הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זו הייתה ההבטחה הכי מקוימת בחיי.
זהו, אי אפשר יותר להסתובב בעולם כמו ערמת אבובים. הבטחתי שאחרי החגים אני בולם את הפה, ועמדתי בזה כמו גדול.
התנזרתי מכל מה שטעים, עסיסי ומזמין, ודבקתי בתזונת עזים – חסה, גזר, בצל ונבטים.
זה לא היה קל בעליל, לאורך כמה חודשים ליחכתי עשב בחוסר חשק מובהק, כמו ילד בן שש שכופים על שיניו את הקשה של הלחם.
אבל הייתי נחוש מאוד לחזור למשקל שירגיע את הרופא המודאג.
התוצאות לא אכזבו. הקילוגרמים השמנמנים ומדושני העונג נמלטו מורעבים בזה אחר זו מהגוף, שהפך לאכסנייה לא אטרקטיבית מבחינתם. הם נסו על נפשם יחד עם המוגלובין ושמחת החיים שלי. הייתי סוף סוף רזה יחסית, אבל רעב ועצבני באופן קבוע.
הדיאטה הזו יכלה להמשיך לנצח, לולא הקונדיטוריה האכזרית שנפתחה לי מתחת לחדר השינה. וכמו כדי להכעיס, ארובת התנור העלתה את ריחה המשכר בכינון ישיר למיטה שלי.
גם במהמורה הזאת עמדתי בגבורה עילאית, עד ראש חודש כסליו, אז נכנס נשק בלתי קונבנציונלי לשדה המערכה: הסופגנייה!
המאבק היום-יומי היה נוראי. הכי קשים היה הלילות הארוכים והרעבים, בהם טיגנו בקונדיטוריה את הסופגניות בששון. שמעתי היטב את ה – פססססססס של הטיגון, והריח מטריף החושים הוטח באפי ללא רחם.
בשלב הזה הבנתי שכדי לצלוח את זה, אצטרך למהלכים לא שגרתיים. בלילה הבא הלכתי לישון עם אטב על האף. התעוררתי כאשר ארבעה כונני 'איחוד הצלחה' מנשימים אותי במרץ. 'רעיון לא טוב' הם הזהירו אותי לגבי הלילות הבאים והלכו.
בלילה שלאחר מכן הזעקתי את משרד הבריאות בטענת 'מפגע בריאותי בסביבה'. במבט מסופק ראיתי את הפקח חמור הסבר נכנס לקונדיטוריה, אלא שאחרי ארבע דקות הוא יצא ממנה מחויך ומשוחד עם שקית מלאה בסופגניות טריות.
זהו. נשברתי. איני יכול עוד. רצתי לקנות לי סופגנייה אחת. בחרתי לי את הגדולה ביותר, וזחלתי החוצה מובס ומושפל כמו מג"ד בחמאס שמרים דגל לבן.
נתתי ביס הגון בזווית הכי מזמינה, ומשם חתרתי כל הדרך אל הריבה. כל ביס שלא הפגיש אותי עם האדום המתפרץ, שבר אל ליבי. אך לא התייאשתי, הקונדיטורים הטובים יודעים להטמין את הריבה דווקא בביס האחרון, כדי לבנות מתח ולמצות את חוויית הציפייה, הסברתי לעצמי.
הביס האחרון היה טראגי. ניגשתי אליו בהססנות ובחשש אדיר. ביס אחד קטן הפריד בין שיחוק מטורף, לעוקץ הקולינרי הכי גדול שהיה כאן מאז נזיד העדשים של עשיו.
ואז התברר הגרוע מכל, אין ריבה!
בזעם בלתי עצור התפרצתי על הקונדיטור "מה זה הדבר הזה שאין ריבה? השתגעת? סתם שברתי את דיאטת חיי?" הטחתי בו בכאב.
במקום להרגיע, הוא נתן לי את התשובה הכי מקוממת שיש: "אני מאמין שעיסת הסופגנייה ראויה מספיק לעמוד כיצירה קונדיטורית מפוארת בפני עצמה. הריבה גוזלת את תהילת הסופגנייה ופוגעת בטוהר של המאפה המקודש" הסביר במבטא צכפתי מתפלסף ומרגיז.
איזה מין חוצפן. במקום להתנצל ולהתחנן לסליחתי, הוא מטיף לי על אג'נדות קולינריות מצוצות מהאצבע. אני אראה לו מה זה.
למדתי את הרגליו של הקונדיטור המלומד, ומצאתי שיש לו חולשה גדולה מאוד להערינג. בכל יום שישי הוא קונה ב'מעדניית קוראי עונג' שבקצה הרחוב, מספר קופסאות הערינג משובח.
יוחאי בעל המעדנייה היא ידיד ותיק שלי, וככה רקמנו יחד את מזימת הנקמה.
באותה שבת אירח מר אג'נדה הרבה אורחים, והוא רכש כמות גדולה של קופסאות הערינג.
ביום ראשון נסגר המעגל מבחינתי. הקונדיטור התפרץ למעדנייה עם וורידים בולטים במצח "השתגעת?" צווח "מכרת לי קופסאות בצל בשמן בלי גרם אחד של הערינג! איזה בושות עשית לי עם אורחיי הנכבדים".
ואז יצאתי ממחבואי כדי להשיב לו בחיוך רחב "אני מאמין שהבצל ראוי מספיק לעמוד כיצירה קולינרית מפוארת בפני עצמו. הערינג גוזל את תהילת הבצל ופוגע בטוהרו המקודש".
למרבה האבסורד, לאחר ההתגוששות האכזרית הזו, חזרתי אני לדיאטה ולתזונת הבצל שלי, ואילו הקונדיטור המתחכם שב להזריק ריבה בסופגניותיו.
זהו, אי אפשר יותר להסתובב בעולם כמו ערמת אבובים. הבטחתי שאחרי החגים אני בולם את הפה, ועמדתי בזה כמו גדול.
התנזרתי מכל מה שטעים, עסיסי ומזמין, ודבקתי בתזונת עזים – חסה, גזר, בצל ונבטים.
זה לא היה קל בעליל, לאורך כמה חודשים ליחכתי עשב בחוסר חשק מובהק, כמו ילד בן שש שכופים על שיניו את הקשה של הלחם.
אבל הייתי נחוש מאוד לחזור למשקל שירגיע את הרופא המודאג.
התוצאות לא אכזבו. הקילוגרמים השמנמנים ומדושני העונג נמלטו מורעבים בזה אחר זו מהגוף, שהפך לאכסנייה לא אטרקטיבית מבחינתם. הם נסו על נפשם יחד עם המוגלובין ושמחת החיים שלי. הייתי סוף סוף רזה יחסית, אבל רעב ועצבני באופן קבוע.
הדיאטה הזו יכלה להמשיך לנצח, לולא הקונדיטוריה האכזרית שנפתחה לי מתחת לחדר השינה. וכמו כדי להכעיס, ארובת התנור העלתה את ריחה המשכר בכינון ישיר למיטה שלי.
גם במהמורה הזאת עמדתי בגבורה עילאית, עד ראש חודש כסליו, אז נכנס נשק בלתי קונבנציונלי לשדה המערכה: הסופגנייה!
המאבק היום-יומי היה נוראי. הכי קשים היה הלילות הארוכים והרעבים, בהם טיגנו בקונדיטוריה את הסופגניות בששון. שמעתי היטב את ה – פססססססס של הטיגון, והריח מטריף החושים הוטח באפי ללא רחם.
בשלב הזה הבנתי שכדי לצלוח את זה, אצטרך למהלכים לא שגרתיים. בלילה הבא הלכתי לישון עם אטב על האף. התעוררתי כאשר ארבעה כונני 'איחוד הצלחה' מנשימים אותי במרץ. 'רעיון לא טוב' הם הזהירו אותי לגבי הלילות הבאים והלכו.
בלילה שלאחר מכן הזעקתי את משרד הבריאות בטענת 'מפגע בריאותי בסביבה'. במבט מסופק ראיתי את הפקח חמור הסבר נכנס לקונדיטוריה, אלא שאחרי ארבע דקות הוא יצא ממנה מחויך ומשוחד עם שקית מלאה בסופגניות טריות.
זהו. נשברתי. איני יכול עוד. רצתי לקנות לי סופגנייה אחת. בחרתי לי את הגדולה ביותר, וזחלתי החוצה מובס ומושפל כמו מג"ד בחמאס שמרים דגל לבן.
נתתי ביס הגון בזווית הכי מזמינה, ומשם חתרתי כל הדרך אל הריבה. כל ביס שלא הפגיש אותי עם האדום המתפרץ, שבר אל ליבי. אך לא התייאשתי, הקונדיטורים הטובים יודעים להטמין את הריבה דווקא בביס האחרון, כדי לבנות מתח ולמצות את חוויית הציפייה, הסברתי לעצמי.
הביס האחרון היה טראגי. ניגשתי אליו בהססנות ובחשש אדיר. ביס אחד קטן הפריד בין שיחוק מטורף, לעוקץ הקולינרי הכי גדול שהיה כאן מאז נזיד העדשים של עשיו.
ואז התברר הגרוע מכל, אין ריבה!
בזעם בלתי עצור התפרצתי על הקונדיטור "מה זה הדבר הזה שאין ריבה? השתגעת? סתם שברתי את דיאטת חיי?" הטחתי בו בכאב.
במקום להרגיע, הוא נתן לי את התשובה הכי מקוממת שיש: "אני מאמין שעיסת הסופגנייה ראויה מספיק לעמוד כיצירה קונדיטורית מפוארת בפני עצמה. הריבה גוזלת את תהילת הסופגנייה ופוגעת בטוהר של המאפה המקודש" הסביר במבטא צכפתי מתפלסף ומרגיז.
איזה מין חוצפן. במקום להתנצל ולהתחנן לסליחתי, הוא מטיף לי על אג'נדות קולינריות מצוצות מהאצבע. אני אראה לו מה זה.
למדתי את הרגליו של הקונדיטור המלומד, ומצאתי שיש לו חולשה גדולה מאוד להערינג. בכל יום שישי הוא קונה ב'מעדניית קוראי עונג' שבקצה הרחוב, מספר קופסאות הערינג משובח.
יוחאי בעל המעדנייה היא ידיד ותיק שלי, וככה רקמנו יחד את מזימת הנקמה.
באותה שבת אירח מר אג'נדה הרבה אורחים, והוא רכש כמות גדולה של קופסאות הערינג.
ביום ראשון נסגר המעגל מבחינתי. הקונדיטור התפרץ למעדנייה עם וורידים בולטים במצח "השתגעת?" צווח "מכרת לי קופסאות בצל בשמן בלי גרם אחד של הערינג! איזה בושות עשית לי עם אורחיי הנכבדים".
ואז יצאתי ממחבואי כדי להשיב לו בחיוך רחב "אני מאמין שהבצל ראוי מספיק לעמוד כיצירה קולינרית מפוארת בפני עצמו. הערינג גוזל את תהילת הבצל ופוגע בטוהרו המקודש".
למרבה האבסורד, לאחר ההתגוששות האכזרית הזו, חזרתי אני לדיאטה ולתזונת הבצל שלי, ואילו הקונדיטור המתחכם שב להזריק ריבה בסופגניותיו.
נערך לאחרונה ב:
מעלים על פנינו חיוך.
