הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כתבתי סיפור קצר, בן שמונה פרקים.
סביבת הסיפור קצת פחות שגרתית, אבל אני מקווה שתהנו...
אי"ה אעלה כל פעם שתי פרקים קצרים.
אשמח מאד לקבל ביקורת בונה!
נ.ב. זה הסיפור הראשון שהצלחתי לסיים... נא להתחשב בכך בביקורות
אפילוג
יום העבודה הארוך התקרב אל סיומו, ממלא את ג'ו בתשוקה לארוחה טובה. אבל חובות הן חובות, ולכן הוא יצא לסיור הקבוע ברחבי המפעל, לוודא שאף מארז לא נשאר בחוץ ואף מקפיא לא הושאר פתוח, ובעצם שהכל תקין ומוכן לעבודת יום המחר.
כשעבר ליד המקפיא הפינתי נזכר שקול-בס אמר לו לבדוק את ווסת הטמפרטורה שלו שלאחרונה עשה בעיות. הוא פתח את הדלת הכבדה והציץ על ווסת הטמפרטורה. הוא היה נראה תקין לחלוטין, וגם טמפרטורת המקפיא הייתה בסדר.
ג'ו סגר את דלת המקפיא הגדול בחוזקה, לא שם לב שלשונית הנעילה משוכה החוצה מגוף הדלת. הדלת לא נסגרה אלא ניתרה חזרה אחורה כתוצאה ממפגש לשונית הנעילה עם גוף המתכת. ג'ו שמיהר לתפוס את האוטובוס הקרוב היה חסר סבלנות וטרק שוב את הדלת בעוצמה, ובכך רק גרם לה לנתר שוב אחורה במהירות, הישר אל כתפו.
הוא גידף בעצבים ואחז בכתף שספגה מכה מהידית המסיבית של המקפיא. "פעם שלישית גלידה" מילמל לעצמו, ובדחיפה עזה הוא הדף את הדלת בשתי ידיו, כשהכעס מתנקז ומחזק את עוצמת הדחיפה.
הפעם התוצאה הייתה שונה. קול פקיעה עמום נשמע וציר הדלת התחתון נכנע ללחצים. ג'ו נבהל ומיהר לבחון את הנזק. 'לא נורא' חשב לעצמו, 'הדלת תסתפק בשני הצירים העליונים'.
פרק 1
מאז שהילה זכרה את עצמה היה לה חלום. "אני לא רוצה למלא את התפקיד שלי בעוד מטבח. אם כבר להשביע רעבים- שזה יקרה במטבח המלכותי. לא בסתם בית פשוט", נאמה תמיד לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
"אבל הילה", אמרה רוזי, "מה זה משנה איפה יהיה התפקיד שלך? אין הבדל בשבילנו, בסוף אנחנו רוצות שייהנו מאיתנו ויישבעו בזכותנו, מה זה משנה מי זה יהיה?" רוזי הייתה חברה טובה, אבל היא הגיעה מרקע פשוט. העגל שממנו היא באה היה מזן הרפורד, אז מה כבר היא מבינה?
"את לא מרגישה את זה", אמרה לה הילה בשכנוע עמוק. "אבל אני ממש חשה שזה הייעוד שלי. לשמש אנשים נעלים יותר, להתבשל במטבח הכי חשוב. כזה שיכבד את זכר הסבתא הסקוטית שלי".
סבתא הייתה פרה מזן אנגוס המשובח, שרעתה להנאתה במישורי הדשא הפוריים בסקוטלנד. היא הייתה בעלת תחושת חשיבות מופרזת, והתשוקה האחרונה שלה לפני שנלקחה לבית המטבחיים הייתה להיכנס לקיבה ראויה, חלילה לא להידחס לגוף פשוט מדי. וכאשר הירך שלה נשלחה למפעל Meat & Marvels ('בשר ופלאות') והפכה לנקניקייה לתפארת היא לא שכחה את הרצון הבוער הזה.
"אבל את לא יכולה לבחור לאיזה מטבח להגיע", טענה רוזי, "זה חסר סיכוי שנגיע דווקא למקום מיוחד".
הילה הרהרה בדברים. באמת רוזי צודקת, אין מה לומר. "נכון, אבל לחלום אני עדיין יכולה. לחלום ולקוות".
