סיפור בהמשכים חצי תשובה- סיפור בהמשכים

[חני גרשון]

תודה על ההתייחסות המפורטת!
אהבתי את הרעיון, אנסה להשתמש בו.

צודקת, בתיאור פעולות אני שוב נתקלת בחזרתיות על אותה מילה, לכן לפעמים בורחת לציטוטים

תודה!

אפשר גם לבוא מכיוון של - כעס זה דבר מסחרר, שעוד לפני שאתה מרים את ההגנות - הוא כבר מטביע אותך.
ולא, לא נעים במיוחד לגלות את זה.

הרעיון הוא לנסח משפטים אחרים. אל תפחדי להאריך קצת. לא חייבים לתאר קצר, לפעמים אפשר לברוח למחשבות, אפשר לתאר קצת מעבר...

 

[sh.t.down]

6.
בית הכנסת בשכונה שלהם אינו גדול במיוחד, המקום פתוח מידי פעם בשבתות וברוב החגים, אך יש בו אווירה נעימה וכמה מבוגרים עם כובעים מצחיקים ועניבות צבעוניות משלימים את התמונה.
נועם אוחז בחוזקה ברעשן שלו, בהיכון, הגננת הסבירה להם שצריך להרעיש ב'המן' והוא מחכה בקוצר רוח.
מאיה לצידו, בעזרת הנשים הקטנה, יושבת לצד כמה מבוגרות חביבות שברכו אותה בפורים שמח נלבב.
"...שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" בעל הקורא מברך.
"אמן" שפתיה לוחשות ועיניה בורקות, כמה לא מובן שהשם הביא אותה לרגע הנשגב הזה, הלב שלה מלא, הרגשות עולים על גדותיהם ופורצים מבעד לעיניה בצורת רטיבות קלה על הלחיים אשר מטפטפת עד למגילה, חורצת בה רשמים.
אוזניה כרויות לכל מילה, משתדלות לא לפספס אף הגה, אצבעה עוקבת בדבקות אחרי השורות, מתקדמת עם סיפורה המופלא של אסתר המלכה, ממשיכה לנס הצלת היהודים.
בעל הקורא מסיים את המגילה.
לפתע היא מרגישה טפיחה על כתפה, מאיה מסבה את ראשה אחורנית, אישה מבוגרת ניצבת שם, חיוך מקומט על פניה "פורים שמח! את כבר היית פה פעם, נכון? הפנים שלך מוכרות לי".
"אני מתפללת פה מידי פעם" משיבה לה חיוך מהוסס.
"מה שמך?" הזקנה מתעניינת בנחמדות.
"מאיה"
"אואה, מי-ה! שם נפלא!" האישה מתלהבת.
חיוכה של מאיה מתרחב מעט "בערך, רק עם א' באמצע"
"נו נו" הזקנה מבטלת את דבריה "אותו הדבר, ואיך קוראים לחמוד הזה?" מסמנת בסנטרה לעבר נועם הצמוד לאימו.
"נועם", מאיה מעבירה ליטוף על שערו הרך.
"דרכיה דרכי נועם!" ההתלהבות בקולה גוברת "ממש משפחה שקרובה להשם יתברך".
"את למדת את זה או משהו?" מאיה מסתקרנת.
"הו לא" היא שוללת "הכל זה מתוך התורה הקדושה ומתוך פרקי התהילים היפים של דוד המלך עליו השלום, היכן אתם אוכלים סעודת פורים מחר?" מסיטה נושא בחדות.
"אצל הרב והרבנית שלי" משיבה נבוכה.
הזקנה נראית מאוכזבת קמעה "כבר חשבתי שנזכה לאורחים נוספים חוץ מהנכדים שלנו בן פורת יוסף".
מאיה מרגישה את הלב שלה מתרחב, היא אוחזת בעדינות בידה המקומטת של האישה מולה ומביטה בעיניה הטובות.
"תודה רבה על ההזמנה, אולי נקפוץ לביקור פעם אחרת" מנסה לפייס אותה.
"מצוין" היא מוחאת כף "עוד ניפגש בעזרת השם, שתזכי לפורים שמח לך ולכל בני ביתך ושתראו ניסים גלויים, ישועות ונחמות" מרעיפה עליה ברכות.
היא נפרדת ממנה ויוצאת מבית הכנסת.
"אמא, היא חברה שלך?" קולו של נועם מלא פליאה.
"אהמ, נראה לי שכן" איך היא תגדיר לו את זה?
"אבל יש לה פנים מקומטות כאלה כמו של סבתות!" לא מצליח להבין.
"זה לא משנה" מסבירה לו "אנשים יכולים להיות חברים בלי קשר לגיל שלהם, אם הם רוצים אז הם יכולים".
"כמו אבא ואת?" תמימות טהורה בקולו.
"בדיוק" בת שחוק על שפתיה.
כף ידו הקטנה אחוזה בכף ידה, וכך הם פוסעים לתוך חשכת הלילה.

