ב"ה
מונולוג.
מפריע לי.
עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.
ויש משהו נוסף שמפלח:
החוסר התחשבות.
האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
שגרמו לך נזק,
ואחר כך עוד האשימו
אותך.
נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,
פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.
אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.
אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.
אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
אבל לקראת הסוף
אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?
ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.
ולמה אני לא אספר?
כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
אין כבוד, אין דרך ארץ.
וכשהדברים הללו חסרים,
אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
האמת מתלהמת הרבה יותר.
אז אנשים מעלימים עין מעוול,
וגורמים נזק,
ולא לוקחים אחריות,
ופוגעים בחזרה.
ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
להילחם כמובן,
או לא להילחם,
או ללכת.
כשמלחמה איננה אפשרות,
ועזיבה איננה אופציה,
נשארה רק הברירה
לא להילחם.
אבל ההפרעה בעינה עומדת.
וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.
אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
בכל שעה משעות היממה?
לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
לסגור חלונות,
ללכת לחדר הכי פנימי,
ולסגור דלת,
עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.
אז ברור שזה מפריע,
ומפריע מאוד.
ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.
אבל שוב פעם,
אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.
אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
נעזוב את ה"לבקש יפה".
ולמה?
כי זה פשוט לא קורה.
אז כשאת לא לגיטימית,
לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
היא כבר לא.
וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.
והנה עוד מחשבה,
שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.
וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:
לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
והוא אכן מפריע.
נכון שיש לו שליחים,
אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.
ועכשיו,
היצר הרע ימשיך להפריע.
הוא מגיע כדי לבחון אותנו.
עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
מגיע היצר ואומר:
"הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".
וככל שנתייחס יותר,
כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
ולמה לא להמשיך?
הוא מצא פינה להתגדר בה.
הולך לו שם.
וזה אכן תפקידו.
אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
ש"שום דבר לא מפריע לנו",
למרות שזה נורא מפריע,
נקטין את ההפרעה.
נתייחס אליה בשוליות.
נמצא דרכים לעקוף אותה,
למשל להדליק מוזיקה,
או למשל לא לכעוס על האטימות,
כי היא ממילא שם,
והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.
או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
וגם כשזה קורה,
אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף
עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
אפילו אז,
לנסות להעביר נושא בראש שלך,
ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...
נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת,
הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.
וכשאת לא מופרעת,
אז היצר הרע אומר לעצמו:
"היי, בשביל מה אני עובד?
חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
זה כבר לא ממש מדגדג לה".
ואז הוא פשוט מעביר נושא.
כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
האם אתן לו למשול בי,
או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.
וכך, בכל עניין ועניין,
מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
ועד כמה הוא חודר פנימה?
ובדיוק שם, במיוחד שם,
היכולת להרפות,
היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.
והבשורה הטובה?
שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
אם עברנו אותו ,
לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
אלא שהדבר עצמו ,
כבר לא יהיה שם.
וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:
אם עשינו הכול בעניין,
אם התפללנו וביקשנו,
אולי הגיע הזמן להרפות.
הרפיה שהיא הישענות על הבורא,
מה שקרוי – אמונה.
ואולי ההרפיה,
היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
שלב שלא יפריע לנו,
כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
ובשלב הבא,
ההפרעה פשוט תיעלם לה.
זו מחשבה.
והיא גם עובדת.
זה בית ספר של החיים,
אבל עם לימודים קשים מאוד.
ואין שום הנחות.
וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.
עד שיפסיק להפריע,
עד שיפסיק להרע,
ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
וההד חוזר כמו שב ואומר:
רע… רע… רע.
אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
על הכול תנסו להעביר.
מה שנקרא:
"המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."
עוד כמה תובנות על הדרך:
- לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
- תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
- אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
- תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
- וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
הנושאים החמים
)