ובלילה היא חלמה שהיא שוכבת על קרש החיתוך במטבח בארמון בקינגהאם. אפילו קרש החיתוך לא היה רגיל, הוא היה מזהב! והכל היה נוצץ כל כך! הסכין שביד הטבח בהקה מנקיון, והיא חשה בדיגדוגים מעוררי צחוק כאשר היא בותרה לחלקים קטנים.
***
לא משנה איפה נקניקיה נרדמת בלילה, בדרך כלל בבוקר היא לא תהיה באותו מקום שבו נשכבה. לכן כאשר הילה התעוררה איפה-שהוא באמצע הפְנים של האריזה היא לא שמעה את הדי הדיבורים של מנהל המשמרת. אבל עדי וטליה שמעו בבירור, והם מיהרו לשתף את הילה בחדשות המשמעותיות.
הילה לקחה את הבשורה ממש קשה. "אתם בטוחות שזה מה שהוא אמר? המקפיא הזה מיועד לשליחה לצרפת"?
"כן" אמרה עדי, נהנית מתשומת הלב. עוד כמה נקנקיות שמעו אותה והקשיבו בהתעניינות. "קול-בס בעצמו אמר את זה".
"רגע, בצרפת יש מלוכה? יש ארמון?" שאלה הילה בתקווה.
"לא" ענתה רוזי. כולם ידעו שהמקור של רוזי הוא מצרפת, ואם היא אומרת אז היא יודעת.
באותו יום הילה שתקה הרבה. זה היה לא אופייני לה, ורוזי דאגה. "גם בצרפת יש אנשים טובים. אולי אפילו תגיעי למסעדה במגדל אייפל".
את הילה זה לא ניחם. "איזה משמעות יש לחיים שלי אם הם יסתיימו ללא תוחלת אצל אדם רגיל?" היא משכה באפה ומחתה כמה דמעות. "תמיד ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד, נועדתי לבית המלוכה. נועדתי למשפחה עם דם אציל, ועכשיו מה? אני יאכיל איזה טיפש צרפתי?" היא משכה את המילה האחרונה במיאוס.
רוזי התקוממה. "האנגלים לא חכמים יותר מהצרפתים! וזה שאין להם מלך זה כי הם המציאו את הדמוקרטיה בעולם! אם לא המהפכה הצרפתית- אנגליה הייתה עדיין מונרכיה!"
הילה לא השתכנעה. "זה לא משנה בכלל!" היא בכתה, "אני לא רוצה לצאת מאנגליה, אני רוצה להגיע לַארמון בלונדון! אני רוצה להשביע מישהו שווה, נסיך משולשלת טיודור!"
פרק 2
בימים הבאים הרגישו כולם את הדיכאון שעטף את הילה. תמיד היא הייתה במרכז ודאגה לשמח את כולם, ואילו כעת העצב שלה העכיר את כל האוירה. הגיעו הדברים לכך שראש החבילה לא ראה מנוס מלזמן אליו את הילה. היא נקראה אליו והוא שוחח עמה בפינה שקטה.
"אני מבין את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות בעניין. צריך להמשיך הלאה את החיים", אמר ראש החבילה. "העצב שלך משפיע לרעה על כל שאר החבילה, כולם חשים בדכדוך. צער זה דבר מדבק".
הילה נבהלה. הדבר האחרון שהיא חפצה בו זה להזיק לכולם. "אוי", היא אמרה, "אני ממש מצטערת. אבל תאמר לי אתה, מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה כי טוב מותי מחיי, אין לי עניין בתפקיד של האכלת אדם פשוט. לא בשביל זה נוצרתי".
ראש החבילה הרים את גבותיו בפליאה; "הגזמת, בתי. כל כך משנה לך באיזה קיבה תסיימי? בסוף בכל מקום תזיני את האדם אותו דבר".
"לא" לחשה הילה ונענעה בראשה בעצב. "זה לא אותו דבר. אני מיועדת לאדם שלם יותר, לאדם חשוב ונעלה. באתי מגזע אצילי ואני צריכה למלאות את תפקידי בגזע עם דם אציל".
"אני לא חושב שאדם שנולד למשפחת מלוכה הוא אציל יותר שכל אדם אחר", נד לה ראש החבילה בראשו ושתק לרגע קצר, רואה שדבריו אלו לא עושים בה כל רושם.
"אבל אם זה כל כך חשוב לך- אל תאבדי תקווה" אמר לה הנקניק המבוגר לאחר מחשבה קלה. "נקניק זקן אמר לי פעם: 'מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה'. תקווי אל אלוקים", חייך בעידוד, "אולי עוד תגיעי למקום שבו את חפצה".
***
ג'ו פיהק ארוכות, מתח את ידיו והביט בשעון. המשמרת מסתיימת בעשר, אבל סטוק גדול של בשר קפוא שהגיע אחר הצהריים דרש ממנו שעות נוספות, ושעת חצות מצאה אותו עדיין במפעל, עסוק בארגון האריזות האחרונות שנותרו בחוץ. המזגן המרכזי כבה זה מכבר וג'ו הרוטן ניגב את מצחו המיוזע בשולי החולצה.
חצי שעה אחר כך הוא העביר מבט אחרון על אולם האכסון הענק, בודק בעיניים עייפות אם השאיר אחריו את האולם מסודר ומאורגן, כיבה את האור ויצא מהמפעל.
הדלת של המקפיא האחרון בשורה תמיד הייתה בעייתית. הציר החסר הוכיח את הנחיצות שלו, ובשל הזווית והמיקום המרוחק שלה מהכניסה ספק אם גם אדם עירני היה שם לב שהיא נשארה פתוחה למחצה, כך שג'ו שויתר לעצמו על סיבוב הביקורת של סוף היום ודאי לא היה אמור לשים לב לכך.
***
הלילה היה חם. הקיץ האנגלי עוד שלט ברמה ואף התעלה על עצמו. והפעם, באורח חריג, גם דרי החבילה חשו זאת. הם נעו במקומם בחוסר נוחות.
"תמיד לא אהבתי את הדלת הזו" רטנה עדי, "החריקות שהיא משמיעה מחוררות לי את הראש". טליה הנהנה בהסכמה. "אבל מה יהיה אם הדלת תישאר פתוחה כל הלילה?" שאלה בלחץ, "זה לא מסוכן?"
"אוי, את נלחצת משטויות" ביטלה עדי את החשש, "שום דבר לא יקרה מטיפה חום".
אבל כנראה שזה לא היה שטויות. כך לפחות סברו שאר הנקניקיות אחרי כמה שעות. הדלת הפתוחה הורגשה היטב, אף נקניקיה לא הצליחה להירדם, ומלבושי הקרח בהם התעטפו תמיד הראו סימנים מדאיגים.
"הפיג'מה שלי נמסה לגמרי" קראה ניקי בחוסר אונים, ובמקום למצוא עידוד בעיני חברותיה היא ראתה שם פחד. הנקניקיות הרגישו שהם כבר לא קפואות כמו תמיד.
הפאניקה זחלה ללבבות כולם. עוד כמה שעות בחום כזה לא יותירו להם סיכוי. בהיעדר בגדי הקרח כבר לא היה אפשרי להצטמרר, וגם שיעולים לא נשמעו בחבילה בשעות האחרונות. אין מה לומר, הכפור שתמך בהם תמיד פינה את מקומו לחמימות מזדחלת, וזה לא היה חיובי משום כיוון.
"עדי" בכתה טליה, "אני לא רוצה למות, אני עוד צעירה! אני רוצה לסיים את חיי בכבוד על צלחת!" עדי חיבקה אותה ובכתה גם היא. "אני מזיעה, מי ירצה לאכול אותי אחרי שהייתי ככה?"
"הצילו!" צעק רון, נקניק רזה במיוחד. כעת הוא נראה צר מאי-פעם. יללות וקריאות רמות מילאו את חלל החבילה. אבל נקניקיה אחת לא הייתה שותפה לסערת הרגשות. הילה ישבה בצד, אדישה למדי, ולא נראה היה שהיא שותפה לדאגה המאיימת על חברותיה. "גם ככה העתיד לא מזהיר", הסבירה את פשר האדישות שלה לרוזי אחוזת החרדה, "אולי עדיף כבר לסיים עם זה וזהו".
קול צווחני התנשא פתאום מעל כולם. "ניקי, סליחה!" צעקה אורית, שהייתה ברוגז עם ניקי מאז שזו עקצה אותה על התספורת שלה. "אני מצטערת על איך שהתנהגתי אלייך, הייתי גועלית!"
"אוי, אני הייתי לא בסדר" בכתה ניקי. "לא הייתי צריכה לצחוק על השער שלך! אנא סלחי לי!" והן נפלו זו על צווארי זו בבכי. אווירת סוף הורגשה באוויר, ואף אחת לא רוצה לסיים את חייה עם מטען של כעס ושנאה.
סביבת הסיפור קצת פחות שגרתית, אבל אני מקווה שתהנו...
אי"ה אעלה כל פעם שתי פרקים קצרים.
אשמח מאד לקבל ביקורת בונה!
נ.ב. זה הסיפור הראשון שהצלחתי לסיים... נא להתחשב בכך בביקורות
אפילוג
יום העבודה הארוך התקרב אל סיומו, ממלא את ג'ו בתשוקה לארוחה טובה. אבל חובות הן חובות, ולכן הוא יצא לסיור הקבוע ברחבי המפעל, לוודא שאף מארז לא נשאר בחוץ ואף מקפיא לא הושאר פתוח, ובעצם שהכל תקין ומוכן לעבודת יום המחר.
כשעבר ליד המקפיא הפינתי נזכר שקול-בס אמר לו לבדוק את ווסת הטמפרטורה שלו שלאחרונה עשה בעיות. הוא פתח את הדלת הכבדה והציץ על ווסת הטמפרטורה. הוא היה נראה תקין לחלוטין, וגם טמפרטורת המקפיא הייתה בסדר.
ג'ו סגר את דלת המקפיא הגדול בחוזקה, לא שם לב שלשונית הנעילה משוכה החוצה מגוף הדלת. הדלת לא נסגרה אלא ניתרה חזרה אחורה כתוצאה ממפגש לשונית הנעילה עם גוף המתכת. ג'ו שמיהר לתפוס את האוטובוס הקרוב היה חסר סבלנות וטרק שוב את הדלת בעוצמה, ובכך רק גרם לה לנתר שוב אחורה במהירות, הישר אל כתפו.
הוא גידף בעצבים ואחז בכתף שספגה מכה מהידית המסיבית של המקפיא. "פעם שלישית גלידה" מילמל לעצמו, ובדחיפה עזה הוא הדף את הדלת בשתי ידיו, כשהכעס מתנקז ומחזק את עוצמת הדחיפה.
הפעם התוצאה הייתה שונה. קול פקיעה עמום נשמע וציר הדלת התחתון נכנע ללחצים. ג'ו נבהל ומיהר לבחון את הנזק. 'לא נורא' חשב לעצמו, 'הדלת תסתפק בשני הצירים העליונים'.
פרק 1
מאז שהילה זכרה את עצמה היה לה חלום. "אני לא רוצה למלא את התפקיד שלי בעוד מטבח. אם כבר להשביע רעבים- שזה יקרה במטבח המלכותי. לא בסתם בית פשוט", נאמה תמיד לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
"אבל הילה", אמרה רוזי, "מה זה משנה איפה יהיה התפקיד שלך? אין הבדל בשבילנו, בסוף אנחנו רוצות שייהנו מאיתנו ויישבעו בזכותנו, מה זה משנה מי זה יהיה?" רוזי הייתה חברה טובה, אבל היא הגיעה מרקע פשוט. העגל שממנו היא באה היה מזן הרפורד, אז מה כבר היא מבינה?
"את לא מרגישה את זה", אמרה לה הילה בשכנוע עמוק. "אבל אני ממש חשה שזה הייעוד שלי. לשמש אנשים נעלים יותר, להתבשל במטבח הכי חשוב. כזה שיכבד את זכר הסבתא הסקוטית שלי".
סבתא הייתה פרה מזן אנגוס המשובח, שרעתה להנאתה במישורי הדשא הפוריים בסקוטלנד. היא הייתה בעלת תחושת חשיבות מופרזת, והתשוקה האחרונה שלה לפני שנלקחה לבית המטבחיים הייתה להיכנס לקיבה ראויה, חלילה לא להידחס לגוף פשוט מדי. וכאשר הירך שלה נשלחה למפעל Meat & Marvels ('בשר ופלאות') והפכה לנקניקייה לתפארת היא לא שכחה את הרצון הבוער הזה.
"אבל את לא יכולה לבחור לאיזה מטבח להגיע", טענה רוזי, "זה חסר סיכוי שנגיע דווקא למקום מיוחד".
הילה הרהרה בדברים. באמת רוזי צודקת, אין מה לומר. "נכון, אבל לחלום אני עדיין יכולה. לחלום ולקוות".
ובלילה היא חלמה שהיא שוכבת על קרש החיתוך במטבח בארמון בקינגהאם. אפילו קרש החיתוך לא היה רגיל, הוא היה מזהב! והכל היה נוצץ כל כך! הסכין שביד הטבח בהקה מנקיון, והיא חשה בדיגדוגים מעוררי צחוק כאשר היא בותרה לחלקים קטנים.