 

[sh.t.down]

7.
"מאיה?" קולו של עידו מהדהד ברחבי הבית, תר אחריה.
"אני במטבח" קוראת בעודה מכניסה את תבנית העוגות לתנור.
עידו פוסע פנימה "אואה, מה את מכינה?"
"כמה פסי שמרים" היא מתחילה לקרצף את עקבות השוקולד מהשיש "להביא איתנו מחר".
"אה, נייס" דעתו נראית מוסחת, "תקשיבי, יש עכשיו מסיבונת אצל עומר, לכבוד פורים או משהו כזה, רוצה שנלך?".
"מסיבה? עכשיו?" שואלת בקול קטן, מנסה לבלוע את הצפרדע שעומדת לה בגרון.
עומר.
חברו הטוב ביותר של בעלה ובמקרה גם אחיה הגדול.
למה הוא מכניס אותה בכח לסיטואציה הזו?
"כן, הרבה זמן לא היינו אצלו, חשבתי שתשמחי לבוא" הוא בוחן בעיון מדומה את התנור הדולק, את העוגות שבתוכו, ממתין במתח לתגובתה.
"אהה" היא לא יודעת איך לצאת מזה בלי שזה יעצבן אותו "אני חושבת ש… יש לי פה הרבה עבודה לנקות, והעוגות בתנור, ומחר צריך לקום מוקדם…. ו….".
"הבנתי" הוא עוצר את הגמגומים הנואשים שלה "נראה לי אני אקפוץ, עומר אמר שיש שם אוכל טוב".
"אתה בטוח?" הלב שלה מחסיר פעימה "בדרך כלל מסיבות כאלה לא נגמרות טוב", לפני לא הרבה זמן גם היא הייתה במקומות האלה, שפתיה ננשכות בחוזקה.
"אני רק אקפוץ להגיד שלום לחבר'ה, אל תדאגי" מבטל את דבריה.
מבטה עדיין חושש.
עידו משיב לה מבט "אני לא אשתה, ההצהרה הזו תגרום לך להרגיש טוב יותר?" מנסה לרכך אותה.
"קצת" אנחה קלושה בוקעת מפיה.
עידו לא מגיב "יאללה, יצאתי, ניפגש בהמשך".
נאנחת שוב.

- -
היא יושבת וממתינה לו שיחזור, אמר חצי שעה- שעה גג.
שעתיים חלפו, המחוגים ממשיכים לנוע, ראשה נשמט על הספה, שוקעת בשינה טרופה.
צלצול הטלפון קורע אותה מהשנה, מציצה בשעון, 3:30, עידו חזר?
חוזרת להביט בצג-
עומר.
היא עונה.
"הלו מאיה?"
"כן?" דאגה בקולה "קרה משהו?"
"לא, לא, הכל טוב, פשוט מישהו שתה קצת יותר מידי ולא יכול לנהוג חזרה, נראה לי כדאי שתבואי לאסוף אותו" צחקוקים קולניים נשמעים מאחוריו.
"אני באה" היא חוטפת את מפתחות הרכב ויוצאת מהבית במהירות.

אשמח לשמוע את דעתכם

 

[sh.t.down]

