פרק ל"ד (2)/שקופה
הלהבה רעדה קלות, ריצדה על הקיר, מטילה צללים ארוכים. הבטתי בה, מרותקת. משהו בהרגשה הזו, באור הקטן שנאבק בחשיכה, נגע בי עמוק בפנים.
רק אחרי רבע שעה נשמעו דפיקות חלולות. הייתי בטוחה שאם הבית עומדת מאחורי הדלת, אבל אז שמעתי את קולה הדק של אמילי.
"אפרת מה קורה איתך? למה את כאן?"
הסתובבתי אליה, היא נשענה על המשקוף, ידיה שלובות, מבטה בוחן אותי בסקרנות ובעוד משהו. אולי דאגה?
"אני... לא יודעת", עניתי בכנות. "פשוט לא הרגשתי שזה שלי. הכול הרגיש כל כך מרוחק. כאילו אני שם אבל לא באמת". המילים יצאו ממני כמו טיפות מים ממי סלע, נוטפות אחת אחת, כבדות.
אמילי התיישבה על המיטה לידי. "למה את לא שמחה?! את כלה. כל הבנות כאן היו נותנות הכול בשביל להיות במקומך".
"בטוחה?" שאלתי בציניות.
"אני הייתי", היא חייכה חיוך עייף. "אני נמצאת כאן שלוש שנים. שלוש שנים שאני מחכה להצעה מהרב. לאיזה משהו שיקרה. ופשוט כלום. אפס".
הסתכלתי עליה, מופתעת. "שלוש שנים?"
"כן," היא המשיכה, כאילו קראה את מחשבותיי. "כשהגעתי לכאן, לא ידעתי כלום. ההורים שלי בחו"ל. תמיד היו. אני הייתי צריכה למצוא את המקום שלי לבד. ואז הכרתי את הרב ואת הדרך שלו, והבנתי שאולי זו גם הדרך שלי. לא היה לי בית, אז בניתי אותו פה".
היא דיברה בשקט, לאט. נתנה לי הזדמנות להציץ אל העולם שלה. שחור ואדום מעורבבים בו.
"ומה עם רחל תהילה?" שאלתי, מחפשת לברוח מהשקט שהשתרר בינינו.
"רחל תהילה?" אמילי חייכה חיוך קטן. "היא כנראה האישה הכי לא צפויה שתכירי כאן. היא גרושה".
"מה?" עיניי נפערו. "באמת?"
"כן," אמילי הנהנה. "היא התחתנה צעירה, בגיל שמונה עשרה ניראלי. חשבה שזה יהיה חלום. אבל זה לא היה. אחרי פחות משנה הכל התפוצץ. היא לא הייתה מסוגלת לחזור אל הבית של ההורים שלה, אז הגיעה לכאן".
ניסיתי לדמיין את המבטים, את הלחישות מאחורי הגב. "אני מניחה שזה לא היה קל".
"בלשון המעטה", חיוך עצוב נתלה על פניה. "המשפחה שלה לא ממש תמכה בה כשהיא התגרשה. הם התנגדו לצעד הזה, אז היא חיפשה מקום להתחיל מחדש, ומצאה את עצמה כאן".
הנהנתי לאט.
"ועמליה?" שאלתי. "היא נראית הכי… כאילו היא כאן מאז ומתמיד".
אמילי צחקה. "הלוואי והיא הייתה שומעת אותך אומרת את זה. עמליה עברה מסע ארוך עד שהגיעה לכאן. היא גדלה בבית חילוני לגמרי. חזרה בתשובה בגיל שבע עשרה. עברה בעוד הרבה מקומות עד שהגיעה לכאן. מישהי שהיא הכירה המליצה לה על המקום הזה, והיא באה לבדוק. חשבה שתישאר לשבוע-שבועיים, בסוף נשארה. היא התחברה לכל זה ברמות שאף אחת לא הבינה. לפעמים אני מרגישה שהיא מאמינה בדרך הזו יותר מכולנו".
שתיקה קצרה נמתחה ביננו, עד שאמילי הישירה אליי מבט ואמרה: "אז מה את הולכת להגיד להן?"
"להגיד להן?" חזרתי אחריה, לא מבינה.
"כן, אפרת. כולן שואלות לאן נעלמת, למה את לא נראית שמחה. מישהי אפילו שאלה אותי אם קרה משהו".
משהו בתוכי התכווץ. "אני לא יודעת. אני פשוט… אני לא מרגישה טוב".
"את לא מרגישה טוב?" היא הרימה גבה.
"לא, אבל זה לא משהו פיזי." נשכתי את השפה התחתונה, מנסה להסביר במילים את מה שהרגשתי בפנים. "זה כאילו הגוף שלי נמצא כאן, אבל אני לא באמת כאן."
אמילי שתקה רגע, ואז אמרה: "אז אולי פשוט כדאי להגיד להן שאת עייפה? שזה קצת מעיק עלייך כל תשומת הלב?"
הנהנתי רק כדי לסיים את השיחה. אמילי הביטה בי עוד רגע, ואז קמה. "תנסי לנוח קצת, אפרת."
***
אחרי שאמילי הלכה, נשארתי לשבת לבד על המיטה. השקט היה עבה וכבד. פתאום הכול חזר אליי – הבית שעזבתי, הדרך שעברתי כדי להגיע לכאן. איך הכול התחיל?
הפלאשבקים צפו. אני זוכרת את הדלת נטרקת מאחוריי, את הרחוב הקר, את התחנה הראשונה שהגעתי אליה, את הלילות הארוכים שבהם תהיתי לאן אני הולכת. אני זוכרת את הלילה הראשון בפנימייה, את ההרגשה המוזרה של מקום חדש, זר. חשבתי שאני מתחילה מחדש, אבל אולי רק נמלטתי ממשהו, אולי כל זה היה רק עוד צעד אחד נוסף בדרך לגיהנום.
הוצאתי את הנייד מהכיס הימני של הסוודר כשהמחשבות עדיין מתערבבות במוחי, ידיי רעדו. רפרפתי בשתיקה על כל אנשי הקשר שהציג הנייד שלי. אבא. אמא. נתנאל. רחלי. אמונה. החברות מפעם. איפה כולם?? הלב שלי צרח. צרח את הבדידות, צרח את השתיקה. ואף אחד לא היה שם ברגע ההוא כדי לשמוע אותו.
ואז ראיתי את השם שלה. בין ד' לו' הופיעו צמד המילים 'המורה חיה'. בהיתי בספרות שריצדו מול עיניי ולחצתי לחיצה קצרה. רק כששמעתי את הצליל המוכר, הבנתי כמה אני טיפשה, מוזרה ומסכנה. ניתקתי מיד.
'מה את עושה??' נזפתי בעצמי. 'מתקשרת למורה חיה?? שכחת שחג היום?? שכחת שיש לה ילדים ומשפחה??
לא כולם לבד. לא כולם כמוך.
אחרי פחות מחצי דקה המסך הבהב. המספר של המורה חיה נע על הצג.
הבטן שלי התכווצה.
היססתי לשבריר שנייה, ואז מבלי לחשוב יותר מדי עניתי.
"אפרת מה שלומך?" התנגן קולה באוזניי, רך. "כל כך חיכיתי לשמוע ממך!!"
"אני…" המילים כמעט לא יצאו מגרוני. "רגיל".
שקט השתרר לרגע. ואז, בקול חלש, כמעט לוחש, אמרתי את המילים שהכבידו עליי יותר מהכול: "אני כלה."
המורה חיה שאפה אוויר בהפתעה. "מזל טוב!!! אפרת!!!" הקול שלה היה מרוגש. יכולתי להרגיש את החיוך שלה מבעד לנייד.
"בבקשה", לחשתי, "בבקשה אל תאחלי לי את זה". ידעתי בדיוק מה היא חושבת. שהגעתי אל המנוחה והנחלה, מצאתי את הדרך, מצאתי את עצמי.
נאנחתי אנחה עמוקה, ואז זה קרה. לא שלטתי בזה. שוב הדמעות. הציפו אותי, התפרקו ממני כמו גלים שלא יכולתי לעצור.
"אפרת..." המורה חיה נשמה עמוק. "אפרת, את גיבורה".
"המורה לא מכירה אותי", לחשתי. "אם היית מכירה, לא היית מעיזה לקרוא לי כך".
"אפרת", קולה היה יציב. "שלושה חודשים חיכיתי לשיחה הזו ממך. אני לא יודעת מה קרה איתך מאז הפעם האחרונה שדיברנו, אבל עכשיו, דווקא עכשיו, אני יודעת שאת גיבורה".
השתדלתי לנשום בקושי, אבל היה פיל שרבץ על הצלעות שלי.
"אפרת, חנוכה היום. חנוכה זה חג של אור קטן, אור שמצליח להאיר גם את החושך הכי עמוק. גם כשנדמה שאין סיכוי, גם כשנותרו רק טיפות שמן בודדות. הן עדיין דולקות. גם את."
שתקתי.
"אפרת, היית רוצה שניפגש?"
היססתי. רציתי. פחדתי.
"אני לא יודעת, צריכה לבדוק את זה", אמרתי ספק לעצמי ספק לה.
"הייתי רוצה לשמוע ממך הכול. לא משנה מאיפה תתחילי."
"נדבר," אמרתי לבסוף.
השיחה הסתיימה. הנחתי את הטלפון על המיטה ובהיתי בתקרה. משהו בתוכי זז. אולי היו אלו הזיכרונות.
זה קרה בסמינר א', בהפסקה. התחלה חדשה במקום חדש. הכיתה רעשה סביבי. קולות נחתכו זה בזה, פרצי צחוק התגלגלו מצד לצד, מילים התערבבו ללא הפסקה. הכול נע סביבי במחול מהפנט שלא יכולתי לקחת בו חלק. ישבתי שם, סמוך לחלון. מחכה לילדה ההיא שתשים לב שאני קיימת. זוכרת שעיינתי בספר שלא באמת קראתי בו אף מילה רק בשביל לא להרגיש מוזרה.
אף אחת לא הגיעה בהפסקה ההיא, לא שלחה לכיווני אף מילה. אבל אני כן זוכרת את המורה שנכנסה פתאום, מטפחת עדינה ממסגרת את פניה בחינניות, קולה רך. היא הניחה את השכפולים שהיו מיועדים לשיעור הבא. ואז פסעה לאט בין השולחנות, מתעכבת פה ושם, מחייכת, מקשיבה. נדהמתי כשהיא נעצרה מולי. איך היא הצליחה לראות את מה שאף אחד לא ראה?
לא הרמתי עיניים מהספר ההוא, אבל הרגשתי שהיא שם.
"את יודעת", היא לחשה באוזניי. "האצילות שלך זה משהו מיוחד. שמתי לב לזה כבר מהרגע הראשון'.
אפילו שחלפו ארבע שנים, המילים הצטלצלו באוזניי כאילו נאמרו ממש עתה. הנחתי את ידיי מאחורי צווארי, עיניי המשיכו לשוט על התקרה. אולי מעולם לא הייתי זקוקה לחבל הצלה, אולי כל מה שהייתי צריכה זה מישהו שיזכיר לי שאני לא עוד שקופה.
הנושאים החמים
Reactions: 67543, SH0548549432 ו-שיבת ציון3 //