***
לא משנה איפה נקניקיה נרדמת בלילה, בדרך כלל בבוקר היא לא תהיה באותו מקום שבו נשכבה. לכן כאשר הילה התעוררה איפה-שהוא באמצע הפְנים של האריזה היא לא שמעה את הדי הדיבורים של מנהל המשמרת. אבל עדי וטליה שמעו בבירור, והם מיהרו לשתף את הילה בחדשות המשמעותיות.
הילה לקחה את הבשורה ממש קשה. "אתם בטוחות שזה מה שהוא אמר? המקפיא הזה מיועד לשליחה לצרפת"?
"כן" אמרה עדי, נהנית מתשומת הלב. עוד כמה נקנקיות שמעו אותה והקשיבו בהתעניינות. "קול-בס בעצמו אמר את זה".
"רגע, בצרפת יש מלוכה? יש ארמון?" שאלה הילה בתקווה.
"לא" ענתה רוזי. כולם ידעו שהמקור של רוזי הוא מצרפת, ואם היא אומרת אז היא יודעת.
באותו יום הילה שתקה הרבה. זה היה לא אופייני לה, ורוזי דאגה. "גם בצרפת יש אנשים טובים. אולי אפילו תגיעי למסעדה במגדל אייפל".
את הילה זה לא ניחם. "איזה משמעות יש לחיים שלי אם הם יסתיימו ללא תוחלת אצל אדם רגיל?" היא משכה באפה ומחתה כמה דמעות. "תמיד ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד, נועדתי לבית המלוכה. נועדתי למשפחה עם דם אציל, ועכשיו מה? אני יאכיל איזה טיפש צרפתי?" היא משכה את המילה האחרונה במיאוס.
רוזי התקוממה. "האנגלים לא חכמים יותר מהצרפתים! וזה שאין להם מלך זה כי הם המציאו את הדמוקרטיה בעולם! אם לא המהפכה הצרפתית- אנגליה הייתה עדיין מונרכיה!"
הילה לא השתכנעה. "זה לא משנה בכלל!" היא בכתה, "אני לא רוצה לצאת מאנגליה, אני רוצה להגיע לַארמון בלונדון! אני רוצה להשביע מישהו שווה, נסיך משולשלת טיודור!"
פרק 2
בימים הבאים הרגישו כולם את הדיכאון שעטף את הילה. תמיד היא הייתה במרכז ודאגה לשמח את כולם, ואילו כעת העצב שלה העכיר את כל האוירה. הגיעו הדברים לכך שראש החבילה לא ראה מנוס מלזמן אליו את הילה. היא נקראה אליו והוא שוחח עמה בפינה שקטה.
"אני מבין את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות בעניין. צריך להמשיך הלאה את החיים", אמר ראש החבילה. "העצב שלך משפיע לרעה על כל שאר החבילה, כולם חשים בדכדוך. צער זה דבר מדבק".
הילה נבהלה. הדבר האחרון שהיא חפצה בו זה להזיק לכולם. "אוי", היא אמרה, "אני ממש מצטערת. אבל תאמר לי אתה, מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה כי טוב מותי מחיי, אין לי עניין בתפקיד של האכלת אדם פשוט. לא בשביל זה נוצרתי".
ראש החבילה הרים את גבותיו בפליאה; "הגזמת, בתי. כל כך משנה לך באיזה קיבה תסיימי? בסוף בכל מקום תזיני את האדם אותו דבר".
"לא" לחשה הילה ונענעה בראשה בעצב. "זה לא אותו דבר. אני מיועדת לאדם שלם יותר, לאדם חשוב ונעלה. באתי מגזע אצילי ואני צריכה למלאות את תפקידי בגזע עם דם אציל".
"אני לא חושב שאדם שנולד למשפחת מלוכה הוא אציל יותר שכל אדם אחר", נד לה ראש החבילה בראשו ושתק לרגע קצר, רואה שדבריו אלו לא עושים בה כל רושם.
"אבל אם זה כל כך חשוב לך- אל תאבדי תקווה" אמר לה הנקניק המבוגר לאחר מחשבה קלה. "נקניק זקן אמר לי פעם: 'מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה'. תקווי אל אלוקים", חייך בעידוד, "אולי עוד תגיעי למקום שבו את חפצה".