וכמובן שאשמח לשמוע את חוות דעתכם

8.
מאיה נוהגת במהירות, מקווה שאף שוטר לא יצוץ מאיזו פינה, מפלס הלחץ שלה עולה.
מחנה ליד הבית של עומר ויוצאת מהרכב, מחייגת אליו.
"אני בחוץ" מודיעה.
"אנחנו יוצאים" הוא עונה לה, נשמע שתוי בעצמו.
מפתח הבניין מדדים עומר ועידו, נאחזים אחד בשני, הם קולטים אותה ועידו מנופף לה לשלום בהתלהבות.
"מאיה!" צועק "טוב שבאת!".
היא נאנחת, הוא נראה שיכור לחלוטין.
הם מגיעים לרכב, "האחות האהובה עלי!" עומר עם חיוך מאוזן לאוזן.
"האחות היחידה שלך" מגלגלת עיניים.
עומר ועידו מתפקעים מצחוק.
"תמיד היה לה חוש הומור" מעדכן אחיה את עידו.
עיניה מביטות לשמיים בתחינה אילמת, אחר חוזר להביט בעידו, "איך הגעת למצב הזה?" תובעת תשובה, קולה מוצף כאב.
עיניו של עידו נעשות בורקות באופן חשוד "באמת שזו לא היה אשמתי, אני אמרתי להם שאני לא רוצה, אני אמרתי!" הוא מתייפח.
מאיה נבהלת, לא רגילה למחזה.
"נכון אמרתי?" מבטו של עידו נח על עומר והלה מהנהן בכובד ראש "אבל הם מזגו לי לכוס בלי ששמתי לב, נראה לך שאני לא אעמוד במילה שלי?!".
"די עידו, תפסיק, אני מאמינה לך" מאיה מנסה נואשות לגרום לו לעצור.
זה עובד יותר מידי טוב.
"היא מאמינה לי!" ידיו עוטפות את עומר בהתרגשות, זורח כמו ילד בחנות ממתקים.
עומר מחזיר לו חיבוק "אין עליך, אחי! תמיד יודע מה לומר, גם לחבר'ה שם הכנסת כמו שצריך כשהתחילו לדבר על אשתך".
מאיה שהיתה בדרך חזרה לרכב נעצרת ומסתובבת חזרה באיטיות "מה היה?".
"כלום" עומר מבטל את הדברים בהנף יד, "סתם ירדו על עידו שאשתו הפכה להיות דוסית, ובטח כל היום היא משגעת לו ת'שכל שאסור לאכול את זה ולעשות את זה, והם יושבים בחושך בשבת ו…"
"ואני אמרתי להם שזה לא נכון!" עידו מתפרץ לדבריו "דווקא כן יש לנו אור בשבת!" מכריז בטון של גילוי אמריקה, "אמרתי להם שאת האישה הכי טובה בעולם!" הדמעות חוזרות לעיניו, "עם חברים כאלו מי צריך אויבים, החלטתי שאני קם והולך!".
"ואז התקשרתי אלייך" משלים עומר את התמונה "ישר כשהוא קם מהכסא והתחיל ללכת לכל הכיוונים חוץ מלכיוון הדלת הבנתי שהבן אדם מסטול מידי בשביל נהיגה" הוא מצחקק.
מאיה לא יודעת איך להגיב.
עידו נאחז בעומר בחוזקה, נראה שכל רגע הוא עומד ליפול, היא מנצלת את ההזדמנות כדי לסיים את האירוע.
"כנס לרכב עידו, נלך הביתה" מזרזת אותו.
עומר עוזר לו להכנס פנימה ומנופף להם לשלום ביותר מידי התלהבות כשהם נוסעים.
אין מה לומר, ערב פורים מקסים.
- - -
השמש זורחת, מכריזה על יום חדש שהתחיל, המולת הבוקר נשמע מכל עבר, וריח חג קלוש מסתנן מבעד לחלונות הבית.
"עידו?" מאיה מנסה להעיר אותו.
"עידו" הוא לא מגיב, דומם כמו אבן.
"עידו!" מנסה פעם אחרונה, הבן אדם לא זז, בטח כל האלכוהול מאתמול מסתובב לו עכשיו בראש, משאיר אותו בתוך שינה עמוקה.
היא מתייאשת ויוצאת מהחדר.
בסלון נועם יושב וצובע בשקדנות, שהיא נכנסת הוא קורא לה, "אמא! תראי, ציירתי את המן הרשע".
הוא מתגלגל מצחוק תוך שהוא מראה לה ציור של מפלצת עם כמה קרניים ומספר לא מבוטל של ידיים ורגליים.
הצחוק מפעפע בה בעל כורחה.
מתכופפת על ברכייה ונעצרת בגובה עיניו, "מי מרדכי היהודי הכי חמוד בעולם?" שואלת.
"אני!!" חדווה בקולו.
"נכון!" ידיה עוטפות אותו באהבה, "עכשיו אנחנו נלך לרב ולרבנית לקרוא מגילה ולאכול סעודת פורים" לוחשת על אוזנו.
"אבל אבא ישן!"תמיהה בקולו.
הסערה בתוכה מתחדשת, קולה מתקשח "לא נורא, נלך שנינו, יהיה כיף".

 

[Avigail Amram]

יש לך כתיבה מיוחדת, עם תיאורים אמנותיים במיוחד!
זה בסך הכל פרק 8 אבל כבר מרגיש שהדמויות מאופיינות ממש.
אהבתי את השורות האלה:

הם מגיעים לרכב, "האחות האהובה עלי!" עומר עם חיוך מאוזן לאוזן.
"האחות היחידה שלך" מגלגלת עיניים.
עומר ועידו מתפקעים מצחוק.
"תמיד היה לה חוש הומור" מעדכן אחיה את עידו.

איזה סיפור מסקרן! מעניין לאן זה יתפתח...

 

[sh.t.down]

יש לך כתיבה מיוחדת, עם תיאורים אמנותיים במיוחד!
זה בסך הכל פרק 8 אבל כבר מרגיש שהדמויות מאופיינות ממש.
אהבתי את השורות האלה:



איזה סיפור מסקרן! מעניין לאן זה יתפתח...

תודה על המשוב!

 

[sh.t.down]

9.
דלת הבית של משפחת הרב פתוחה לרווחה, כביכול מזמינה את כל עוברי חדר המדרגות להכנס פנימה.
"פורים שמח!" הרבנית מפציעה בפתח הדלת ומחבקת את מאיה בחוזקה.
"אואה! מה הבאת איתך? זה נראה מצוין!" היא משבחת את פסי השמרים שמאיה אוחזת בידיה.
הרבנית מעבירה ליטוף על לחיו של נועם "גדל הבחורצ'יק" מתפעלת.
"פורים שמח" מאיה מחייכת אליה חזרה, ליבה מתרחב.
הם נכנסים פנימה לתוך אווירה עליזה של שירי פורים, משלוחי מנות ומאכלי חג מונחים על כל משטח פנוי.
"הגעתם בדיוק בזמן לקריאת מגילה" היא מובילה אותם לאזור שבו התרכזו נשות הבית, הבנות והכלות מפטפטות ביניהן, חלקן שולחות לה חיוך, חלקן קמות ומחבקות אותה בחום, כמו בת בית ממש.
הרב נעמד, פותח את המגילה וקורא בקולו הנעים.
מאיה מנסה להכנס לתחושת ההתעלות שחוותה אתמול ולא מצליחה, הכעס עולה בה, התסכול מתחרה איתו והאכזבה מצטרפת גם היא לחגיגה.
היא מנסה לרכז את מחשבותיה למגילה שלפניה, דבר העולה לה במאמץ רב.
"שושנת יעקב צהלה ושמחה…" קולו של הרב מסתלסל.
מאיה לוקחת נשימה עמוקה, ראותיה מתמלאות אוויר.
די, מצווה על עצמה, עכשיו חג, חג שמח, נצלי את מה שנשאר ממנו כדי לשמוח.
זה קצת עוזר לה.
עיניה תרות אחר נועם, קולטות אותו צוהל עם נכדי הרב, מתפאר בתחפושת שלו, הם מתפעלים איתו.
החיוך חוזר לפניה.
"יפה לך" לחישה נשמעת על אוזנה, ידה של הרבנית עוטפת את כתפה בחום.
מבטה מתמלא עננה מחדש, "אוי, הרבנית…".
- - -
הראש שלו מתפוצץ.
זה הדבר הראשון שהוא מרגיש.
לאחר רגע מתווספת תחושת הכבדות בכל הגוף.
העיניים נפתחות לשני חרכים צרים, מנסות להתרגל לאור היום.
איפה הוא? למה הראש שלו כואב כל כך?.
גופו מתרומם לישיבה, מוחו מתחיל להתבהר מעט, פורים, מסיבה, עומר, שברי זכרונות מתערבלים בתוכו.
כנראה השתכר אתמול, מסיק מהרגשתו הגרועה.
רגע, הוא לא הבטיח למאיה שלא ישתה?
אחחח, הראש שלו שולח פעימת כאב נוספת.
ידו משפשפת את מצחו בניסיון להיזכר במאורעות האתמול.
הוא היה במסיבה, הייתה אווירה טובה, עומר והחבר'ה צחקו.
הם הציעו לו לשתות והוא סרב בנימוס, מזג לעצמו כוס קולה ואחרי כמה כוסות הרגיש שהוא מתחיל להתערפל.
שפתיו ננשכות בכעס, מישהו שם סיבב אותו!
איך הוא הגיע הביתה? את זה הוא כבר לא זוכר.
עידו מתרומם באנחה, ניגש למטבח ומתחיל להכין לעצמו כוס קפה.
איפה מאיה בעצם? תוך שתיית הכוס הרותחת הערפל על מוחו מתפוגג מעט.
היא אמרה שיש לה לקרוא איזו מגילה היום, היא ביקשה ממנו לבוא גם!, ההבנה מכה בו לפתע, מבטו נשלח בחרדה קלה לשעון, אחת עשרה שלושים ושבע, הם קבעו לצאת בתשע.
גופו נשען בחולשה על שולחן הבר הבהיר.
בטח מאיה כועסת ממש.
אבל זו לא הייתה אשמתו!
היא בטוחה שכן, הוא זה שבחר ללכת למסיבה.
אצבעותיו משחקות בכפית, מזיזות אותה מיד ליד, הופכות אותה, הוא מביט בבואתו הנשקפת אליו, סוקר את עצמו מסנטרו ועד קצה קודקודו.
לפתע גופו מתמלא אנדרנלין, יש לו רעיון!

 

[RU1]

וואו, מחכה להמשך.
הכתיבה שלך משתפרת מפרק לפרק.

 

[sh.t.down]

וואו, מחכה להמשך.
הכתיבה שלך משתפרת מפרק לפרק.

תודה!

 

[sh.t.down]

10.
"תמשיכי להתפלל" הרבנית מלטפת את זרועה בעדינות "זה הדבר היחיד שיכול לעזור כאן, עידו נמצא במקום אחר ממך, הוא לא מבין את האורות שאת חווה, את הקדושה שנגלית לפנייך, וזה מובן, תארי לעצמך שלפני שנתיים הייתי אומרת לך שאת תלכי עם מטפחת, חצאית וחולצה ארוכה" מחייכת אליה במשובה, "או שתחגגי פורים בבית של רב ורבנית" החיוך מתרחב.
מאיה מחזירה לה מבט כאוב "אבל כמו שאני גיליתי את אלוקים גם הוא יכול, הוא פשוט לא רוצה, אם רק היה מתבונן! הוא היה שם לב למציאות האלוקית שזועקת מכל פינה ופינה בעולם! הוא… הוא פשוט חי בשקר" הטון שלה צונח.
הרבנית כואבת יחד איתה "זה קשה" היא לוחשת לה "זה קשה דווקא כשזה קורה אצל האנשים הקרובים לנו ביותר, אנחנו רוצים שגם להם יהיה טוב, לא רוצים לשמור את החוויה הזו רק לעצמינו".
מאיה מהנהנת.
"אבל-" הרבנית ממשיכה, "את ההשתדלות שלך את עשית, עידו חי לצידך, הוא יודע שיש פסיעה לידו עוד עולם שהוא יכול בקלות לבדוק, אם רק ירצה, מכאן זו הבחירה שלו, ואת-" היא מבהירה למאיה מול מבטה המסרב לקבל, "את יכולה רק להתפלל לקדוש ברוך הוא שיפתח את ליבו ויתן לאור הזה להכנס פנימה, ועכשיו בואי", היא מקימה אותה, "סעודת החג" חיוך מלטף על פניה.
סעודת החג העליזה נפתחת בקול שקשוק צלחות וסכו"ם, צלילי צחוק, דברי תורה ווארטים מתעופפים מפה ולשם.
הקטנים צוהלים, בודקים את תקינות הרעשנים.
כולם יחד.
והיא לבד,
כל כך לבד.
הקולות בשולחן מתגברים, מאיה מתנתקת לרגע מהרחמים העצמיים ומרימה את ראשה, בודקת על מה ולמה המהומה.
"זה משה" ציפורה כלתה של הרבנית מסמנת לה להביט, "שתה קצת יותר מידי" מצחקקת.
"ו… את בסדר עם זה?" מאיה בוחנת את פניה.
"לא כל יום פורים" ציפורה מחייכת אליה, "חכי חכי לשמוע את הווארטים שלו כשהוא שיכור, אז יש לו את הכי מוצלחים".
מאיה חוזרת להביט במחזה, משה עומד לצידו של הרב, מתייפח.
צמרמורת עוברת בגווה, מחזירה אותה בחדות ליום האתמול.
"אבא!!" הוא זועק, "סליחה!, אני כל כך רוצה להיות טוב! להתחבר לתורה הקדושה שלך" הוא נעצר לרגע, פולט יבבה וממשיך ביתר שאת, עיניו עצומות בדבקות, "קח ממני את היצר הרע, קח ממני, קח ממני!! אני רוצה לעבוד אותך באמתתת!!!" כולו מזדעזע שההוא פורץ בבכי מחודש.
מאיה מנסה לעצור את הדמעות, הכאב המוכר מציף אותה חזרה, פולש לכל תא ונים בגופה.
יום האתמול קם לתחייה במוחה, משפט שדה מהיר לעידו מול בן הרב, לא הוגן, ההפסד בטוח, הכוחות לא שווים.
דפיקות קלושות נשמעות על דלת הבית הפתוחה.
"מאיה", לוחשת לה ציפורה, "זה לא בעלך?.
ראשה סב במהירות לכיוון הדלת.
עידו עומד בפתח, נבוך, ברור כשמש שהוא מרגיש נטע זר בחולצת הטריקו השחורה ובמכנס המשופשף.
לפני שהסיטואציה מסתדרת במוחה הרב כבר על רגליו, ניגש לעידו, "שולם עלייכם, שולם עלייכם ר' עידו! פורים שמח!".
הוא תופס בכתפו בעדינות ומוביל אותו אל עבר השולחן, כשהם עוברים בסמוך אליה, פיה נפער בתדהמה.
עידו שולח אליה קריצה קטנה ומתיישב ליד הרב, מיטיב על ראשו כיפת אירועים לבנה.
הסעודה ממשיכה ביתר שאת בזמן שעידו ומאיה מוצאים רגע של אי שימת לב משאר הנוכחים וחומקים למטבח.
למרבא הפלא הוא ריק ברגע זה, אולי במקרה ואולי מטקט, היא לא יודעת.
"פורים שמח, מאיה" הוא מחייך אליה.
חמימות מתפשטת בגופה, "פורים שמח, עידו" מחזירה לו, עדיין מופתעת, השאלה נפלטת מפיה, "מה? איך? למה הכיפה?".
"התחפשתי" ידו מזיזה את הכיפה מצד לצד, משובה בקולו, מבוכה בתנועותיו, "אמרת שמתחפשים, לא?"
מבטה מיטשטש פתאום "עשית את זה בשבילי?" לוחשת.
הוא מהנהן "רציתי להתנצל, למרות שבאמת לא הייתי אשם אתמול, זה עדיין פגע בך, העמיד אותך במצב לא נעים היום".
עפעפיה ממצמצים במהירות, מנסים לסלק אורחות לא קרויות, "תודה עידו".
הם יוצאים חזרה לסלון, הלב שלה קל יותר.

הסעודה מסתיימת בסוף, עידו מודה בפניה שהוא אפילו קצת נהנה, יחד הם נפרדים מהרב והרבנית ויוצאים לעבר הרחוב ההומה.
ידו של עידו שולפת את הכיפה מעל ראשו ודוחפת אותה לכיס מכנסיו.
מאיה שולחת אליו מבט.
"מה?" שואל.
"סתם, חשבתי ש… לא משנה" ממלמלת.
הוא מושך בכתפיו.

 

[sh.t.down]

היי כולם,
רציתי להגיד תודה למי שעוקב, קורא ומלייק.
מה שכן, אשמח לשמוע גם את דעתכם על הסיפור,
אני מפרסמת אותו על מנת לשפר את יכולות הכתיבה שלי, ולכן אשמח ממש שתכתבו הערות והארות על הכתיבה, העלילה, הדמויות וכו'.
אל תפחדו לבקר, כך אוכל לכוון את עצמי נכון יותר ולהמשיך את הסיפור בצורה טובה יותר.
תודה

 

[Chaya Lea]

הסיפור מדהים והדמויות נראות בנויות היטב (כיוון שהן מאוד נאמנות לעצמן) מרגע לרגע אני (כקוראת) מגלה עוד מעולמן ומערכות היחסים ביניהן, וזה מרתק.
מחכה לראות לאן זה יתפתח.

 

[sh.t.down]

הסיפור מדהים והדמויות נראות בנויות היטב (כיוון שהן מאוד נאמנות לעצמן) מרגע לרגע אני (כקוראת) מגלה עוד מעולמן ומערכות היחסים ביניהן, וזה מרתק.
מחכה לראות לאן זה יתפתח.

תודה על התגובה-
ועוד יותר תודה על הפירוט.
מעריכה.

 

[CN]

היי כולם,
רציתי להגיד תודה למי שעוקב, קורא ומלייק.
מה שכן, אשמח לשמוע גם את דעתכם על הסיפור,
אני מפרסמת אותו על מנת לשפר את יכולות הכתיבה שלי, ולכן אשמח ממש שתכתבו הערות והארות על הכתיבה, העלילה, הדמויות וכו'.
אל תפחדו לבקר, כך אוכל לכוון את עצמי נכון יותר ולהמשיך את הסיפור בצורה טובה יותר.
תודה

ב"ה

הסיפור מאוד אותנטי, הדמויות בנויות ממש מדויק.
יש חלקים שאני מרגישה שהם קצת 'שטוחים', רדודים, אולי לא מספיק אמינים - וזה בולט דווקא בגלל שהסיפור מאוד אותנטי.
לא יודעת להצביע כרגע על משהו, זה רושם כללי.

