמעט ששרט את עצמו מצער.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה