הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זה כבר חצי שנה שר' נוחעם מחכה בסבלנות עם הבדיחה שהוא שמע בבין הזמנים אב אשתקד.
הבדיחה הזו הגיעה אליו ממש כמו עמלק 'בדרך'...
באמצע הנסיעה דרומה לאזור ים המלח, ר' נוחעם היה שקוע בסדר הלימוד היומי, אך אוזניו שמעו גם שמעו את אחת הבדיחות הטובות שהוא שמע אי פעם.
אז, הוא לא העלה בדעתו להעלות על דל שפתיו אף לא זיק של חיוך! לא כל שכן גיחוך הנשמע לאוזניו, לא כל שכן צחוק מתגלגל...
היו לו מספיק סיבות טובות להימנע מלממש באותו רגע את 'זכות הצחוק' המוקנית לו על פי חוק האדם וחירותו
הן מהבחינה ההלכתית שמנעה אותו מלמלא פיו שחוק שהרי 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' - עד להודעה החדשה... כמנהג העולם.
אך גם מבחינה לאומית הרגיש ר' נוחעם שלצחוק זה 'פאסט נישט!'
עזבו את זה שבמקום לנסוע לטייל הוא היה יכול ללמוד ולהתפלל להצלחת החיילים המשתתפים בלחימה
מעבר לזה, רק מלהיזכר בחטופים המעונים במנהרות בעזה יורד כל החשק מלצחוק, תהיה הבדיחה טובה ככל שתהיה.
ואף שר' נוחעם ו'לאומניות' הם דבר והיפוכו, 'הומניות' לדבריו איננה 'לאומניות'.
וזה לא שר' נוחעם לא יכול היה למצוא היתרים ש'יקלו ראש' בעניין.
למדן כמו ר' נוחעם יכול לטהר כל פאנצ' מצ'וקמק בק"נ טעמים.
הוא גם יכול היה למצוא פתרונות הלכתיים כדי לצחוק, כמו למשל – לצחוק בשינוי עם לשון בחוץ או אם אצבע בתוך הפה...
הוא יכול היה לנהוג כהמקילין צחוק בריחוק ד' אמות מהמקום שבו נאמרה הבדיחה, או כהשיטות המתירות בדיעבד באופן שהיה שיהוי זמן של יותר מכדי דיבור בין הבדיחה לצחוק, ותולין לומר שהצחוק איננו מחמת הבדיחה אלא מחמת רפלקס' או טיק או סתם עייפות...
אך מדקדק במצוות כר' נוחעם לא מחפש להקליל את החיים, שהרי 'אם בא לידך איסור שמחה אל תחמיצנו'...
ר' נוחעם שמע את הבדיחה כמאזין לפי תומו והבטיח לעצמו שמכיוון ובכל זאת גלגל הקב"ה לאוזניו את הבדיחה הזו, ומאחר והיא אכן בדיחה שיש בה 'שיעור' צחוק מספיק גדול שגם תלמיד חכם כמוהו יסתפק בו, עליו לחכות עם הבדיחה עד לראש חודש אדר הבעל"ט ואת ה'מרבים בשמחה' הוא יפתח עם צחוק מתגלגל בן חצי שנה...
והנה בא ראש חודש אדר. סוף סוף יכול ר' נוחעם לשחרר את הצחוק הכלוא שהוא מחזיק בבטן כבר חצי שנה.
דא עקא שראש חודש אדר השנה חל ביום שישי - לא זמן מוצלח כדי להרבות בו בשמחה, יש קניות על הראש, בישולים, בלגן בבית עם הילדים.
שבת? שבת היא יום שמחה בלי קשר לחודש אדר, אז לא מועיל להרבות בה בשמחה מאחר ואין היכר ששמחים בגלל חודש אדר.
משכך הפור נפל על יום ראשון בבוקר לאחר התפילה שהייתה בכובד ראש כמובן...
מייד לאחר התפילה ברגע שבו ר' נוחעם היה אמור להתפוצץ מצחוק
ר' נוחעם נעמד, שתי ידיו כיסו את פניו
ולפתע נזעק בקול קורע לב –
אוי ריבונו של עולם! תעזור לי, אני לא זוכר את הבדיחה?
מעניין לעניין באותו עניין... [רק הפוך]
פעם ישב ר' נחמן עם חסידיו ודיבר בשבח מעלת השמחה ועל כך שלכל אחד יש דבר מה שהוא יכול לשמוח בו, איזה מעשה טוב, איזו נקודה טובה.
תוך כדי הדברים פנה אליו אחד מן החסידים ואמר לו – רבי, התבוננתי היטב בעצמי ואין לי במה לשמוח, אין שום דבר בחיי שיגרום לי להתעורר לשמחה!
ר' נחמן פנה אליו ואמר לו – האם מתי שהוא בהמשך החיים יהיה לך על מה לשמוח?
אותו חסיד השיב בחיוב – מן הסתם רבי, יהיה לי מתי שהוא סיבה טובה לשמוח.
ומה בכך, השיב ר' נחמן, אם תשמח כבר עכשיו על חשבון אותה סיבה, תיקח 'הלוואה' העיקר שתהיה בשמחה!
הבדיחה הזו הגיעה אליו ממש כמו עמלק 'בדרך'...
באמצע הנסיעה דרומה לאזור ים המלח, ר' נוחעם היה שקוע בסדר הלימוד היומי, אך אוזניו שמעו גם שמעו את אחת הבדיחות הטובות שהוא שמע אי פעם.
אז, הוא לא העלה בדעתו להעלות על דל שפתיו אף לא זיק של חיוך! לא כל שכן גיחוך הנשמע לאוזניו, לא כל שכן צחוק מתגלגל...
היו לו מספיק סיבות טובות להימנע מלממש באותו רגע את 'זכות הצחוק' המוקנית לו על פי חוק האדם וחירותו
הן מהבחינה ההלכתית שמנעה אותו מלמלא פיו שחוק שהרי 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' - עד להודעה החדשה... כמנהג העולם.
אך גם מבחינה לאומית הרגיש ר' נוחעם שלצחוק זה 'פאסט נישט!'
עזבו את זה שבמקום לנסוע לטייל הוא היה יכול ללמוד ולהתפלל להצלחת החיילים המשתתפים בלחימה
מעבר לזה, רק מלהיזכר בחטופים המעונים במנהרות בעזה יורד כל החשק מלצחוק, תהיה הבדיחה טובה ככל שתהיה.
ואף שר' נוחעם ו'לאומניות' הם דבר והיפוכו, 'הומניות' לדבריו איננה 'לאומניות'.
וזה לא שר' נוחעם לא יכול היה למצוא היתרים ש'יקלו ראש' בעניין.
למדן כמו ר' נוחעם יכול לטהר כל פאנצ' מצ'וקמק בק"נ טעמים.
הוא גם יכול היה למצוא פתרונות הלכתיים כדי לצחוק, כמו למשל – לצחוק בשינוי עם לשון בחוץ או אם אצבע בתוך הפה...
הוא יכול היה לנהוג כהמקילין צחוק בריחוק ד' אמות מהמקום שבו נאמרה הבדיחה, או כהשיטות המתירות בדיעבד באופן שהיה שיהוי זמן של יותר מכדי דיבור בין הבדיחה לצחוק, ותולין לומר שהצחוק איננו מחמת הבדיחה אלא מחמת רפלקס' או טיק או סתם עייפות...
אך מדקדק במצוות כר' נוחעם לא מחפש להקליל את החיים, שהרי 'אם בא לידך איסור שמחה אל תחמיצנו'...
ר' נוחעם שמע את הבדיחה כמאזין לפי תומו והבטיח לעצמו שמכיוון ובכל זאת גלגל הקב"ה לאוזניו את הבדיחה הזו, ומאחר והיא אכן בדיחה שיש בה 'שיעור' צחוק מספיק גדול שגם תלמיד חכם כמוהו יסתפק בו, עליו לחכות עם הבדיחה עד לראש חודש אדר הבעל"ט ואת ה'מרבים בשמחה' הוא יפתח עם צחוק מתגלגל בן חצי שנה...
והנה בא ראש חודש אדר. סוף סוף יכול ר' נוחעם לשחרר את הצחוק הכלוא שהוא מחזיק בבטן כבר חצי שנה.
דא עקא שראש חודש אדר השנה חל ביום שישי - לא זמן מוצלח כדי להרבות בו בשמחה, יש קניות על הראש, בישולים, בלגן בבית עם הילדים.
שבת? שבת היא יום שמחה בלי קשר לחודש אדר, אז לא מועיל להרבות בה בשמחה מאחר ואין היכר ששמחים בגלל חודש אדר.
משכך הפור נפל על יום ראשון בבוקר לאחר התפילה שהייתה בכובד ראש כמובן...
מייד לאחר התפילה ברגע שבו ר' נוחעם היה אמור להתפוצץ מצחוק
ר' נוחעם נעמד, שתי ידיו כיסו את פניו
ולפתע נזעק בקול קורע לב –
אוי ריבונו של עולם! תעזור לי, אני לא זוכר את הבדיחה?
מעניין לעניין באותו עניין... [רק הפוך]
פעם ישב ר' נחמן עם חסידיו ודיבר בשבח מעלת השמחה ועל כך שלכל אחד יש דבר מה שהוא יכול לשמוח בו, איזה מעשה טוב, איזו נקודה טובה.
תוך כדי הדברים פנה אליו אחד מן החסידים ואמר לו – רבי, התבוננתי היטב בעצמי ואין לי במה לשמוח, אין שום דבר בחיי שיגרום לי להתעורר לשמחה!
ר' נחמן פנה אליו ואמר לו – האם מתי שהוא בהמשך החיים יהיה לך על מה לשמוח?
אותו חסיד השיב בחיוב – מן הסתם רבי, יהיה לי מתי שהוא סיבה טובה לשמוח.
ומה בכך, השיב ר' נחמן, אם תשמח כבר עכשיו על חשבון אותה סיבה, תיקח 'הלוואה' העיקר שתהיה בשמחה!
