ר' דוד מתפתל על מושב האוטובוס, נחמד שהתפנה לו מקום והוא לא צריך לבחון את כישורי שיווי המשקל שלו (הם לא משהו). החיסרון הוא שאין לו זווית ראיה לדלת של האוטובוס, כך שאם יעלה פקח יהיה לו קשה לרדת בפנים חתומות כאילו תחנה זו היא יעדו הנכסף.
אם אתם שואלים את עצמכם מדוע ר' דוד לא תיקף למרות הקריאה החוזרת ונשנית בכריזה? התשובה ברורה, למעשה יש עשר תשובות ברורות. זה של המדינה. הם חייבים לו נסיעה. הוא קיבל פעם קנס. על כל אוטובוס שמאחר הוא יכול לתבוע אותם כך שבעצם הוא זה שמוותר וכן הלאה והלאה.
ברקע הוא שומע את האברך שיושב לידו מקטר על ועדת הרבנים לענייני תקשורת. כולם גנבים הוא מצטרף, שכחלון יסגור אותם כבר, מי בכלל שר התקשורת?
דוד יורד מהאוטובוס מברך עצמו על שנכנס בשלום ויצא בשלום, וממהר אל ביתו, אין לו שניה פנויה הוא צריך לשבת עם המאכער שיסדר לו את המרפסת. השכן הנודניק ממול הגיש התנגדות בטענה שזה "היזק ראיה". מה עם קצת מידות טובות? מי שיש לו לב רחב לא מתקטנן על עוד מטר או פחות מטר ועוד אחרי שהוא התפשר והסכים לממן לו וילון לסלון, הכל מגיע מקנאה.
האמת היא שדוד היה בונה מזמן בלי התרים וסוגר את העניין, אבל השכן המושחת שלו עוד עלול להלשין והפקח כאן מרובע, אין דרך להחליק איזה שלמון מתחת לשולחן.
המאכר הנמרץ פוצח בשיחת רעים ושואל אותו מה דעתו על הבניין החדש של גולדשטוף. ר' דוד שופך אש וגופרית, זה לא נורמלי מה העירייה חשבה כשהיא אישרה לו עוד ארבע קומות, הוא הורס את הנוף לכל האזור ואין כאן מספיק חניות.
הזוי, נכון? מגיב המאכער, זה אני הצלחתי לסדר, אתה מבין מה אפשר לעשות עם קשרים? אתה סדרת? מתרגש דוד, כל הכבוד לך, איזו הצלחה, תשמע אתה נדיר. אז מה דעתך, איך פותרים את ההתנגדות הזאת, כמה כסף צריך כדי לשמן שם את העסק?
* • •
חשבתם פעם איך יתכן שמדינת מקסיקו כל כך מושחתת? איך התושבים מבליגים?
אין שאלה מה גורם לאנשים לגנוב, יש שאלה מה גורם לאנשים לשתוק?
לעניות דעתי הרחבה, הדבר נובע משילוב קטלני של שני גורמים.
הגורם המרכזי הוא ייאוש, הבנה כי המצב לא הולך להשתנות גם אם אלחם בכל הכוח.
הגורם המשלים הוא טבע האדם לחלום. כל צעיר חרדי חולם כמובן להיות חפץ חיים, אבל אדם בציבור הכללי חולם להרוויח, חולם להתעשר, חולם להיות מישהו.
במקום מתוקן בה הדרך להיות מישהו עוברת דרך חינוך והצלחה אישית הרי שלשם מנותבים
החלומות, אך במדינה מקולקלת הדרך להצליח מחייבת חיכוך עם שחיתות ויותר מזה, התוצאה היא שחלומותיו של אדם אינם חפים משחיתות. ילד חולם להיות ראש העיר וחלק מהחלום זה חסות ממאפיה. מישהו חולם להיות שדרן ברדיו, חלק מהחלום הוא בן דוד שעובד שם.
כאשר החלום שלך אינו נקי משחיתות, הלב שלך נפגם. לעולם לא תוכל להיאבק במשהו שאימצת בחלומותיך.
כמובן שאיננו מדברים על מקסיקו למרות עיר התורה שהוקמה שם. אנחנו מדברים על הציבור החרדי שלנו, הציבור המזוכך ביותר על פני כדור הארץ, ציבור שמלחמות לא זרות לו ומאבקים בעושי עוולה הם לחם חוקו מאות ואלפי שנים.
לפתע במלחמה בשחיתות קולנו נדם, שחיתות ממסדית ושחיתות ארגונית, עושק וחמס, נפוטיזם בוטה, עוולות בריש גלי, ואנחנו? מגדפים, מקללים, מיואשים, למעשה אנחנו שותקים. אנחנו מכבדים אנשי ציבור שעושקים את נשותינו, אנחנו אוהדים את מי שנוטל כספי ציבור ומעביר לקרוביו ומקורביו, איכה נהיה כדבר הזה?
איך יתכן שבחינוך העצמאי שהוקם בדם יזע ודמעות ע"י גדולי ישראל עושקים זכויות בסיסיות של מורות וכולנו מהנהנים.
איך יתכן שהקצאות בעיר צפופה במרכז שיועדו לציבור שמשווע להם נחמסו ע"י משפחה אחת וכולם מרכינים ראש.
איך יתכן שבניהם וחתניהם של פוליטיקאים מקבלים תפקידים ציבוריים בזה אחר זה ולכולם זה נראה נורמלי.
איך יתכן שהמתמודדים על תפקיד רב ראשי הם שני תלמידי חכמים מופלגים שבמקרה אחד אח של יו"ר תנועה והשני חברו הטוב ביותר ואף אחד לא פוצה פה.
איך יתכן שבחדרים גובים 380 ₪ על לימודים בגן כאשר העירייה משלמת וכולם מקבלים את זה בהכנעה. (לא, אי אפשר לומר לי לשלוח לגן עירייה אחר, במקומות רבים אין גני עירייה לבנים כי על כולם השתלטו החדרים, ע"ע רמת שלמה למשל, מלבד המקומות שבהם לא יקבלו את הבן שלך אם לא תשלח אותו גם לגן).
איך יתכן שאם אתה ספק מזגנים, תאורה, אוטובוסים וכן הלאה, אתה צריך קשרים כדי לקבל עבודה במקום עירוני ולא פשוט לזכות במכרז, ולכל המצקצקים שאומרים שבכל מקום זה ככה, תופתעו זה ממש לא בכל מקום ככה, יש עוד מקומות מושחתים אבל במוסדות העירוניים בציבור החרדי זו נורמה.
איך יתכן שכל בני ברק וכל הארץ יודעים על השחיתויות בתקציב העירוני של בני ברק ו(כמעט) אף אחד לא מדבר על זה. כמה ספריות עירוניות יש בבני ברק? גם גידם יכול לספור אותם על כף ידו, כמה תקציב יש לספרניות? תצטרכו מרבה רגליים (הערה: כך שמעתי, לא פתחתי את ספר התקציב בעצמי).
איך יתכן קופת צדקה שרשם העמותות נאלץ לפרק אותה אחרי שהתברר כי פחות מחמישה אחוזים מהתרומות הועברו לנזקקים ומנהל העמותה מקבל עליות בבית הכנסת כאילו דבר לא קרה.
איך יתכן ששדרנים מקבלים על "יום התרמה" לקופת צדקה תשעים אלף ₪! והם אפילו לא
מתנצלים על המציאות הזאת (מי ייתן למירי בן השמונה ארוחת צהרים חמה, אני מתחנן אליכם. אתם יכולים לחתן אותה מ"השכר" שקיבלתם על היום).
איך יתכן שכאשר מופנים חשדות בפלילים כלפי אישי ציבור כולם מזדעקים על רדיפה, ולא מבינים את העובדה הפשוטה שמוטב לנו שמי שגונב כסף ישב בכלא. אין אף עניין לקדש גנבים. (אין סתירה לעצם האפשרות לאכיפה בררנית, אך ה"ידיעה" האוטומטית כי מדובר ברדיפה היא שגויה).
איך יתכנו מסלולים מוזרים לקווי אוטובוס, כל הנוסעים מיטלטלים מידי יום בסיבובים משונים בגלל שקבוצה מסוימת קבעה את משכנה שם ומה לעשות הם לא יכולים ללכת מאתיים מטר כמו שאר העולם.
איך יתכן שבעיתונים המופנים לציבור קדוש כל כך, בעיתון בו לא כותבים על רצח ושוד מחשש לפגיעה בנפש הקוראים, מפורסמים פניות לאברכים תמימים להשקיע בעושק ברור "לכאורה", כשהעיתון מסתפק בשורה אחת "המערכת אינה אחראית על תוכן המודעות". אתם לא אחראים על התוכן אבל איפה האחריות הציבורית. אתם באמת פרסמתם על עיר חדשה שתקום בשומרון? הכסף יענה את הכל? (שמעתי שבפרסומות בעיתון "העדה" שינו את השם לדורות עילית מגדים).
נ.ב אין בדבר משום הצהרה על היות פרסומת מסוימת זו או אחרת עושק. על כל אחד לבדוק בעצמו.
אם כבר מזכירים עיתון קשה להתעלם מפרסום החברות של זה שאין לנקוב בשמו מחשש תביעת דיבה. בבית משפט התברר כי העיתון פרסם "מכתבים למערכת" מזויפים המהללים את היוצר והמוצר תמורת תשלום.
כלומר, יש חברה שעל מעלליה יש (עדיין) עדויות רבות, אבל העיתון חדל מפרסום מכתבים מזויפים המהללים אותה רק בעקבות תביעה משפטית, את הפרסום הרשמי הוא לא הפסיק לרגע.
וכמובן פטור בלא כלום אי אפשר, ועדת הרבנים לענייני תקשורת המפורסמת, כאשר הוויכוח על גובה הסכום אותו הם נטלו מחברות ומה הסכום המדויק אותו הרוויח חבר הועדה דרך העסק של אשתו לא נוגע לעניין, עצם התהליך ארוך הטווח הזה, ותרשו לי לנחש שאותם אנשים לא נודו מקהילתם על מעלליהם, מוכיח כי פיתחנו אדישות לגזל.
יש עניין להמשיך? אין עניין. תמשיכו אתם, זה יכול להיות ארוך יותר מהוויכוח על ברכת הבמבה.
כמובן שיש לכל תופעה בפני עצמה הסבר מצוין, תירוץ בלע"ז. אבל כמו שלמדנו בישיבה על מאה תופעות יש תירוץ אחד. יש לנו תופעה אחת המוסברת במאה תירוצים.
התוצאה העגומה של כל זה, הצלע השלישית בסיפור, היא החשד. ברגע שהשלמת עם שחיתות, ברגע שקיבלת בעומק ליבך את המצב, אתה מספר לעצמך שכווולם מושחתים. כי אם לגיטימי לגנוב, אם לגיטימי לקדם מקורבים, אם לגיטימי לעשוק ציבור, מה ההיגיון באנשים ישרי דרך? כנראה שהם לא באמת ישרי דרך.
כך יכולים אנשים לספר בשפתיים דולקות על ראשי קופת העיר המחזיקים מאות דירות, כך
מסבירים לך שרב פלוני תומך במעלית שבת כי הוא קיבל על זה מאות אלפי שקלים, כך משמיצים כל עסקן וכל רב, כל איש ציבור וכל מי שפועל באיזשהו מקום כי הוא מושחת וגנב.
המפלצת הזאת ממשיכה להזין את עצמה, ככל שאתה משוכנע שיותר אנשים גונבים אתה נותן יותר לגיטימציה לגזל. ככל שיש יותר לגיטימציה אתה מתחבר יותר לאפשרות לגנוב וממילא משוכנע יותר שכך כולם מתנהגים.
לפתע אתה מגלה את עצמך מוצף ב"הוראת היתר". מותר לנסוע באוטובוס בלי לשלם, (לפני חמש עשרה שנה התכבסה לי כרטיסיה, בחישוב ריבית והצמדה מגיע לי אוטובוס מאגד). מותר לקחת קפה בבית כנסת בלי לשים שקל, (זה כספי ציבור וודאי שמוחלים). מותר להוציא מרפסת לחלון של השכנים, (זה מנהג המקום ומנהג עוקר הלכה). הדרך לגיהינום רצופה תירוצים טובים.
הפתרון לדעתי הוא מלחמה, מאבק אישי של כל אחד נגד השחיתות הממסדית, כאשר מישהו מספר לו בהנאה על הקומבינה בה הפך ג' חניות ליחידת דיור שישאל אותו למה הוא לא חושב על השכנים.
כאשר המזגן של השכן מטפטף על ראש העוברים ושבים ברחוב (זו שחיתות, אין מילה אחרת. בכל מקום אחר העירייה הייתה נותנת על זה דו"ח, מהיכן מגיעה הבהמיות של לשפוך מים לרחוב) צריך למחות בו.
ובעיקר כלפי השחיתות הגדולה, למחות בעיתונים שמפרסמים עושקים כלגיטימיים.
למחות בעושי רשע בכל מקום, במנהלי מוסדות, במנהלי עמותות, באנשים מהמגזר שלך שגורמים עוול למגזר אחר. תשאל אותם למה הם חושבים שתהיה להם סייעתא דשמיא כאשר בית הכנסת שלהם מזיק לאנשים אחרים.
התועלת לא תהיה כלפי הרעים, הם לא יקשיבו לך. התועלת תהיה כלפי הנפש שלך, כדי שאתה לא תהיה פגום, אתה תמשיך להבחין בין טוב ובין רע.
* • •
הסתייגות: יתכן ואני לוקה ב"תסמונת הזרזיר".
למי שלא מכיר, התסמונת מתבססת על הגמרא המפורסמת "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו" אדם מחפש וממילא מוצא אנשים שדומים לו או שלוקים במה שהוא לוקה, מה שגורם לו להניח כי קיימים הרבה יותר אנשים מסוגו. כך אנשים משוכנעים כי לשמונים אחוזים מהציבור החרדי יש סמארטפון, שכולם טסים לחופשות בחו"ל, שכל האברכים בטלנים, או שהם הולכים לנצח בבחירות.
יתכן ואני מושחת מעט בנשמתי לכן אני משליך את זה על החברה, אך בשל הסיכוי כי המצב שונה ואכן אנחנו בבעיה העליתי את הדברים על הכתב לעורר את הנושא. אך אין זה תורה מסיני ואפילו לא תלמיד ותיק שמחדש, ראו זאת כפתיחת דיון ולא כעמדה מגובשת.
הנושאים החמים