עריכה:
בעצם, אם אני מסתכלת על הפרק האחרון, אני יכולה להצביע על ההשטחה.
בתחילת הפרק, היא כאובה ונסערת על זה שעידו לא רואה את האמת. בוידוי של השיכור היא מתמלאת כאב.
איך תוך 4 שניות חמימות מתפשטת בגופה, והיא מתרגשת על דמעות מהמחווה של הכיפה?
הרגשות שלה אמורים להיות עדיין מבולבלים.
מצד אחד כאב, מצד שני הערכה, מצד שלישי עדיין כעס על ההתמהגות אתמול - היא כועסת! והיא עדיין לא אמרה לו כלום!
ואז הוא מפתיע אותה במקום שהיא לא ממש יכולה לכעוס עכשיו כמו שמגיע לו, וגם עושה לה הפתעה שהיא יכלה אולי לשמוח איתה בלב שלם - אבל לא כשלפני רגע היא היתה בסערת רגשות, כעס וכאב על חוסר הרצון לראות את האור.
יש כאן מורכבות רגשית שלא מספיק משוקפת, או משוקפת בצורה לא מספיק אמינה, ולכן יש הרגשה של השטחה.
כאילו על פניו זה נשמע רצף טוב, יש התייחסות לפעולות, לרגשות, הכתיבה טובה וזורמת לקריאה,
ורק בהתבוננות שניה ועמוקה יותר מרגישים שמשהו כאן חסר.
וזה לא משהו שכזה קל לעלות עליו, רק כשהתאמצתי להבין למה אני מרגישה רדידות - תפסתי את זה.
יש משהו בסיפור כאילו הרגשות מסתדרים בלחיצת כפתור בהתאם למה שהגיוני בסיטואציה הנוכחית, אבל... אנשים אנושיים לא ממש עיבדים ככה.
זה לא כל הזמן בסיפור, אבל זה משהו לשים אליו לב.


הארה לגבי הפרק האחרון, יש שם יותר מידי אנשים שמחייכים אליה. גם הרבנית, גם הכלה, גם הבעל... זה נהיה קצת דביק מידי.

 

[מימיי]

איזה כיף לי שנכנסתי לסיפור הזה למרות שכתוב סיפור בהמשכים.
(למה למרות? כי בדרך כלל הסיפורים כאן לא נגמרים).
אהבתי מאוד את הכתיבה שהיא קלילה וזורמת ומתאימה בול לסיפור הזה, אהבתי גם את הנושא שבחרת, שהוא מיוחד בפני עצמו.
הצלחת לחבר אותי בשניה לגיבורים, שזה מדהים!!
לא קראתי את התגובות, אז אולי הנושא כבר עלה, שמתי לב שעידו מאוד מאוד מכבד ומקבל את 'השיגעון' של מאיה. לדעתי צריכים להיות גם פיצוצים איומים, כי מן הסתם בבתים של זוגות כאלה יש לא מעט חילוקי דעות בנוגע להלכות.
הייתי שמחה לראות את עידו נשבר ורוצה לברוח מהבית. (לא כי אני רוצה לסכסך, כן? פשוט הקטע יצור בעיניי יותר אמינות).
מחכה מאוד לפרק הבא!

 

[אינפרא]

לא לסכסך!
דווקא מערכת יחסים כזאת מושלמת!
למאיה מגיע בעל יותר מתחשב.

 

[מימיי]

לא לסכסך!
דווקא מערכת יחסים כזאת מושלמת!
למאיה מגיע בעל יותר מתחשב.

אולי מערכת היחסים הזאת מושלמת בתור סיפור.
אבל מאמינה שאם יש כאלה במציאות הם מעטים.
ברגע שאחד מבני הזוג מחליט לשנות את אורח חייו יש יותר סיכוי שיהיו מתחים מאשר הכלה...

 

[sh.t.down]

ב"ה

הסיפור מאוד אותנטי, הדמויות בנויות ממש מדויק.
יש חלקים שאני מרגישה שהם קצת 'שטוחים', רדודים, אולי לא מספיק אמינים - וזה בולט דווקא בגלל שהסיפור מאוד אותנטי.
לא יודעת להצביע כרגע על משהו, זה רושם כללי.