***
ג'ו פיהק ארוכות, מתח את ידיו והביט בשעון. המשמרת מסתיימת בעשר, אבל סטוק גדול של בשר קפוא שהגיע אחר הצהריים דרש ממנו שעות נוספות, ושעת חצות מצאה אותו עדיין במפעל, עסוק בארגון האריזות האחרונות שנותרו בחוץ. המזגן המרכזי כבה זה מכבר וג'ו הרוטן ניגב את מצחו המיוזע בשולי החולצה.
חצי שעה אחר כך הוא העביר מבט אחרון על אולם האכסון הענק, בודק בעיניים עייפות אם השאיר אחריו את האולם מסודר ומאורגן, כיבה את האור ויצא מהמפעל.
הדלת של המקפיא האחרון בשורה תמיד הייתה בעייתית. הציר החסר הוכיח את הנחיצות שלו, ובשל הזווית והמיקום המרוחק שלה מהכניסה ספק אם גם אדם עירני היה שם לב שהיא נשארה פתוחה למחצה, כך שג'ו שויתר לעצמו על סיבוב הביקורת של סוף היום ודאי לא היה אמור לשים לב לכך.
***
הלילה היה חם. הקיץ האנגלי עוד שלט ברמה ואף התעלה על עצמו. והפעם, באורח חריג, גם דרי החבילה חשו זאת. הם נעו במקומם בחוסר נוחות.
"תמיד לא אהבתי את הדלת הזו" רטנה עדי, "החריקות שהיא משמיעה מחוררות לי את הראש". טליה הנהנה בהסכמה. "אבל מה יהיה אם הדלת תישאר פתוחה כל הלילה?" שאלה בלחץ, "זה לא מסוכן?"
"אוי, את נלחצת משטויות" ביטלה עדי את החשש, "שום דבר לא יקרה מטיפה חום".
אבל כנראה שזה לא היה שטויות. כך לפחות סברו שאר הנקניקיות אחרי כמה שעות. הדלת הפתוחה הורגשה היטב, אף נקניקיה לא הצליחה להירדם, ומלבושי הקרח בהם התעטפו תמיד הראו סימנים מדאיגים.
"הפיג'מה שלי נמסה לגמרי" קראה ניקי בחוסר אונים, ובמקום למצוא עידוד בעיני חברותיה היא ראתה שם פחד. הנקניקיות הרגישו שהם כבר לא קפואות כמו תמיד.
הפאניקה זחלה ללבבות כולם. עוד כמה שעות בחום כזה לא יותירו להם סיכוי. בהיעדר בגדי הקרח כבר לא היה אפשרי להצטמרר, וגם שיעולים לא נשמעו בחבילה בשעות האחרונות. אין מה לומר, הכפור שתמך בהם תמיד פינה את מקומו לחמימות מזדחלת, וזה לא היה חיובי משום כיוון.
"עדי" בכתה טליה, "אני לא רוצה למות, אני עוד צעירה! אני רוצה לסיים את חיי בכבוד על צלחת!" עדי חיבקה אותה ובכתה גם היא. "אני מזיעה, מי ירצה לאכול אותי אחרי שהייתי ככה?"
"הצילו!" צעק רון, נקניק רזה במיוחד. כעת הוא נראה צר מאי-פעם. יללות וקריאות רמות מילאו את חלל החבילה. אבל נקניקיה אחת לא הייתה שותפה לסערת הרגשות. הילה ישבה בצד, אדישה למדי, ולא נראה היה שהיא שותפה לדאגה המאיימת על חברותיה. "גם ככה העתיד לא מזהיר", הסבירה את פשר האדישות שלה לרוזי אחוזת החרדה, "אולי עדיף כבר לסיים עם זה וזהו".
קול צווחני התנשא פתאום מעל כולם. "ניקי, סליחה!" צעקה אורית, שהייתה ברוגז עם ניקי מאז שזו עקצה אותה על התספורת שלה. "אני מצטערת על איך שהתנהגתי אלייך, הייתי גועלית!"
"אוי, אני הייתי לא בסדר" בכתה ניקי. "לא הייתי צריכה לצחוק על השער שלך! אנא סלחי לי!" והן נפלו זו על צווארי זו בבכי. אווירת סוף הורגשה באוויר, ואף אחת לא רוצה לסיים את חייה עם מטען של כעס ושנאה.
בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
מייל: K037737970 @ GMAIL.COM
Reactions: שלום טולדנו, rrrrrrrrrrrrrr, טוב ועוד יותר טוב ועוד 3 משתמשים6 //