עריכה:
בעצם, אם אני מסתכלת על הפרק האחרון, אני יכולה להצביע על ההשטחה.
בתחילת הפרק, היא כאובה ונסערת על זה שעידו לא רואה את האמת. בוידוי של השיכור היא מתמלאת כאב.
איך תוך 4 שניות חמימות מתפשטת בגופה, והיא מתרגשת על דמעות מהמחווה של הכיפה?
הרגשות שלה אמורים להיות עדיין מבולבלים.
מצד אחד כאב, מצד שני הערכה, מצד שלישי עדיין כעס על ההתמהגות אתמול - היא כועסת! והיא עדיין לא אמרה לו כלום!
ואז הוא מפתיע אותה במקום שהיא לא ממש יכולה לכעוס עכשיו כמו שמגיע לו, וגם עושה לה הפתעה שהיא יכלה אולי לשמוח איתה בלב שלם - אבל לא כשלפני רגע היא היתה בסערת רגשות, כעס וכאב על חוסר הרצון לראות את האור.
יש כאן מורכבות רגשית שלא מספיק משוקפת, או משוקפת בצורה לא מספיק אמינה, ולכן יש הרגשה של השטחה.
כאילו על פניו זה נשמע רצף טוב, יש התייחסות לפעולות, לרגשות, הכתיבה טובה וזורמת לקריאה,
ורק בהתבוננות שניה ועמוקה יותר מרגישים שמשהו כאן חסר.
וזה לא משהו שכזה קל לעלות עליו, רק כשהתאמצתי להבין למה אני מרגישה רדידות - תפסתי את זה.
יש משהו בסיפור כאילו הרגשות מסתדרים בלחיצת כפתור בהתאם למה שהגיוני בסיטואציה הנוכחית, אבל... אנשים אנושיים לא ממש עיבדים ככה.
זה לא כל הזמן בסיפור, אבל זה משהו לשים אליו לב.


הארה לגבי הפרק האחרון, יש שם יותר מידי אנשים שמחייכים אליה. גם הרבנית, גם הכלה, גם הבעל... זה נהיה קצת דביק מידי.

ואוו איזו תגובה מושקעת!
תודה על המילים,
לוקחת בהחלט לתשומת ליבי.
תעדכני בפרקים הבאים אם יש שיפור

איזה כיף לי שנכנסתי לסיפור הזה למרות שכתוב סיפור בהמשכים.
(למה למרות? כי בדרך כלל הסיפורים כאן לא נגמרים).
אהבתי מאוד את הכתיבה שהיא קלילה וזורמת ומתאימה בול לסיפור הזה, אהבתי גם את הנושא שבחרת, שהוא מיוחד בפני עצמו.
הצלחת לחבר אותי בשניה לגיבורים, שזה מדהים!!
לא קראתי את התגובות, אז אולי הנושא כבר עלה, שמתי לב שעידו מאוד מאוד מכבד ומקבל את 'השיגעון' של מאיה. לדעתי צריכים להיות גם פיצוצים איומים, כי מן הסתם בבתים של זוגות כאלה יש לא מעט חילוקי דעות בנוגע להלכות.
הייתי שמחה לראות את עידו נשבר ורוצה לברוח מהבית. (לא כי אני רוצה לסכסך, כן? פשוט הקטע יצור בעיניי יותר אמינות).
מחכה מאוד לפרק הבא!

תודה על התגובה!
לגבי מערכת היחסים בין עידו למאיה, זה ספויילר קטן אבל העלילה אמורה להגיע לנקודה כזו, פשוט לא מיד, עם התהליך עידו קולט כמה זה לוקח ממנו וכמה כביכול הוא זה שצריך לוותר כל הזמן.

לא לסכסך!
דווקא מערכת יחסים כזאת מושלמת!
למאיה מגיע בעל יותר מתחשב.

בכל מערכת יחסים יש עליות ומורדות
אשמח לשמוע (יעזור לי לדייק דברים) איפה לדעתכם עידו הפגין חוסר התחשבות מופגן?

אולי מערכת היחסים הזאת מושלמת בתור סיפור.
אבל מאמינה שאם יש כאלה במציאות הם מעטים.
ברגע שאחד מבני הזוג מחליט לשנות את אורח חייו יש יותר סיכוי שיהיו מתחים מאשר הכלה...

בהחלט.
עם רצון משותף אפשר לגשר על פערים, אך הם עדיים קיימים ויוצרים מתחים.

 

[טלי בתי]

סיפור מהמם!
כתיבה חלקה וזורמת
הסיפור מאוד מסקרן לאיזה כיוון הוא יתפתח.
מחכה מאוד לפרק הבא...

 

[sh.t.down]

סיפור מהמם!
כתיבה חלקה וזורמת
הסיפור מאוד מסקרן לאיזה כיוון הוא יתפתח.
מחכה מאוד לפרק הבא...

תודה!